בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט: מבוא וטענות הצדדים 1. בפני בקשה להערכת המועד להישפט בגין קנסות מינהליים שהוטלו על המבקשים בגין עבירה של עיסוק בגז ללא רישיון בניגוד לסעיף 9 לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט-1989 (להלן: חוק הגז). בנוסף, עותרים המבקשים להורות על השבת סכומי הקנסות ששולמו על ידם במלואם. 2. להלן העובדות הצריכות לבקשה, כפי שהן עולות מהחומר המצוי בתיק: ביום 20/8/08 הוטלו על המבקשים קנסות מינהליים בגין עבירה על חוק הגז מיום 5/7/08 , וביום 3/9/08 הוטלו עליהם קנסות נוספים בגין עבירה נוספת על חוק הגז מיום 9/7/08, בסך כולל של 60,000 ₪ (להלן: הקנסות). ביום 9/7/08 נתפסה המיכלית של המבקשים מסוג סקניה להובלת גפ"מ (להלן: המיכלית), אשר, על-פי הנטען, הושאלה למבקשים על ידי חברת קדמה 100. התפיסה בוצעה על ידי המשיבה מכוח סעיף 23 לחוק הגז. בתחילת חודש ספטמבר 2008, פנה המבקש, בין היתר, למנהל אגף הפיקוח אצל המשיבה, מר נתן קרמרסקי (להלן: קרמרסקי), בבקשה לשחרר את המיכלית, בטענה שהוא מחויב להשיב את המיכלית לבעליו, זאת מעבר לנזק המסחרי שנגרם לו בעצם מניעת השימוש במיכלית. לפי הנטען, התנה קרמרסקי את שחרור המיכלית בתשלום הקנסות ובחתימה על תצהיר שהוכתב על ידו מראש, בו לכאורה מודה המבקש בביצוע העבירות המיוחסות לו. בדלית ברירה, ולאחר שנאמר לו מפי קרמרסקי, כי במקרה של הגשת בקשה להישפט על ידו תשוחרר המיכלית רק בחלוף שישה חודשים, נאלץ המבקש לשלם את הקנסות ולהודות בביצוע העבירות, לטענתו, שלא כדין. הקנסות כאמור שולמו על ידי המבקש ביום 3/9/08. 3. ביום 8/1/09 פנה ב"כ המבקשים לתובעת המוסמכת מטעם היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד גל נוי-אפרתי (להלן: התובעת), וביקש ממנה להורות על ביטול הקנסות ובד בבד הודיע לה על רצונו להגיש בקשה להישפט. בקשתו זו נדחתה על הסף במכתב מיום 21/1/09 בשל איחור בהגשתה. 4. ביום 5/3/09 הוגשה בקשה להארכת המועד להישפט שלפנינו. לטענת המבקשים, הבקשה להישפט לא הוגשה על ידם במועד באשמתה של המשיבה, או מי מטעמה, אשר בנסיבות העניין גרמה להם לחשוב שהם מנועים להישפט בשל היותם חתומים על הודאה בביצוע העבירות. המבקשים טוענים, כי נודע להם לראשונה כי הדרך שננקטה כלפיהם על ידי המשיבה היתה פסולה ובלתי חוקית רק במהלך חודש דצמבר 2008, עת הכירו את בא-כוחם בהליך שלפנינו, בסמוך להסמכתו לעריכת דין, וכבר בפרק זמן של כשבועיים מאז, הוגשה הבקשה לתובעת כאמור לעיל. בנסיבות אלה, טוענים המבקשים, כי פעלו ללא שיהוי בפנייתם לערכאות, ובשל כך בלבד יש ליתן להם את יומם בבית המשפט. גם לגופו של עניין, טוענים המבקשים, כי לא היתה הצדקה להטלת הקנסות, משאלה הוטלו עליהם מתוך שיקולים זרים, ואך ורק בשל השתייכותם למגזר הערבי, לאחר שגם רישיון ספק הגז של המבקשת נשלל ממנה מאותה סיבה. 5. במסגרת התשובה שהגישה המשיבה, טוענת האחרונה, כי דינה של הבקשה להידחות, בעיקר מהטעם שהמבקשים לא פעלו בהתאם לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: חוק העבירות המינהליות) ולא העלו כל טעם מיוחד מדוע יש להיעתר לבקשתם. גם לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי ממצאי החקירה בעניינם של המבקשים, ובכללם הודאת המבקש בחקירתו, מעלים כי אלה עסקו בגז ללא רישיון בניגוד לחוק הגז, כך שבדין הוטלו עליהם הקנסות נשוא הבקשה.   