טעות בהעתקת תשובות מטופס בחינת לשכה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות בהעתקת תשובות בטופס בחינת לשכה: 1. העותר נטל חלק ביום 4.5.09 בבחינת ההתמחות בכתב במקצועות המעשיים שמקיימת לשכת עורכי הדין (המשיבה 1). תחילה נקבע כי ציונו של העותר בכל חלקי הבחינה הוא 61%. בעקבות השגות שהגיש העותר החליטה ועדת הבחינות (המשיבה 2) לפסול שאלה אחת מבין השאלות שלגבן השיג. לאחר פרסום ההחלטה בהשגות הועמד ציונו על 64%, נקודה אחת מתחת לרף הנדרש לקבלת ציון עובר. העותר טוען בעתירה כי יש לפסול בנוסף את שאלות מס' 20 ו-52 (בגרסה השנייה של השאלון), או לקבוע כי התשובות שנבחרו על ידו לשאלות אלה נכונות גם הן. בנוסף טוען העותר כי על המשיבות להתחשב בתשובותיו לשאלות מס' 60 ו-68 כפי שסומנו על ידו בשאלון הבחינה המקורי ולא בדף התשובות המצורף לשאלון. 2. נוסח שאלה 20 הנו כדלהלן: "20. משה עבד בין השנים 1983-1993 במפעל לחומרים מסוכנים. בשנת 1998 במהלך בדיקות שגרתיות, איבחן הרופא אצל משה מחלה, ובחוות הדעת הרפואית נכתב כי המחלה פרצה כבר בשנת 1993 ונגרמה עקב חשיפת יתר לחומרים מסוכנים. בשנת 2006 הגיש משה תביעה נזיקית נגד המפעל. האם תביעתו של משה התיישנה? א. כן, מאחר שחלפו למעלה משבע שנים מתחילת עבודתו של משה במפעל, שאז נולדה עילת התביעה. ב. כן, מאחר שחלפו למעלה משבע שנים מגמר עבודתו של משה במפעל. ג. לא, מאחר שמשה גילה את המחלה לפני פחות מעשר שנים. ד. כן, מאחר שחלפו למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק". ועדת הבחינות קבעה כי התשובה הנכונה הנה מסיח ד'. בתשובה זו בחרו 47% מהנבחנים. העותר בחר במסיח ג', וכמותו עשו 43% מהנבחנים. 3. העותר טוען כי בשאלה זו ובתשובה שקבעה לה ועדת הבחינות נפלו שתי טעויות משפטיות בולטות באשר לפרשנות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. סעיף זה קובע כי "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא... מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". מחלתו של משה התגלתה בשנת 1998, חמש שנים לאחר פרוץ המחלה בשנת 1993, היינו שהנזק לא התגלה ביום בו אירע. במקרה זה מורה הסעיף כי תקופת ההתיישנות נספרת החל מהיום שבו הנזק התגלה, כלומר משנת 1998, כפוף לסייג שלפיו "במקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". מאז פרוץ המחלה בשנת 1993 ועד להגשת התביעה בשנת 2006 חלפו יותר מעשר שנים, ולפיכך בחרה ועדת הבחינות במסיח ד'. הטעות הראשונה שהעותר מייחס לבחירה זו היא בהנחה המקופלת בה שמועד פרוץ המחלה הוא יום אירוע הנזק לצורכו של סעיף 89(2). העותר מפנה לפסקי דין של בית המשפט העליון בהם נקבע כי המונח "נזק" בסעיף זה מכוון לנזק שאינו של מה בכך, היינו נזק שבגינו אדם סביר היה מגיש תביעה. לטענת העותר, מאחר שמחלתו של משה הייתה נסתרת עד לאבחונה בשנת 1998, הרי רק בשנה זו היה אדם סביר מגיש עליה לראשונה תביעה, ולכן רק בשנה זו החל מנין עשר השנים הקבוע בסיפא של הסעיף, שהסתיים בשנת 2008, ומסיח ד' הקובע כי בשנת 2006 התביעה כבר התיישנה אינו נכון. מסיח ג', שלפיו התביעה לא התיישנה, הוא