התיישנות תביעות רופאים בבית הדין לעבודה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעות רופאים בבית הדין לעבודה: לפנינו תביעתם של מאות רופאים (להלן גם: "הרופאים" או "הרופאים העולים"), אשר הגישו תביעותיהם לפני בתי דין שונים ברחבי הארץ, ולפי החלטה של כב' הנשיא אדלר מיום 1.7.08, אוחדו התביעות הרבות לפני ההרכב הנוכחי (להלן: "החלטת כב' הנשיא"). בהתחשב במספר הרב של הרופאים, כמו גם מספרם המרשים של הנתבעים המעורבים בעניין (כ- 17 מעבידים; להלן גם: "המעבידים"), דורש הליך זה שמיעת מאות עדים. הליך כזה, שעה שהוחלט בהחלטת כב' הנשיא, על שמיעתו לפני הרכב אחד, ולפי הטענה דורש בירור עובדתי פרטני של כל תביעה, עלולה התנהלותו להמשך שנים ארוכות, ולנטרל את ההרכב הדן משמיעתם של משפטים רבים אחרים. כב' הנשיא אדלר, היה ככל הנראה מודע לכך, ולכן השאיר בידי ההרכב הדן חופש פעולה רחב מאוד להחליט על סדרי דין ככל שיראה לנכון, או בלשון החלטת כב' הנשיא: המותב הנוכחי הוא זה "שיקבע את אופן ניהול הדיון בהליך". ב"כ התובעים בשאיפתם לקיצור הדיון ככל האפשר, גמרו בנפשם לאחר עיון בהחלטת כב' הנשיא, להצהיר בפתח הדיון לפנינו (עמ' 22 שורה 4 לפרוטוקול הדיון של 7.9.08), כי הם מבקשים לראות את תביעות מאות הרופאים העולים כ"תביעה הצהרתית בלבד". מדובר בתביעה של רופאים (אז עולים חדשים, רובם ככולם ממדינות חבר העמים), אשר הועסקו אצל המעבידים או מי מהם, תקופות שונות לפי הסכמים שונים, כאשר החוט המקשר ביניהם, הוא הטענה להפלייתם לרעה בתנאי עבודתם ושכרם, לעומת רופאים אחרים ילידי הארץ (להלן גם: "הרופאים הישראליים"). טענת ה"אפליה הפסולה", כמו גם טענת הפרתם של הסכמים קיבוציים והחלטת ממשלה, היא ביסוד התביעה הנוכחית ומהווה את התשתית העובדתית והמשפטית שלה. המעבידים מצידם הם אוסף של גופים ציבוריים (והמדינה בראשם) וגופים הקשורים לציבור ("קרנות מחקר" ו"אגודות ידידים", שליד בתי חולים עירוניים וממשלתיים, כמו-גם קופ"ח, שרותי בריאות כללית). מדובר איפוא בגופים, שביה"ד בפסיקתו החיל עליהם חובת תום לב מוגברת, ועקרונות השאובים מן המשפט המנהליים. המעבידים ובראשם המדינה, מבקשים כי נמחק את התביעה על הסף. לאחר שמיעת עמדת כל הצדדים, החלטנו להענות לבקשה בחלקה. לשם קיצור ומיקוד הכרעתו, נתייחס לכל אחת מעילות הבקשה בנפרד, תוך צירוף ההכרעה המנומקת בצידה. 1. הצורך ב"כימות התביעה": בפי המעבידים, טענה אשר טעם רב בצידה, לפיה אין מקום להתיר "תביעה הצהרתית", כאשר הרופאים העולים, הינם עובדים לשעבר, שתקופת עבודתם תמה. לדברי המעבידים, ניתן לבצע - גם אם הדבר כרוך בקושי ובעלויות רבות - חישוב מדוייק של הכספים המגיעים לרופאים העולים ע"פ טענתם: בשל הפלייתם לעומת הרופאים הישראליים, אם אכן הופלו לרעה. טענת המעבידים נתמכת גם בפסיקת ביהמ"ש העליון (ר' בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מורשי חתימה נ' ביה"ד לעבודה ואח', פס"ד מיום 12.2.95), ומדגישה כי המצב העובדתי בהשוואה שבין מאות הרופאים העולים, בינם לבין עצמם, אינו מצב עובדתי זהה. חרף האמור, החלטנו לדחות את בקשת המחיקה על הסף, ככל שהיא מתייחסת ל"חובת הכימות" כאמור. לטעמנו, החלטת כב' הנשיא המאחדת בין מאות תובענות, שהוגשו בכל רחבי הארץ, מלמדת שהוא ראה בהן את השווה יותר מאשר את השונה. החלטה זו - והפניית ההליך המאוחד כולו לפני מותב בודד - גם מלמדת שלא היתה כוונה לפירוט פרטני של כל רופא ורופא, שאחרת פירוט כזה יגרר מאות ימי דיונים, אשר ספק אם