איחור בביצוע צו הריסה ללא הרשעה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בביצוע צו הריסה ללא הרשעה: השאלה העיקרית שבה עוסקת החלטה זו היא, אם רשאי בית המשפט להסמיך את הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לבצע צו הריסה שניתן בהתאם לסעיף 212 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, במועד מאוחר מהמועד שבו ניתן הצו. ביום 19.5.2009 נעתרתי לבקשת המאשימה להסמיך את הועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, שניתן ביום 26.9.2004, במסגרת ת"פ 11694/03, לפי סעיף 212 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת בהתאם לסמכות בית המשפט לפי סעיף 213 להסמיך את הוועדה כאמור. ביום 25.5.2009 ביקש בא-כוחו של הנאשם את ביטולה של החלטה זו. מכאן ההחלטה בבקשה, מבלי שהתבקשה תגובת המאשימה. א. רקע עובדתי 2. בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם בת"פ 11694/03, הואשם הוא בכך שעבר עבירה של בניה ללא היתר בניה, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) בחוק התכנון והבניה. על-פי האישום שיוחס לנאשם, בחודש נובמבר 2003 בנה ללא היתר בניה סככה, הבנויה משלד פלדה ומעליו גג העשוי מפח, בשטח של כ-48 מ"ר ברחוב דב יוסף, בשכונת בית צפפה בירושלים. הנאשם הואשם בעבירה זו בשל היותו בעל הנכס, המשתמש בו בפועל והאחראי לביצוען של העבודות. בהתאם להסדר שעליו הסכימו המאשימה והנאשם, באמצעות בא-כוחו, אשר אושר על-ידי בית המשפט (כבוד השופט גד ארנברג) ביום 26.9.2004, בוטל כתב האישום, וניתן על-ידי בית המשפט צו הריסה לפי סעיף 212 בחוק התכנון והבניה, אשר ביצועו נדחה ליום 2.10.2005. 3. כתב האישום בתיק הנדון הוגש ביום 1.4.2008, ובו מואשם הנאשם בעבירה לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים את צו השיפוטי האמור, שניתן בת"פ 11694/03, עד יום 16.7.2007 (בהתאם לפסיקתו של כבוד הנשיא מ' שמגר ברע"פ 260/91 אייל אברהם נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 87 (27.3.1991), ניתן להאשים בעבירה לפי סעיף 210 גם את מי שלא קיים צו שניתן לפי סעיף 212, הגם שצו זה ניתן מבלי שקדמה לנתינתו הרשעה). בדיון שהתקיים ביום 16.11.2008 הודיע הנאשם כי מאז שנת 2004 אינו נמצא עוד במקום שבו נעברה עבירת הבניה, וביקש שהמשכו של הדיון יידחה כדי לאפשר לו להתייעץ עם עורך-דין. הדיון נדחה ליום 18.2.2009, ובמועד זה היה הנאשם מיוצג על-ידי בא-כוחו, עו"ד סאמי ארשיד. בא-כוחו של הנאשם טען כי אמנם ניתן בעבר צו הריסה לפי סעיף 212 בחוק, אך לטענתו הנאשם ששכר את הנכס בעבר, עזב את המקום בשנת 2005, ובעת עזיבתו לא הייתה עוד במקום הסככה שלגביה ניתן צו ההריסה. לפיכך, לטענתו, הנאשם אינו אחראי למה שבוצע במקום לאחר עזיבתו. בתגובה לכך טען בא-כוחה של המאשימה, כי היה על הנאשם לוודא שצו ההריסה יבוצע עוד קודם שעזב את המקום. יחד עם זאת, לאור תשובת הנאשם לאישום, שלפיה הנאשם לכאורה הרס את הסככה קודם לעזיבתו, טען בא-כוחה של המאשימה כי לא הוצגה למאשימה כל ראייה המלמדת על הריסתה, ולפיכך ביקש שהתיק ייקבע לשמיעת הוכחות. עוד הודיע בא-כוחה של המאשימה, כי במקביל תיבדק האפשרות לבצע את ההריסה, וככל שזו תבוצע, תוגש על כך הודעה לבית המשפט. בעקבות בקשת המאשימה, נקבע שההוכחות בתיק יישמעו ביום 9.6.2009. 