הנכון מבחינת התוצאה, אם כי ההנמקה הניתנת בו שגויה. הטעות הנטענת השניה היא בהתעלמות ועדת הבחינות מההלכה הפסוקה הקובעת כי מחסום עשר השנים האמור חל על רכיב הנזק בלבד אך לא על רכיב הקשר הסיבתי, שגילויו המאוחר נשלט על ידי ההסדר הכללי בדבר התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. מאחר שחוות הדעת הרפואית משנת 1998 ציינה לראשונה כי המחלה נגרמה עקב חשיפת יתר לחומרים מסוכנים, הרי רק בשנה זו החל מרוץ ההתיישנות, ולא נכון האמור במסיח ד' שלפיו סיבת ההתיישנות הנה חלוף למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק. 4. וכך נוסחה שאלה 52: "אחיות תאומות בנות 12 נחקרו על ידי חוקר ילדים ומסרו שאביהן אנס אותן. לא נמצאו ראיות נוספות להוכחת האשמה. האב בחר לוותר על העדת הילדות במשפט ורק חוקר הילדים העיד על עדותן של הקטינות. הנאשם שתק הן בחקירתו במשטרה הן על דוכן העדים. האם ניתן להרשיע את הנאשם? א. כן, מאחר שכל אחת מעדויות הילדות יכולה להוות סיוע לעדותה של אחותה, אם תימצא מהימנה. ב. לא, מאחר שכל אחת מהעדויות זקוקה לסיוע שאינו בנמצא. ג. כן, מאחר ששתיקת הנאשם במשפט עשוייה להוות את הסיוע הנדרש. ד. אין מניעה להרשיע רק על סמך עדות הקטינות בפני חוקר הילדים, ובתנאי שבית המשפט יזהיר את עצמו קודם לכן". ועדת הבחינות קבעה כי התשובה הנכונה הנה מסיח א'. בתשובה זו בחרו 76% מהנבחנים. העותר בחר במסיח ב'. 5. ועדת הבחינות ביססה את תשובתה על ההלכה שנפסקה בע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292. אותה הלכה מתייחסת לדרישת הסיוע הקבועה בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, הדורש קיומה של עדות מסייעת כתנאי להרשעה על סמך עדות של ילד שנגבתה על ידי חוקר ילדים. דעת הרוב בע"פ 4009/90 קבעה כי עדות מהימנה של ילדה אחת על עבירת מין דומה שביצע בה אביה יכולה לשמש ראיה נסיבתית המסייעת לעדות אחותה, אף כשהעבירות לא נעשו בנוכחות שתי הבנות יחד, ו"זאת, כשקיים קשר מוחשי בין המעשים, המתבטא בכך כי מדובר בשתי ילדות המעידות על מעשים דומים במסגרת המשפחה" (שם, בעמ' 304). העותר טוען כי אין מדובר בהלכה כללית אלא בקביעה המוגבלת לעובדות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, תוך שבית המשפט העליון הדגיש (בעמ' 306) כי "שימוש שכזה בעדותו של קטין אחר כראיה מסייעת אכן יהווה חריג, שיש להפעילו בנסיבות מיוחדות בלבד, לאחר שבית המשפט קבע את הערך ההוכחתי הגבוה של העדויות ושלל חשש לשיתוף פעולה בין המתלוננים וניסיון לרקום עלילת שווא כנגד הנאשם, וזאת בצד הדמיון בטיבם של המעשים ונסיבותיהם" (ראו גם ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622-623). ממילא, טוען העותר, אין מקום להחיל הלכה זו על השאלה כפי שנוסחה, ולא ניתן להרשיע את הנאשם משעה שלא נאמר בשאלה כי כל אחת מהאחיות הייתה עדה לאונס שביצע האב בשנייה. לפיכך תשובתו, המופיעה במסיח ב', היא הנכונה ביותר. 