דיון והכרעה 6. עבירה על-פי חוק הגז היא עבירה מינהלית, בהתאם לאמור בתוספת לחוק העבירות המינהליות. בהתאם לחוק העבירות המינהליות, מי שקיבל הודעה על הטלת קנס מינהלי קצוב, הברירה בידיו לבחור באחת החלופות הבאות: להודיע בכתב כי ברצונו להישפט על העבירה (ס' 8(ג) לחוק) להגיש בקשה לתובע לביטול ההודעה (ס' 8א' לחוק) לשלם את הקנס הנקוב בהודעה (סעיף 16 (א) לחוק. סעיף 8(ג) לחוק העבירות המינהליות קובע כי המועד להגשת בקשה להישפט בעבירות, עליהן זה חל, הוא 30 ימים מיום קבלת הודעת הקנס. סעיף 8א(ה) לחוק העבירות המינהליות קובע כי מי שהגיש בקשה לביטול הודעת הקנס אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו; דחה התובע המוסמך את הבקשה לביטול ההודעה, רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה. סעיף 16 (א) לחוק העבירות המינהליות קובע כי המועד לתשלום הקנס המינהלי הוא תוך 60 ימים מיום קבלת הודעת הקנס, ועם תשלום הקנס המינהלי מכופרת העבירה, על-פי סעיף 23 לחוק. סעיף 13 לחוק העבירות המינהליות מקנה סמכות לבית המשפט או לבית הדין לדון בבקשה להישפט, אף אם הוגשה באיחור, כאשר סעיף 13(ב) קובע: "בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור."   7. בית המשפט המוסמך לדון באישום על-פי חוק הגז הוא בית משפט השלום, בהיותן עבירות המנויות בו בגדר עבירות מסוג "עוון", כסיווגן בסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.   8. יצוין, כי שורה ארוכה של עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות בתוספת לחוק העבירות המינהליות הן מתחום משפט העבודה, וזו ככל הנראה הסיבה לכך שמרבית פסקי הדין שעוסקים בסוגיה שלפנינו הן של בתי דין לעבודה. הקריטריונים להארכת מועד לבקשה להישפט במקרה של עבירות מינהליות שבסמכות של בית הדין לעבודה נקבעו בפסק דינו המקיף של בית הדין הארצי לעבודה בעפ"א (ארצי) 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: פסק דין סיוון תכשיטים), שם נקבע כי אמת המידה לבחינת בקשה להארכת מועד להישפט נגזרת מקיום טעם מוצדק או סביר לאיחור שבהגשת הבקשה. וכך נאמר באותו פסק דין: "מתן ארכה סבירה, מטעמים מוצדקים או סבירים, במקרים המתאימים, לא מהווה פגיעה בתכלית החוק ומאפשרת ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה. במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיבים ואובייקטיבים. נקודת המוצא תהא תדיר, העובדה שהמחוקק מצא לנכון לתחום את המועד להגשת בקשה להישפט וקצב לכך 30 ימים בלבד; זאת בהתאם למטרות ולתכלית המונחות ביסוד חוק העבירות המינהליות - ומכאן: יש לבחון את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה. בחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד. בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין. בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס... "   9. נובע מכאן, כי על מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית המשפט לדון בעניין על-פי כלל נסיבות המיוחדות של הנקנס ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה.   