4. ביום 18.5.2009 הגיש בא-כוחה של המאשימה בקשה שבה נאמר כי הראיות המצויות בידי המאשימה מפריכות את טענת הנאשם, שלפיה הרס את הסככה שלגביה ניתן צו ההריסה לפי סעיף 212. לפיכך התבקש בית המשפט להסמיך את הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לבצע את צו ההריסה, ולקבוע שהנאשם יישא בהוצאות ביצועו. ביום 19.5.2009 נעתרתי לבקשה, הוריתי למזכירות בית המשפט להודיע על ההחלטה לצדדים בדחיפות, והמאשימה התבקשה להודיע אם יש צורך בישיבת ההוכחות שנקבעה. בעקבות הודעת בא-כוחה של המאשימה מיום 24.5.2009, כי ביצוע הצו ייתר את הצורך בשמיעת הוכחות, בוטלה ישיבת ההוכחות בהחלטה שניתנה באותו יום. הבקשה נושא החלטה זו הוגשה על-ידי בא-כוחו של הנאשם ביום 25.5.2009, ובה כאמור, התבקש בית המשפט להורות על ביטולה של ההחלטה מיום 19.5.2009, אשר ניתנה במעמד צד אחד. ב. דיון בבקשה לביטול ההחלטה 5. בבקשה הנדונה, טען בא-כוחו של הנאשם, כי ארבעה נימוקים מצדיקים את ביטולה של ההחלטה המסמיכה את הועדה המקומית לבצע את הצו שניתן לפי סעיף 212. הנימוק הראשון הוא, שההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, מבלי שלנאשם ניתנה הזדמנות להגיב לבקשת המאשימה מיום 18.5.2009 ומבלי שקויים דיון בבקשה. הנימוק השני עניינו בכך שבקשת המאשימה אינה מפורטת, איננה מנומקת ואף לא הוגש כל תצהיר לתמיכה באמור בה. הנימוק השלישי הוא שההחלטה המקורית, מיום 26.9.2004, שבמסגרתה ניתן צו ההריסה לפי סעיף 212, לא כללה הסמכה של הועדה המקומית לבצע את הצו. מכאן, שבקשת המאשימה היא למעשה בקשה לשינויו של פסק-דין אשר ניתן עוד בשנת 2004, בעוד ששינוי מעין זה אינו יכול להיעשות בהגשת "ערעור" לפני אותו בית משפט שנתן את ההחלטה. הנימוק הרביעי עניינו בכך שבית המשפט רשאי להסמיך את הועדה המקומית לבצע את הצו רק במועד מתן גזר הדין או ההחלטה המקורית, ואינו רשאי לעשות כן במועד מאוחר יותר. נדון בנימוקים אלו כסידרם. (1) הסמכת הועדה לבצע את הצו במעמד צד אחד 6. הנימוק הראשון שאותו העלה בא-כוחו של הנאשם לכאורה מוצדק. יכול ששגיתי בכך שלא ביקשתי את תגובת הנאשם לבקשת המאשימה להסמיך את הועדה לבצע את הצו. טעות זו תתוקן בכך שביצוע צו ההריסה על-ידי הועדה יעוכב למשך 30 יום, שבמהלכם יוכל בא-כוחו של הנאשם לטעון את טענותיו נגד ההצדקה להסמכת הועדה לבצע את הצו בנסיבות העניין, וזאת בכפוף לאמור בהחלטה זו. יחד עם זאת, ויכול שלמעלה מן הצורך, אציין כי לא התבקשה תגובת הנאשם בעיקר מהטעם שהוא שב וטען כי אין לו עוד כל קשר עם הנכס, שאותו לטענתו עזב עוד בשנת 2004 או 2005, וכי עוד קודם לכן ביצע את צו ההריסה. בכך הפגין הנאשם, אם לא במפורש אז בוודאי במשתמע, חוסר עניין בעבירת הבניה, והסכמה לכך שאם