פריקה וטעינה כשהמנוע פועל כתאונת דרכים

בעת שהתובע עצר את המשאית הגיעה חזיתה עד לפתח החנות לצרכי תפירה, הסמוכה למחסן העצים, בהשאירו את המנוע פועל ירד התובע מתא הנהג וניגש ליריעת הברזנט על מנת לוודא שהיא מחוזקת היטב. הוא מצא, שאחד הכבלים רופף ותוך כדי מתיחתו הכבל ניתק והוו שבקצהו פגע בעינו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פריקה וטעינה מנוע פועל תאונת דרכים: 1. התובע נפגע ביום 10.7.96 בעינו בתאונה, שלטענת בא-כוחו, עורך דין תאונות דרכים, הינה 'תאונת דרכים' כמשמעותו של מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, (להלן: החוק הנ"ל). בתביעה שלפני מבקש התובע לחייב את הנתבעות, חברות הביטוח שבהן בוטח השימוש ברכב אשר היה מעורב בתאונה הנ"ל, בתשלום פיצויים במסגרת הוראותיו של החוק הנ"ל. לטענת בא-כוח הנתבעות, אין לראות בתאונה, שבה נפגעה עינו של התובע (להלן: התאונה הנ"ל), 'תאונת דרכים', מכיוון שאירועה התרחש במהלך הפריקה1 בעת שהרכב, ממנו נפרק המטען, עמד. לחילופין, מוסיף וטוען הפרקליט המלומד, כי גם אם ייקבע, שהתאונה הנ"ל לא התרחשה במהלך הפריקה גם אז אין לראות בה 'תאונת דרכים', שכן היא לא קרתה תוך שימוש ברכב למטרות תחבורה ולא נגרמה תוך שימוש בכוח המכני של הרכב. אין חולק על כך, שאם התאונה הנ"ל אינה 'תאונת דרכים' כמשמעותו של מונח זה בחוק הנ"ל, הנתבעות אינן חבות לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו בגינה במסגרת הוראותיו של החוק הנ"ל. בשל השלכותיה האפשריות של המחלוקת בדבר מהות התאונה הנ"ל על חבותן של הנתבעות, הוחלט להקדים את הדיון בה. 2. העובדות הנוספות, הצריכות לעניין ואינן שנויות עוד במחלוקת, הן כדלקמן: בשעות הבוקר של יום 10.7.96 נהג התובע במשאית, הנראית בתצלום ת / 5, בהובילו מטען עצים. מטען זה נועד לסוחר עצים, מר אברבוך, ובהגיע המשאית למחסן עצים של סוחר זה, הנמצא ברחוב בן יאיר, ביפו, המטען פורק מעל המשאית. השימוש במשאית הנ"ל בפרק זמן הרלוונטי לענייננו בוטח על ידי הנתבעות. בעת קרות התאונה הנ"ל המנוע של המשאית פעל. 3. גירסת התובע, כפי שהיא עולה מעדותו, מצטיירת כלהלן: לאחר שהגיע ליעדו והחנה את המשאית ליד מחסן העצים של מר אברבוך, התובע התיר את הרצועות שבהן חוזקה יריעת הברזנט, שבה כוסה מטען העצים שהוביל והכניסן לתא המיועד לכך. לאחר מכן הוא הסיר את יריעת הברזנט מעל המטען והניחו על משטח ההובלה של המשאית בצד. מטען העצים פורק מעל המשאית באמצעות מלגזה שהופעלה על ידי עובד של מר אברבוך. בעת שהתבצעה פריקת המטען, שנמשכה לדברי התובע (בעמ' 11) כמחצית שעה עד שעה, ישב הוא במשרדו של מר אברבוך. בתום הפריקה שב התובע אל משאיתו, ולאחר שקיפל את יריעת הברזנט הניח אותה על משטח ההובלה וחיזק אותה באמצעות כבלים אלסטיים שבקצותיהם וו. בגמר מלאכה זו נכנס התובע לתא הנהג, ובטרם הספיק לעבור מרחק של 5 עד 10 מ' נעצר, מחמת תחושה שאחד הכבלים האלסטיים התרופף. בעת שהתובע עצר את המשאית הגיעה חזיתה עד לפתח החנות לצרכי תפירה, הסמוכה למחסן העצים של מר אברבוך. בהשאירו את המנוע פועל ירד התובע מתא הנהג וניגש ליריעת הברזנט על מנת לוודא שהיא מחוזקת היטב. הוא מצא, שאחד הכבלים רופף ותוך כדי מתיחתו הכבל ניתק והוו שבקצהו פגע בעינו. 