ומן הכלל אל הפרט: 10. בדיון שהתקיים בבקשה שלפנינו, טען ב"כ המבקשים, כי אכן נסיבות המקרה לא היו בשליטתם של המבקשים, מאחר והם לא ידעו את הדין הקיים, וכי לא ידעו כי זכותם להגיש בקשה להישפט עומדת להם לאחר שהודה המבקש בביצוע העבירה, שהוצאה ממנו בכפיה. לטענתו, נודע למבקשים לראשונה המצב המשפטי הנכון רק במהלך חודש דצמבר 2008 במהלך שיחה עם בא-כוחם הנוכחי, וכפועל יוצא מכך הוגשה הבקשה לביטול הקנסות זמן קצר לאחר מכן. 11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על רקע כל אשר לפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. 12. למעשה, טוענים המבקשים לפנינו, שאיחור בהגשת הבקשה להישפט היה פועל יוצא של מעשי המשיבה, בכך שכפתה עליהם להודות בעבירות בטרם מיצו את זכותם להישפט על אותן עבירות, ובכך גרמה להם לחשוב, כי נסתם הגולל על הגשת הבקשה. אמנם לא הוגש תצהיר בתמיכה לגרסה זו, ואולם המשיבה לא כפרה בטענה ולא הציגה גרסה אחרת לנסיבות תשלום הקנסות לא במסגרת תגובתה לבקשה ולא במהלך הדיון שהתקיים ביום 26/4/09 בבקשה. מכל מקום, תימוכין לגרסת המבקשים נמצאו במסמכים שצורפו לבקשתם, וביניהם תצהיר, אשר על-פי האמור בו, נערך על ידי המבקש לצורך שיחרור המיכלית, ובו מודה המבקש בביצוע העבירות. תצהיר זה אומת על ידי עו"ד אמיר חסן ביום 4/9/08, בחלוף יממה בלבד מביצוע תשלום הקנסות על ידי המבקש (תצהיר זה צורף כנספח ג' לבקשה, וזה יכונה להלן: תצהיר ההודאה). כאמור המשיבה לא כפרה בעצם עריכת התצהיר על ידי המבקש, ובנכונות ההצהרה הכלולה בסעיף 2 שבו, כי זה נערך "לצורך שחרור המיכלית על ידי המשיבה". די בכך בלבד כדי לקבל את גרסת המבקשים כי הם נדרשו לשלם את הקנסות נשוא דיוננו כתנאי לשחרור המיכלית על ידי המשיבה. 13. גם עיתוי תשלום הקנסות, כמו עצם עריכת תצהיר ההודאה, מעידים על כך שהקנסות שולמו על ידי המבקשים בנסיבות של כפייה ואילוץ עקב רצונם לקבל חזרה את המיכלית בכדי לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הבעלים של הרכב. במה דברים אמורים? המיכלית בענייננו נתפסה יומיים בלבד לאחר ביצוע העבירה הראשונה ושוחררה כנגד תשלום הקנס וחתימה על תצהיר ההודאה, בסמוך לאחר תשלום הקנסות, בתחילת חודש ספטמבר 2009. במועד תשלום הקנסות, ובמועד חתימה על תצהיר ההודאה, טרם חלפו 30 ימים הקבועים בחוק להגשת הבקשה להישפט, ולא כל שכן, לא חלפו 60 ימים שהיו נתונים למבקשים לתשלום הקנסות. מדוע, אם כן, נחפזו המבקשים לשלם את הקנסות בטרם עת, ואף להודות בביצוע העבירות, בטרם מיצו את זכויותיהם להישפט על אותן עבירות? וגם אם נניח שרצונם של המבקשים היה אכן לשלם את הקנסות, מדוע אם כן צריכים היו המבקשים להודות בביצוע העבירות, ועוד במסגרת תצהיר המאומת על ידי עורך דין, אם אין הליך כזה מתחייב מחוק העבירות המינהליות? יש בכל אלה משום ראיה נסיבתית לכך שתשלום הקנסות על ידי המבקש לא היה רצוני, ונבע מתוך אילוץ שהופעל כלפיו מצד