מותב בודד יכול לעמוד בו בזמן מתקבל על הדעת. כוונת כב' הנשיא אדלר בהחלטתו היתה איפוא, לפי הבנתנו, להכריע בעקרון המשפטי. לכן הדרך של הפיכת התובענה המאוחדת להצהרתית בלבד, היא דרך נכונה וראויה. כל המעבידים, ללא יוצא מן הכלל, הם גופים בעלי קשר לציבור, המחוייבים בעקרונות מן המשפט המינהלי, ואשר חובת תום הלב אצלם היא מוגברת. במקרים כאלו, קיימת נטייה של בתי הדין לעבודה לייעל את הדיון באמצעות פסיקה הצהרתית, שבבסיסה מונחת ההנחה כי אותם גופים "תמי-לב" יישמו את הפסיקה העקרונית, ולא יתחמקו מתוצאותיה (ר' דב"ע מט/138-3, שוורץ נ' עיריית ת"א, פד"ע כא' 174, 178). יתרה מזאת, התובענה הנוכחית היא בעלת אופי של קביעה עקרונית הנוגעת ל"מעמדו של אדם". הגם שאין מדובר בקביעת קיומם של יחסי עבודה (השווה: דב"ע לג'72-3 אגודת צרכנים שיתופית נ' גרטנהויז, פד"ע ה 141, 146), בהחלט מדובר בקביעת "מעמד" של "רופאים ותיקים" לעומת "מעמד" של "רופאים עולים". תוצאתה של ההחלטה המסדירה את "מעמד" הרופאים, היא תוצאה כספית. ההחלטה אם ליתן סעד הצהרתי תלויה בשקילת זכויות ואינטרסים, ובמקרה כזה הדבר נוטה לטובת טענת הרופאים העולים (השווה: דב"כ לו/5-4 גיוסטלר נ' מד"י, פד"ע ח' 3, 34). אין לשלול אפשרות ממשית ל"סעד הצהרתי". מכיוון שכך, גם אין הכרח להורות על כימות התביעה, כצעד הכרחי להימשכותה. 2. "היעדר פירוט" ו"פרטים נוספים": אין ספק, כי "היעדר פירוט" עלול לסכל את הצלחת התביעה. ואולם, אין הדבר מוביל בהכרח למחיקת התביעה על הסף. ידועה גישתם של בתי הדין לעבודה הנמנעים ממחיקה על הסף, על מנת למנוע מצב שבו תסוכל הגשמתו של המשפט המהותי, שהוא משפט בעל אופי סוציאלי. הדברים גם עולים בקנה אחד עם דין תורה, לפיו מצווה כל תלמיד חכם, שראוי לדון בין אדם לחברו, לעשות כן ולא להתחמק מהמלאכה המכבידה (פרופ' א' שוחטמן, "סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי", הוצאת מורשת המשפט בישראל 1998 - בעמ' 162). לפיכך "היעדר הפירוט" לא ישמש עילה למחיקה על הסף. הטענות כבר ידועות בבסיסן, ו"פרטים נוספים" אינם עוד הכרח להגנה הוגנת. לפיכך, החלטנו ליתן לרופאים העולים את ההזדמנות להוכיח תביעתם, ככל שזו מעמידה עילה מהותית מן הדין. 3. היעדר "עילה מהותית": הרופאים העולים מבססים את תביעתם כמובן על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אולם גם על החלטת ממשלה משנת 1998, על הנחיות משרד הבריאות מאותה תקופה, על הסכמים קיבוציים ועל עקרונות מתחום "תורת תום הלב", המחייבים לדעתם ליתן "שכר שווה" עבור "עבודה שווה". כל אחת מהעילות הללו היא עילה העומדת בפני עצמה. אמת, פסיקה מהעת האחרונה הטילה ספק מסויים בעצם יכולת אכיפת החלטות ממשלה במישור האינדיוידואלי (השווה: ס"ק 13/08 ארגון המורים נ. משרד האוצר, , פס"ד מיום 10.5.09). ואולם, העילות בהצטברותן ובהשלמתן זו את זו, יכול שיעמידו "זכות תביעה" ועצם העלאת ספק בקיומה, אין בה כדי להוות טעם ראוי למחיקת התביעה על הסף. טיבן של עילות התביעה, יבוררו בהליך לגופו, ועל פי הדין המהותי. יש לזכור כי המכשיר של "מחיקה על הסף" אינו מכשיר מהותי, אלא מכשיר פרוצדורלי בלבד, ועל כן יש להשתמש בו ככלי דיוני בלבד, רק שעה שברור וגלוי שלתביעה אין שמץ של סיכוי להתקבל. 