טענת לשון הרע בכתבי טענות שהוגשו לבית המשפט

מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בכתבי טענות: בפניי בקשה לסילוק חלקי של התובענה בת.א. 12297/08 (להלן - התיק העיקרי) על הסף. 1. הבקשה מתייחסת לסעיפים 6 - 8 לכתב התביעה בתיק העיקרי. סעיפים אלה סבים על עתירה שהוגשה לבג"צ (בג"צ 7277/07, נספח ט' לכתב התביעה, להלן - העתירה), נגד התובע על ידי הנתבע, ציון דהאן (להלן - הנתבע או דהאן) ועל ידי ועד עובדי עיריית ירושלים והסתדרות העובדים בירושלים. בכתב התביעה נטען, כי דברים שנכתבו בעתירה אינם אמת, ומהווים לשון הרע. המדובר בפתיח לעתירה, ובסעיפים 25, 31 ו - 47 לעתירה. סעיפים אלה יובאו כלשונם: "[פתיח] עניינה של העתירה דנן בפגם חמור שנפל במינויו של המשיב 1 [התובע - ע.ש.] לתפקיד היועץ המשפטי לעיריית ירושלים. פגם זה, שהכשיר את העסקתו של המשיב 1 בעירייה, ללא שעבר מכרז כדין ומבלי שיש בידיו חוזה העסקה בר תוקף, הינו פגם היורד לשורשו של עניין ודינו להתבטל במובן זה שבית המשפט יורה למשיב 1 לחדול לאלתר מעבודתו בעיריית ירושלים, ולהורות על קיומו של מכרז לתפקיד היועץ המשפטי. 25. תפקידו של היועץ המשפטי לעירייה חייב להיות מאויש במסגרת מכרז וכל עוד לא נבחר המשיב 1 בהליך תקין ועל פי מכרז כדין אין לו כל מעמד לאייש את משרת היועץ המשפטי לעירייה. 31. משמעות הדברים היא, כי עד ליום 24.7.01 הועסק המשיב בעירייה מכוח המינוי בפועל. ואולם, בתאריך זה, נחתם עם המשיב הסכם העסקה נוסף המאריך את תפקידו עד ליום 14.8.05. כפי שיטען בהמשך הדברים, אין ולא היה להסכם זה על מה שיסמוך, הוא מנוגד לחובת המכרזים ברשויות הציבוריות ולנהליי העבודה הנהוגים ברשות המקומית. דינה של הצעה זו, שהוגנבה, הלכה למעשה בדלתה האחורית של העירייה ונעשתה תוך מחטף - להתבטל 47. המשיב עודנו מחזיק בתפקיד הרם מבלי שעבר הליך מכרז כדין ....". (ההדגשה במקור) 2. הבקשה שבפניי היא לסילוק התביעה על הסף ביחס לטענות אלה, בהתבסס על הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. דין הבקשה להתקבל. אסביר את שיקולי. 3. הוראת סעיף 13(5) קובעת העדר חבות ביחס לפרסומים הנופלים בגידרה. היא נתפרשה בפסיקה פירוש רחב. היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620). פירוש מרחיב זה אומץ נוכח הרציונל העיקרי שביסוד ההוראה, והוא "לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות" (קרמניצר, גנאים, שנור, דיני לשון הרע המצוי והרצוי, ירושלים 2005, בעמוד 336). עוד נאמר על הגיונה של ההגנה, כי   "מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות."   (א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 197).    4. לטענת התובע, הוראת סעיף 13(5) אינה שוללת באופן מוחלט קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע. על פי טענה זו, קיימות נסיבות של חוסר תום לב או העדר קשר ענייני בין הפרסום ובין הדיון, בהן עשויה להישלל הגנה זו מפרסום אשר נעשה במהלך דיון משפטי. אני דוחה טענה זו. כמה טעמים לדבר.   5. ראשית, בהוראת סעיף 13(5) אין כל עיגון לשוני לטענה האמורה. הוראה זו אינה מסויגת בדרך כלשהי. אין בהוראת סעיף 13, על חלופותיה השונות, דרישה לתום לב. חסר זה בולט על רקע העובדה שחוק איסור לשון הרע קובע שורה ארוכה של הגנות, המותנות באופן מפורש בקיומו של תום לב (סעיף 15 לחוק). הוראת סעיף 13(5) אינה נמנית עם הוראות אלה. מבנה זה של חוק איסור לשון הרע מעיד על תכליתו, והיא כי אין מקום להתנות את ההגנות שבסעיף 13(5) בדרישה לתום לב. ואמנם, בספרות צויין כי "... נראה שגם לצורך תחולתה של הגנת סעיף 13 אין רלוונטיות לשאלה, אם המפרסם פרסם את הדברים בתום לב או בזדון" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמוד 193).   