הוגשה תביעה בטענת רשלנות רפואית, בשל כך שהמנוחה לא קבלה כל טיפול תומך לאחר ניתוח כריתת השד, לא נבדקה כדי לשלול אפשרות של מחלת מעיים תורשתית, מאחר ואביה נפטר מסרטן המעי הגס, והסרטן במעי הגס ובכבד לא אובחן מבעוד מועד, ובשל כך אבדו סיכוי הריפוי ממנו. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי גילוי מוקדם של סרטן השד:## 1. הרקע המנוחה ז"ל, רופאת שיניים במקצועה, עלתה ארצה מברית המועצות, עם בעלה וילדיה (להלן - "התובעת" או "המנוחה"). בשנת 1992 חלתה בסרטן השד, ועברה כריתת שד ימין, עם בתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה. לאחר הניתוח, המשיכה במעקב במרפאה האונקולוגית בבית חולים "בלינסון", אצל ד"ר פלקס, הוא הנתבע מס' 2 (להלן - "ד"ר פלקס" או "הנתבע"). במסגרת המעקב הרפואי בוצעו בדיקות סונר וממוגרפיה תדירות. התובעת לא קבלה כל טיפול, כימותרפי, הקרנתי או הורמונלי. בשנת 1994 נמצאו ממצאים המתאימים להמנגיומה באונה הימנית בכבד. לתובעת לא ניתן כל טיפול, פרט להמשך המעקב הרפואי. בשנת 1995 התגלה כי המנוחה סובלת מסרטן המעי הגס, אשר שלח גרורות לכבד. התובעת נותחה, קבלה כמה קורסים של טיפול כימותרפי, אך ללא הטבה במצבה, ולמרבה הצער, ביום 12.4.1997 נפטרה לבית עולמה, ממחלה גרורתית בכבד, שמקורה במעי הגס. בתביעה זו, שהוגשה על ידי המנוחה עוד בחייה, ואשר תוקנה כך שיורשה בא במקומה, נתבעו בית החולים "בלינסון" (להלן - "בית החולים") וד"ר פלקס, בגין רשלנות רפואית, בשל כך שלא קבלה כל טיפול תומך ((Adjuvant לאחר ניתוח כריתת השד, לא נבדקה כדי לשלול אפשרות של מחלת מעיים תורשתית, מאחר ואביה נפטר מסרטן המעי הגס, והסרטן במעי הגס ובכבד לא אובחן מבעוד מועד, ובשל כך אבדו סיכוי הריפוי ממנו. טענות התובעת בכתב התביעה בכתב התביעה טוענת התובעת כי רשלנותם של בית החולים ושל ד"ר פלקס נעוצה בכך, שבמעקב שביצעו אחרי גילוי מחלת סרטן השד, לא נשאלה אודות הרקע המשפחתי הרפואי שלה, על מחלת סרטן במשפחה ועל הרקע התורשתי בנושא זה, ולו נשאלה הייתה מוסרת כי אביה נפטר ממחלת סרטן המעי הגס. מידע כזה, לטענתה, עשוי היה למנוע או לצמצם את היקף התפשטות מחלת הסרטן באזורים אחרים בגופה. עוד טוענת התובעת בתביעתה כי במעקב שבוצע במרפאה האונקולוגית בבית החולים בלינסון על ידי ד"ר פלקס, לא קבלה כל טיפול מניעתי, כימוטרפי או הקרנתי, למרות השלב המתקדם שבו אובחן סרטן השד בגופה. באשר לאי אבחון הגרורה בכבד, התובעת מלינה על כך, שחרף הממצא שנמצא בבדיקת הסונר ביום 2.1.94, לא קבלה כל טיפול ולא נעשה כל מעקב מיוחד או התייעצות בגינם. ממצא זה חזר גם ביום 4.7.94 ו-20.7.94 ועל הנתבעים היה לערוך בירור ובדיקה של הממצאים ולא לאבד זמן יקר בטיפול מניעתי. כן היה עליהם לפעול לאי התפשטות המחלה, למניעתה או אי החמרתה. גם במעקבים הנוספים בשנת 1994, אין כל אזכור או תיעוד לגבי טיפול בעניין הכבד או המעי הגס. עדויות התביעה