טרם סולקה, כי אז תסולק עתה. כך בייחוד לאור העובדה שהנאשם או בא-כוחו, אף לא גילו כל התנגדות להודעת בא-כוחה של המאשימה בדיון שהתקיים ביום 18.2.2009, שלפיה המאשימה תבדוק אפשרות לבצע את ההריסה, ואם תבוצע תוגש על כך הודעה לבית המשפט. (2) בקשת המאשימה אינה מנומקת ולא נתמכה בתצהיר 7. את נימוק השני שהעלה בא-כוחו של הנאשם, שלפיו יש לבטל את ההחלטה מן הטעם שבקשת המאשימה אינה מפורטת, איננה מנומקת ואף לא הוגש כל תצהיר לתמיכה באמור בה, אינני מקבלת. בקשת המאשימה כוללת את כל הנימוקים הדרושים לצורך מתן החלטה. מובאים בה פרטי הצו שניתן לפי סעיף 212, נאמר בה כי בניגוד לטענת הנאשם, בידי המאשימה ראיות לכך שהצו לא בוצע, והתבקשה הסמכת הועדה המקומית לבצעו. די בהנמקה זו כדי לתמוך בבקשת המאשימה, ולא ברור איזו הנמקה נוספת דרושה. גם אינני סבורה שהיה על המאשימה לתמוך את הבקשה בתצהיר. ככלל, בקשות מסוג זה אינן נתמכות בתצהיר, ובכל מקרה, לא היה בתצהיר כדי להעלות או להוריד. אילו צורף תצהיר, לכל היותר היה נאמר בו שעבירת הבניה עודה עומדת במקומה. ממה נפשך, אם עבירת הבניה אינה קיימת עוד, כי אז ממילא מתייתרת בקשת המאשימה, ומתייתר הדיון כולו, לרבות החלטה זו, ואם עודה במקומה, כי אז לשם כך הוגשה הבקשה. (3) הסמכת הועדה לבצע את הצו במועד המאוחר למועד מתן הצו 8. לבסוף, גם דינם של הנימוק השלישי ושל הנימוק הרביעי להידחות. כאמור מעלה בחלק המפרט את העובדות, בהתאם להסדר שעליו הסכימו המאשימה והנאשם, אשר אושר על-ידי בית המשפט ביום 26.9.2004 בוטל כתב האישום בת"פ 11694/03, וניתן על-ידי בית המשפט צו הריסה לפי סעיף 212 בחוק התכנון והבניה, אשר ביצועו נדחה ליום 2.10.2005. במעמד מתן הצו, לא התבקש בית המשפט להסמיך את הועדה המקומית לבצע את הצו, וממילא שהיא לא הוסמכה. אולם מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה, אין כל מניעה שהועדה תוסמך במועד המאוחר מהמועד שבו ניתן הצו. 9. סעיף 204 בחוק התכנון והבניה הוא סעיף ה"עונשין", אשר קובע את עונשו של המבצע עבודה במקרקעין ללא היתר בניה, או של המשתמש במקרקעין ללא היתר, בסטיה מהיתר או בסטיה מתוכנית. סעיף 205 שעניינו "אמצעים נוספים", קובע אלו צווים נוספים רשאי בית המשפט לצוות "בשעת גזר הדין" שניתן בעקבות הרשעת נאשם בעבירה לפי סעיף 204. בכלל צווים אלו, מוסמך בית המשפט לצוות על הריסת הבניין, או חלקו, שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתוכנית (סעיף 205(1)). סעיף 212 בחוק התכנון והבניה, שעניינו "הריסה ללא הרשעה", מסמיך את בית המשפט לצוות "כאמור בסעיף 205", גם מבלי שהורשע אדם בביצוע של עבירת הבניה, וזאת בהתקיים אחת הנסיבות המנויות בסעיף זה. השוני המהותי שבין שני צווי הריסה אלו הוא אפוא, בכך שצו אשר ניתן לפי סעיף 205 ניתן רק לאחר הרשעת נאשם בעבירת בניה, בעוד שצו לפי סעיף 212 ניתן מבלי שקדמה לנתינתו הרשעת נאשם בעבירת הבניה שביחס אליה ניתן הצו. הבדל מהותי זה משליך על השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן צו מכוחו של סעיף 212, שהעיקרי שבהם הוא האינטרס הציבורי שיש בהריסת המבנה שלגביו מבוקש הצו (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136). 