ערעור על חיוב ערבות אישית לחברה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על חיוב ערבות אישית לחברה: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הרשמת ש. פומרנץ) מיום 30.8.98 לפיו חוייבו המערערים לשלם למשיבה סך של 438,453 ש"ח, בצירוף אגרת המשפט בסך 5,542 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 2.9.96, וכן שכר טרחת עו"ד על סך 43,845 ש"ח + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין עד לתשלום בפועל. פסק הדין ניתן לאחר שבקשת המערערים ליתן להם רשות להתגונן כנגד התביעה, נדחתה על ידי כב' הרשמת ביום 27.7.98. 2. הרקע הוא כדלקמן: המשיבה עסקה בתקופה הרלוונטית לתביעה בייצור מוצרי טכסטיל לרכב. המערער מס' 2 (להלן - המערער) ניהל עסק למכירת אביזרי רכב. את עסקו הוא ניהל אם באופן אישי, אם תחת השם "פאן קאר", ואם באמצעות החברה המערערת, שהתאגדה כחברה פרטית ביום 11.12.95. המשיבה סיפקה לעסקו של המערער מוצרים שונים, על פי הפירוט שבחשבוניות שצורפו לכתב התביעה, בתקופה שמיום 30.9.95 עד ליום 1.7.96. לכתב התביעה צורפו גם מסמכים המעידים על מסירת המוצרים למערער, וכן תצלומי שיקים שנתן המערער למשיבה עבור הסחורה, בסכום כולל של 249,000 ש"ח, שלא כובדו על ידי הבנק הנמשך. על סמך כל זה, טענה המשיבה בכתב התביעה, שהמערער נותר חייב לה סכום של 438,453 ש"ח, שלא שולמו עד הגשת התביעה. כלפי המערער מס' 2 טענה המשיבה כי הוא חב לה את החוב האמור, הן כרוכש המוצרים לבית העסק שלו, והן כערב עבור המערערת שבאמצעותה הפעיל את עסקו. היא הסתמכה על כתב ערבות מיום 23.6.96 שהעתקו צורף לכתב התביעה (נספח ד') שם אישר המערער בחתימת ידו כי הוא ערב כלפי המשיבה לחובות של "שמעון אדרי ו/או פאן קאר בע"מ". כלפי שאר המערערים טענה המשיבה כי הם אחראים וחייבים לשלם לה את החוב האמור, מכח כתבי ערבות עליהם חתמו ביום 1.11.95. כתבי הערבות כולם באותו נוסח, מופנים כלפי המשיבה, מתייחסים לחובות כלפיה של "שמעון אדרי ו/או פאן קאר בע"מ", ונושאים לכאורה את חתימותיהם של המערערים מס' 3 עד 5. 3. הכלל הוא כי "אין די בטענה סתמית: "אינני חייב"... כי אם הנתבע חייב להוסיף ולגלות את גרסתו... הנתבע "חייב להכבד ולהכנס לפרטי העובדות" הלכה למעשה נודעה חשיבות מרובה לצורך לפרט את טענת ההגנה בתצהיר הנתבע, כאשר נתבע חפץ להתגונן מפני תביעת שטר... ובכל ענין דומה המצריך עריכת חשבון". (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 673-674). עוד נקבע כי "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה, לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון. החובה המוטלת על נתבע בסדר דין מקוצר, לאשר את טענתו בתצהיר, מספקת לכאורה כדי למנעו מלהעלות טענה שאין בה ממש, אבל טענה עליה בא תצהירו של הנתבע, על השופט להניח כי אמת היא, ולכן אם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, תינתן לנתבע רשות להתגונן". (שם, עמ' 676). "די לו (לנתבע) להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח". (שם, עמ' 677). 4. כאמור לעיל, פסק הדין הוא פועל יוצא של ההחלטה מיום 27.7.98, על פיה לא ניתנה למערערים רשות להגן כנגד התובענה. על כן, לצורך הערעור, יש לבחון את ההחלטה הנ"ל ואת נימוקיה. בהחלטה סוקרת כב' הרשמת את נסיבות המקרה ואת טיעוני המערערים, והגיעה למסקנה "כי אין בפיהם הגנה אפשרית אף לא בדוחק כנגד התביעה". באשר למערערת מס' 1, קבעה כב' הרשמת שטענותיה כנגד החוב נטענות באופן כללי ואינן מפורטות. כך גם הטענות לגבי השיקים, לגביהם נטען כי הם היוו תחליף לשיקים אחרים שלא נפרטו, בלא לפרט את הפרטים בנידון זה. באשר למערער מס' 2, לא היה ספק בחתימתו על כתב הערבות. טענותיו היו בלתי מפורטות, הוא לא הראה רישומים כלשהם המבססים את טיעוניו כנגד חובו וחובה של המערערת למשיבה, ונכונה מסקנת כב' הרשמת כי הוא מנסה "להתחמק מתשלום החובות שהמשיבה הסכימה לפרעונם באמצעות המבקשת עוד טרם הקמתה". אין להתערב במסקנות אלה של כב' הרשמת. המערער מס' 2 הפעיל את עסקו, בין באופן אישי ובין באמצעות המערערת מס' 1. שניהם רכשו את המוצרים מאת המשיבה, מסרו לה שיקים שלא כובדו ולא פרעו את חובם. המערער מס' 2 חב את חובו למשיבה גם משום שערב כלפיה לחובות החברה המערערת. על כן, יש לקיים את החלטת כב' הרשמת באשר למערערים מס' 1 ומס' 2. 5. המערער מס' 3 מודה כי חתם על ערבות אישית לטובת המשיבה לגבי חובותיו של המערער מס' 2 כלפיה. בתצהירו שבבקשת הרשות להתגונן שהוא הגיש (המרצה 50629/96) הוא טוען שהערבות היא רק לחובותיו של המערער, ולא לחובות החברה המערערת. הוא מודה בכך שהחזיק בחלק ממניות החברה המערערת, וטען כי המשיבה שינתה את כתב הערבות בהוסיפה עליו לאחר המילים "שמעון אדרי" את המילים "ו/או פאן קאר בע"מ" בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. על סמך זה הוא ביקש רשות להתגונן. כב' הרשמת דחתה את טענותיו של המערער מס' 3 אשר ידע, כך הוכח, שאחיו שמעון ניהל את עסקו גם באמצעות החברה המערערת. כמו כן דחתה כב' הרשמת את טענתו לגבי השינוי בכתב הערבות לאחר שהוא לא התלונן במשטרה על זיוף כתב הערבות. עמדתי היא כי גם בהחלטה זו אין הצדקה להתערב. ברור מנסיבות הענין שהמערער ערב לחובות עסקו של אחיו באביזרי המכוניות, ולקשר העסקי שבין אחיו לבין המשיבה בגין עסק זה. כך הוא בין אם העסק נוהל על ידי המערער מס' 2 באופן אישי, ובין אם הוא מנוהל על ידי המערער באמצעות חברה שבה שותף גם המערער מס' 3. העסק הוא אותו עסק, החובות הן אותן החובות, הקשר העסקי הוא אותו הקשר, המוצרים הם אותם המוצרים והם מסופקים לאותו המקום ולאותו בית עסק ברציפות. הנושה הוא אותו נושה. על כן יש לדחות את ערעורו של המערער מס' 3. 6. באשר למערערת מס' 4, אשתו של המערער מס' 2: הטענות כלפיה מתבססות רק על כתב הערבות, הנחזה להיות חתום על ידה. המערער מס' 2 אישר בתצהירו כי "היא לא חתמה על כתב הערבות אז ואף לא בכל זמן אחר" (סעיף 13 לתצהיר). מערערת זאת לא התייצבה בבית המשפט קמא ולא הגישה תצהיר משל עצמה להוכיח את טענותיה לגבי כתב הערבות. הכלל שנקבע הוא שפרט למקרה שבו אין כתב התביעה מראה עילה "... מהווה תצהיר נתבע תנאי-בלעדיו-אין למתן רשות להתגונן. הרי מטרתו של דבר (כך במקור) הדין המקוצר היא, כי הנתבע יצהיר על טענת ההגנה שלו, וכי בית המשפט לא ידון בטענת הגנה שאינה מאומתת כיאות." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), סעיף 532 בעמ' 671). מאליו יובן כי עשויים להיות מקרים שבהם תידון בקשת נתבע להגן גם בהעדר תצהיר שלו. הדבר עשוי לקרות, למשל, כאשר העובדות המעמידות הגנה ידועות לאחר ולא לנתבע (דוגמאות נוספות שם, בסעיף 533). כאמור, בעניננו, בחרה המערערת שלא להגיש תצהיר, ולא ניתן לכך הסבר. יתכן שניתן לקבל, בדוחק, כתחליף להצהרה של המערערת, את הכתוב בסעיף 13 בתצהירו של המערער 2, כי בעת שחתם על כתב הערבות, לא נכחה המערערת ולא חתמה על הכתב. בשום פנים לא ניתן לקבל את הכתוב בהמשכו של הסעיף בתצהיר המערער 2, כי המערערת לא חתמה "... (ו)אף לא בכל זמן אחר.", כתחליף להצהרה זו, הבאה במישרין מפי המערערת. הצהרתו זו של המערער שוללת אירוע, והיא אינה יכולה להיות מידיעתו האישית, כפי שנדרש לגבי עובדות הנטענות בתצהיר. העובדה שהמערערת בחרה שלא להגיש תצהיר, שלא ניתן הסבר לאי הגשת התצהיר, וחוסר המשקל לטיעונו של המצהיר, המערער 2, בדבר אי חתימה של המערערת בכל מועד שהוא, שוללים מן המערערת את הזכות להגן. 7. לגבי המערער מס' 5: בתצהירו שהוגש לבית המשפט קמא הוא טען כי כתב הערבות "מעולם לא הוצג בפני, הכתב אינו כתב ידי, והחתימה אינה חתימתי, ואין לי לומר עליו אלא כי הוא מסמך מזוייף מתחילתו ועד סופו". הוא התייצב בפני כב' הרשמת ביום 27.5.97 ובחקירתו הנגדית אישר שאמנם לא הגיש תלונה במשטרה על זיוף חתימתו על כתב הערבות אך אישר כי לא חתם על כתב הערבות וגם היה מוכן לבדיקת פוליגרף ובדיקת גרפולוג. הוא היה חד משמעי: "אני חוזר וטוען שלא חתמתי על כתב הערבות ואני טוען שהחתימה שלי זוייפה וזה לא כתב ידי". במצב דברים זה, לאחר שההסתמכות היחידה לחובתו של המערער מס' 5 לגבי התשלום היא מכח הערבות שנטען כי נחתמה על ידו, ולאחר שאין ראיה של מאן דהו שהחתימה נעשתה בפניו, ואיש לא אישר שהמערער הזה אכן חתם על כתב הערבות, ראוי ליתן למערער זה רשות להתגונן כנגד התביעה, בטענה כי לא חתם על כתב הערבות. 8. לאור כל הנ"ל אני מציע לחברי להחליט כדלקמן: לדחות את הערעור בכל הנוגע למערערים מס' 1 עד מס' 4, לקבל את הערעור לגבי המערער מס' 5, לבטל את פסק הדין בכל הנוגע אליו, וליתן לו רשות להתגונן מפני התובענה. בהתאם לכך להחזיר את התובענה לבית משפט השלום על מנת לדון בתביעה לגופה, באשר לחתימה על כתב הערבות, בכל הנוגע למערער מס' 5. כמו כן אני מציע כי נחייב את המערערים מס' 1 עד מס' 4, הדדית, לשלם למשיבה את הוצאותיה בערעור בסך 6,000 ש"ח + מע"מ. ההוצאות בקשר למערער מס' 5, ייפסקו בבית משפט השלום, בהתחשב בהליכים שיתקיימו שם ובתוצאתם. ש. ברלינר - שופט השופט י. דר: אני מסכים. י. דר - שופט השופטת ב. גילאור [אב"ד]: אני מסכימה. ב. גילאור - שופטת [אב"ד] הוחלט לדחות את ערעורם של המערערים מס' 1 עד מס' 4, ולחייבם הדדית לשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 6,000 ש"ח + מע"מ, להיום, וכן לקבל את ערעורו של המערער מס' 5, לבטל את פסק הדין בכל הנוגע אליו, ליתן לו רשות להתגונן מפני התובענה, הכל המפורט בסעיף 7 לעיל. ערבותערעורערבות אישית