עדותו של ד"ר ניקולאי בלגורודסקי התובעת, למרבה הצער, נפטרה בטרם הגיע התיק לשלב ההוכחות. העדויות מטעמה הוגשו על ידי בעלה, ד"ר ניקולאי בלגורודסקי, שהינו פסיכיאטר במקצועו, על ידי ד"ר פבלוצקי, אשר ערך את חוות הדעת הרפואית התומכת בתביעה, ולאחר סיום שלב ההוכחות התרתי הגשת תצהיר נוסף - של בנה של התובעת המנוחה, ד"ר אנדריי בלגורודסקי (להלן - "אנדריי"), אשר התלווה לאמו לבדיקת המעקב הראשונה שהתקיימה ביום 1.3.92 על ידי ד"ר פלקס. כרופא בעצמו, מעיד ד"ר ניקולאי בלגורודסקי כי כל רופא חייב בפעם הראשונה כשהוא רואה חולה, לשאול אותו לגבי ההיסטוריה והרקע הרפואי שלו. בעלה של התובעת מעולם לא ליווה את התובעת לטיפולים רפואיים לאחר גילוי סרטן השד ולבדיקות המעקב שבוצעו על ידי הנתבעים, עד שאובחנה כחולה בסרטן המעי הגס. בכל זאת, הצהיר בתצהירו כי על פי מה שאמרה לו רעייתו, ד"ר פלקס לא שאל אותה לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, ולטענתה אפילו זלזל בה, עד כי הייתה חוזרת מן הביקורות בבית החולים כשהיא בוכה. עוד הצהיר בעלה של התובעת, כי המעקב בבית החולים בלינסון הופסק על ידי ד"ר פלקס, שאמר לאשתו שהיא בריאה, ואין בו צורך יותר. חודשיים לאחר מכן הופיע דימום רקטלי, ושינוי בהרגלי היציאות. התובעת ביצעה בדיקת קולונוסקופיה, בה אובחן התהליך הגידולי ההיקפי בסיגמה, ונמצאו מספר פוליפים שנכרתו. התובעת נותחה לכריתת המעי הגס בחודש מאי 1995. בחודש אפריל 1996 אובחנו גרורות באונות הכבד. התובעת נותחה שוב, נכרתו הגרורות וכיס המרה. התובעת קבלה טיפול כימוטרפי, בכל זאת מצבה המשיך להתדרדר, עד שנפטרה בגיל 54 ביום 12.4.97. ד"ר בלגורודסקי מתאר בתצהירו את הסבל והכאבים שהיו מנת חלקה של התובעת עם הישנות המחלה, בשנתיים שלפני מותה, בהם היתה מרותקת למיטה וסובלת מכאבים עזים, ומפרט את התביעה הכספית. בחקירתו של ד"ר בלגורודסקי נתגלעו בקיעים לא מעטים באמינות גרסתו כפי שהובאה בתצהירו. כחוט השני בתצהירו עולה הביקורת שמטיח העד בד"ר פלקס על היחס המזלזל באשתו המנוחה. בחקירתו הנגדית אף הגדיל לעשות והעיד: "היא טענה כל הזמן שד"ר פלקס התייחס אליה בזלזול. כל פעם (!) שהיא חזרה מהביקור אצלו היא חזרה עם דמעות, היו צעקות ומילים לא יפים כלפיה, וזה מה שהיא סיפרה לי". תמוה בעיני, שלמרות היחס המזלזל והבוטה לטענתו, מצד ד"ר פלקס, לא מצא ד"ר בלגורודסקי לנכון להתלוות לאשתו אף לא לביקורת אחת, מתוך הביקורות הרבות, כדי להיווכח במו עיניו ביחס זה, ואולי אף להתערב לטובת אשתו ולהתעמת עם ד"ר פלקס על כך. הוא גם לא ידע להסביר על מה היה העימות בין אשתו לד"ר פלקס, מדוע העימות חזר על עצמו בכל פעם, מה היו המילים הלא יפות שהוטחו באשתו. אני מתקשה מאד להבין את התנהגותו של ד"ר בלגורודסקי, דווקא על רקע היותו רופא בעצמו, ופסיכיאטר, שלא עשה דבר להפסקת ההתעמרות הנטענת של ד"ר פלקס באשתו. הסברו, כי מדובר בעולים חדשים - אינו מספק לחוסר