המומחה הרפואי ציין בחוות דעתו כי אילו התובע היה אז מטופל על ידי קיבוע בגבס, קרוב לוודאי שלא היה מפתח חוסר איחוי וקרוב לוודאי לא היתה נשארת לו נכות צמיתה. מכאן שרשלנות הנתבעת שללה מתובע שעור זה של החלמה. ##להלן פסק דין בנושא אבחון לקוי בקופת חולים אי קיבוע גבס - רשלנות רפואית:## 1. זוהי תביעה בשל רשלנות רפואית. התובע טוען כי בשל אבחון לקוי שנעשה על ידי הנתבעת 1 ("הנתבעת"), רופאה בקופת חולים לאומית, לא התאחה שבר שנגרם לידו. הצדדים חלוקים ביניהם הן בנוגע לשאלת האחריות והן בנוגע לנזקיו של התובע. נכות התובע וסיבתה 2. ביום 22.9.92 השתתף התובע במשחק כדורגל. בעת המשחק הוא נפל. כף ידו השמאלית נחבלה. נגרם לתובע שבר בעצם הסירה. ידו של התובע לא טופלה באותו מועד, בדרך בה מטפלים בשבר. עקב כך, לא אוחה השבר בידו כראוי. פרופ' נרובאי, אשר העיד מטעם התובע, קבע לו 10 אחוזי נכות. נכות בשעור זה נקבעה גם על ידי פרופ' אנגל, מומחה מטעם הנתבעות. נראה, כי המומחים מסכימים כי נכות זו היתה נמנעת אילו קיבל התובע טפול ראוי. 3. בפתח עדות המומחים, בקשתי, בהסכמת הצדדים, לשמוע את עדותם במשותף על ידי העדתם ביחד (פרוטוקול, ע' 5). שני המומחים הסכימו כי טפול מיידי בשבר שנגרם לידו של התובע, היה משפר את סיכויי האיחוי באורח משמעותי. ככל שהטפול היה מוקדם יותר סכויי, האיחוי של השבר היו גדלים בצורה משמעותית. המומחים חלוקים ביניהם בנוגע לשעור הסתברות השיקום במקרה של טפול מיידי. פרופ' נרובאי מעמיד את שעורה על 90 אחוז. פרופ' אנגל קובע כי ריפוי ללא נכות מושג ב80- אחוז מן המקרים (פרוטוקול, ע' 6). בכך הבהיר פרופ' אנגל את המינוח המעורפל בחוות דעתו לפיו "הנזק שנוצר אינו בהכרח תוצאה של אי הקיבוע הראשוני". גם לדעתו, טפול מיידי בשבר, על ידי קיבועו, היה משפר לאין ערוך את סכויי ההחלמה של היד. אין אצל התובע אפיונים מיוחדים המוציאים אותו מתחום ההחלמה הרגיל (ראו פרוטוקול, ע' 7, ש' 10, ש' 25). ניתן לומר, אפוא, כי טפול בשבר בסמוך להתהוותו היה מוביל לאחוי השבר ומונע, בסבירות גבוהה מאוד, את עצם הנכות של התובע. 4. ידו של התובע צולמה כיומיים לאחר הנפילה (ראו ת1/). שני המומחים הסכימו, למעשה, כי רופא, המעיין בצלום זה, צריך להורות על המשך הטפול ביד. פרופ' אנגל ביקש תחילה לטעון, כי אין לו וודאות "שהעצם, אם כי היא שבורה רובה ככולה, אין גשר גרמי המחבר את שני החלקים". ואולם הוא הסכים, כי גם לפי אבחנה זו, "ברור שהיה שבר וברור שרופא שמקבל את הצילומים האלה צריך להגיב בסי. טי. או במשהו אחר. ברור שהיה שבר. אני לא בטוח לגבי המועד… היה ממצא קליני, דהיינו כאבים שליוו את הממצא הרנטגני. זה בהחלט חייב התייחסות"(פרוטוקול, ע' 8, ש' 20). לאחר חילופי דברים בין המומחים לבין עצמם הסכימו שני הצדדים, כי היה צריך להגיב בקיבוע מיידי של היד. וכך התנהלה החקירה (פרוטוקול, ע' 9, ש' 4): ש. אם היית רואה את הצילומים באותו מקרה ב24.9- [של שנת 92'], היית חושב שצריך עוד בדיקת CT? ד"ר נרובאי: הייתי מקבע עם גבס. פרופ' דקל: כל חשד של שבר של עצם הסירה מזכה בקיבוע בגבס. התוצאה היא ברורה: רופא, אשר קיבל את ממצאי הצילום שבוצעו בידו של התובע, יומיים לאחר נפילתו, היה צריך להורות על קיבוע היד, או להפנות את התובע לאבחון וטפול אצל רופא אורטופד. לא יכולה להיות מחלוקת כי רופא חב חובת זהירות כלפי המטופל (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (3) 784). רמת הזהירות מחייבת רופא סביר לקבע את ידו של המטופל בשל "חשד" לשבר בעצם הסירה. הצילום (ת1/) מבסס בעליל חשד כזה. מכאן, שרופא, אשר רואה את צילום היד ואינו מורה על טפול כלשהו, הוא רופא רשלן. 5. התובע בקר במרפאה של הנתבעת 2 ונבדק על ידי הנתבעת. ביקור זה נעשה ביום 24.9.92, יומיים לאחר הנפילה. אין מחלוקת כי היד לא קובעה. השאלה היא למה. העדר הקיבוע של היד הוא עובדה מוכחת. גם הצורך בקיבוע כזה הוא עובדה. העדרו של הקיבוע, על רקע צילומי כף היד, הוא בגדר רשלנות רפואית. המחלוקת היא אחת: האם הנתבעת ראתה את צילומי כף היד. התובע טוען כי הנתבעת ראתה את הצלומים, אך קבעה שמדובר בנקע, שאינו דורש טפול מיוחד. הנתבעת טוענת, כי התובע נשלח על ידה, כדי שכף ידו תצולם, אך לא שב עם הצלומים אליה. שאלה זו היא השאלה המכרעת (ראו סיכומי הנתבעות, ס' 5). 6. למקרא דברי בעלי הדין, ולמשמע עדויותיהם, מתקבלת תמונה, המורכבת מערבוב של קרעי זכרונות הטורפים אלה את אלה. העדויות אינן יוצרות השתלשלות ארועים אחידה או רציפה. גם כל עדות, אף בלא הפרכות שיש בה לפי הגרסה האחרת, מלאה בחללים, וסתורה לא פעם מתוכה, עד שלא נותר אלא לתמוה האם התמוטט הזכרון כפיסות של פאזל שלא ישוחזר עוד? אף על פי כן אין מנוס מלהכריע בין הגרסאות, ולתהות אם ראתה הנתבעת את צילומי היד או התרשלה מבחינה אחרת. האם התרשלה הנתבעת? 7. התובע פנה אל מרפאת קופת החולים, הנתבעת 2. הוא נבדק על ידי הנתבעת ביום 24.9.92. לדבריו, הנתבעת שלחה אותו לצילום רנטגן. הוא ביצע הצילום וחזר בו ביום אל המרפאה. הנתבעת, לאחר שעיינה בצילום קבעה שלא נגרם לו שבר. אומר התובע (פרוטוקול ע' 18, ש' 15): "פניתי אל הנתבעת 1. אמרתי לה שנפלתי תוך כדי משחק כדורגל, היא הפנתה אותי למכון סטטוס לשם צילום רנטגן. היא בקשה ממני שאחזור אליה עם הצילום מכון סטטוס נמצא ברח' בן גוריון, הלכתי לשם ברגל, זה לא בתוך קופה"ח. עשיתי את הצילום וחזרתי לנתבעת 1 באותו יום. … הנתבעת הסתכלה על הצילום במקרן ואמרה שאין לי שבר אלא כנראה נקע ואני צריך לשים קומפרסים. לדברי התובע, היתה הנתבעת משוכנעת באבחון. היא הסבירה לו, כי אין צורך להיוועץ באורטופד (פרוטוקול, ע' 18, ש' 23): שאלתי את הנתבעת 1, אם אני צריך ללכת לאורטופד, היא אמרה שהיא מספיק מוסמכת לקבוע במקרים כאלה. לא יכולתי לפנות לאורטופד כי באותה תקופה הייתי צריך לפנות לרופאה והיא היתה צריכה להפנות אותי לאורטופד. 