6. אין בטענות אלו של העותר כדי להצדיק התערבות בשאלות ובהחלטות של ועדת הבחינות. ידועה ההלכה המושרשת "לפיה אין הביקורת השיפוטית על בחינות לשכת עורכי הדין או על בחינות בתחומי מקצוע אחרים משתרעת, דרך כלל, על תוכנן של השאלות הנשאלות, אלא אם כן הוכח כי שיקול הדעת בעריכתן לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המנהלי" (בג"ץ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, , מיום 20.10.05). כפועל יוצא, "בית משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה. כך בתחום הרפואה ובתחום מקצועות אחרים בהם אין בידי בית המשפט ידע מקצועי... זה הכלל גם בתחום המשפטים, ואין בכך כדי לשנות שבתחום זה מצוי בידי בית המשפט ידע מקצועי, כך במיוחד כאשר הסמכות לבחור את השאלות בבחינה, לקבוע מה התשובות הנכונות לשאלות אלה, ולהחליט מי עמד בבחינה, הופקדה על ידי החוק בידי גוף בעל כשירות מקצועית גבוהה, כמו הוועדה הבוחנת" (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, 166). סטייה מכלל זה תיתכן רק ב"מקרים חריגים ונדירים שבהם תהא התערבות גם בענין נכונות השאלות, כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק" (בג"ץ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 473, 478). עד כדי כך, שבבג"ץ 7505/98 הנ"ל, בית המשפט העליון סירב להיכנס לעובי הקורה של טענות שהועלו בפניו נגד בחירתה של ועדת הבחינות במסיח פלוני או אלמוני כתשובה הנכונה לשאלה מסוימת בשאלון רב-הברירה: "בהעדר יסוד לומר כי שיקול הדעת של הוועדה הבוחנת לוקה בפגם משפטי, לא נקבל על עצמנו לבדוק, לגבי כל שאלה ושאלה מן השאלות שהעותרים מציינים בעתירות, אם צדקה הוועדה הבוחנת כאשר קבעה כי התשובות שניתנו על ידי העותרים שגויות" (שם, עמ' 167). 7. נקודת המוצא לבחינת תקינותה המשפטית - במובחן מצדקתה המקצועית - של הפעלת שיקול דעת ועדת הבחינות במקרה דנן, מצויה בהוראה שניתנה לנבחנים בפתח שאלון הבחינה "לסמן את התשובה הנכונה ביותר" מבין ארבע התשובות המופיעות לצדה של כל שאלה (ההדגשה במקור). הוראה זו מבהירה לנבחן כי הוא עשוי להיתקל בשאלות שאף אחת מהתשובות המופיעות לצדן אינה התשובה המלאה והמושלמת. במצב כזה אין הנבחן רשאי להימנע מלהשיב על השאלה בטענה שקיימת תשובה נכונה יותר מכל אלה המוצעות בשאלון. על הנבחן לסמן את התשובה הנכונה ביותר, משמע, את התשובה שקרבתה אל התשובה המלאה גדולה מיתר התשובות. כל אימת שהשאלון מכיל תשובה כזאת, אין עילה לחייב את ועדת הבחינות לפסול את השאלה. שאלה פסולה הנה רק שאלה שכל התשובות המוצעות לה בשאלון נכונות באותה מידה או שגויות באותה מידה. 8. התשובה הנכונה ביותר לשאלה 20 מצויה במסיח ד', כפי שסברה ועדת הבחינות; ולכל הפחות אין בסברתה זאת של הוועדה משום עיוות דין או פגם היורד לשורש שיקול הדעת המינהלי באופן המצדיק כניסה של בית המשפט לזירת ניסוח השאלות והתשובות, שאינה הזירה הטבעית שלו אלא זירתה הטבעית של ועדת הבחינות. מסיחים א' ו-ב' שגויים לכל הדעות, שהרי אין כל קשר בין תחילת העבודה או סיום העבודה במפעל לבין הולדתה של עילת תביעה בנזיקין בגין מחלה בה לקה העובד עקב חשיפת יתר לחומרים מסוכנים. אכן, סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, המונה את עילת התביעה מהיום שבו חדל המעשה או המחדל, אינו תקף לגבי עוולה בה הנזק הוא אחד מיסודות האחריות (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, , מיום 24.11.05, בפסקה 7). מסיח ג' מציע תוצאה שגויה והנמקה שגויה גם יחד: תוצאה שגויה - משום שתביעתו של משה התיישנה לפי כל אמת מידה לאחר שבעת הגשתה (2006) חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד אבחון המחלה וגילוי קיומו של קשר סיבתי בינה לבין תנאי ההעסקה (1998). ההנמקה לאי-התיישנות התביעה המופיעה במסיח ג': "מאחר שמשה גילה את המחלה לפני פחות מעשר שנים", מניחה בטעות גמורה כי תקרת עשר השנים הקבועה בסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מבטאת את תקופת ההתיישנות. הנכון הוא שתקופת ההתיישנות הנה לעולם שבע שנים מיום הגילוי כאמור בחוק ההתיישנות, ואילו תקרת עשר השנים נועדה לקצר את תקופת ההתיישנות במצבים בהם עוד לפני תום תקופת ההתיישנות של רכיב הנזק - היינו בתום שבע שנים מגילויו - חלפו למעלה מעשר שנים מהתרחשותו. כפי שהובהר בע"א 7707/01 (לעיל, פסקאות 9-10): "סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק... מגבלה זו אינה אלא סייג לכלל הקבוע בסעיף, אשר דוחה את תחילת תקופת ההתיישנות ממועד התרחשות הנזק למועד גילויו. היא אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות, אלא להיפך: היא מגדירה גבול עליון שעד אליו ניתן להגיש את התביעה, גם כאשר הנזק התגלה באיחור רב וטרם חלפו שבע שנים מיום הגילוי. גבול זה הוא, כאמור, עשר שנים ממועד התרחשות הנזק" (ראו עוד ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 541). לעומת זאת, מסיח ד' מציע תשובה נכונה מבחינת התוצאה: תביעתו של משה התיישנה אפילו לפי קו המחשבה של העותר, המונה את תאריך אירוע הנזק כתאריך אבחון המחלה (1998) - שהרי מתאריך זה ועד לשנת 2006 חלפו שמונה שנים - וגם לפי ההלכה הקובעת כי תקרת עשר השנים אינה חלה על רכיב הקשר הסיבתי. אמנם ההנמקה הניתנת במסיח ד' להתיישנות התביעה אינה שלמה, שכן תקרת עשר השנים ממועד התרחשות הנזק אינה מספיקה לבדה לגרום להתיישנות, ועדיין צריך שתחלוף תקופת ההתיישנות בת שבע השנים ממועד גילוי הקשר הסיבתי בין העוולה לבין הנזק. אולם הנמקה חלקית לתוצאה נכונה, גם אם אינה מהווה תשובה מלאה ומושלמת, עדיין הנה "התשובה הנכונה ביותר" בהשוואה ליתר המסיחים השגויים כמפורט לעיל. 9. התשובה הנכונה ביותר לשאלה 52 מצויה במסיח א', כפי שסברה ועדת הבחינות. מסיחים ג' ו-ד' שגויים בעליל, ועל כך אין מחלוקת. מסיח ב' שולל כליל את האפשרות להרשיע את הנאשם, בנימוק הקטגורי שעדויות האחיות אינן מסוגלות לסייע זו לזו, ללא הכרה באפשרות היתכנות תוצאה אחרת, למרות שהלכת ע"פ 4009/90 הכירה בכך שבנסיבות המתאימות יוכלו העדויות לקיים את דרישת הסיוע הגם שכל אחת מהאחיות לא הייתה עדה לעבירת המין שבוצעה באחות האחרת. לעומת זאת, מסיח א' מכיר באפשרות הרשעה, אם כי אינו מחייב אותה, בנוקטו בלשון מותנית: "אם תימצא [עדות כל אחת מהאחיות - מ.ס.] מהימנה". התניה זאת עולה בקנה אחד עם האמור בע"פ 4009/90 (עמ' 304): "על שום מה לא ניתן לראות סיוע אשר כזה בעדות האחרת (שנמצאה אמינה), הנוגעת אף היא למעשים דומים שביצע המשיב?... אין סיבה שלא לראות, במקרה דנן, עדות אחת (מהימנת) של ילדה, על מה שביצע בה המשיב, ראיה נסיבתית המסייעת לעדות האחרת. זאת, כשקיים קשר מוחשי בין המעשים, המתבטא בכך כי מדובר בשתי ילדות המעידות על מעשים דומים במסגרת המשפחה" (ההדגשות הוספו). יתירה מכך: אחת הנסיבות שהביאו את דעת הרוב בע"פ 4009/90 להכיר בהתקיימות דרישת הסיוע, הייתה "העובדה, כי המשיב בחר לוותר על העדתן לפני בית המשפט", דבר שיש בו "להביא להפחתת משקלה של ראיית הסיוע הנדרשת" (שם, בעמ' 302). נתוני שאלה 52 מכילים בתוכם נסיבה זהה. העדר אזכור של מלוא הדרישות שפורטו בפסק הדין הנזכר כתנאי לכוחן המסייע של העדויות, הנו, לכל היותר, חוסר שלמות של התשובה, אך אין בו ליטול ממנה את מעמדה כתשובה הנכונה ביותר בהשוואה לשלוש האחרות. 10. בכל הנוגע לשאלות 60 ו-68 מקובלות על העותר התשובות שנקבעו על ידי ועדת הבחינות כתשובות הנכונות ביותר. טענתו היא שהוא סימן תשובות אלו על גבי השאלון המקורי שנותר ברשותו (ושהעתקו המתאים למקור הוגש יחד עם סימוני העותר עליו - נספח ב' לעתירה), אלא שבמהלך העתקת התשובות על ידו מהשאלון אל דף התשובות המועבר לקריאה אופטית (נספח ד' לעתירה) חל שיבוש בהעתקה מחמת דיסלקציה בה הוא לוקה, באופן שמה שנרשם בדף התשובות אינו משקף את בחירתו האמיתית. 11. המשיבות מסרבות לתקן את ציונו של העותר על יסוד טענה זאת. בסירוב זה אין לבית המשפט כל עילה להתערב. בהוראות המופיעות בתחילת השאלון הובהר לנבחן: "רק התשובה המסומנת בהשחרה בדף התשובות, והיא בלבד, תיקרא על-ידי המחשב כתשובתך לשאלה" (ההדגשות במקור). הבהרה מפורטת עוד יותר מצויה בדף הוראות שנמסר לכל נבחן לפני הבחינה: "שימו לב! רק אתם אחראים לכתוב בגיליון התשובות, והוא ייקרא בדיוק כפי שמילאתם אותו. אם טעיתם וסימנתם תשובות במקום לא נכון, לא תהיה אפשרות לשחזר את כוונתכם, והטופס השגוי שמילאתם הוא שיקבע את ציונכם". אזהרות מפורשות אלה מחייבות הקפדה יתרה מצד הנבחן לעת סימון תשובותיו בדף התשובות, ומשחררות את המשיבות מהיזקקות לכל טענה בדבר טעות בסימון או בהעתקה, במיוחד כשהטענה מופיעה לאחר שנודעו תוצאות הבחינה. מבחינת מהלך הדברים וניסיון החיים, פער בין סימון לא סופי של תשובה על גבי טיוטה לבין סימון התשובה הסופית, עשוי לנבוע מחרטה שארעה בין לבין ולאו דווקא מטעות בהעתקה. אין להטיל על לשכת עורכי הדין את המשימה הקשה - ויימצא מי שיאמר: הבלתי אפשרית - לדעת בבחינת חכמה שבדיעבד מה היה הלך רוחו של הנבחן בשעת מעשה, אלא יש לגלגל את תוצאות אי-ההתאמה על הנבחן, שרק בידו למנוע התרחשות כזאת. אשר לדיסלקציה בה לוקה העותר, אמנם אושרה לו בגינה הארכת זמן של שעה בבחינה, אולם לא בבקשת העותר אל הלשכה לקבלת הארכה (נספח ב' לכתב התשובה) ולא בהמלצות האבחון הדידקטי שצורפו לבקשה (נספח ד' לכתב התשובה), לא הוזכרה בעיה של העותר במילוי דף התשובות ובהעתקה אליו. 12. לאור כל האמור, העתירה נדחית. העותר ישא בשכר טרחת ב"כ המשיבות בסך של 3,000 ₪ ומע"מ. זכויות יוצרים (הפרת)בחינות לשכת עורכי הדיןמסמכים