המעש מצידו. גם לא התירוץ כי אשתו היתה חזקה וסירבה לקבל ממנו עזרה, ולא רצתה כי ילווה אותה לבדיקות. הכיצד, אפוא, הסכימה כי ילווה אותה בנה? פירכה נוספת התגלתה באמינותו, כאשר נחקר בשאלה, מדוע לא ספרה אשתו מיוזמתה לד"ר פלקס על מחלת הסרטן של אביה, ומדוע לא דחק בה לעשות כן, דווקא על רקע היות שניהם רופאים, ומודעים לחשיבותה של אנמנזה מדוייקת ומלאה: "כשאני שאלתי למה את לא מסרת שהיה זה וזה - היא אמרה שהוא לא רצה לשמוע. אפילו בדיון הקודם שהייתה מחלוקת אם רופא צריך לעשות בדיקת דם סמוי או לא - אצלה היה דימום גלוי כל הזמן, ואני שאלתי - את מסרת שיש לך דימום לרופא, היא אמרה כן, והרופא אמר שיש לי טחורים". מדברים אלו עולה האשמה קשה כלפי ד"ר פלקס, כי התובעת מסרה לו על דימום רקטלי, אך הוא סרב לשמוע ופתר אותה בזלזול, כי יש לה טחורים, ולא הפנה אותה לבירור. אלא שאמירה זו לא מתיישבת עם העובדות, כפי שנטענו גם בתצהירו של העד, כי המעקב אצל ד"ר פלקס הופסק בחודש 11/1994 מיוזמתו של הרופא, והדימום הרקטלי הופיע חודשיים לאחר הפסקת המעקב (סעיף 21 לתצהירו). גם לא ברור לי מדוע לא פנתה התובעת מיוזמתה לרופא המשפחה, אם סבלה מדימום רקטלי "גלוי כל הזמן" כדברי בעלה, לאחר שנתקלה לכאורה ביחסו המזלזל של ד"ר פלקס. הדבר תמוה שבעתיים על רקע היות התובעת ובעלה רופאים בעצמם, ועל רקע החשיבות שמייחס ד"ר בלגורודסקי להיסטוריה המשפחתית של התובעת, למחלת אביה בסרטן המעי הגס. הכיצד, כרופאה שהייתה מודעת למחלת אביה, לא פנתה התובעת בעצמה לרופא משפחה לערוך בירור בקשר לדימום? מדוע לא דחק בה בעלה לעשות כן? התשובה שנתן העד בחקירתו, כי התובעת "הייתה במעקב אונקולוגי אז היא הלכה אליו" אינה סבירה, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם עובדת היות התובעת ובעלה - שניהם אנשים אינטליגנטיים, רופאים במקצועם. ד"ר בלגורודסקי אומר בעדותו כי "היה גידול גם אצל המנוחה. בתיאור של המצב הגופני שלה יש נתון שיש לה צלקת בצוואר, ואף אחד לא שאל מאיפה הצלקת. זו הייתה מלנומה, אבל זה לא נשאל". גם עדות זו אינה מתיישבת עם הרישום בכרטיס הרפואי מיום 1.3.92, בפרק הבדיקה הגופנית, בו רשם ד"ר פלקס לאחר שבדק את צווארה של התובעת כי קיימת צלקת ניתוחית אחרי הוצאת NEVUS בברית המועצות לדברי הבן רופא פסיכיאטר". הבן, שהתלווה לאמו, מאשר בתצהירו כי ד"ר פלקס שאל על מקור הצלקת, וקבל תשובה לעניין צלקת ה-NEVUS. כך, שאם אכן סבלה התובעת ממלנומה כטענת ד"ר בלגורודסקי, מדוע לשאלת ד"ר פלקס על מקור הצלקת, לא ענתה התובעת בעצמה כי חלתה במלנומה? מדוע השיב בנה במקומה כי מדובר ב-NEVUS (נגע פיגמנטלי שפיר)? גם הטענה שנטענה בתצהירו של ד"ר בלגורודסקי כי התובעת לא נשאלה על ידי ד"ר פלקס אודות מחלות במשפחה, התמוטטה דווקא בחקירה החוזרת, כששאלה ב"כ התובעת את העד: "ש: אמרת שכשישבתם בבית ודיברתם היא אמרה לך שהיא ענתה לכל השאלות ששאל אותה ד"ר פלקס - האם היא