8. לא כך היו הדברים, לשיטת הנתבעת. לדבריה, התובע אכן הגיע אל המרפאה באותו מועד. הוא הופנה לצילום רנטגן. מכאן והלאה, השתלשלות העניניים היתה אחרת. התובע לא שב אל המרפאה והנתבעת לא ראתה את הצלומים. אומרת הנתבעת (פרוטוקול, ע' 29, ש' 10): ש. ב24.9.92- מה קרה? ת. הוא פנה אלי עם כאבים ביד. שלחתי אותו לצילום ובזה נגמר הטפול. לא ראיתי את הצילום או פענוח שלו. שמעתי את עדות התובע. לפי דעתי זה לא נכון שהוא חזר אלי. 9. עיון בכרטיס הרפואי של התובע (נ1/) אינו יכול להועיל. הכרטיס מאשש את העובדות המוסכמות: ביקורו של התובע המרפאה, ובדיקתו על ידי הנתבעת, ביום 24.9.92. מעבר לכך אין בו כדי להועיל. הנתבעת כתבה בכרטיס את הדברים הבאים:" Hand Pain - - לצילום - שבר שורש כף היד". לכאורה, מצוי ממצא של "שבר". אלא שמתברר שהתיבה "שבר כף היד" הוספה אל הכרטיס בשלב מאוחר יותר, שכן היא אינה מופיעה על צילום קודם של הכרטיס הרפואי (ראו ת9/ב). 10. נסיבות שינויו של הכרטיס הרפואי נותרו בלתי ברורות. הנתבעת מסבירה, כי תוספת זו נעשתה על פי פניית התובע. זה פנה אליה בשלהי שנת 1994. הוא הסביר לה כי בבדיקות שנעשו לו התגלה שבר, המיוחס לאותו משחק כדורגל. על מנת שהרישום הרפואי יעקב אחר הארועים, הוא ביקש אותה לציין את הדברים בכרטיס הרפואי. וכך אומרת הנתבעת (פרוטוקול, ע' 30 ש' 7): חודש לאחר מכן ב21.11.94- שוב התלונן על כאבים ביד שמאל והזכיר בעיה ביד שמאל, כן בעיה בברך ימין ואמר שהוא עושה טיפולי פיזיוטרפיה וקיבל תחבושת מיוחדת לברך. באותו יום הציג בפני את מכתב לייטנר וביקש ממני על מנת שמבחינת הרשויות זה יהיה בסדר לרשום את זה בתאריך שעשה את הצילום הראשון. לא הסכמתי ואמרתי שאני רוצה פענוח כדי לראות במה מדובר ובינתיים ארשום שמדובר בשבר בשורש כף היד. הנתבעת מדגישה, כי פניה זו אליה נבעה על רקע רצונו של התובע לפנות לרשויות הצבא ולהשיג פטור משירות מילואים, בהתחשב במצב כף ידו. הואיל והרופא שבדק אותו קשר בין מצב ידו לבין הארוע משנת 92', היא היתה נכונה להוסיף את ההערה בכרטיס. היא אומרת (פרוטוקול, ע' 30, ש' 19): אמרתי לו שהוא הציג בפני את הבקשה של ד"ר לייטנר לפטור ממילואים עליו כתבו שזה בגין שבר משנת 1992, ושזה חתום על ידי מומחה ד"ר לייטנר והא ביקש לקשור זאת עם הכתוב בכרטיס. ביקשתי שיביא פענוח. 11. התובע מכחיש שהגיע אל הנתבעת ביום 21.11.94 וביקש לשנות את הכרטיס הרפואי (פרוטוקול, ע' 26, ש' 22). עם זאת, אין הוא יודע כיצד שונה הכרטיס. בחינת רצף הארועים הנוגעים לטפול בתובע, תומכת באפשרות, כי הכרטיס אכן שונה לאחר שד"ר לייטנר מצא, כי התובע סובל משבר בשורש כף היד (ת11/ ות11/א). ממצאים אלה נקבעו אמנם כבר במחצית שנת 93', אך אין להוציא מכלל אפשרות שהובאו לידיעת הנתבעת בשלב מאוחר יותר. כך או כך, ברור שהכרטיס הרפואי אינו משקף אבחון שנעשה בזמן הרלוונטי. 12. הכרטיס הרפואי, ללא התיבה "שבר בכף היד", אין בו קצה חוט, המאפשר הכרעה בין הגרסאות. מי שבודק את השתלשלות הארועים על פי כרטיס זה, מוצא עצמו כמי שנוחת על "משבצת הביש" במשחק המונופול. הוא חייב לחזור לנקודת ההתחלה. נקודה זו, מבחינתו של הליך זה, היא הצורך להעדיף עדות על פני עדות. הכרעה זו לא היתה קלה. עדותה של הנתבעת נסמכה על הרישומים, המופיעים בכרטיס הרפואי. ואולם דרך מילויו של כרטיס זה, ועל דוגמא אחת כבר עמדתי, אינה מקנה לכרטיס אמינות של ממש. קיימת אפשרות ממשית שארועים שונים לא דווחו בו, וכפי שראינו לא כל הדווחים המצויים בו נכתבו במועד, המצוין לצידם. עדותו של התובע נשענה על זכרונו, ואולם היו בה חללים לא מעטים, לפרקים היא היתה מגמתית. אעמוד עתה על עדויות אלה. 13. הנתבעת סמכה על הכרטיס הרפואי. לדבריה, כרטיס זה משקף את עיקרי הארוע המתועד בו. "אני תמיד מקפידה -- אומרת הנתבעת -- בכל ביקור לרשום את התאריך, סיבת הביקור, והטיפול או [ה]הפנייה שאני נותנת. בכרטיס יש כתב יד של עוד רופאים ואותה שיטה עובדת גם אצלם" (פרוטוקול, ע' 28, ש' 26). אך בפועל לא שמרה הנתבעת על הכללים המתחייבים בנוגע לניהול של פנקס כזה. היא היתה נכונה, כפי שראינו, להוסיף לאחר שנתיים איבחון של שבר, שלא הופיע ברישום המקורי. היא לא טרחה לציין לצד רישום זה את מועד הוספתו. הנתבעת מסכימה כי מדובר בליקוי. היא אומרת (פרוטוקול, ע' 30, ש' 21): ש. למה לא כתבת את המועד שבו הוספת את ההערה? ת. זה טעות. 14. אני יודע, שמפרי זה לא ניתן ללמוד על האשכול כולו. אך זו לא היתה הטעות היחידה. כך, מתברר, כי התובע התלונן אצל הנתבעת על בעיות נפשיות. הנתבעת אינה יכולה ללמוד מן הכרטיס אם הפנתה את התובע לטפול פסיכיאטרי. היא אינה שוללת את האפשרות שכך עשתה, מבלי שציינה זאת בכרטיס הרפואי. וכך היא אומרת (פרוטוקול, ע' 30, ש' 25): ש. הפנית את התובע לפסיכיאטר? ת. אינני זוכרת. ש. אם היית מפנה אותו זה היה כתוב בכרטיס? ת. לא חייב. לכל רופא יש כרטיס משלו. בעניין פסיכיאטר זה עניין רגיש לעתיד של אדם צעיר. לא כל הפנייה צריכה להיות רשומה. 