4. טענת ה"התיישנות": המעבידים טוענים כי חלקה של התובענה המאוחדת התיישנה. הן משום שחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד צמיחת העילה (בהפנייה לחוק ההתיישנות הכללי), והן משום שחלפו למעלה מ- 12 חודשים (סע' 14 לחוק השוויון) מיום צמיחת העילה, ככל שזו נסמכת על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. דין הטענה להתקבל. הרופאים העולים נאלמו דום במשך שנים ארוכות. מטרת "חוקי ההתיישנות" היא למנוע מצב, שבו הנתבע נפגע כתוצאה משתיקתו של תובע במשך זמן ממושך. מדובר בתובעים משכילים, שידעו או שבנקל היו יכולים לדעת, על קיום זכות תביעה (השווה: ע"ע 300161/98 תורג'מן נ' בנק הפועלים, , סע' 3 ב' לפס"ד מיום 4.5.03). אנו לא סבורים שהתקיימו במקרה הנוכחי תנאים יוצאי דופן, שיחריגו את חוקי ההתיישנות. לא את זה הכללי, ולא זה הפרטני של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לטעמנו, טענה כללית של "חוסר תום לב" מצד הצד שכנגד, אינה מספיקה לאיין את חוקי ההתיישנות. מדובר בסיטואציה מורכבת, שבה הגיעו לארץ עולים רבים בעלי הכשרה ממדעי הרפואה. נעשה נסיון לקליטתם בארץ בדרכים כאלו ואחרות, וגם אם הנסיון היה אגב פגיעה בזכויות ממוניות של מי מהרופאים העולים, אין מדובר במעשה פוגעני הכרוך "בחוסר תום לב" של הפוגע. לפחות, לא מסוג כזה המצדיק לאיין את חוקי ההתיישנות. לפיכך, דעתנו היא, כי משנטענה טענת ההתיישנות, יש ליישמה הן בקשר לחוקי ההתיישנות הכללים, והן בקשר לאלו הפרטניים של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. טוענים התובעים כי חלק מהנתבעים כלל לא טען טענת התיישנות, או לפחות לא הזכיר את ההתיישנות המיוחדת של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בהקשר זה גם עלתה השאלה אם לפי חוק השוויון מדובר ב"התיישנות מהותית" או "התיישנות דיונית". אנו פטורים מלהכריע בשאלה אם התיישנות לפי חוק השוויון היא מהותית או דיונית. זאת מפני שלדעתנו די ב"טענת התיישנות", ונתבע אינו חייב לדקדק בטענתו לאיזה חוק כוונתו. כל הנתבעים, במקרה שלפנינו, טענו ל"התיישנות". בין בדרך של טענה מפורשת, ובין בדרך של חזרה והסתמכות על טענותיהם של בעלי דין אחרים. טענתם נטענה ב"הזדמנות הראשונה" ודינה להתקבל ולהתקיים. אנו מורים איפוא, כי כל אימת שעילת התביעה קדמה ל- 7 שנים מיום הגשת התביעה, היא תמחק כליל מכתב התביעה המאוחד; וכל אימת שהיא קדמה ב- 12 חודשים ליום הגשת התביעה, היא תמחק מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בדיבור האחרון אין מדובר במחיקה גורפת, שכן יתכן ורגליה של תביעה זו או אחרת נשענות על עילה, שאינה מחוק השוויון (כגון: "הסכם קיבוצי", "תורת תום הלב" וכיוצ"ב). "טענת השיהוי": לא מצאנו מקום לקבל את טענת המעבידים לפיה יש למחוק על הסף את התביעה מחמת "שיהוי". שכן, "שיהוי" צריך להבדק על פי נסיבותיו, והללו טרם התבררו כראוי בשלב מקדמי זה. לעומת זאת, מקובלת עלינו עמדת המשפט העברי, לפיה אף שאין טענת "שיהוי" מבטלת את זכות התביעה, חובתו של ביה"ד "לדקדק היטב בתביעה כזו, שמא יש בה רמאות" (פרופ' א. שוחטמן, "סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי", הוצ' מורשת (1988) בע"מ' 178). וכך גם נעשה אנו בהמשך הליך הדיון. סוף דבר: הבקשה ל"מחיקה על הסף" מתקבלת בחלקה. בכל הקשור לעילות תביעה שהתיישנו לפי חוק ההתיישנות (כלומר, שצמחו קודם ל- 7 שנים מיום הגשתן) הן יימחקו. כך גם כל עילה נוספת שהיא נסמכת לבדה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה (להבדיל מעילות אחרות) שצמחה טרם "תקופת ההתיישנות" המקוצרת של 12 חודשים, כמפורט לעיל. לנוכח התוצאה אליה הגענו, כל צד ישא בהוצאותיו. התיישנותבית הדין לעבודהרופאיםרפואה