ציינה שגם לגבי בעיית המעי הגס של אבא שלה ד"ר פלקס שאל אותה? ת: אני חושב שזה לא רלבנטי. עברו יותר מעשר שנים ואני לא זוכר, דיברנו על כל מיני דברים". כאמור, הרושם העולה מעדותו של בעלה של המנוחה, אינו קל. העד נסחף בהפרזה ובהגזמה, במידה המערערת את אמינות עדותו. התנהלותו שלו אינה ברורה, אינה סבירה ואינה הגיונית דווקא על רקע היותו רופא בעצמו. עדותו אינה מכלי ראשון, שכן כאמור לא נכח באף אחת מן הביקורות אצל ד"ר פלקס, ומעולם לא התלווה לאשתו לטיפולים שקבלה בעקבות מחלת סרטן השד. דבריו אינם מתיישבים אם הכתובים, ועם עדות הבן. עדותו של אנדריי בלגורודסקי עדות הבן, הובאה רק בתום פרשת הראיות כולה, בעקבות תמיהה שהועלתה, מדוע, אם מן הכרטיס הרפואי עולה כי בנה של התובעת התלווה אליה לאותה פגישת ביקורת ראשונה אצל ד"ר פלקס, מיום 1.3.1992, לא מצא התובע לנכון לזמנו לעדות. אנדריי לא היה מודע להליך המשפטי מתחילתו, לא היה מעורב בו ונודע לו עליו, רק שנים לאחר פטירת אמו, מתוך תסכול שהביע אביו על הצורך להתייצב בבית המשפט. בתצהירו מצהיר אנדריי כי ליווה את אמו בעת קבלתה הראשונה ע"י ד"ר פלקס בבית חולים בלינסון בתאריך 1.3.1992. אמו המנוחה ענתה על כל השאלות אשר ד"ר פלקס שאל, וכי על מה שלא נשאלה - לא ענתה. אנדריי הצהיר כי אמו לא נשאלה ע"י ד"ר פלקס במועד שבו ליווה אותה על מחלות גידוליות או סרטניות אצל בני משפחתה, ומוסיף כי "עובדה היא כי לגבי כל פרט ששאל קיבל תשובה אפילו לגבי עניין הצלקת ה-NEVUS ועל כן פרטים שלא צוינו במפורש או במפרט לא נשאלו". אך גם עדות זו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, שנערכה כשנה לאחר מתן תצהירו, כשנשאל אילו שאלות שאל ד"ר פלקס את אמו בבדיקה ביום 1.3.92, השיב כי ד"ר פלקס שאל אותו על הצלקת, והוא הסביר על ה-NEVUS. וכשחזרה ב"כ הנתבעת והקשתה, איזה שאלות נשאלה אמו המנוחה, השיב, לאחר מחשבה כי: "אני לא יכול עכשיו לשחזר את השאלות שהוא שאל". אנדריי ידע להעיד כי סיפר לד"ר פלקס על הנבוס רק בשל העובדה, שהדבר צויין בגליון המרפאה שניהל ד"ר פלקס. אלמלא כן, לא היה זוכר גם זאת, כשם שלא זכר את השאלות האחרות ששאל ד"ר פלקס באותה בדיקה. וממילא, גם לא יכול היה לזכור אלו שאלות אמו לא נשאלה באותה בדיקה. זאת ועוד. מדובר בעדות כבושה, ככזו יש למעט במשקל שיש לתת לה. חוות דעת ד"ר פבלוצקי מטעם התביעה התובעת תמכה התביעה בחוות דעתו של אונקולוג, ד"ר פבלוצקי, מיום 2.2.1997, שניתנה בסמוך לפני פטירתה. ד"ר פבלוצקי סבר כי הייתה התרשלות מצד הנתבעים, אשר התבטאה בכך שפרט למעקב, המנוחה לא קבלה כל טיפול לאחר כריתת השד, ושלא נעשה בירור לגבי מחלות בני המשפחה, שאז היה מתברר כי אביה סבל מ- Familial Poliposisמחלה תורשתית שגורמת ב-100% לסרטן המעיים, ולא נעשה בירור לגבי מערכת העיכול שלה, כאשר צילומי רנטגן פשוטים בתוספת אנדוסקופיה, היו יכולים לגלות את מחלתה עוד בשלב השפיר שלה, לאפשר