4. יצויין, כי החוקר הפרטי, מר ברנע, בהעידו מטעם הנתבעות אמר (בעמ' 21), כי הוא חקר את התובע באשר לקרות התאונה הנ"ל והקליט את דבריו. הקלטת, שבה הוקלטה חקירה זו, לא הושמעה באזני התובע ולא הוגשה כראיה ומכאן ניתן להסיק, שדברי התובע בפני החוקר הפרטי עולים בקנה אחד עם עדות שמסר בבית המשפט. זאת ועוד, לגירסתו של התובע מצוי סיוע למכביר בעדותו של מר גרד, בעל חנות לצרכי תפירה. לדברי עד זה (בעמ' 16), בהגיעו ביום, שבו קרתה התאונה הנ"ל, לחנותו, ראה משאית ללא מטען החוסמת את הכניסה אליה. הוא ראה את התובע יוצא עם ניירות ממשרדו של מר אברבוך ונכנס לתא הנהג של המשאית. לאחר שהתובע הפעיל את המנוע והתחיל בנסיעה נעצר, "ירד מהמשאית והלך לקשור איזה ברזנט עם כבל גומי... והוא מתח את הגומי ואז כנראה השתחרר... הכבל... והוא צעק 'אוי העין'... ורץ למשרד של מר אברבוך". גם לאחר שקרא עד זה את מה שרשם החוקר הפרטי, מר ברנע, בהודעה - נ / 5, עמד הוא על כך, שהתובע לאחר שהתניע את המנוע של המשאית הזיז אותה כ- 2 - 3 מ', נעצר, ירד מהמשאית וניגש ליריעת הברזנט ואז קרתה התאונה הנ"ל. גם עדותו של מר אברבוך מסייעת לגירסת התובע ומחזקת אותה. בהעידו סיפר עד זה (בעמ' 8), כי בשעת הפריקה של מטען העצים מהמשאית, שהתבצעה על ידי פועל שלו באמצעות מלגזה, ישב התובע במשרדו ושתה קפה. לדברי עד זה (בעמ' 9), המשאית לאחר קרות התאונה הנ"ל עמדה במרחק כ- 8 - 10 מ' ממקום, שבו עמדה בשעת פריקת המטען, כשהמנוע שלה פועל. לא נעלם ממני, כי בתמליל הקלטת - נ / 2, שבה מוקלטים דבריו של מר גרד ודבריו של מר אברבוך ,נמצאת אמירתו של האחרון, לפיה המשאית לא זזה ממקומה עד לקרות התאונה הנ"ל. ברם, מעיון בתמליל עולה, כי מר אברבוך סבר שהשאלה מתייחסת לנסיעת התובע להעמסת מטען עצים נוסף. גם בדברי מר גרד בתמליל הקלטת - נ / 2 מצויה אמירה שהמשאית נותרה באותו מקום וגם אמירה זו אינה ברורה די הצורך. אוסיף כאן, כי יש בתמליל של הקלטת - נ / 2, כדי להצביע על ניהול חקירה במגמה לספק את מבוקשו של הלקוח ועל כן אין להשתית עליה ממצאים. 5. בהסתמך על האמור עד כאן מקבל אני את תיאורו של התובע כיצד התרחשה התאונה הנ"ל ומה קדם להתרחשותה. לפי תיאור זה, פריקתו של מטען העצים התנהלה באמצעות מלגזה ובמהלכה התובע ישב במשרדו של מר אברבוך. לאחר שהפריקה הסתיימה שב התובע למשאית, קיפל את יריעת הברזנט שהיתה מונחת על משטח ההובלה וקשר אותה באמצעות כבלים אלסטיים למשאית. בגמר מלאכה זו נכנס התובע לתא הנהג, הפעיל את המנוע ובהסיעו את המשאית, כבר בתחילת דרכו חש שקשירת הברזנט רופפת ונעצר. התובע ירד מהמשאית וניגש ליריעת הברזנט כדי לוודא שהיא מחוזקת היטב ובמצאו, כי אחד הכבלים האלסטיים רופף, מתח אותו ואז קרתה התאונה הנ"ל. הפריקה הושלמה עם הורדתו של המטען מהמשאית ואין לראות בפעולת התובע לאחר סיומה, פעולה שאין בינה לבין המטען ולא כלום, המשך פריקה. בע"א 93 / 3457, (פ"ד נ' (4) 301, 305), נקבע, כי "אין להרחיב את פרשנות מושג הטעינה, כדי שתכלול פעולות החורגות מפעולת הטעינה כפשוטה". דעה זו, שהביע השופט אור, חלה לעניות דעתי גם על פעולת הפריקה. עינינו הרואות, שאין כל זיקה בין פריקת מטען העצים שהושלמה זה כבר לבין פעולת התובע שנועדה להבטיח, כי יריעת הברזנט תהיה קשורה היטב למשטח ההובלה של המשאית, שהינו חשוף ללא דפנות (ראה תצלום - ת / 5), בטרם ימשיך בנסיעה. 6. בא כוחן המלומד של הנתבעות בהיותו ער לכך, שהטענה, לפיה התאונה הנ"ל אירעה במהלך פריקת המטען, נשענת על בלימה, הוסיף וטען לחילופין שאין לראות בה 'תאונת דרכים' מכיוון שהיא לא קרתה תוך כדי שימוש ברכב למטרות תחבורה. 'תאונת דרכים' מוגדרת בחוק הנ"ל כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". 'שימוש ברכב מנועי' אינו כולל "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". משהגעתי למסקנה, כאמור לעיל, שאירוע התאונה הנ"ל לא התרחש במהלך הפריקה של המטען, נשמט הבסיס מתחת לטענה הראשית של הנתבעות ודינה להידחות. 