15. הנתבעת אינה יכולה לסמוך על זכרונה. אלה דברים ברורים. מספר המטופלים וקצב העבודה אינו מאפשר זאת. אך היא אינה יכולה לסמוך גם על הכרטיס הרפואי. זה אינו כולל את כל הנתונים הנחוצים. הנתבעת הסכימה, כי חללים ותוספות מאוחרות בכרטיס הן פעולות, הפוגעות בשלמותו. היא אומרת (פרוטוקול, ע' 31, ש' 13): ש. יש הנחייה של קופ"ח שרופא צריך לרשום הכל? ת. כן. ש. כלומר עשית דברים בניגוד להנחיות? ת. אפשר לקבל את זה. 16. הנתבעת לא שמרה על "טוהר" הכרטיס. הכרטיס אינו משקף, אם כן, את מלוא פעולותיה. מקור זה אמור להיות אחד מחומרי הגלם, העומדים לרשות המבקש לבחון את "ההיסטוריה" הרפואית של התובע. מקור זה שובש. ידה הבלתי מדויקת, נאמר ידה הזריזה והחופשית של הנתבעת בכרטיס הרפואי, בהוספה והשמטה, עומדת לרועץ לנתבעת. קשה להתפעל, עתה, מנסיונה להפיח חיים בפרטים המעורפלים שבכרטיס (פרוטוקול, ע' 29), שבו היא נעזרת, כבזכוכית מגדלת, כדי לנגח את הטיעון הנגדי של התובע. אי ההקפדה של הנתבעת על הרישום, גם אם לא תכונה "פיברוק", כלשון התובע, פגעה בתקינות הכרטיס ובכוחו הראייתי (ראו סיכומי התובע, ס' 1.6.3 ואילך). 17. אך עיון בעדות התובע מעורר גם הוא מספר תהיות. התובע היה במרפאה ביום 24.9.92. אך אין זה ביקורו האחרון במרפאה. אין זה גם ביקורו האחרון אצל הנתבעת. מתברר, כי התובע ביקר שוב במרפאה ביום 25.4.93. גם אז התלונן התובע על כאבים ביד (נ1/; פרוטוקול, ע' 29, ש' 18). באותו זמן, התובע והנתבעת אינם קושרים הכאבים לאותה נפילה משנת 92'. התובע ממשיך לבקר במרפאה לאורך שנת 93'. הוא נבדק פעם נוספת ביום 16.5.93, ונשלח "לאורטופד - [ל]ביקורת" (נ1/). התובע שב ומבקר במרפאה גם לאחר מכן, למשל בשל תלונות על כאבי ראש, אך ביקורים אלה אינם אצל הנתבעת. אל הנתבעת חוזר התובע לטפול ביום 25.10.93. גם במקרה זה מתלונן התובע על "כאבים ביד" והפעם מ"מכה בעבודה" (נ1/; פרוטוקול, ע' 29, ש' 25). התובע נשלח לצילום ידו. התובע שב אל המרפאה ביום 9.11.93, ושוב נדון ענין ידו. התובע מטופל על ידי הנתבעת שוב ביום 2.2.94, הפעם בגלל התקררות, ופעם נוספת ביום 10.10.94 בגלל עייפות. ענין כף ידו של התובע עולה על הפרק פעם נוספת ביום 21.11.94. אז מתלונן התובע על "כאבים ביד שמאל" (ובברך ימין) וקושר את הכאבים ביד אל הארוע משנת 92, לפי טענת הנתבעת. יוער, כי הסקירה של ביקורי התובע במרפאה היא מקוצרת. התעכבתי על "תחנות" הזמן של הטפול בתובע על ידי הנתבעת. לאורך השנים 92' עד 94' מבקר התובע במרפאה פעמים נוספות מסיבות שונות. הוא מטופל על ידי רופאים אחרים. 18. מדוע הרחבתי בתיאור הטיפולים בתובע? התשובה לכך היא התנהגותו המוזרה של התובע. התובע אומר בעדותו, כי מעולם לא פנה אל הנתבעת בתלונה על האבחון הלקוי. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 28, ש' 12): ש. האם בזמן כלשהו עד להגשת התביעה באת בטענות לנתבעת? ת. לא. 19. אמת, תלונה "בזמן אמת" אינה תנאי חיוני לביסוסה של תביעה נזיקית. התלונה אינה חלק מהמתכון המחייב המקדים הגשת תביעה. אך עיון בדרך הילוכו של התובע מעורר בכל זאת פליאה. מתברר, כי התובע ידע כבר ממחצית שנת 93', כי נגרם לכף ידו שבר, לפי הטענה, בשנת 92'. התובע מצויד בידיעה פוזיטיבית על דברים אלה. התובע הופנה על ידי הנתבעת לאורטופד ביום 16.5.93. אותו אורטופד, ד"ר לייטר, קובע ביום 18.6.93, שהתובע "זקוק לקיבוע אגודל + שורש כף יד עם שבר" (ת11/). ד"ר לייטנר אף מוציא, באותו יום, מכתב אל רופא היחידה הצבאית של התובע, בו נאמר על התובע: "נחבל בשורש כף היד לפני כחצי שנה מאז כאבים, עם הגבלה בתנועה בשורש כף יד. נבדק במרפאה אורטופדית היום… אי לכך ממליץ לדחות לנ"ל את השמ"פ" (ת11/א). התובע גם היה בטפול בבית חולים מאיר. גם שם נעשית אבחנה דומה. ד"ר סגיב מציין כי: החולה סובל משבר בלתי מחובר של עצם הסירה בשורש כף יד שמאל מ9/92-. עליו לעבור טפול ניתוחי… אינו כשיר לשירות מילואים בשנה הקרובה… (ת12/). מתברר, כי בשנת 93' כבר פנה התובע ליעוץ משפטי (פרוטוקול, ע' 27, ש' 12). הוא קיבל לידיו, בשלב כלשהו, את הכרטיס הרפואי. כיצד קורה שהתובע, אשר ער למצב כף ידו, אינו אומר דבר לנתבעת בעת ביקוריו אצלה? התמיהה גדלה אם נזכור כי בחלק מן הביקורים, כמו אלה שנערכו בחודשים אוקטובר ונובמבר של שנת 93', מתלונן התובע על כאבים ביד שמאל. כיצד שומר התובע על שתיקתו? מדוע אין התובע מספר לנתבעת מיד על האבחנה של ד"ר לייטנר. כיצד הוא מבקר במרפאה ביום 25.10.93, מתלונן על כאבים ביד כתוצאה מ"מכה בעבודה", אך אינו אומר דבר על השבר שלא התאחה? 20. התנהגות זו של התובע תומכת בעדות הנתבעת. כרטיסו של התובע שונה בשלב מאוחר. העתק מצילומו, אשר הוגש על ידי התובע (ת9/ב), אינו כולל עדיין את התיבה "שבר שורש כף היד" בתאריך 24.9.92. בכרטיס הוכנס השינוי רק בשלב מאוחר יותר, בשנת 94'. התובע טוען, כי לא ביקש מן הנתבעת לערוך שינוי זה (פרוטוקול, ע' 26, ש' 24). אך הנתבעת יודעת לספר, כי השינוי נעשה לצורך פניותיו של התובע אל רשויות הצבא. מנין לנתבעת על הפניה אל השירות הצבאי? לאיזה צורך ביקר התובע אצל הנתבעת ביום 21.11.94 והתלונן גם על כאבים ביד שמאל? מה הטעם לתלונה ביום 9.11.93? ואיזה טעם יש בתלונות ללא המידע החיוני אודות השבר שלא התאחה? 