ניתוח ולמניעת הופעת סרטן המעיים, "ואז החולה יכולה היתה להישאר בחיים ללא סבל, עד להופעת גרורות של סרטן השד. מדובר בשנים של חיים חופשיים מסימני מחלה כאשר אפשר היה להאריך אותם על ידי טיפול מסייע". חוות הדעת של ד"ר פבלוצקי אינה תולה את האחריות למותה של המנוחה בנתבעים, אלא את האשם בסבל הממושך שנגרם לה כתוצאה מאי מניעה ואי איבחון במועד של סרטן המעי הגס, כך שכשהתגלה הייתה הפרוגנוזה שלה לא טובה, ובלשונו של ד"ר פבלוצקי בחוות דעתו "אפשר היה למנוע את סבלה של החולה לו היו שואלים אותה על מחלות בקרב המשפחה, דאז היו מגלים את האפשרות של Familial Poliposis .. לאחר בירור כי במשפחה אצל האב היה סרטן מעיים ופוליפוזיס, הבת הייתה צריכה לעבור בירור מקיף של המעיים, ובמקרה של Poliposisלעבור ניתוח רחב. כל זה היה מונע בעתיד את סרטן המעיים ויכול להיות שעם טיפול מקובל, איכות חייה ותוחלתם יכולים היו להיות טובים יותר. אך זה לא נעשה, וזה גרם לסבל מיותר של החולה". בעקבות חוות הדעת של ד"ר ריזל, המומחית מטעם הנתבעים, הוגשה חוות דעת משלימה של ד"ר פבלוצקי. לדעתו, המתבססת על תוצאות הדו"ח הפתולוגי של הביופסיה שנלקחה מדגימת השד, ואשר חתכה את הגידול, ועל תוצאות הבדיקה הפתולוגית של השד עצמו, היתה הצדקה למתן טיפול אחר הניתוח. באשר לאי גילוי סרטן המעי הגס, הרי רק העובדה שאביה נפטר מסרטן המעי הגס הצדיקה מעקב ובירור מקיף של המעיים, גם בלי להתייחס למחלת ה- Familial Poliposis של אביה. ובאשר לקשר הסיבתי בין הופעת סרטן המעי הגס לסרטן השד, קובע ד"ר פבלוצקי בחוות דעתו המשלימה, כי "לפי הבדיקות שנעשו, לא ניתן לשלול בוודאות כי הגרורות לכבד הן לא מסרטן השד. במקרה כזה, הטיפול המונע יכול היה לפחות לדחות את הופעתן". חקירתו של ד"ר פבלוצקי התייחסה למספר נושאים: נושא אחד היה הטיפול שהתובעת הייתה צריכה לקבל לאחר כריתת השד. ד"ר פבלוצקי סבר, כי הטיפול צריך להינתן לפי תוצאות הבדיקה הקלינית והבדיקה הפתולוגית גם יחד, אף שבמקרה זה הוא נותן משקל יתר לבדיקה הקלינית. לדעתו, הגידול שנמצא אצל התובעת היה גידול חודרני, חרף תוצאות הבדיקה הפתולוגית שקבעו רק microinvasion, כלומר, חודרנות מקרוסקופית: "אם האשה מרימה את הידיים והפטמה נסוגה פנימה - יש חודרנות, לא צריך לעשות בדיקה פתולוגית". ההבדל בטיפול בין סרטן שד לא חודרני לסרטן שד חודרני בשנת 1992 היה, שבמקרה הראשון - הטיפול הוא רק ניתוחי, ובמקרה השני, יש לתת טיפול הורמונלי. הטיפול שהיה צריך להינתן לתובעת, אליבא דד"ר פבלוצקי, לא היה כימוטרפי או הקרנתי, אלא הורמונלי - בטמוקסיפן. טמוקסיפן הינו טיפול הורמונלי שנותנים לנשים בגיל הבלות שחלו בסרטן השד במחלה חודרנית, עם רצפטורים חיובים. מטרת הטיפול - למנוע הישנות הסרטן והופעת גרורות של סרטן השד. אלא שמעבר לויכוח הנטוש בין המומחים בין הצדדים, מה היה שלב מחלת סרטן השד בו חלתה המנוחה, ואם המחלה הייתה חודרנית או לא, גם ד"ר פבלוצקי מסכים, אמנם בחצי פה, כי מתן טמוקסיפן אינו מונע סרטן של המעי הגס, שהינו מחלה שונה בתכלית ממחלת סרטן השד (וכלשונו: "זה עגבניות וזה מלפפונים" - עמ' 4 שו' 15) ואין מחקר רפואי המדבר על מניעת סרטן המעי הגס באמצעות טמוקסיפן. למרות זאת, מחזיק המומחה מטעם התובע בדעתו, כי אי מתן טמוקסיפן היה רשלני כי "הנזק הוא שיכול להיות שהגרורות (בכבד - א.