6. הוא הדין בטענת התובע, כי קיומה של ההגנה מותנה בקשר ענייני בין ההליך ובין הפרסום. הצבת דרישה לזיקה עניינית בין הפרסום ובין ההליך אינה מעוגנת בלשונה של הוראת סעיף 13(5). היא גם אינה מתיישבת עם תכליתה של הוראת סעיף 13(5). מן ההיסטוריה החקיקתית של הוראה זו עולה, כי במהלך השנים הושמטה מהוראה זו הדרישה, אשר נמצאה בנוסח המקורי של החוק, לפיה הפרסום נעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" (ראו סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע (תיקון) תשכ"ז - 1967, ס"ח 133). יוצא, כי גם על פי תכלית ההוראה, אין עיגון לטענת התובע.   7. שנית, פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון היא כי הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניקה "זכייה מוחלטת" (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו מ (1) 210, 215). באותה פרשה לא נדונה הגנת סעיף 13 (5) לחוק. עם זאת, בית המשפט התייחס באמירתו זו לכלל ההגנות שבסעיף 13. באופן דומה נפסק בדנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל, , כי "סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע .. פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם". כב' השופט מצא מציין כי "ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות." (ראו לדברים דומים גם בסעיף 6 לפסק הדין)). דברים ברורים אלה תומכים במסקנתי בדבר האופן בו יש לפרש את הוראת סעיף 13(5). גם על רקע זה, קשה לקבל את עמדת התובע בנקודה זו.   8. שלישית, מסקנה זו נתמכת על ידי שיקול פרשני נוסף. האחריות לפי חוק איסור לשון הרע עשויה להיות גם אחריות פלילית. במצב זה, מתבקש מעיקרון החוקיות שלא לקרוא לתוך הוראות סעיף 13 לחוק סייגים, אשר אינם כתובים בהן באופן מפורש. אכן, גם בתחום הפלילי נקוטה לא אחת פרשנות תכליתית. עם זאת, גם על פי הגישה המחילה פרשנות זו בתחום הפלילי, עיקרון החוקיות, ועיקרון הפרשנות המצמצמת בפלילים הנקוט בגדריו, חלים מקום בו מדובר בפירוש של נורמה המשפיעה על תחום האסור והמותר על פי החוק (ראו ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, טרם פורסם ). 9. ההליך שבפניי אינו הליך פלילי. עם זאת, הוראת סעיף 13(5) האמורה חלה גם בהליכים פליליים. מכך עולה, כי לפירושה של הוראה זו יש השפעה ישירה על תחום האסור והמותר על פי החוק. בשל כך, גם בהליכים אזרחיים כגון זה שבפניי, יש להחיל את העיקרון הפרשני האמור על הוראת סעיף 13(5). לכן, ככל שקיים פירוש סביר להוראה זו, המצמצם את תחום האיסור, יש לבחור בפירוש זה. ברוח זו צויין בהליך בעל אופי אזרחי, בו נדון פירושו של חוק שהטיל גם אחריות פלילית, כי "פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות בזהירות, תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית." (דברי השופטת דורנר בבג"צ 5432/03 ש.י.ן. לשוויון ייצוג נשים ועוד נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, נח (3) 65, בעמודים 78 - 80). הדברים אמורים בוודאי מקום בו מבקשים לקרוא לתוך ההגנה סייג, אשר בוטל במהלך הליכי החקיקה.   