21. אכן, ידיעת הנתבעת אודות פנית התובע לועדה הרפואית, כמו גם ביקורו של התובע אצל הנתבעת בנובמבר 94', מחזקים, במידה מסוימת, את עדות הנתבעת בכל הנוגע למהלך הכללי של הארועים. ניתן לקבל גם את הסבריה של הנתבעת בכל הנוגע להוספת התיבה הנוגעת לשבר ביד. בכך באה לפתרונה שאלת הצגת הארועים בכרטיס הרפואי, אך בכך אין כדי לספק מענה ישיר לשאלה: האם ביום 24.9.92, חזר התובע עם צילום כף היד אל הנתבעת? 22. גם בהעדר מענה ישיר אני קובע, כי הנתבעת אכן התרשלה. לא יכולה להיות מחלוקת, שהתובע אכן ערך צילום של כף היד ב24.9.92-. צילום כף היד (ת1/) תומך בגרסתו. על גבי הצילום מוטבע התאריך בו הוא נעשה, כחלק שלוב מן הצילום עצמו. אני מתקשה לקבל גישה, לפיה טרח התובע לגשת ולצלם את ידו, אך נמנע מלהתייעץ ברופא בכל הנוגע להשלכה הטפולית המתבקשת מהצילום (ראו סעיף 1.6.2 לסיכומי התובע). התובע, מחמת כאביו, פנה לרופאה, היא הנתבעת. הוא נשלח למכון צילום. הוא מבצע את הצילום - האמנם ניתן לקבל גישה לפיה, בשלב זה הוא חדל מגלות עניין במצבו הרפואי? הצילום ת1/ מחזק את עדות התובע, ולמרות התהיות שעולות מהתנהגותו, ניתן לקבלה על יסוד מסמך זה גם בהיותה עדות יחידה. 23. זאת ועוד, הנתבעת סומכת זכרונה על הרישום בכרטיס הרפואי. ואולם רישום זה אינו מלא. הנתבעת שיבשה את פועלו של כרטיס זה על ידי הפרת הכללים הנוגעים לניהולו. עתה מלקטת הנתבעת את פירות חוסר הדיוק, שזרעיהם נזרעו על ידה עוד קודם לכן. ההתעלמות מרישום מדויק בכרטיס מכבידה על עדות הנתבעת, המבקשת לסמוך עליו. יש לה משמעות נוספת. החללים והתוספות בכרטיס הרפואי עולים כדי נזק ראייתי. הם גורמים לשיבוש המעקב הסדיר אחר הטפול בתובע. די בהכשלה הראייתית כדי ליצור יסוד עצמאי לחיוב הנתבעת. כך, למשל, מעירים פורת ושטיין במאמרם "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא (התשנ"ח) 191 ("פורת ושטיין"), כי כאשר "לא ניתן היה לדעת אם הנזק שנגרם לתובע נגרם עקב מעשה עוולה, הוטלה אחריות מלאה על הנתבע גם משום שעקב מחדלו בר האשם, לא היה ניתן לדעת מה בדיוק גרם לנזקיו של התובע" (בע' 228). פורת ושטיין מדגימים דברים אלה באמצעות פרשת Haft v. Lone Palm Hotel 478 P 2d 465 (1970). באותה פרשה נדון מקרה של טביעת אב ובנו בבריכה בבית מלון. המלון נתבע בשל כך שהפר את חובתו לפי החוק להציב מציל בבריכה. ואולם לא ניתן היה לדעת כיצד ארעה הטביעה. ממילא לא היה ברור אם נוכחות מציל, היה בה כדי למנוע את הטביעה. בית המשפט הטיל על בית המלון את האחריות למלוא הנזק. נקבע כי נוכחות מציל בבריכה היתה מאפשרת לעקוב אחר סיבות קרות הנזקים. מכאן, שקשיי ההוכחה של הניזוקים הוסבו גם הם עקב הפרת החובה על ידי המלון. התוצאה היתה, שהנזק הראייתי שגרמה הפרת החובה, הוביל להטלת אחריות (ראו פורת ושטיין, שם, הערה 100). זהו גם הדין בענייננו. העדר רישום מדויק של הטפולים בכרטיס הרפואי, חסרונם של רישומים אחרים, תוספות מאוחרות, כל אלה גרמו לנזק ראייתי, המצדיק גם הוא הטלת אחריות על הנתבעת. 24. הנזק הראייתי מוביל לאותה תוצאה גם מכיוון אחר. אי הקפדה על הרישום הרפואי יכולה להוות מנוף להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע אל כתפי הנתבעים. כך, למשל, נקבע בת"א (ירו') 776/94 רון ארטו נ' ד"ר מלימובקה (טרם פורסם), כי מחסור ברישומים רפואיים בנוגע לטפול בחולה, כמו גם העלמות שומה שנשלחה לאבחון, מסבים נזק ראייתי, אשר תוצאתו היא העברת נטל השכנוע מהתובעים אל הנתבעים. אנו רואים, אם כן, תולדה ראייתית הצפויה כאשר רופאים (ואנשי מקצוע בכלל) נזקקים למדיניות מרושלת ברישומים, משום שהינם, נאמר, קצרי רוח מכדי לרשום את כל הנחוץ על מנת שניתן יהיה ללמוד על המצב הרפואי של המטופל במלואו. פורת ושטיין, המאזכרים את הפרשה האמורה, מסכמים דברים אלה ואומרים (בע' 250): גישה דומה נקט בית המשפט העליון ביחס לחסרים ברישומים רפואיים ולהיעדרם, בעיה חמורה שהתעוררה בתובענות שעניינן רשלנות רפואית. אי ניהול תקין של רישומים רפואיים מהווה רשלנות. הדבר מהווה גם גרם הפרת חובה חקוקה ואף עבירה פלילית. אי ניהולם התקין של הרישומים מסב לחולה נזק ראייתי. בית המשפט העליון קבע על כן במקרים אחדים כי הדבר יהווה עילה לסטייה מכלל הנטל הרגיל ולהעברת נטל השכנוע אל הנתבע. כך נהגו גם בתי המשפט בארצות הברית. 25. אכן, הגיונו של הכלל ברור. החולה או המטופל מצויים כמעט תמיד בנחיתות אינפורמטיבית. הם מתקשים לעקוב אחר מהלך הטפול. התיעוד הרפואי הוא כמעט סימן הדרך היחיד, אשר יכול להועיל לשחזור המהלך הטפולי. תיעוד זה לא נועד ל"שירות" הרופאים בלבד. הוא מכוון גם להשגת היעד של ביקורת ופיקוח. אמת, המציאות ודוחק הזמן בו נמצא רופא יכולים, לעיתים, להכשיר הכרה בקיצורי דרך רישומיים הנושאים אופי טכני. רישומים כאלה יכולים להתפס לפעמים כמוקש קטן שניתן להתעלם ממנו, אך זאת רק כאשר השאלה היא שאלה של הגדרה והמהות מובנת. לעומת זאת, במקרה זה הודגמה הזנחה רישומית נמשכת במספר עניינים. החסר והתוספת במסמך לא נגעו להגדרה, הם נגעו למהות. הקושי בשחזור מהלך הארועים נובע מהלקוניות של המסמך. לא הייתי נתפס לענין זה לולא ללקוניות זו נוספו שיבושים נוספים, המעמידים בסימן שאלה את מידת האוטנטיות של המסמך. פורת ושטיין מסבירים כי מצב של תיקו ראייתי, בו הנתבע אחראי לאי וודאות הקיימת, משום שגרם נזק ראייתי ברשלנות, מצדיק העברה של נטל השכנוע. במצב דברים זה חושף הנתבע הרשלן את יריבו לסיכון חד צדדי של טעות משפטית, המפר את השוויון בין בעלי הדין, "והכרעה לטובת התובע, שתתחייב בעקבות העברת נטל השכנוע אל הנתבע, תתקן הפרה זו" (בע' 247; ראו גם סכומי התובע, ס' 1.6.4.1 והאסמכתאות המובאות שם). זהו המצב כאן. שתי העדויות מעלות שאלות ומעוררות ספקות. ואולם הנתבעת אחראית לפגיעה בטוהר הכרטיס הרפואי. היא תרמה לאי הוודאות, ולחוסר היכולת להאחז ב"חוט" ראייתי, שהיה בו כדי לסייע לצאת מן הסבך. תיקו ראייתי, אפילו היה, חייב לפעול נגדה. כאמור, במקרה זה מצאתי, כי ניתן להעדיף את עדות התובע כשלעצמה, גם נוכח העובדה, כי הנתבעת סמכה בעדותה על הכרטיס, דבר שפגע במשקל העדות לגופה. 