המשיבה לשלם את הקנסות ולחתום על תצהיר ההודאה כתנאי מוקדם לשחרור המיכלית. בפסיקה נקבע לא אחת, כי דרישתם של תשלומים מצד הרשות כתנאי לעשיית פעולה שאותה מבקש האזרח, בנסיבות שהיא לא זכאית לגבותן, מולידה סיטואציה של כפייה ואילוץ, ובתנאי שמתקיימת זיקה סיבתית בין הפעלת הסמכות השלטונית הפסולה ובין ביצוע התשלום (ראה ע"א 7664/00 רובינשטיין נ' עירית חולון, פ"ד נו(4) 114; ע"א 5242/04 (מחוזי- י-ם) עיריית בית שמש נ' ד. רובינשטיין חברה לבנין ונכסים בע"מ והפסיקה הנסקרת שם). 14. בענייננו, התנית שחרור הרכב של המבקשים בתשלום הקנסות היתה בגדר שימוש בלתי חוקי בכוח השלטוני שהיה נתון למשיבה בנסיבות העניין. במה דברים אמורים? הרכב של המבקשים נתפס על-פי הסמכות הנתונה למשיבה מכוח ס' 23 לחוק הגז, שזה לשונו: "23. ביקורת ותפיסה (א) מי שהשר הסמיך לכך בכתב רשאי, אם הוא משוכנע שהדבר דרוש כדי להבטיח את ביצוע ההוראות לפי חוק זה או למנוע עבירה עליהן, להיכנס בכל עת סבירה למקום שיש לו יסוד להניח שנמצא בו מיתקן גז או שנעברת בו עבירה על הוראות לפי חוק זה, כדי לבדוק את המקום ולתפוס דבר שיש לו יסוד להניח שנעברה בו עבירה לפי חוק זה או שעשוי לשמש ראיה במשפט על עבירה כאמור וכן ליטול דוגמה לשם בדיקה, ובלבד שאין להיכנס למקום המשמש למגורים בלבד אלא על פי צו מאת בית משפט מוסמך. (הדגשה שלי -ש.פ.) " 15. ואולם, מכך לא נובע כי מדובר בסמכות להחזיק בחפץ לעדי עד, ולא כל שכן להשתמש בחפץ זה שלא למטרות שלשמן הוקנתה הסמכות לתפוס את הרכב מלכתחילה. על-פי ההסדר הכללי הקבוע בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), המסדיר את סמכויות תפיסת החפצים במהלך חיפוש, תקרת הזמן המקסימלית להחזקת החפץ על ידי רשויות החקירה היא של שישה חודשים, אלא אם כן הורה בית המשפט על הארכת התקופה (ס' 35 לפקודה). יחד עם זאת לא נובע מכך שלמשיבה היתה נתונה הזכות להחזיק בתפוס למשך 180 יום. הוראת סעיף 35 לפקודה כפופה להוראת סעיף 34 לפקודה, שמקנה שיקול דעת לבית המשפט, בעת שידון בבקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, "לצוות כי החפץ ימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שיקבעו בצו".נ היינו, שמשך ההחזקה יכול להיות קצר מ- 180 יום, והכל אם באה בענין זה בקשה מתאימה בפני בית המשפט (בית משפט השלום) ואם בית המשפט מצא לנכון להורות על מסירת החפץ לתובע הזכות או לאדם פלוני, והכל בתנאים שיקבעו בצו בית המשפט. 16. על-פי הפסיקה, סמכות להחזיק בתפוס כפופה לביקורת של בית המשפט, אשר בוחן לא רק אם התפיסה מלכתחילה היתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת התפוס אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש, ובמסגרת זו נבחנת, כדבר שבשגרה, חלופה להחזקת התפוס על ידי המשיבה (ראה רע"פ 1792/99 אלי גאלי נגד משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312). 