מעצר בגין תפילה בהר הבית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בגין תפילה בהר הבית: 1. המערער (יליד אוקטובר 1977) הואשם בבית המשפט קמא כי ביום 14.5.95, בסמוך לשעה 09: 00 היה בתוך שטח הר-הבית בעיר העתיקה בירושלים, כ20- מ' מהשער המערבי, עטף עצמו בטלית ולהתפלל. שוטרים שהיו במקום הורו לו לצאת משטח הר-הבית, אך המערער סרב ושכב על הרצפה. השוטרים הרימוהו והוציאוהו אל מחוץ לשטח הר-הבית. בשל מעשים אלה (שאין מחלוקת לגביהם) - הואשם המערער בהפרעה לשוטר (עבירה על סעיף 275 לחוק העונשין), ובהתנהגות פסולה במקום ציבורי (עבירה על סעיף 216 (א) (4) לחוק העונשין). 2. המערער הודה בעובדות המיוחסות לו, אך כפר באישומים שיוחסו לו, בטענה כי עומדת לו זכות יסוד להתפלל בהר-הבית, וכי לשוטרים לא הייתה סמכות למנוע אותו מלממש זכות זו, אלא אם כן נוצר חשש מיידי וממשי, בוודאות קרובה - להפרת שלום הציבור. לטענתו, במקרה הנדון הורו השוטרים למערער לצאת את הר-הבית ללא נימוק ומבלי שהתעורר חשש מיידי וממשי, בוודאות קרובה, להפרת השלום. לפיכך, אין עומדת לרשויות האכיפה חזקת התקינות, ואין לראות במעשיו של המערער הפרעה לשוטרים, ואף לא התנהגות פסולה במקום ציבורי. 3. בית המשפט קמא, בפסק דין מפורט ובהיר, (כב' השופט י. ענבר), ניתח את הסעיפים הרלבנטיים, את התקדימים העוסקים בעליית יהודים להר-הבית וזכותם להתפלל שם, את נסיבות העניין שלפנינו, ובסיכומם של דברים הרשיע את המערער, ועל כך הערעור שלפנינו. 4. אין צורך לחזור בפרטי פרטים על כל הנימוקים של בית המשפט קמא, אך נבהיר, בקצירת האומר כי דעתנו בית המשפט קמא, גבי נימוקים אלה: א. אין די ב"חשש סביר" להפרת השלום - כפי שטענה המדינה, אלא יש צורך "בוודאות קרובה" - כטענת המערער. ב. כשמדובר במקום "רגיש" כמו הר-הבית, שכל שינוי במעמדו ובסטטוס קוו בו עלול להביא להתלקחות גדולה, אכן יש חשש סביר, בוודאות קרובה, להפרעת שלום הציבור, אף בתפילה של יהודי המתעטף בטלית כשהתפילה נעשית על הר-הבית בפומבי ובקול - הכל אם לא נעשה תיאום מוקדם עם המשטרה וללא אישורה מראש. ג. איש אינו כופר בזכות המערער להתפלל על הר-הבית, אך זכות זו הינה זכות יחסית, ובלבד שאין בה התנגשות עם העיקרון של שמירה על שלום הציבור. אם קיימת התנגשות כאמור - יש להעדיף את זכות הציבור על זכות הפרט. ד. בתקדימים רבים (המפורטים בהכרעת הדין של בית המשפט קמא ובסיכומי המדינה) נקבע כי לאור ניסיון העבר, קיימת במקומות הקדושים חזקה ראייתית, לפיה סטייה מן הסטטוס קוו עלולה להוביל להפרת הסדר הציבורי, ומתפקידה של המשטרה למנוע הפרה זו בהתחשב בכוח האדם העומד לרשותה, בכל מקרה. ה. גם מי שיש לו זכות יסוד להתפלל בהר-הבית, חייב להיענות לדרישות השוטרים לצאת מהר-הבית, אם מתעורר חשש, כדי וודאות קרובה להפרת השלום. שיקול הדעת בעניין קיומו של חשש כאמור הוא של השוטר הממלא תפקידיו כדין. שיקול דעתו של פרט זה או אחר, ובכללם המערער - אינו יכול להחליף את שיקול דעתה של הרשות המבצעת המופקדת על שמירת שלום הציבור. ו. המערער התפלל בתוככי שטח הר-הבית, כשהוא עטוף בטלית ומעשיו אלה (שהם בהחלט חריגים במקום) - עלולים היו להתפרש כפרובוקציה מכוונת בנסיבות הסטטוס קוו - ולהביא להפרת שלום הציבור. ז. המערער מבקש, למעשה, כי ערכאת הערעור תקבע שיש לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית, כדי לאפשר לו ולכשכמותו להתפלל בהר-הבית לא רק תפילת לחש חרישית, (שבאפשרותו לקיים גם כעת) - אלא באופן פומבי, בריש גלי ובקול. בית המשפט אינו הגוף שתפקידו לשנות סטטוס קוו מדיני, ואינו קובע עבור הרשויות קווי מדיניות ראויה, ומשום כך דינה של דרישת המערער - להידחות. 