26. התוצאה היא, שאני מוצא את הנתבעת אחראית בשל אי אבחון השבר בכף ידו של התובע. אחריות הנתבעת מבוססת על אימוץ עמדתו של התובע, לפיה הוא שב עם הצלומים אל המרפאה. הגם שהתעוררו אצלי ספקות ביחס לעדות זו, מצאתי כי אני יכול להעדיפה על פני עדות הנתבעת, שנשענה על כרטיס רפואי בלתי מדויק. לאותה תוצאה עצמה הייתי מגיע דרך התורה של נזק ראייתי או דרך המנוף של העברת נטל השכנוע. משנמצאה הנתבעת אחראית, מתחייבת האחריות השילוחית של הנתבעת 2. 27. על רקע דברים אלה אין לי צורך להידרש לטענת התובע, כי גם המשך הטפול מצד הנתבעת היה רשלני. התובע טוען, ויש ממש בטיעוניו, כי היה על הנתבעת לגלות ערנות למצב ידו, אפילו לא ראתה את הצילום, וזאת נוכח תלונותיו התכופות על מצב ידו (סיכומי התובע, ס' 1.6.5). טענה זו מעוררת שאלה של קשר סיבתי, שאין צורך להכריע בה. לא ברור אם אבחון מאוחר בחודש ימים, היה בו כדי למנוע את הנזק. על כן לא ניתן לטעון, כי רשלנות זו (בהנחה שלא קדם לה אבחון שגוי) קשורה אל הנזק הנטען (ראו סכומי הנתבעות, ס' 16.5). משנקבע הרשלנות, ניתן לבדוק מהו סוג הנזק שנגרם. סוג הנזק 28. ראינו, כי השבר בכף היד של התובע לא אובחן כראוי ביום 24.9.92, או במועד סמוך לכך. איבחון השבר נעשה רק כעבור תקופה ארוכה, ככל הנראה ביום 18.6.93, בעת בדיקת הנתבע על ידי ד"ר לייטנר. לו קובעה ידו של התובע במועד, היו סיכוייו להחלים, ללא נכות צמיתה עומדים על 80 או 90 אחוז, כפי שהעידו המומחים. פרופ' נרובאי מציין בחוות דעתו כי "אילו [התובע] היה אז מטופל על ידי קיבוע בגבס, קרוב לוודאי שלא היה מפתח חוסר איחוי וקרוב לוודאי לא היתה נשארת לו נכות צמיתה". מכאן שרשלנות הנתבעת שללה מתובע שעור זה של החלמה. 29. לכאורה, נזקיו של התובע נובעים מאי אבחון ומשלילת סיכויי ההחלמה. מהו, אם כן, הפיצוי הראוי? האם יש להביא בחשבון את הסיכון שהתובע לא היה מחלים, גם לו קובעה ידו במועד? לפי הגישה הרווחת, כאשר הסכוי לכך שהנזק הסופי נגרם כתוצאה ממעשה העוולה עולה על 50 אחוז, ניתן לפסוק לתובע פיצוי עבור מלוא הנזק, כפי שארע בפועל (בכפוף לתורת האשם התורם). התוצאה היא, שכאשר הוכח במאזן ההסתברויות, שהתובע אכן ניזוק עקב הסיכון שיצר הנתבע, הוא זכאי לפיצוי מלא. לפי גישה אחרת, יש לפצות את הנתבע בגין הפגיעה בסיכוי לא להינזק. על פי גישה זו, "ייפסק לתובע פיצוי המשקף את הסיכוי שאכן הנתבע הוא שגרם לנזקיו. הבסיס המשפטי לכך הוא שסיכוייו של אדם לא להינזק הם כשלעצמם אינטרס בר הגנה ואם פגע המזיק באינטרס זה, עליו לפצות את הניזוק בשל כך" (פורת ושטיין, ע' 228). לכן אם, למשל, אלמלא רשלנות באבחון הראשוני, היה לתובע סיכוי של 25 אחוז להחלים מן הפציעה, סיכוי שאבד, יעמוד הפיצוי לו זכאי התובע על 25 אחוז מן הסכום הכולל. 30. לכאורה, גם מקרה זה "קורא" להכרעה בין הגישות השונות. ואולם לאמיתו של דבר זה אינו המצב. במקרה זה, הרשלנות באבחון דחקה את התובע אל אותם גבולות אותם 10 עד 20 אחוז של מקרי שבר בלתי מתאחה. העדר הקיבוע לא רק הגדיל את הסתברות התרחשות הנזק. העדר הקיבוע גרם לנזק. אמנם, אלמלא הרשלנות באבחון, היה סיכון אי ההחלמה עומד על קצת יותר מ10- אחוז, אך הרשלנות גרמה לכך שהנזק הפך לוודאי. במקרה כזה, גם השיטה הנוגעת לפגיעה בסיכוי מובילה לתוצאה של פיצוי מלא של התובע. על דוגמא קרובה לכך מצביעים פורת ושטיין. הם אומרים (בע' 230): [כאשר] סיכויי ההחלמה אלמלא הפגיעה [היו] 50%, וירדו עקב הרשלנות הרפואית ל25%-, לא יהיה הפיצוי שווה ל25%- מהנזק שאירע, אלא לשליש ממנו; זאת מכיוון שמבין שבעים וחמישה מקרי נזק שקדמה להם רשלנות רפואית כזו נגרמו עשרים וחמישה מקרים עקב הרשלנות הרפואית, ואילו חמישים מקרים נגרמו בלא קשר לכך. מכאן שהסיכוי שהנזק נגרם במקרה הנתון עקב הרשלנות הרפואית הוא 25/75, דהיינו שליש. לעומת זאת, אילו נבחנה שאלת הנזק לפני שהיה ידוע אם הסיכון יתממש לכדי נזק, היה הפיצוי הנאות 25% מן הנזק… מקרה זה פשוט עוד יותר. התובע קפץ ל"קבוצת סיכון" גבוהה של אי איחוי השבר. הוא יצא מקבוצת ההסתברות הגבוהה בשל עצם אי קיבוע השבר. אי קיבוע זה לא רק הפחית את סכויי ההחלמה, אלא איין אותם מבחינה מעשית. 31. אגב, מקרה זה יכול היה לעורר שאלה מורכבת. מתברר, כי התובע יכול גם עתה לעבור ניתוח, אשר יפתור את בעייתו. ההסתברות שבעקבות הניתוח תשלל לגמרי נכות התובע, עומדת על 80 עד 90 אחוז (פרופ' נרובאי, פרוטוקול, ע' 9, ש' 23). הטפול הרשלני הפחית, אם כן, את סיכויי ההחלמה על דרך קיבוע היד, אך לא מנע את ההחלמה על דרך הניתוח (באותה הסתברות). שאלה היא, אם במצב כזה, אין לדון בנזקי התובע, על יסוד ההנחה שסיכויי ההחלמה שלו לא שונו כלל עקב הרשלנות, אם כי אמצעי ההחלמה הפכו למכבידים יותר. האם אין להסתפק בקביעת פיצוי הנוגע לעלויות הניתוח והשלכותיו (הישירות והעקיפות, אם קיימות)? האם לא זכאי התובע לפיצוי הנוגע לפגיעה החמורה יותר בגופו (עקב ניתוח), אך לא לפגיעה בסיכויי ההחלמה? הצדדים לא טענו בשאלות אלה, ובהעדר נתונים, לא מצאתי לנכון להכריע בהן (ראו גם סעיף 49 להלן). 