ז) הן של סרטן השד ולא של סרטן המעי הגס" (עמ' 4 שו' 7). מכל מקום, סיבת הפטירה אינה חשובה לדעת ד"ר פבלוצקי לקביעת הרשלנות, והוא מסביר עמדתו זו בחקירה החוזרת: "היא נפטרה כנראה מחוסר תפקוד של הכבד. איך הגרורות הגיעו לכבד, אף אחד לא יודע, לא אני ולא פרופ' פרץ. זה אני אמרתי. אני חוזר שלו לא היו טעויות ורשלנות האלו - אולי האשה היתה יכולה לחיות עוד היום עם סרטן המעי ובלי סרטן בכבד. על זה אני נשבע. סרטן במעיים מופיע רק מפוליפ. הגידול תמיד מתחיל בראש, וזוחל וזוחל וחודר לרגל למעי. אבל אם כורתים את הפוליפ - אז אין מחלת סרטן, זה 100% ריפוי. אצלה, לא איבחנו כי לא שאלו. אם היו שואלים, בודקים, מוצאים את הפוליפ, מוציאים אותו והאשה היתה יכולה לחיות עד היום". נושא אחר בו נחקר ד"ר פבלוצקי היה לגבי רישום מחלות במשפחתה של התובעת. ליבת הרשלנות שמייחס ד"ר פבלוצקי לנתבעים בחוות דעתו מתייחסת לטענה, כי התובעת לא נשאלה על מחלות במשפחתה, ועל כן לא נחשפה מבעוד מועד העובדה כי אביה חלה ב- Familial Poliposis שהיא מחלה תורשתית הגורמת ב-100% להופעת סרטן המעי הגס. בכל זאת, ד"ר פבלוצקי לא זוכר כי התובעת התלוננה בפניו כי איש מן הרופאים והאחיות בבית חולים בלינסון לא שאל אותה על ההיסטוריה המשפחתית שלה. אם התובעת לא התלוננה בפני ד"ר פבלוצקי כי לא נשאלה על ידי הנתבעים להיסטוריה הרפואית של משפחתה, לא ברורה לי מאין שאב ד"ר פבלוצקי את התשתית העובדתית לטענה הנמצאת בבסיס חוות דעתו. ד"ר פבלוצקי מסכים לכך שהמעקב שהיה צריך לעשות אחר התובעת, לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, אינו נובע ממחלת סרטן השד שלה, אלא מתבסס על הקשר הגנטי שלה, וההיסטוריה הרפואית במשפחתה: "ש: האם נכון שאין המלצה מיוחדת אצל חולות סרטן שד דווקא לעשות בדיקת המעי הגס? ת: נכון. אבל לא כאשר באמנזיה יש סרטן משפחתי. זה לא בגלל הסרטן שד שלה אלא בגלל הקשר הגנטי. לשאלת בית המשפט: אז אנחנו מסכימים שסרטן השד אינו הסיבה למעקב שהיו צריכים לעשות לטענתך, בגין סרטן המעי הגס, אלא הקשר המשפחתי? ת: כן" (עמ' 6 שורות 24-30), ומוסיף, כי על פי הנחיות משרד הבריאות, חובת המעקב היא על רופא המשפחה. בכל זאת, הוא מטיל אחריות על ד"ר פלקס, בשל כך שלא שלח את התובעת לבצע גם קולונוסקופיה, בנוסף לבדיקת CEA - שהיא בדיקה לגילוי נוגדן הקיים בנוכחות מחלת סרטן בגופו של אדם, ולאולטרסאונד בטן (עמ' 13 שורה 12), אפילו בהנחה שהתובעת לא סיפרה כי אביה נפטר מסרטן המעי הגס: "ש: ב-92 כאונקולוג - חולת סרטן שד