17. ובחזרה לענייננו, דרך המלך לשחרור התפוס בנדון דידן היתה בהגשת הבקשה לשחרור התפוס על-פי סעיף 34 לפקודה. דרך זו היתה מאפשרת את ביקורת בית המשפט על מעשי המשיבה, ובכלל זה על ההצדקה שבהמשך החזקת הרכב על ידי המשיבה. ברם, בנסיבות המקרה, דרך זו לא היתה מעשית, משהוטעה המבקש על ידי קרמרסקי לחשוב, כי הדרך היחידה לשחרור המיכלית היא בתשלום הקנסות ובהודאה בביצוע העבירות. הדעת נותנת, שהמשך תפיסתה של המיכלית בנסיבות המקרה שימשה בידי המשיבה כאמצעי לגביית ההודאות ולחיוב בתשלום הקנסות הנובע ממנו. למותר לציין, כי התנהלות זו של המשיבה היתה בלתי חוקית. 18. משנכנע המבקש לדרישות המשיבה, והודה בביצוע העבירות, בד בבד עם תשלום הקנסות, נמנעו המבקשים לממש את זכותם לעתור לבית המשפט בבקשה להישפט על אותן עבירות, משסברו שברגע שחתמו על ההודאה הם מנועים להישפט. לא מדובר בטעות שבהיסח דעת, ואף לא בטעות במצב דברים גרידא, כטענת ב"כ המבקשים, אלא בטעות שהיא פרי הטעייה ממש מצד המשיבה, אשר גרמה לאיחור בהגשת הבקשה שלפנינו. די בטעם זה בלבד כדי לאפשר הארכת המועד למבקשים להגיש בקשה להישפט על העבירות נשוא הבקשה. 19. אמנם בפסק דין סיוון תכשיטים נקבע כי טעות של בעל דין או בא-כוחו אינה מהווה טעם מוצדק להארכת מועד, אלא שלאחרונה חל ריכוך בפסיקה בעניין זה, ובפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בעפא (ארצי) 39/06 יצחק אטיאס חברה לעבודות בנין בע"מ נ' מדינת ישראל , נפסק כי גם במקרה של טעות אנוש, שלא הגיעה לדרגה של רשלנות, יש להאריך מועד להגשת בקשה להישפט, על-פי סעיף 13 לחוק העבירות המינהליות. לא כל שכן, במקרה שלפנינו, בו מי שגרם לטעות של המבקשים היתה המשיבה עצמה, ובמצב זה, מי שמנוע להעלות טענות בהליך זה, זאת המשיבה, ולא המבקשים, כטענתה. נוסף על כך, יש לקחת בחשבון כי האיחור בו מדובר בענייננו מסתכם בסביבות שלושה חודשים, כאשר משעה שהתגלתה הטעות פעלו המבקשים ללא כל שיהוי ופנו תוך זמן קצר לתובעת המוסמכת בבקשה לביטול הקנסות, ולאחר שזו נדחתה, הגישו את הבקשה להארכת המועד להישפט שלפנינו. 20. לאור כל האמור, ונוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו, יש בהן כדי להוות הצדק סביר להגשת הבקשה באיחור על ידי המבקשים, והמצדיק את הארכת המועד להגשת הבקשה להישפט על העבירות נשוא ההודעות, ובחינת המקרה במסלול הפלילי ולא במסלול המנהלי. בהקשר זה יש להטעים כי החלטה זו ניתנת בבקשה להישפט על העבירות בגינן הוטלו הקנסות על המבקשים, שהתוצאה המיידית הנובעת ממנה היא הגשת כתב אישום כנגד המבקשים. היה ויימצאו המבקשים אשמים, הם יורשעו בדין, ויוטלו עליהם עונשים, שאפשר ויהיו אף כבדים מאלה של הקנס המינהלי. 21. בבקשה שלפנינו עתרו המבקשים לסעד נוסף, והוא החזר של סכומי הקנסות, בהם נשאו המבקשים, אך בקשה מעין זו לא ניתן לברר במסגרת ההליך הנדון. לפי סעיף 17א. לחוק העבירות המנהליות, קנס מנהלי מוחזר עם ביטול הקנס. לפי סעיף 8א. לחוק, בידי "תובע" הסמכות לבטל קנס מנהלי, ועל החלטתו של התובע הדוחה בקשה לביטול קנס מנהלי ניתן להשיג בדרך הקבועה בחוק. כמו כן, לא מן הנמנע שהמבקשים יכלו לנקוט בהליך האזרחי להחזרת הכספים על-פי העילות המוכרות בדין. לפיכך, הבקשה לסעד הכספי נדחית. סוף דבר 22. הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט על העבירות, בגינן הוטלו הקנסות על המבקשים, מתקבלת. בקשה להישפטהארכת מועד