32. התוצאה היא, שהתובע זכאי לפיצוי בגין מלוא נזקיו. התובע מבקש פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, אובדן כושר ההשתכרות וכאב וסבל. נעבור עתה לבחינת נזקים אלה. נזקי התובע - הפסדי שכר בעבר 33. התובע הוא עובד שכיר. הוא עובד בחברה בשם "מרסל אומנות בע"מ". מנהל חברה זו, ולמעשה בעל השליטה בה, הוא אחיו, יונתן. התובע החל לעבוד בחברה זו בשנת 91'. תחילה הועסק התובע כמוכר בחנות. לאחר חודש או חודשיים הוחלט, כי התובע יהיה סוכן השיווק של החברה, וזה היה תפקידו גם בתקופה הרלוונטית. אומר אחיו של התובע, יונתן רניגנגד: החברה שלנו עוסקת בהפצה של מוצרי פופ שכוללים חולצות, דגלים, צעיפים, ועבודתו של הסוכן היתה לשווק. אחי היה צריך לקחת את הסחורה לחנויות. הוא היה צריך לצאת עם רכב מלא סחורה ולחלק את הסחורה. הוא היה לוקח את הקופסאות ומעביר אותן לחנויות. משקל כל ארגז בין 15-30 ק"ג. (פרוטוקול, ע' 14, ש' 14). למען הדיוק יוער, כי תחילת העסקתו של התובע היא בחברה אחרת, שחברת מרסל אמנות בע"מ היא חליפתה המעשית (פרוטוקול, ע' 16, ש' 20). חברת מרסל אמנות הוקמה רק במרץ 93'. התובע וגם אחיו, התייחסו לחברות השונות "תחת טלית אחת", ומכל בחינה מעשית אין צורך להתעכב על גלגולי הבעלויות בחברות אלה. 34. לדברי התובע, שנתמכו בדברי אחיו, לאחר אירוע הנפילה חש התובע מיחושים ביד. הוא התלונן שאינו יכול לסחוב את הסחורה. על כן נערכה לתובע הסבה והוא הועסק כזבן בחנות (עדות יונתן רנגינגד, ע' 15, ש' 4). נראה, שהפסקת העיסוק של התובע כסוכן שיווק נעשתה בהדרגה. אומר יונתן רנגינגד (פרוטוקול, ע' 17, ש' 20): ש. התובע חדל להיות סוכן מנובמבר 94'? ת. כן. עד אז הוא עבד כסוכן רק יום בשבוע החל מיום התאונה. הוא חדל לעבוד במשרה מלאה כסוכן מנובמבר 1994". היום מועסק התובע כמנהל של חנות החברה בקניון השלום בתל אביב (פרוטוקול, ע' 23, ש' 27). התובע טוען, כי שכרו פחת בצורה חדה עקב הסבת מעמדו מסוכן שיווק לזבן ולמנהל החנות בקניון השלום. להערכת יונתן רנגינגד, שכרו של התובע פחת בכ20- אחוז (ת8/). 35. למרבית הצער, עלי לקבוע, כי עדויות התובע ואחיו בנושא ההשתכרות, גם אם הן מכילות מכילה רסיסי אמת, הרי שאלה רסיסים מבודדים בעוד התאוריה הכללית אינה נאמנה למציאות, נאמר- מגמתית ורופפת (ראו גם הפירוט המופיע בס' 9 לסכומי הנתבעות). תחת לצקת בטיעוניהם מידה ניכרת של תוכן מהותי, המזמין בחינה והזמה, נוסחו הטענות ניסוח חובק ועמום שעשה אותן קשות לבחינה. גם אם אין לומר כי הטענה אודות הפסד שכר נטולת בסיס כלשהו, הרי ודאי אין לומר עליה כי היא בגדר עובדה. 36. "החוטים הפרומים" בנוגע להפסדי העבר מבצבצים כמעט מכל כיוון (ראו סיכומי הנתבעות, ס' 31). כזכור, ארעה התאונה בספטמבר 92'. מאז ועד היום לא הפסיד התובע אף יום עבודה, או לא זוכר שהפסיד, למעט, אולי, בגלל שפעת (פרוטוקול, ע' 27, ש' 26). התובע המשיך לתפקד כסוכן שיווק עד ספטמבר 94'. התובע עצמו מציין בסיכומיו, כי עבודתו כסוכן הופסקה "רק כשנתיים לאחר מכן [לאחר התאונה]" (ס' 2.4 לסיכומיו). אמת, התובע טוען כי הוא עשה כן כאילוץ, על דרך של חפיפה עם סוכן מחליף (פרוטוקול, ע' 21, ש' 21). ואולם בחינת העובדות לאשורן מטילה צל של ספקות קשים סביב הסבר זה. נראה, שהסוכן המחליף הועסק בחברה רק החל מחודש 9/93. דברים אלה עולים מעדותו של אחי התובע ויש להם ראיה ממוסמכת (טפסי 106; ת6/). כיצד אפשר להסביר את המשך העסקת התובע כסוכן שיווק משך שנה מאז התאונה? התובע ואחיו העידו, כי המיחושים החלו מיד - כיצד אם כן החל תהליך החפיפה עם סוכן מחליף לאחר זמן ארוך כל כך? יתכן כמובן לסבור, שכאביו של התובע התפתחו בתקופה מאוחרת יותר. לאפשרות כזו יש סימוכין בעדויות המומחים (ראו סעיף 40 להלן). אך התובע העיד כי כאביו החלו מיד בסמוך לנפילתו, וזה היה הטעם שבגינו פנה לעזרת הנתבעת. יתר על כן, בסיכומיו טוען התובע, כי "למרות שהכאבים המשיכו הם פחתו בהדרגה" (ס' 2.4), מדוע אם כן היה צורך לבצע את ההסבה בשלב מאוחר? 37. אין זו התמיהה היחידה העולה מן העדויות. נראה שהעסקת הסוכן החדש לא האריכה ימים. הסוכן הפסיק את עבודתו במאי 95' (ת6/). אחי התובע העיד, כי עבודת הסוכן הופסקה במאי 96', אך נראה כי דברים אלה מקורם בטעות (עדות יונתן רנגינגד, פרוטוקול, ע' 16, ש' 6). כך או כך, העבודה נפסקה ולא נשכר סוכן אחר בשל "שינוי אופי העסק" (פרוטוקול, ע' 16, ש' 5). מכאן, שבכל מקרה לא היה התובע ממשיך בעיסוקו כסוכן שיווק בחברה לאורך זמן. 38. ואולם גם עצם ההפחתה בשכר לא הוכחה. התובע סומך את טענותיו על מסמך, שהוצא על ידי מרסל אמנות בע"מ (ת8/; סכומי התובע, ס' 2.5). במכתב זה מציינת החברה, כי בשל הפגיעה בידו חלה ירידה הדרגתית בתפקוד התובע. על כן שונה תפקידו לתפקיד של זבן. "עקב כך משכורתו תהיה נמוכה ב20%- החל מחודש 11/94". מכתב זה מופנה "לכל מען דבעי". תכליתו של המכתב לא הובהרה. לשם מה הוא נכתב? מי נזקק לנתונים אלה? אין במכתב גם נתונים מספיקים על ההפחתה (למשל גובה המשכורת), והוא אינו נסמך על אישור של רואה חשבון. הרושם הסתום, שלא לומר מלאכותי, העולה מן המסמך מתחזק אם יושם לב לכך שהמכתב מתיחס לתאונה משנת 93', בעוד שהתאונה נשוא הליך זה ארעה בספטמבר 92'. ערפולו של המסמך ועמימותו מתחדדים, אם נזכור כי את שכרו של התובע קובע אחיו (פרוטוקול, ע' 17, ש' 23; סכומי הנתבעות, ס' 33). אמת, העובדה שהתובע עובד בחברה משפחתית אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. אך ניתן לצפות, כי התובע יכול לספק נתונים בסיסיים אודות שכרו ומידת הפגיעה בו. נתונים כאלה לא סופקו במידה מספקת. במיוחד תמוהה העובדה כי אחי התובע, מעסיקו, שזומן להעיד, מסר כי "אין לי נתונים על שכרו של אחי" (פרוטוקול, ע' 15, ש' 13). אפשר כי העדר הנתונים נובע מן העובדה ש"היות והתובע הינו בן משפחה, לא נפגעה משכורתו", לפחות בתחילה (סכומי התובע, ס' 2.4). 