5. המערער צרף לערעורו מאמר מאת עבדל האדי פאלאצי (מרצה בפקולטה להיסטוריה של הדת באוניברסיטת ולטרי ברומא), שכותרתו: "ירושלים מאוחדת תחת שלטון ישראל", ומבקש להסתמך על האמור באותו מאמר כי אין מניעה הילכתית או רעיונית מן ההיבט של דת האיסלאם - לקיום תפילות יהודים בהר-הבית. ב"כ המדינה ביקשה מעמנו להתעלם ממאמר זה שכן הוא לא הוצג בפני בית המשפט קמא, ואם כוונתו להוות חוות דעת מומחה - הרי לא הוגש בהליך הנאות. 6. ב"כ המדינה צודקת בטיעוניה, וראוי היה שנתעלם מן המאמר לחלוטין. אולם גם אם נקבל את המאמר כראייה במסגרת הערעור - עדיין אין בקיומו או בתוכנו כדי להתיר למערער או לאחרים דוגמתו - לעשות דין לעצמם ולהתפלל באופן פומבי על הר-הבית - בניגוד להוראות המשטרה. שהרי הבעיה איננה אם דת האיסלם מתירה תפילה פומבית של יהודים על הר-הבית, אלא אם תפילה כזו תגרום להפרת השלום בנסיבות הקיימות - אם לאו. אילו קיבלו המוסלמים, ראשיהם ונציגי הווקף במקום, את דעת מחברו הנכבד של המאמר, והיו מודיעים קבל עם ועדה כי היהודים חופשיים להתפלל על הר הבית משום שלאיסלם אין כל התנגדות לכך - אפשר שמן הסתם לא היה חשש להתפרעויות ולהפרת השלום, ובני הדתות השונות יכלו להתפלל על הר-הבית תוך הסכמה, ותוך שינוי מוסכם של הסטטוס קוו הקיים. אולם, למרבה הצער, נראה כי דעתו של עבדל האדי פאלאצי עדיין אינה מקובלת על ראשי הדת המוסלמים ונציגי הווקף ונעז לומר כלל המוסלמים, ועל כן אין בקיומו של המאמר כדי לשנות את הסטטוס קוו הקיים. 7. בית המשפט איננו מציע למערער לפנות לבית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ) כל אימת שברצונו להתפלל על הר-הבית, כנטען על-ידי המערער, אולם, המערער יכול לפנות למשטרה וזו תקבע מדי פעם אם בנסיבות העניין יש חשש בוודאות קרובה לשלום הציבור במעשים הספציפיים שהמערער מבקש להתיר לו, וכך אכן ראוי לעשות. 8. א. המערער טען לאפליה בינו לבין שני נאשמים אחרים שהואשמו עמו באותו כתב אישום. לאחר עיון בכתב האישום ובסיכומי המדינה - נחה דעתנו שלא הייתה אפליה פסולה בין המערער לבין השניים שהואשמו עמו. ב. שני הנאשמים האחרים התחזו לתיירים, פנו לשוטרים וביקשו לאפשר להם להתפלל, אך השוטרים הוציאום משטח הר-הבית מבלי שהתפללו שם ומבלי שעטו טלית. ג. המדינה חזרה בה מכתב האישום לגבי אחד הנאשמים האחרים משיקוליה היא, (ככל הנראה בהעדר ראיות מספיקות), ואילו עם הנאשם האחר - הגיעה להסדר טיעון לפיו הודה, נמצא אשם אך סוכם שלא להרשיעו. ד. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי המדינה הפלתה את המערער לרעה לעומת שני הנאשמים האחרים. 9. נוכח כל האמור לעיל, אנו מקבלים את עמדת בית המשפט קמא כפי שבאה לביטוי בהכרעת הדין, ודוחים את הערעור.מעצרהר הביתתפילה