תנאי מכללא בפוליסת ביטוח

ענייננו בתביעה על פי פוליסת ביטוח מקיף לרכב, בגין ארוע של גניבת רכב. התובעת הינה הבעלים של רכב מ.ר. 27-480-17 מסוג "פיאט בראבה", בעל נפח מנוע 1600 סמ"ק משנת ייצור 1997 (להלן – "הרכב"). בין התובעת לנתבעת נכרת הסכם לביטוח הרכב בפוליסת ביטוח מקיף. תקופת הפוליסה היתה מיום 1.5.00 ועד ליום 30.4.01. ביום 20.1.01 נגנב הרכב בעת שחנה בחוף ימה של הרצליה. 3. הנתבעת הסכימה לתיאור נסיבות הגניבה, כעולה מתצהירו של נהג הרכב עידן אוהד (להלן – "עידן"), וויתרה על חקירתו הנגדית. עוד קיימת הסכמה בין הצדדים לעניין שווי הרכב, שיקבע לפי מחירון יצחק לוי במועד הגניבה, ויעמוד על 90% מן המחיר שנקבע במחירון. על פי המחירון, שווי הרכב ביום הגניבה היה 47,000 ש"ח. 4. המחלוקת בין הצדדים, הינה בעיקרה משפטית, והיא מתייחסת לשאלת חלות הפוליסה בנסיבות המקרה. 5. ואלו נסיבות ארוע הגניבה, כעולה מתצהירו של עידן: ביום 20.1.01, שהיה יום שבת, בשעה 11:00 לערך, נהג עידן לבדו ברכב המבוטח והגיע לחוף "זבולון" בהרצליה, על מנת לגלוש בים. הוא החנה את הרכב ברחוב המרכזי מול הים, במרחק של כמה מאות מטרים מן הבית הקרוב ביותר. לאחר שהוציא את הגלשן מהרכב, סגר את דלתות הרכב ונעל אותו עם השלט, שיש בו אימובילייזר, אשר מפעיל את מערכת האזעקה. מאחר ובחליפת הגלישה אין אפשרות לשמור את מפתחות הרכב, הניח את מפתחות הרכב על בולם הזעזועים של הגלגל הקדמי ימני של הרכב. זאת, לטענתו, לאחר שהסתכל סביבו ובדק כי אין מי שמשגיח במעשיו (ס' 4 לתצהיר). משחזר לאחר שעה וחצי של גלישה גילה כי הרכב נעלם. בעצת חבר ניגש אל תחנת המשטרה והתלונן על גניבת רכב (נספח ד' לתצהיר). במשטרה נאמר לעידן על ידי החוקרת, כי ביומיים האחרונים היתה "מכה" של גניבות רכב מן הרחוב האמור, וכי הגנבים "פשטו" על הגולשים. 6. כאמור, אין הנתבעת חולקת על עצם ארוע הגניבה, אלא שלטענתה בנסיבות הגניבה הינה פטורה מחובת התשלום, בשל אי עמידה בדרישות המיגון על פי הפוליסה. לטענתה, יש לקרוא לתוך הפוליסה תנאי מכללא, לפיו על המיגון להיות אפקטיבי, וכי המבוטח אינו יכול לבצע מעשה אשר יבטל למעשה את האפקטיביות של המיגון שנדרש על פי הפוליסה. הנתבעת הבהירה בסיכומיה הבהר היטב, כי אין טענתה העיקרית בכך שהשארת מפתחות בבולם הזעזועים היוותה מעשה רשלני, וכי יש לקרוא לתוך הפוליסה תנאי מכללא, לפיו העושה מעשה רשלני מעין זה, מפר את הוראות הפוליסה. הנתבעת שבה ומדגישה, וזאת נעשה גם אנו, כדי לחדד את המחלוקת בין הצדדים, כי טענתה הינה אי עמידה בדרישת תנאי המיגון, שכן לטענתה יש לקרוא לתוך הפוליסה תנאי מכללא, על פיו הפעלת אמצעי המיגון צריכה להיות אפקטיבית. ורק כטענה חלופית טוענת הנתבעת כי מעשהו של נהג הרכב עולה כדי רשלנות רבתי, עד לאי אכפתיות, השוללים את זכותה של התובעת לפיצוי. 7. כבר בשלב זה נדגיש, כי אין סעיף בפוליסת הביטוח האמורה, המתנה תשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה בהתנהגות מסוימת של המבוטח. הצדדים מסכימים כי לא נכתב בפוליסה כי אין להשאיר את מפתחות הרכב לאחר הפעלת אמצעי המיגון, במקום נסתר ברכב. דרישות המיגון גם אינן כוללות תנאי מפורש כי על המיגון להיות אפקטיבי. אך בעוד שהנתבעת טוענת כי יש לקרוא לתוך תנאי הפוליסה תנאי מכללא, על פיו אין לפגוע במיגון הרכב על ידי פעולה המבטלת את האפקטיביות שלו, סבורה התובעת כי מדובר בסייג לפוליסה, שאינו ממלא אחר דרישות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 ועל כן אין לתת לו תוקף. 8. השאלה שיש לשאול הינה, אם קיימה התובעת את חובתה להפעיל את אמצעי המיגון של הרכב, כדרישת הפוליסה? משאלה זו נגזרת שאלה נוספת והיא, האם ניתן לקרוא לתוך הפוליסה תנאי מכללא לפיו על המיגון להיות אפקטיבי? 9. באשר להפעלת אמצעי המיגון, ב"כ התובעת עונה לשאלה דלעיל באורח פשטני. לטעמו, תנאי המיגון של הרכב על פי הפוליסה הם ברורים. ברשימה נספח א' לתצהירו של עידן נאמר כי תנאי המיגון היחיד שנדרש על פי הפוליסה הוא "קיום והפעלת יחידה של שולל תנועה (אימובילייזר)". והואיל ותצהירו של עידן התקבל על ידי הנתבעת ללא עוררין, ועידן העיד כי לאחר שסגר את דלתות הרכב נעל אותו עם השלט, הכולל אימובילייזר, הרי שהתובעת מילאה אחר כל תנאי הפוליסה ביחס למיגון שנדרש. הסתרת מפתחות הרכב במקום מוצפן איננה מהווה הפרה של תנאי המיגון, ואף לא של כל הוראה אחרת בפוליסה (ראה סעיפים 16 - 18 לסיכומי התובעת). ובאשר להכללת תנאי מכללא בפוליסה, טוענת התובעת כי אין הנתבעת יכולה להעלות טענה של "תנאי מכללא" שכן עסקינן בפוליסה תקנית לרכב, בהתאם לסעיפים 38-39 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק הפיקוח"), ועל פי תקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם – 1980 (להלן – "תקנות הפיקוח"), המבטח רשאי לשנות תנאי בפוליסה, רק אם הוא לטובת המבוטח. הוספת תנאי מכללא, שיש בו להרע את מצבו של המבוטח, אינה אפשרית בפוליסה התקנית, ואין לה תוקף. זאת ועוד. טוענת התובעת, כי על פי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, קיימת חובה להבליט הגבלות וסייגים לחבות המבטח. תנאי או סייג שלא הובלטו כנדרש, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם. סעיף זה הוא קוגניטיבי ואינו ניתן להתניה, על פי הוראות סעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח (ראה סעיפים 19 – 23 לסיכומי התובעת). 10. הנתבעת איננה מתמודדת בסיכומיה עם הטענות המשפטיות שהועלו על ידי ב"כ התובעת. לטענתה, אין להתעלם ממעשיו של המבוטח, אשר יכול ויהא בהם כדי לסכל את כל מטרת המיגון ותביא לתוצאות אבסורדיות בהן תחויב המבטחת שעה שהמבוטח ישאיר את מפתחות הרכב גם במקום גלוי. על כן טוענת הנתבעת כי אין לתת לחוזה הביטוח פירוש דווקני אלא "פרשנותה של פוליסת ביטוח, כמו פרשנות של כל חוזה, הינה פרשנות מהותית, המתמקדת בכוונת הצדדים, ולא פרשנות מילולית גרידא, המתבססת על דקדוקי לשון". (ע"א 2341/91 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, פד"י מח(1) 389), מה גם שסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". על כן עשיית מעשה המסכל את מטרת החוזה אינה עומדת בדרישת תום הלב. 11. האם התשובה לשאלה, אם הפרה התובעת את תנאי המיגון אכן כל כך פשטנית כפי שטוען ב"כ התובעת? סבורתני שלא. תנאי המיגון נקבעו ברשימה המהווה חלק בלתי נפרד מחוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים (נספח ב' לכתב התביעה). וכך נרשם: "קוד מיגון : ב' (אימובילייזר). ומצהר ומוסכם בזה כי אחריות החברה לגבי סיכון של פריצה ו/או גניבה מותנית בקיום והפעלת יחידת שולל תנועה (אימובילייזר) תקינה המבצעת ניתוק חשמלי של שתיים ממערכות .. ונדרכת באופן פאסיבי בכל עת שהרכב אינו מאוייש". אין חולק כי ברכב היה מותקן אימובילייזר, על פי דרישות המיגון. אך האם בפעולות שבצע עידן, יש לראות משום "הפעלת שולל התנועה", שעה שהשאיר את השלט ואת מפתחות הרכב, במקום מוסתר ברכב, כשהרכב לא היה מאוייש? זוהי שאלה של פרשנות. וכדי להשיב עליה, יש לעיתים להביא את הנסיבות לידי קיצוניות, כדי שהתמונה תתבהר לעין. נניח, לשם דוגמא, אדם הנועל את הרכב, דורך את השלט אשר מפעיל את האימובילייזר, אך משאיר את מפתחות הרכב והשלט נעוצים בדלת הרכב. לכאורה, לפי שיטת ב"כ התובעת, גם בנסיבות אלו התקיימו דרישות המיגון, שכן היה קיים אימובילייזר והוא הופעל כאשר הרכב לא היה מאוייש. האמנם? נראה לי, כי בנסיבות הדמיוניות שתארתי דלעיל, גם ב"כ התובעת, בהגינותו, יודה כי לא הופעלו אמצעי המיגון. וכל זאת מדוע? הואיל והאמצעי לניטרול מערכת המיגון הושאר ברכב, כך שהמיגון חדל להיות אפקטיבי. ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט סוקול בת.א. 14368/97 רוזנפלד נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (צורף לסיכומי הנתבעת): "אין כל ספק בעיני שבמצבים מסויימים אין די בהפעלה טכנית של אמצעי המיגון כדי שהמבוטח יעמוד בדרישות הפעלת אמצעי המיגון אלא יש צורך בהפעלה אפקטיבית. דומה שברור לכל כי הפעלת מערכת אזעקה תוך השארת המפתח בדלת המכונית, אינה יכולה להחשב כהפעלה אפקטיבית של האמצעי שכן אפקטיביות זו נשללת מקום שאמצעי הנטרול נשארים במקום גלוי סמוך למכונית... אין כל ספק בעיני שיש לצקת תוכן ממשי לביטוי הפעלת אמצעי המיגון. הפעלה משמעה גם נטילת אמצעי הנטרול (מפתח, שלט וכדומה) ממקום המצאות הרכב". הווי אומר, שלא ניתן להתייחס לשאלה, אם התקיימו דרישות המיגון על פי הפוליסה, בצורה כה פשטנית כפי שסבור ב"כ התובעת, ויש לבצע תהליך של פרשנות לתניית המיגון, כדי לרדת לאומד דעת הצדדים באשר לאמור בפוליסה. 12. על דרך הפרשנות של חוזה הביטוח נאמר רבות. "הפרשנות לפוליסת הביטוח צריכה אפוא לאמץ אותה אופציה פרשנית אפשרית, המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות ואיזון" (ראה :ע"א 124/89 הפניקס נ' כהן, פ"ד מו(2) 372) יש, איפוא, ליתן לפוליסה אותה פרשנות אשר תעלה בקנה אחד עם כוונת הצדדים בעת ההתקשרות. ובבואנו לרדת לאומד דעת הצדדים בזמן כריתת החוזה נשאל - האם יעלה על הדעת כי הצדדים היו מתקשרים בחוזה ביטוח בתנאיו אלו, לו היה ידוע מראש כי מפתחות הרכב יושארו בבולם הזעזועים של הרכב? משהוסכם בין הצדדים כי תנאי מוקדם לחבות המבטחת לתשלום תגמולי ביטוח יהיה קיומם והפעלתם של אמצעי מיגון, סביר להניח כי התכוונו, שאמצעי מיגון אלו יופעלו בצורה אפקטיבית ויעילה, אחרת אין טעם לדרישת המיגון. הצדדים בזמן ההתקשרות מעריכים את הסיכון הרובץ לפתחו של כל אחד מהם ובעצם ההתקשרות בחוזה הביטוח הם מצהירים כי מודעים הם לסיכון אותו נטל כל צד. משצד לחוזה הביטוח שינה את מאזן הסיכונים באופן חד צדדי אין לחייב את המבטחת על סיכון שלא נטלה על עצמה מראש. 13. בניגוד לדעת ב"כ הנתבעת, אינני סבורה כי מדובר בהוספת תנאי מכללא לחוזה הביטוח. אין מדובר בהוספת חובה המוטלת על המבוטח, אלא בפרשנותה של אותה חובה המוטלת עליו על פי הפוליסה, בתוכן שיש לצקת למילים הכתובות בפוליסה והכוללות את חובת קיומם והפעלתם של אמצעי המיגון. ובכך, הנני מצטרפת לדעתו של כב' השופט סוקול כפי שהובאה בת.א. (שלום ח-ה) 14368/97 רוזנפלד נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (צורף לסיכומי הנתבעת), וזאת בניגוד לדעתו של סגן הנשיא, כב' השופט א. שילה בת"א (בת-ים) 2950/00 פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (צורף לסיכומי התשובה של ב"כ התובעת), אשר סבר כי יש לראות בדרישה המופנית למבוטח לשמור על מפתחות המכונית והשלט משום "תנאי מכללא" שמקומו לא יכירנו בחוזה ביטוח מן הסוג דנן. 14. העולה מן האמור לעיל הינו, כי את הדרישה להפעלת אמצעי המיגון יש לפרש כך, כי הצדדים התכוונו לכך שהפעלת אמצעי המיגון תהיה אפקטיבית, ולא תסכל את עצם קיומו של אמצעי המיגון. זוהי שאלה של פרשנות תנאי בפוליסה ולא הוספת תנאי מכללא. בכך, יש להשיב על הטענות המשפטיות שמעלה ב"כ התובעת בסיכומיו, כי אין אפשרות להוסיף תנאי מכללא בפוליסה מן הסוג בה עסקינן, שנוסחה הוכתב בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח. 15. השאלה הבאה שיש לשאול היא, אם לאור הפרשנות שיש לתת לתניה בדבר הפעלת אמצעי המיגון, כך שלא תפגע האפקטיביות שלהם, יש לשאול, אם הפרה התובעת תניית המיגון, ובמילים אחרות: האם השארת מפתחות הרכב והשלט המפעיל את האימובילייזר בבולם הזעזועים של הרכב, פגע באפקטיביות של אמצעי המיגון באופן שסיכל את מטרת חוזה הביטוח? לאחר שהפכתי והפכתי בטענות הצדדים, ועיינתי בפסיקה אליה הפנו, ובניגוד לנטיית ליבי הראשונה, הנני סבורה כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. הרכב חנה ברחוב המרכזי שעל חוף הים בהרצליה, ולא במקום מבודד. על פי עדותו של התובע, איש לא צפה במעשיו ולא ראה אותו מסתיר את המפתחות בבולם הזעזועים. כאמור, הנתבעת קבלה את האמור בתצהירו ללא עוררין ולא הביאה כל ראיה לסתור את הדברים. מפתחות הרכב לא הושארו במקום גלוי, אלא במקום חבוי וסמוי מן העין. לא ניתן לראות את המפתחות מבדיקה חיצונית של הרכב, ושום דבר לא רמז על השארת המפתחות בבולם הזעזועים. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי נשללה האפקטיביות של הפעלת אמצעי המיגון, והמסקנה המתבקשת הינה, כי אין לראות בתובעת כמי שהפרה את תניית המיגון שנקבעה בפוליסה. ודווקא פסקי הדין אותם צרפה הנתבעת לסיכומיה (ראה: ת.א. 14368/97 רוזנפלד נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, ות.א. 7370/02 (י-ם) חזן שלמה נ' ביטוח ישיר איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ) תומכים במסקנה זו. וכדי שמלאכתי תהיה שלמה, אתייחס בקצרה גם לפסקי הדין עליהם הסתמך ב"כ התובעת, בהם לא מצאתי סיוע להכרעה, מן הטעמים הבאים: (א)    ע"א (מח' ת"א) 11/90 אסרף נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ - כאן דן בית המשפט במקרה בו השאירו המבוטחים את מפתחות הדירה מתחת לשטיח לניגוב רגליים בכניסה לביתם. בית המשפט בחן את הסוגיה לאור ההלכה האנגלית שאומצה בארץ בע"א 418/74 עממית חברה לביטוח בע"מ נ' וינברגר פד"י כט(1) 303 וכן ע"א 60,56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטפלאסט תעשיות בע"מ פד"י לג(1) 337, לפיה רק "רשלנות רבתי" (Gross Negligence) או "פזיזות" (Recklessness) המגיעים כדי זלזול ואי אכפתיות מצד המבוטח יכולים להביא לשחרור חברת הביטוח מחבותה. בית המשפט קבע שם כי השארת המפתח תחת השטיח בכניסה לבית המערערים לא מגעת כדי רשלנות רבתי או פזיזות ולא פגמה בתום הלב, מה גם שלא הוכח כי חלה על המערערים החובה לנקוט באמצעי זהירות כלשהם בדירתם. הדיון לא התנהל כלל בשאלה של הפרת אמצעי המיגון והותרתם לא אפקטיביים אלא בשאלה אם יש לראות בהתנהגות המבוטחים משום רשלנות רבתי. (ב)    ע"א (חי) 84/82 ורסנו נ' המגן חברה לבטוח בע"מ, פ"מ תשמ"ג (2) 441, שם התקבל ערעורו של מבוטח שהתרשל בשמירה על מצלמתו בהותירו אותה מתחת למיטת השיזוף בחוף הים. בית המשפט מצא התנהגות זו כמקובלת ביותר, על אף היותה רשלנית, אך לא סבר שהיא עולה כדי אדישות, אי אכפתיות וזלזול בגורל החפצים. להבדיל מן המקרה נשוא התביעה, שם מדובר היה בפוליסת "כל הסיכונים" שאמורה לכסות גם אירועים שנגרמו ברשלנותו של המבוטח, כגון: אובדן הנכס הכרוך, מטבע הדברים, בהעדר שמירה נאותה על הנכס האובד (שם עמ' 448-499) וגם במקרה זה לא נדונה השאלה מן האספקט של הפגיעה באפקטיביות של אמצעי המיגון, שכלל לא נדרשו. 16. נותר לדון בטענתה החילופית של הנתבעת, כי מעשהו של נהג הרכב עולה כדי רשלנות רבתי, עד כדי אי אכפתיות, השולל את זכותה של התובעת לפיצוי. גם דין טענה זו להדחות. הסתרת מפתחות הרכב בבולם הזעזועים היווה מעשה רשלני מצד הנהג, כשם שהשארת המצלמה מתחת לכסא בחוף הים הינה מעשה רשלני (ראה: ע"א 84/82 ורסנו נ' המגן הנ"ל) וכשם שהשארת מפתחות הבית מתחת לשטיח לניגוב רגליים בכניסה לבית מהווה מעשה רשלני (ראה: ע"א 11/90 אסרף נ' מגדל הנ"ל). אך כמו במקרים האחרים, אין מעשה הרשלנות עולה כדי רשלנות רבתי עד כדי אי אכפתיות, אשר רק בהם יש כדי לשלול את זכותו של המבוטח לפיצויים לפי הפוליסה. 17. טענה אחרונה שבפי הנתבעת הינה, כי יש להחיל את דוקטרינת "האשם התורם" ולחייב את התובעת באשם תורם, ששיעורו לא ננקב בסיכומי הנתבעת. אכן, דוקטרינת ה"אשם התורם" נקלטה גם במסגרת תביעת ביטוח. אך, כדי שניתן יהיה לייחס אשם תורם למבוטח, על המבטחת להראות כי במעשיו או במחדליו הרשלניים תרם המבוטח להתרחשות מקרה הביטוח. בנסיבותינו, לא ידוע כיצד ניגנב הרכב. האם הגנב עשה שימוש במפתחות שמצא בבולם הזעזועים של הרכב, או שמא פרץ לרכב וגנבו תוך ניטרול אמצעי ההגנה הפשוטים יחסית שהיו ברכב. והרי מן המפורסמות שכבר אינן צריכות ראיה, כי גנבי הרכב המקצועיים יודעים לנטרל אמצעי מיגון כמו מערכת אזעקה ואימובילייזר תוך דקות ספורות, ללא כל מאמץ, ואפילו מערכות מסובכות יותר כמו ביטכונית אינן עומדות בפניהם (ראה: ת.א. 14368/97 שם בפסקה 18). הסברה כי גנבי הרכב עשו שימוש במפתחות טובה בדיוק כמו הסברה כי פרצו לרכב וגנבוהו תוך נטרול מערכות המיגון. העובדה שהמפתחות הושארו במקום מסתור ברכב, אינה מקימה חזקה כי הגנבים עשו בהם שימוש, ועל כן, לא הוכיחה הנתבעת, כי במעשה הרשלני של נהג הרכב, שבא לידי ביטוי בהשארת מפתחות הרכב במקום נסתר, היתה משום תרומה לקרות מקרה הביטוח. אשר על כן, גם דין טענה זו להדחות. 18. סוף דבר. דין התביעה להתקבל. הואיל והצדדים הסכימו על שווי הרכב, הנני פוסקת לתובעת את הסכום המוסכם בין הצדדים, בסך 42,300 ש"ח. על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור 4%, מיום הגניבה (20.1.01) ועד למועד פסק הדין, וממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור 5%. על סכום פסק הדין יתווספו הוצאות משפט, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק. 19. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין חפצים אישיים, בהעדר קבלות. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת שילוש הריבית לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, שכן שוכנעתי כי טענות הנתבעת לדחייתה המלאה או החלקית של התביעה הועלו בתום לב, לאור חוסר האחידות הקיימת כיום בפסיקת הערכאות הנמוכות בשאלות שעמדו להכרעה בתיק זה. מאותו טעם, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש. הדיון לא הוארך שלא לצורך, אדרבא, הנתבעת הסכימה עם תצהירו של נהג הרכב, ויתרה על חקירתו הנגדית והסכימה כי פסק הדין ינתן על יסוד תצהיר הנהג וסיכומי הצדדים, ובכך תרמה תרומה משמעותית לקיצור ההליכים ולייעולם. 20. והערת לסיום: טוב היו עושים ב"כ הצדדים לו טענו באופן ענייני והיו נמנעים מטענות אישיות והכפשות מיותרות. פוליסהתנאי מכללא