39. זאת ועוד, עדותו של התובע היתה בלתי משכנעת גם בכל הנוגע להעסקתו הנוכחית על ידי החברה. על פני הדברים, התקבל הרושם כי התובע מועסק בתפקיד ניהולי, במסגרתו הוא מופקד על 3 עובדים נוספים, בחברה המעסיקה כ9- עובדים בסך הכל (ראו פרוטוקול, ע' 24, ע' 17). ואולם, התובע לא יכול היה למסור את נתוני השכר של אותם עובדים, את הפדיון המוערך של החנות, או את שטחה. עדותו בענין זה היתה דלה (פרוטוקול, ע' 24-25). היא לא אפשרה בחינה ממשית של סבירות השכר (וממילא הפחתתו הנטענת) אל מול נתונים אחרים, כמו שכר הכפופים לו או המחזור העסקי. צרופו של נתון זה ליתר הנתונים אינו מאפשר לבחון את אמינות טענות התובע אודות הפגיעה בשכרו. 40. התובע טוען עוד, כי הוא סובל מכאבים בידו המגבילים את כושר עבודתו הנוכחי. הגם שלא יכולה להיות מחלוקת, כי הפגיעה בתובע תסב לו כאבים בשלב כלשהו (ראו עדות פרופ' אנגל פרוטוקול, ע' 11, ש' 21), נראה כי כאביו הנוכחיים של התובע אינם נובעים מן הפגיעה נשוא הליך זה. "ניתוק" הכאבים שחש התובע מסוג הפגיעה אובחן בחוות הדעת של פרופ' אנגל לפי איכון הכאבים ביד, על פי הסברי התובע. הוא קבע כי: אין כאב בשלב זה כתוצאה מהארוע הנדון, אלא כאב בחלק אחר של היד, שאיננו שייך לענין. במהלך העדויות נתבקשו שני המומחים לבדוק את התובע פעם נוספת. התובע נשאל למיקום הכאבים. פרופ' נרובאי הצטרף למסקנות של פרופ' אנגל, לפיהן הכאבים, המופיעים היום, אינם נובעים מהשבר שארע בשנת 92' (פרוטוקול, ע' 13, ש' 14; סיכומי הנתבעות, ס' 21). לשם שלמות התמונה יוער, כי שני המומחים מסכימים, ש"גם אם אין כאב המוקרן משבר היום, הגבלה צפויה בכל מקרה בעתיד, אם התפתחות שינויים ניווניים וללא ניתוח" (שם). נתון זה יובא על ידי בחשבון בעת בחינת אובדן כושר ההשתכרות בעתיד. מכל מקום, אם הופרעה עבודת התובע עקב כאביו, לא ניתן ליחס זאת לארוע הרשלני. 41. סיכומה של נקודה זו: התובע מייחס את הפסדי השתכרותו בפועל לפגיעה אותה ספג. ייחוס זה לא הוכח. התובע לא הצליח לשכנע, ששינוי תפקודו בחברה נבע מן הפגיעה בשנת 92', או ששינוי תפקיד זה הסב לו נזק כלכלי ממשי. בכל מקרה, כפי שראינו, משרת סוכן השיווק חדלה מהתקיים, ללא קשר לפגיעה של התובע, כעבור תקופה לא ארוכה. הקדמת ההסבה של התובע הקנתה לו נסיון נחוץ כמוכר, נסיון המאפשר לו לקבל לידיו את ניהול החנות שנפתחה זה עתה. על רקע זה אני קובע, שאין לפסוק לתובע הפסדי השתכרות בעבר, בכפוף לקביעתי אודות הפגיעה בכושר ההשתכרות המתיחסת למהלך התקופה כולה. נזקי התובע- אובדן כושר השתכרות 42. לתובע נקבעה נכות רפואית בדרגה של 10%. התובע טוען כי לנכות זו השלכה תפקודית. לדבריו, הפגיעה בידו השמאלית מגבילה את יכולתו להפעילה, ומקשה עליו בתפקוד היומיומי. אומר התובע (פרוטוקול, ע' 22, ש' 13): ש. אילו מגבלות פיסיות יש לך כתוצאה מן התאונה? ת. תנועות חדות, לפתוח ברזים, בהרמת דברים, במשחק טניס אני לא יכול לעשות תנועות מסוימות, מתבטא בפעולות ביד שמאל כמו לסחוב דברים, לסובב. אני ימני אבל משתמש ביד שמאל. יש לי כאבים בסוף היום. בעונות המעבר יש לי כאבים. 43. דברים אלה של התובע נתמכים בעדויות המומחים. שני המומחים, גם יחד, עומדים על הכאבים, אשר אפשר שהתובע סובל מהם כעת או בעתיד (ראו סעיף 40 לעיל). פרופ' נרובאי מדגיש כי סביר שהתובע יחשף לכאבים בפעולה רגילה, ובכל מקרה בפעולה הכרוכה במאמץ (פרוטוקול, ע' 10, ש' 13). פרופ' אנגל, המומחה מטעם הנתבעת, קובע כי לפגיעה בתובע יש משמעות תפקודית, לפחות בטווח הארוך. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 11, ש' 21): … לכן אנו מסכימים שהפרעה תפקודית קרוב לוודאי תקרה. הפרעה תפקודית היא כאבים. יכולה להיות הגבלה בכף היד… לא בהכרח כל שבר של עצם הסירה יגרום לכאב מיידי. טיפלתי בין היתר בשוער נבחרת ישראל [ושוער] בליגה הארצית, שהיה להם שבר בעצם הסירה, לאחד כאב וחלק העדיפו להישאר באותו מצב כי הם העדיפו לתפקד עם השבר. כאב אינו דבר אוטומטי לגבי השלב הראשון. 44. עם זאת נראה, כי ההגבלה ממנה יסבול התובע היא קלה. הערכה זו משותפת לשני המומחים (פרוטוקול, ע' 12, ש' 25). הערכה זו מבוססת על כך, שטווחי התנועה של היד לא נפגעו (פרוטוקול, ע' 5, ש' 25), ושהתנועתיות של היד היא מלאה (פרוטוקול, ע' 6, ש' 5; סכומי הנתבעות, ס' 19). 45. לנכות הרפואית של התובע יש השלכה תפקודית. לעיתים, מניחים, כי בהעדר נתונים אחרים יש לגזור את הנכות התפקודית, ובעקבותיה אף את אובדן כושר ההשתכרות, מתוך הנכות הרפואית (ע"א 446/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זדה, פד"י ל"ט (1) 19, 24). עם זאת, אין לזהות את אובדן כושר ההשתכרות עם הנכות התפקודית או הנכות הרפואית (ראו סיכומי הנתבעות, ס' 24, והאסמכתאות הנזכרות שם). מדובר ב"מפתח" בלבד. "לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו של התובע ולמקום עבודתו. נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו" (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, דינים עליון מ 443, פסקה 7). 