10. מעבר לשוני המהותי, שעניינו בכך שצו לפי סעיף 212, בשונה מצו לפי סעיף 205, ניתן מבלי שקדמה למתן הצו הרשעה, ישנם שלושה הבדלים נוספים בין שני צווי ההריסה, אשר נגזרים משוני זה. האחד, מאחר שצו הריסה לפי סעיף 212 אינו ניתן בעקבות הרשעה, אלא רק אם "נעברה עבירה ... ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205", ממילא שאין גזר-דין שבמסגרתו ניתן הצו. לפיכך, בשונה מסעיף 205, הקובע כי צו אשר ניתן לפיו יינתן "בשעת גזר הדין", ביחס לסעיף 212 לא נקבע מועד מסויים אשר רק בו יוכל בית המשפט ליתן צו על-פיו. לכך עשויות להיות מספר השלכות. כך למשל, אם הורשע נאשם בעבירת בניה, כי אז ניתן לצוות על הריסת הבניה נושא ההרשעה רק במסגרת גזר הדין. לעומת זאת, אם זוכה הנאשם לאחר שנמצא שעבירת הבניה התיישנה, כי אז אין כל מגבלת זמן ביחס למועד שבו ניתן יהיה לבקש מבית המשפט להורות על הריסת עבירת הבניה לפי סעיף 212. לפיכך יכול כי רק בחלוף שנים מביצוע העבירה, כשיתברר שאינטרס ציבורי מצדיק את סילוקה, יתבקש צו לפי סעיף 212. השני, עניינו במועד שבו רשאי בית המשפט להסמיך את הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, אם הדבר התבקש על-ידי הועדה המקומית, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו. במקום שבו הורשע נאשם ונגזר דינו, ובית משפט מצווה בעת מתן גזר הדין על הריסת הבניה בהתאם לסמכותו לצוות כן לפי סעיף 205, על בית המשפט לקבוע במסגרת הצו אם ביצעו ייעשה על ידי הנשפט, או שמא על ידי הועדה המקומית (סעיף 205(1)). לעומת זאת, ביחס לצו הריסה אשר ניתן לפי סעיף 212, קובע סעיף 213 כי בית המשפט רשאי להרשות לועדה המקומית לבצע את הצו, מבלי שהוראת הסעיף הגבילה את בית המשפט במועד שבו יוכל לקבוע כאמור. זו לשון סעיף 213, שעניינו "ביצוע על-ידי הועדה המקומית": "בצו לפי סעיף 212 רשאי בית המשפט, על פי בקשת הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הועדה המקומית לבצעו, ואם נהרס הבניין, כולו או מקצתו, רשאית הועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע על ידי מכירת החמרים של הבניין שנהרס". השלישי עניינו כיסוי הוצאות ביצוע צו ההריסה במקום שבו הוועדה המקומית הוסמכה לבצעו. אם התבקש בית המשפט להסמיך את הועדה המקומית לבצע צו הריסה שניתן לפי סעיף 205 בעקבות הרשעת נאשם לפי סעיף 204, כי אז רשאי בית המשפט "לחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע של הצו". לעומת זאת, אם התבקש בית המשפט להסמיך את הועדה המקומית לבצע צו הריסה שניתן לפי סעיף 212, הוא אינו רשאי לחייב אדם כלשהו לשאת בהוצאות ביצוע צו ההריסה. בעניין זה קובע סעיף 213 כי אם הורשתה הועדה המקומית לבצע את הצו ואמנם נהרס הבניין, כולו או מקצתו, כי אז "רשאית הוועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע על-ידי מכירת החומרים של הבניין שנהרס". 11. נמצא אפוא, כי בעוד שסעיף 205 קובע באופן מפורש וחד-משמעי, שמתן צו ההריסה שניתן על-פיו, ובכלל זה הסמכת הוועדה המקומית לבצעו, ייעשו "בשעת גזר הדין", סעיף 213 אינו קובע הוראה מקבילה. סעיף 213, בשונה מסעיף 205, אינו קובע דבר בעניין המועד שבו רשאי בית המשפט להסמיך את הועדה המקומית לבצע את הצו, וממילא שלא נאמר בו שבית המשפט רשאי להסמיכה רק בעת מתן צו ההריסה לפי סעיף 212. לשון הסעיף היא כי "בצו לפי סעיף 212 רשאי בית המשפט" להסמיך את הועדה לבצעו, אולם אין כל הגבלה של זמן להסמכתה. אילו ביקש המחוקק לקבוע מגבלת זמן להסמכת הועדה המקומית לבצע את הצו, כי אז היה נוקט בלשון זהה לזו שבה נקט בסעיף 205(1), וקובע כי הסמכתה יכולה להיעשות "בשעת מתן צו לפי סעיף 212". משלא עשה כן, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שאין מגבלת זמן להסמכת הועדה לבצע את הצו, ובית המשפט רשאי להסמיכה לבצעו גם במועד מאוחר ממועד מתן הצו. מסקנה זו מתבקשת לא רק מלשונו הברורה של סעיף 213, העומדת לעצמה ומתחזקת לנוכח השוואת לשונו של הסעיף עם לשונו של סעיף 205, אלא גם מתכליתו של צו הריסה אשר ניתן לפי סעיף 212. "צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון אינו עונש. תכליתו היא שמירה על הסדר הציבורי, ומניעת מטרד מן הציבור. ראו בג"ץ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הגליל המרכזי, פ"ד לה(1) 678, בעמ' 682; ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר-סבא, פ"ד נב(1) 136" (רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל (15.8.2000), שניתן על-ידי כבוד השופטת ד' דורנר. כן ראו: ע"פ 3413/05 אשר פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל (17.4.2005), שניתן על-ידי כבוד השופט א' רובינשטיין). לאור הפגיעה הקשה שמסבות עבירות הבניה לכלל הציבור, לשלטון החוק ולאינטרס הציבורי שבשמירה על המרקם התכנוני המהווה נכס של הציבור, הכיר המחוקק בצורך לסלק בנייה בלתי חוקית שהאינטרס הציבורי מצדיק לסלקה, גם אם אין דרך להביא להרשעתו של מי שעבר את עבירת הבניה. זוהי תכליתו של סעיף 212, לאפשר לבית המשפט להורות על הריסת בניין, או חלקו, שנבנה ללא היתר בניה, אפילו לא הורשע אדם בעבירת הבניה, ובלבד שהתקיימה אחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף זה: לא ניתן למצוא את מבצע העבירה (212(1)); לא ניתן להזמינו לדין (212(2)); בעל הבניין בעת ביצוע העבירה ושביצע אותה, אינו עוד בעליו של הבניין (212(3)); לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבירה (סעיף 212(4)); מבצע עבירת הבניה מת, או אינו בר-עונשין (212(5)), בין מהטעם שעבירת הבניה התיישנה, מהטעם שניתנה חנינה למי שעבר את עבירת הבניה, או מכל טעם אחר הבא בגדרה של חלופה זו (ראו: בג"ץ 874/78 סואעד). הגשמת תכליתו של סעיף 212, המאפשר סילוקן של עבירות בניה גם מבלי שיורשע אדם בביצוען, היא בקביעת מנגנון לסילוקן של עבירות הבניה, וזאת בין השאר, או בעיקר, בכך שניתן להסמיך את הועדה המקומית לבצע צווים הניתנים לפי סעיף זה. שאם לא תאמר כן, ממילא עשוי להתרוקן הצו מתוכנו, אם לא יהיה מי שעליו יוטל לבצע את הצו. יחד עם זאת, חרף יעילותו של כלי זה לביצועם של הצווים, במקרים רבים אין הצדקה שנטל ההריסה יפול על שכמי הוועדה המקומית, ובכך יוטל על קופת הציבור. כך למשל במקום שבו ידוע מי עבר את עבירת הבניה ואף ניתן לאתרו, אך העבירה התיישנה. במקרה זה, אין הצדקה שמבצע העבירה יהיה פטור מלסלקה ולא יהיה מי שיבצע את הריסתה. אולם אם מסיבה זו או אחרת הוטל ביצוע הצו על אדם מסויים, וזה לא ביצע את הצו, אזי יש לאפשר את הגשמת תכליתו של הצו בכך שהועדה המקומית תוסמך לבצעו, אפילו יהיה זה זמן רב לאחר מתן הצו, שאם לא כן, ירוקן הצו מתוכנו ותסוקל מטרתו. 12. משהגענו למסקנה כי גם לשון סעיף 213 וגם תכליתו מאפשרים ומצדיקים להסמיך את הועדה המקומית לבצע את צו ההריסה שניתן לפי סעיף 212 גם במועד מאוחר למועד מתן הצו, הרי ממילא שיש לדחות את הנימוק השלישי ואת הנימוק הרביעי שהובאו בבקשה כמצדיקים לכאורה את ביטולה. הנימוק השלישי נדחה מהטעם שאין בהסמכת הועדה המקומית לבצע את הצו עתה משום שינוי של פסק-דין שניתן עוד בשנת 2004, אלא הוראה שנוספה כדין כדי להביא לביצועו. כך גם בקשה להסמכת הועדה לבצע את הצו, איננה משום ערעור לפני אותו בית משפט שנתן את ההחלטה המקורית. בהחלטת בית המשפט מיום 26.9.2004 ניתן צו לפי סעיף 212 בחוק, ובהחלטה מיום 19.5.2009 - שביטולה מבוקש עתה - הוסמכה הועדה המקומית, בהתאם לסעיף 213 לבצעו. הנימוק הרביעי נדחה מן הטעם שעליו עמדנו, שלפיו בשונה מצו שניתן לפי סעיף 205 בעקבות הרשעת נאשם, ביחס לצו שניתן לפי סעיף 212, מבלי שקדמה הרשעת נאשם לנתינתו, אין כל הגבלה בעניין המועד שבו ניתן להסמיך את הועדה לבצעו. מכאן שיכול בית המשפט להסמיכה גם במועד מאוחר מהמועד שבו ניתן הצו, גם אם חלף זמן רב מאז ניתן. ג. סיכום 13. לאור האמור בהחלטה זו, ההחלטה מיום 19.5.2009, המסמיכה את הועדה לבצע את צו ההריסה שניתן לפי סעיף 212 ביום 26.9.2004 בת"פ 11694/03, תתוקן כלהלן: א. כאמור במסגרת הדיון בנימוק הראשון שהעלה בא-כוחו של הנאשם, הסמכת הועדה לבצע את הצו שניתן לפי סעיף 212 תעוכב בשלב זה, עד יום 2.7.2009. עד מועד זה, רשאי בא-כוחו של הנאשם להגיב לעצם הבקשה להסמכת הועדה לבצע את ההריסה, להבדיל מהעלאת טענות שעניינן סמכות בית המשפט להסמיך את הוועדה לבצעו. ב. בהיסח הדעת, בהחלטה מיום 19.5.2009 נעתרתי לבקשת המאשימה להסמכת הועדה לבצע את ההריסה באופן גורף (בעניין זה נקבע בהחלטה "כמבוקש"), וכך נמצא שנעתרתי גם לבקשה לחייב את הנאשם בהוצאות ביצוע ההריסה. כאמור מעלה, סעיף 213 אינו מאפשר חיוב הנאשם כאמור, אלא הוא מתיר לועדה המקומית לגבות את הוצאות ביצוע ההריסה על-ידי מכירת החומרים של הבניין שנהרס. לפיכך, אם בסופו של הליך זה תעמוד בעינה הסמכת הועדה לבצע את ההריסה, כי אז אין הסמכה זו כוללת את חיוב הנאשם לשאת בהוצאות ביצועה. צוויםצו הריסההרשעהצו הריסה ללא הרשעההריסת מבנהמשפט פלילי