7. בבואי לדון בטענה החילופית של הנתבעות השאלה הנשאלת היא, האם השימוש שהתובע עשה במשאיתו בעת אירועה של התאונה הנ"ל היה למטרות תחבורה. במילים אחרות, האם פעולת החיזוק של קשירת הברזנט למשטח ההובלה של המשאית מהווה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בתיקון מס' 8 של החוק הנ"ל, אשר קבע את המבחן התעבורתי, ה'שימוש ברכב מנועי' מוגדר כדלקמן: " - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;". בהתיחסו להגדרה הנ"ל של ה'שימוש' אמר הנשיא ברק בע"א 95 / 8061 (פ"ד נ' (3) 532, 565), בין היתר, דברים אלה: "תפקידו של בית המשפט הוא עתה לתת מובן לחלקיה השונים של הגדרה זו. בעשותו כן, ניתן להמשיך ולהבחין בין שימושים עיקריים לשימושי לוואי... עם זאת, התוכן שיש לצקת לשימוש העיקרי ולשימוש הלוואי... אינו התוכן שניתן לו לפני תיקון מס' 8. עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור 'שימוש' ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית". לאור הדברים שזה עתה צוטטו אוסיף לשאלה שנשאלה לעיל, האם חיזוק קשירתו של הברזנט מהווה פעולה הנלווית לאחד השימושים המוזכרים בחוק הנ"ל. בע"א (ח"י) 93 / 492 (צנטלר 2695) נדון מקרה, שבו המערער עצר את רכבו על מנת לחזק את קשירתו של מטען שהוא חש בתזוזתו. במהלך ביצוע הפעולה של קשירת המטען המערער נפגע. בית המשפט ברוב דיעות (השופט ד"ר ביין, כתוארו אז, והשופטת גילאור) החליט שיש לראות בפעולה שעשה המערער 'טיפול-דרך' או 'תיקון-דרך' שנועד למנוע סיכוני דרך. דיעה זו של השופטים המלומדים נראית לי כהולמת גם את נסיבותיו של מקרה זה שלפני. לא יהיה זה למותר להדגיש שמשאיתו של התובע במקרה שלפני לא היתה מצויידת בדפנות ומשטח ההובלה היה חשוף כפי שהדבר נראה היטב בתצלום ת / 5. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא, כי חיזוק קשירתו של הברזנט למשטח ההובלה של המשאית נועד לקדם את פני הסכנה, שעלולה היתה להיווצר למשתמשים בדרך עם התרופפות הקשירה. בקשירת הברזנט ניתן, איפוא, לראות פעולה של טיפול- דרך או תיקון-דרך שהיתה חיונית להמשך בטיחותה של הנסיעה. תשובתי לשאלות שנשאלו לעיל היא, כי פעולתו של התובע, אשר במהלכה קרתה התאונה הנ"ל, היתה פעולה נלווית לשימוש העיקרי ברכב, היינו לנסיעה, ונעשתה למטרות תחבורה. משהגעתי למסקנה זו אין עוד צורך לדון בטענת הנתבעות שנטענה לחילופי חילופין והיא מתיחסת לכך, שהתאונה הנ"ל לא נגרמה תוך שימוש בכח המכני של הרכב. לא התעלמתי מפסק דין שניתן בע"א 96 / 1319 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שצורף לסיכומי בא כוחן של הנתבעות הדן במקרה, שנסיבותיו דומות לנסיבות המקרה שלפני. בע"א 96 / 1319 הנ"ל נקבע, שאין לראות ביריעת ברזנט משום 'מטען' ובקשירתו 'טעינה' וקביעתו זו מקובלת עלי. בפסק דין שניתן בע"א 96 / 1319 הנ"ל נקבע גם כי על המערער היה להוכיח שקשירת הברזנט היתה פעולה חיונית לנסיעה ולבטיחותה ומשלא עלה בידו להרים נטל זה אין לראות בפעולת הקשירה 'שימוש ברכב'. ברם, כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות ובעוד שבמקרה שנדון בע"א 96 / 1319 הנ"ל היה מדובר במשאית שהיתה מצויידת בארגז עם דפנות, הרי במקרה שלפני משטח ההובלה של המשאית היה חשוף ללא דפנות והנחת יריעת ברזנט עליו ללא קשירתה, כשלעצמה, מצביעה על קיום סכנה למשתמשים בדרך ומחייבת נקיטת צעדים שנעשו על ידי המערער במקרה שלפני. 8. בהסתמך על האמור עד כאן הגעתי לכלל דיעה, כי יש לראות בתאונה הנ"ל 'תאונת דרכים' כמשמעותו של מונח זה בחוק הנ"ל ועל כן הנתבעות חבות בפיצויו של התובע במסגרת הוראותיו של החוק הנ"ל. הכרה בתאונת דרכיםתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהתאונת דרכים