46. במקרה זה חזר התובע למקום עבודתו הקודם. הוא המשיך לבצע את אותה עבודה עצמה, עד לשכירת סוכן השיווק שהחליפו בהדרגה. התובע עובד אצל אחיו, ומקום עבודה זה מצייד אותו בערובות ממשיות להקטנת הסיכון של הפלטות לשוק העבודה (פרוטוקול, ע' 15, ש' 5). הוא השתלב בעבודה גם לאחר הפגיעה, והוא מנהל היום את אחת מחנויות החברה. על כן לא ניתן לבחון את ראש הנזק של אובדן השתכרות על יסוד הנכות הרפואית והנכות התפקודית, בהתעלם מיתר הנתונים, ובהם שכרו של התובע, והתוצא הממשי שהיה לתאונה על השכר. אומר השופט אור בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, דינים עליון מ 443 (בפסקה 7): אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני בית המשפט, יפסוק בית המשפט על פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון, בפועל כושר השתכרותו - בית המשפט יפסוק על פי נתונים אלה. 47. כבר ראינו כי התובע לא יכול היה להוכיח כי שכרו נפגע עקב התאונה, ואם פגיעה כזו יכולה להתחולל היא מצויה בשוליים. עניין זה יש להביא בחשבון בעת בחינת אובדן כושר ההשתכרות. ברור כי אין לזהות את הפגיעה בשכר בעבר עם פגיעה בכושר ההשתכרות. תתכן פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, שלא נלווית לה פגיעה בהשתכרות בטווח המיידי. מניעת הפגיעה עד כה, אין משמעה שכושר ההשתכרות של התובע לא נפגע. לנכות הרפואית של התובע יש השלכות תפקודיות. אלה יכולות לבוא לידי ביטוי אם יאלץ התובע לעזוב את עבודתו. אמנם, חשיפתו של התובע לסיכון זה היא מוגבלת, אך לא ניתן להתעלם ממנה. יתר על כן, לעתיד לבוא יכולה ההפרעה התפקודית ללבוש אופי חמור יותר מהשלכתה היום. על כן גם אם עד עתה לא נפגע שכרו באורח ממשי, ועל כל פנים לא נפגע באורח הנקשר לפגיעה, הוא עלול להפגע בעתיד. אך פגיעה זו היא פגיעה קלה. טווחי התנועה של היד לא נפגעו וגם לא תנועתה. ההגבלה הנובעת מהכאב מצויה בשוליים. על כן אין לזהות במקרה זה את אובדן הכושר עם גובה הנכות הרפואית. 48. אני ער לכך, שברגיל, מוטב לפסוק את ההפסד בראש נזק זה על בסיס קביעת דרגה של אובדן כושר השתכרות ולתרגמה למונחים כספיים, על דרך של הכפלתה בנתוני השכר הרלוונטיים ובשנות העבודה הצפויות (ע"א 81/69 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, פ"ד מה (1) 580, פסקה 14). ואולם במקרה זה, ובהתחשב בנתונים שנסקרו על ידי, נראה לי, כי ניתן להסתפק בקביעת סכום גלובלי של 35,000 ש"ח. 49. יוער, כי התובע יכול לעבור ניתוח, אשר קיימת הסתברות גבוהה שיהיה בו כדי לרפא את השבר, בלא שתיוותר נכות צמיתה. במובן זה, הארוע הרשלני לא שלל לחלוטין את סיכויי התובע להרפא. התובע טען בסכומיו כי אין להביא בחשבון נתון זה. לשיטתו, "זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח ואם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת הפיצוי המגיע לו…" (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט (1)477; סכומי התובע, ס' 1.5). הנתבעות טוענות כי יש לבחון את סבירות השיקולים של התובע, אם הוא מסרב לעבור את הניתוח (סיכומי הנתבעות, ס' 26 ואילך). למעשה, אין צורך לדון בשאלה זו. התובע, כבר בכתב תביעתו, ציין כי בדעתו לעבור את הניתוח (סעיף 4 ה'). הוא שב על עמדה זו גם בעת עדותו, כאשר ציין כי "אני מוכן לעשות את הנתוח גם אם יגידו לי שמחר" (ע' 25, ש' 23; סכומי הנתבעות, ס' 28.6). לאחר מכן, הוא סייג במקצת את דבריו בנקודה זו (שם, ש' 26). נוכח עמדת התובע, שומה עלי להניח כי הוא עומד לעבור את הניתוח, וקיימת הסתברות גבוהה של מעל 80 אחוז, כי בעקבותיו ירפא לו (פרוטוקול, ע' 9, ש' 22). לא מדובר בהפעלת לחץ על התובע לעבור את הניתוח, אלא בנטילת אפשרות שתוכניתו תצא אל הפועל. עם זאת, שקילתו של נתון זה לא תשנה את התמונה. שיקלול הנתונים הנוגעים לאשפוז התובע -- השבתתו לתקופה מן העבודה (עקב הניתוח), קציבת סכום נוסף על חשבון כאב וסבל, ושקילת ההסתברות שהניתוח לא יעלה יפה -- היה מוביל לאותה תוצאה, אם כי בשינוי חלוקת הסכומים בין ראשי הנזק השונים. כאב וסבל 50. כבר עמדתי לעיל על כך, שלתובע צפויים כאבים בחלוף הזמן (ראו סעיפים 40, 43 לעיל). עם זאת כאביו הנוכחיים של התובע לא נקשרו אל השבר, שלא התאחה כראוי. התובע גם לא אושפז לעת עתה בבית חולים, לצורך חיבור העצם. בנסיבות אלה, אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בגובה של 10,000 ש"ח. הוצאות כלליות 51. התובע נשא בהוצאות שונות. בעיקרו של דבר מדובר בחוות דעת מומחים. אני קובע כי התובע היה רשאי להסתייע ברופאים מומחים על רקע הרשלנות לה נחשף אצל הנתבעות. התובע זכאי בראש נזק זה לסכום של 2,215 ש"ח (ראו ת19/ - ת22/). סכום זה כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, מתאריך האמצע, הינו: 3,339 ש"ח. אשר על כן אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 48,339 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור כולל של 15% בתוספת מע"מ. ניתן והודע היום על פי הודעה לצדדים. תל אביב, היום 22 ביולי, 1998 ; כ"ח תמוז, תשנ"ח בעז אוקון, שופטרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות