תביעת לשון הרע נגד עיתונאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד עיתונאי: 1. בעקבות כתבה שהתפרסמה בעיתון "ירושלים" ביום 28.4.95 (להלן: "הכתבה") של העיתונאי אביחי נודל (להלן: "הכתב"), תבעו התובעים את הנתבע בגין פרסום לשון הרע. 2. הכתבה התייחסה לראיון עם הנתבע, שהוא איש אקדמיה ומומחה להיסטוריה גרמנית חדשה. 3. התובעים נפגעו בעיקר מהאמירות הבאות: א. כותרת הכתבה בגוף העיתון: "חיילים שמתנדבים לשרת בשטחים דומים לגרמנים שהתנדבו לאס.אס". ב. בגוף הכתבה מיוחסות לנתבע האמירות הבאות: "חיילים שמתנדבים במיוחד לשירות בשטחים נתפסים כגיבורים, שבעצם ניתן להקביל את רוח ההתנדבות הזאת לרוח ההתנדבות של גרמני שהתנדב לשירות באס. אס". ובהמשך: "ואני שוב מבדיל בין מתנדבים למיניהם לבין חיילים רגילים. ראוי בנקודה זו להתייחס לצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. נהוג היה לראות בו כוח לוחם בלבד כשאת הפשעים נגד האנושות ביצע האס.אס". 4. התובעים, תושבי בית-אל, משרתים בהתנדבות בשירות מילואים פעיל ביחידת סיור במרחב בנימין באזור יהודה ושומרון. לטענתם, דברי הנתבע כפי שצוטטו בכתבה השפילו אותם בעיני הבריות, פגעו בהם, ויש בהם משום פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). לטענתם, לא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק, ולכן עליו לפצותם בסכום של 250,000 ש"ח. 5. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מכל אחד מהטעמים הבאים: א. הנתבע מכחיש כי אמר את הדברים שייחסו לו והמופיעים בכתב התביעה. ב. התביעה היא בגין הוצאת לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור וע"פ ס' 4 לחוק לא ניתן להגיש תביעה זו. ג. הדברים המיוחסים לו אינם מהווים לשון הרע ע"פ סעיף 1 לחוק. ד. הדברים מוגנים מכוח הגנת "תום הלב" שבסעיף 15 לחוק. ה. הנתבעים לא ניזוקו, ועל כן אינם זכאים לפיצוי. הראיות 6. מטעם התובעים העיד התובע 1 בלבד (עמ' 3 לפרוטוקול) ומטעם ההגנה העיד הנתבע (עמ' 9 לפרוטוקול). שני העדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ולאחר מכן נחקרו עליהם. כמו-כן הוגשו המסמכים הבאים: הכתבה המקורית והעיתון, כתבה של העד מר גרוס בעיתון "ממצפה בית אל" (נ1/) הפקס של שאלת הכתב ותשובת הנתבע (נ2/ ו- 3), וצילום הכתבה מהעיתון עם הדגשות של הנתבע (נ4/). העובדות שאינן במחלוקת 7. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכתבה פורסמה. אך הם חלוקים בנקודות הבאות: א. אם הנתבע אכן אמר את הדברים המיוחסים לו בכתבה. ב. אם יש בדברים המיוחסים לו משום הוצאות לשון הרע על חבר בני-אדם או על ציבור. ג. אם עומדת לנתבע אחת מההגנות שבחוק. דיון 8. האם הנתבע אמר את הדברים המיוחסים לו בכתבה? א. משהכחיש הנתבע כי הדברים המיוחסים לו נאמרו על ידו עובר נטל ההוכחה לתובעים. בעניין זה ראה דברי כב' השופט ח' כהן בע"א 114/64 בנימין תיק נגד א. קריניצקי ואח' י"ח (4) פ"ד 378 בעמ' 387 א. "ברצוני להדגיש בהקשר זה שאם עתון מייחס, במאמר או בכתבה או במודעה, דיבור פלוני לאדם פלוני, אין בכך שמץ ראיה, אפילו לכאורה, שאותו דיבור אמנם יצא מפי אותו אדם. העתון, לכשיוגש כראיה, יכול לשמש נגד בעל העתון או עורכו את מדפיסו, או לצורך הוראות סעיף 21 (ב) וסעיף 22 לפקודת הנזיקים האזרחים, 1944, או לשם הוכחה שהפרסום המדובר בו הופץ ברבים, או אולי לעוד מטרות לגיטימיות כיוצא באלה; אבל אין העתון ראיה כשרה להוכיח את אמיתות הדברים האמורים בו. ולא באתי לחדש בזה שום חידושים". ב. התובעים, מסיבות השמורות עמם, בחרו שלא להשמיע את הכתב כעד מטעמם, אף שביקשו וקיבלו היתר מיוחד להעידו גם ללא הגשת עדותו הראשית בתצהיר (ראה החלטתי מיום 5.7.98). ג. די בכשלונם של התובעים להוכיח כי הדברים נאמרו ע"י הנתבע כדי לדחות את התביעה. 9. המדובר בחבר בני אדם ולא ניתן להגיש תביעה. עפ"י סעיף 4 לחוק. א. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם היו התובעים מצליחים להוכיח שהנתבע אכן אמר את הדברים המיוחסים לו, הרי כיוון שלא נקב הנתבע בשמם של התובעים היה עליהם להוכיח שאין המדובר בלשון הרע על ציבור אלא בתובעים אישית. בעניין זה ראה הוראת סעיף 4 לחוק, הקובע כדלקמן: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או קובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא ע"י היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו" (ראה ההדגשה שלי י.ב.). הסעיף קובע במפורש, שכדי להיפגע בעילה של לשון הרע במקרה של אמירה כללית, כמו זו שלפנינו על התובע, להוכיח כי המדובר בציבור שיחידיו ניתנים לזיהוי. לכן יש להוכיח כי הפרסום המשמיץ מתייחס באופן אישי אל התובע, ולא די בעצם השתייכותו של התובע לקבוצה המושמצת. הפסיקה קבעה מספר מבחני עזר: (1) גודל הקבוצה - ככל שמספרם של חברי הקבוצה גדול יותר, ייקשה על חבריה לטעון כי הפרסום פוגע בהם באופן אישי. (2) מידת הקושי בזיהוי של חברי הקבוצה - ככל שזהות הקבוצה ידועה פחות, כך יתקשו אותם חברים לטעון כי הפרסום המשמיץ את קבוצתם פוגע בהם באופן אישי. (3) תוכנו המדויק של הפרסום - ככל שיירבו הכללות בפרסום תקטן האפשרות שהדברים יתפרשו כאילו מתארות ההשמצות את כל מי שנמנה עם הקבוצה. ראה: ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי פ"ד (ו), 119, 126 וע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים ואח' נ' ארנון ואח' פ"ד לב (2) 183, 185. וכן א. שנהר דיני לשון הרע (נבו 1997) עמ' 125. ב. בבש"א 1094/98 לא נעניתי לבקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף. הנימוק העיקרי להחלטתי היה שיש מחלוקת עובדתית בשאלת גודלו וייחודו של הציבור שאליו משתייכים התובעים. מטעם זה סברתי שיש מקום לאפשר לתובעים להוכיח את תביעתם. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי לבית המשפט המחוזי בבר"ע (י-ם) 3254/98 צימרמן נ' גרוס בעניינם (לא פורסם). כב' השופטת אילה פרוקצ'יה לא התירה את הערעור וקבעה בעמ' 2 כדלקמן: "האם הפגיעה הנטענת בתובענה זו נעשתה כלפי 'ציבור' שהיחידים המרכיבים אותו אינם ניתנים לזיהוי. אם כן, כי אז הפגיעה באם תוכח - כוונה לגוף גדול של אנשים בלתי מזוהים ואינה בת תביעה, או שמא מדובר ב'ציבור' המורכב מיחידים, אשר נוכח אופיו והיקפו ראוי לראות כל אחד מהנמנים עליו כיחיד הנפגע מלשון הרע" (ההדגשות אינן במקור י.ב.) ג. כדי לזכות בתביעה בעניין שלפני היה על התובעים להוכיח שהאמירה "חיילים המתנדבים לשירות בשטחים" מתייחסת לקבוצה הניתנת לזיהוי. אם הדבר לא יוכח, תקום המניעה הקבועה בסעיף 4 הנ"ל (בעניין זה ראה ע"פ 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח' פ"מ תשנ"ד (1), 309, 311). התובעים כשלו גם בהוכחת עובדה זאת. הם לא הביאו כל ראיה להוכחת ייחודו של ציבור המתנדבים, אף שבהחלטתי ביום 5.7.98 נעניתי לבקשת בא כוחם להעיד את נציג השלישות הצבאית ללא הגשת עדותו הראשית בתצהיר לעניין מספרם של חיילי צה"ל המתנדבים לשרת באזורי יהודה ושומרון. ההיתר ניתן לצורך קביעת הקבוצה שנטען כי הנתבע הוציא לגביה שם רע (כלשון סעיף ב' לבקשת התובעים להזמנת עדים). ב"כ התובעים לא טרח להזמין את נציג השלישות, וממילא טענה זו לא הוכחה. 10. לאור כל האמור לעיל לא ניתן אלא לקבוע שהתובעים לא הוכיחו כי המדובר בציבור של יחידים הניתן לזיהוי. מהעדות היחידה שהושמעה ע"י התובע מס' 1 מר גרוס עולה שהמדובר בציבור גדול יחסית, דהיינו, כל תושבי השטחים שאינם חיוניים בתפקידים אחרים באופן אוטומטי משרתים בהגמ"ר (ראה עמ' 5 לפרוטוקול מיום 15.4.99). לא הובא כל נתון יותר ספציפי לגבי כמות המתנדבים. 11. משכשלו התובעים מלהוכיח את שני היסודות העיקריים לתביעתם. דהיינו, שהדברים המיוחסים לנתבע אכן נאמרו על ידו. ושהם ציבור מיוחד. פטור אני מלהתייחס לשאר טענות ההגנה. 12. לאור האמור, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים הדדית לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.לשון הרע / הוצאת דיבהעיתונות