10. רביעית, שיקול פרשני נוסף מיוחד לדיני לשון הרע מחזק את מסקנתי, כי אין לקרוא סייגים לתוך הוראת סעיף 13(5) האמורה. הלכה היא, כי "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח(3) 558, בפיסקה 13). עמדה פרשנית זו מבוססת על ההכרה בחשיבותו המרכזית של הערך של חופש הביטוי במשפט החוקתי של מדינת ישראל. יוצא, כי מקום בו מדובר במקרה גבולי לעניין תחולתה של הוראת סעיף 13 (5) על המקרה, יש להעדיף את הפירוש לפיו ההוראה חלה על העניין, על פני הפירוש לפיו אינה חלה.   11. חמישית, אין גם כל צורך אמיתי בפירוש מצמצם להגנה שבסעיף 13(5). מקום בו עולה טענה אשר יש בה משום לשון הרע, במסגרת הליך כלשהו, לבית המשפט הדן בהליך קיימת הסמכות, אם מוצא הוא לנכון, לחייב במקרים מתאימים את בעלי הדין בהוצאות הולמות המשקפות את דרך התנהלותם וטיב טיעוניהם. בתוך כך, יכול בית המשפט לתת את הדעת גם לטענה, כי ההליך שבפניו הוגש תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. כלי זה אף מתאים יותר למטרה האמורה מאשר תביעת לשון הרע, שכן הפעלתו נעשית לא מתוך התבוננות מבודדת על אמירה כזו או אחרת, כי אם על רקע מכלול הנסיבות הנוגעות לניהול ההליך. המותב הדן בהליך נמצא בעמדה המיטבית לחוות דעה על נסיבות אלה. לא למותר לציין, כי אכן המבקש, כמי שהגיש את העתירה, חויב לשלם למשיב, הוא התובע, אשר המשיב בעתירה, הוצאות משפט בעקבות מחיקת העתירה לבקשת המבקש, בסך של 7,000 ₪.   12. מסקנתי, נוכח האמור לעיל, היא כי הוראת סעיף 13(5) מקנה הגנה מוחלטת לאמירות המושמעות במהלך דיון משפטי. אני ער לכך, שקיימת פסיקה בדרגה של בית משפט מחוזי, אליה מפנה התובע, אשר קראה סייגים מסויימים לתוך הוראת סעיף 13(5) לחוק. פסיקה זו נסוגה מפני פסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון. בכל מקרה, התובע אינה סומך על פסיקה זו, ובנסיבות אלה אין לי צורך להידרש אליה בפירוט. 13. המשיב מפנה להחלטת כב' השופטת ארבל ברע"א 359/06 חורי נ' פרג', , שם נדחתה בקשת רשות לערער על החלטה שלא לסלק הליך על הסף, אף כי הנתבע שם טען לתחולה של הוראת סעיף 13(5). אין בהחלטה זו כדי לסייע למשיב. באותה פרשה, היה מדובר במחלוקת עובדתית, האם נופל המקרה לגדר הוראה זו. נדונו שם דברים שנאמרו בתום ישיבה בבית משפט לענייני משפחה, ולכאורה לא היו קשורים לדיון. על רקע זה, עלה באותו מקרה ספק ביחס לתחולת הוראת סעיף 13(5), אשר הצדיק את דחיית הבקשה לסילוק על הסף. הנסיבות במקרה שבפניי שונות בתכלית. במקרה שבפניי לשון הרע הנטענת מבוססת על טענות שהיוו את לוז העתירה לבג"צ. לא עולה כל ספק כי כתב הטענות היה חלק מהותי של הדיון שהתקיים, וכי הטענות שעלו בו היו קשורות במישרין לדיון. מכאן, כי גם טענה זו של המשיב דינה להידחות. 14. לא נעלמה מעיני טענת המשיב, לפיה מתשובתו לעתירה עלה כי הוא מונה לתפקידו כדין, בתמיכת הנתבע עצמו. למעשה, כך עולה מכתב ההגנה שהגיש הנתבע (ראו סעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן), לפיו הנתבע עצמו היה חבר בוועדת מכרזים אשר אישרה את זכייתו של המשיב בתפקיד. אין בתיאור זה כדי לשנות את התשתית המשפטית עליה עמדתי, המחייבת את מחיקת הטענות שבסעיפים 6 - 8 לכתב התביעה. אזכיר, כי בין היתר על רקע השתתפותו של המבקש בהליך בו נבחר התובע במכרז, אף חויב המבקש בהוצאות משפט לאחר מחיקת העתירה (ראו החלטת כב' הרשם מרזל, נספח י' לכתב התביעה). חיוב זה אף העניק למשיב, הוא התובע, סעד, גם בגין האפשרות כי הגשת העתירה היתה, כטענת המשיב, שימוש לרעה בהליכי משפט. 15. התוצאה היא, כי הבקשה מתקבלת. אני מורה על מחיקת סעיפים 6 - 8 לכתב התביעה. כתב תביעה מתוקן יוגש תוך 14 ימים. אשר להוצאות הבקשה שבפניי. הבקשה נמצאה מוצדקת. עם זאת, המדובר בטענות ללשון הרע ביחס לעתירה, אשר המבקש עצמו לא עמד עליה, וביקש את מחיקתו, ואף חויב בהוצאות בקשר לכך. בנסיבות אלה, לא אעשה צו להוצאות בבקשה זו, וכל צד ישא בהוצאותיו. כתבי טענות / כתבי בי דיןלשון הרע / הוצאת דיבהמסמכים