שלא מספרת לך שאבא שלה היה חולה סרטן המעי הגס, בכ"ז היית שולח אותה לקולונוסקופיה..? ת: כן.. אני שלחתי במקרים כאלה, גם בהדסה וגם באסף הרופא, ב-92 לעשות קולונוסקופיה חולות מעל גיל 50". יחד עם זאת, ד"ר פבלוצקי לא יכול היה לומר, כי ב-1992 היו הנחיות של משרד הבריאות לשלוח כל אשה שחולה בסרטן השד לעשות קולונסקופיה, ומן הסתם לא הייתה הנחיה כזו, כאשר בשנת 1992 מדע הרפואה לא קשר גנטית בין סרטן שד לבין סרטן המעי הגס, כפי שהסכים גם ד"ר פבלוצקי (עמ' 6 שורה 8). 17. אם נסכם את חוות הדעת הרפואית עליה מסתמכת התביעה, נאמר, כי הרשלנות המיוחסת לנתבעים הינה באי מתן טמוקסיפן לאחר כריתת השד, אף שטמוקסיפן לא יכול היה למנוע את הופעת סרטן המעי הגס, אלא רק למנוע גרורות של סרטן השד, אי נטילת אנמנזה לגבי ההיסטוריה הרפואית במשפחתה, כך שלא התגלה כי אביה לקה ב- Familial Poliposis וכי חלה בסרטן המעי הגס, שאזי היה מקום לשלוח את התובעת לבצע בדיקת קולונוסקופיה, באמצעותה ניתן היה לגלות את המחלה בשלביה הראשוניים, לטפל בה ולמנוע מן התובעת את הסבל המתמשך ממנה. אקדים ואציין, כי חוות דעתו ועדותו של ד"ר פבלוצקי מעוררת תמיהות לא מעטות. לא ברור לי כיצד ממשיך המומחה לדבוק בטענתו, כי על הנתבעים היה לתת לתובעת טיפול הורמונלי תומך, כאשר גם הוא נאלץ בסופו של דבר להסכים, כי מתן טמוקסיפן - עליו המליץ - לא מונע הופעת סרטן המעי הגס. אחיזתו הבלתי מתפשרת בטענה, שהיא על פניה אינה מקדמת את התביעה, לא היתה ברורה לי, ומכרסמת קשות במהימנות העדות ופוגעת ברושם שהיא מותירה. עד כאן טענות התביעה והעדויות שהובאו על ידה. טענות הנתבעים בכתב ההגנה הנתבעים הכחישו טענות התביעה. לטענתם בכתב ההגנה, המנוחה נשאלה בשלוש הזדמנויות שונות על ידי רופאים שונים בבית החולים על מחלות במשפחתה, ולא ציינה דבר, מה גם שלא הוכח כי אביה סבל מסרטן המעיים ומ- Familial Poliposis. באשר לאי אבחון מוקדם של הגרורה בכבד, זו התגלתה באונה השמאלית כאשר ההמנגיומה עליו מדבר המומחה מטעם התובעת היתה באונה הימנית, ובכל המתייחס לטענות התובעת כי לא קבלה כל טיפול לאחר כריתת השד, טוענים הנתבעים כי לא היה בו צורך, והוא נועד למנוע הישנות גרורות בשד. ואכן, לא היתה הישנות של הופעת גרורות בשד, עד לפטירתה. מכל מקום, טיפול Adjuvant לא היה מונע הופעת סרטן המעי הגס. עדותו של ד"ר פלקס מטעם הנתבעים העיד ד"ר פלקס, הרופא האונקולוג במרכז הרפואי רבין, אשר טיפל במנוחה מאז קבלתה למכון ביום 1.3.92, בעקבות ניתוח כריתת השד שעברה, ועד ליום 14.11.1994, המועד בו נעשתה בדיקת הביקורת האחרונה, שלאחריו התובעת כבר לא הופיעה יותר למעקב. בתצהירו מסביר ד"ר פלקס, כי התובעת הופנתה אליו באמצעות ד"ר כצנלסון, ששימש באותה עת כרופא בכיר במחלקת א.א.ג בבית החולים, ועבד גם כרופא שיניים, ואשר העסיק את התובעת במרפאה אותה ניהל. ד"ר כצנלסון פנה אליו ובקש כי יקבל את התובעת לטיפולו. היא הגיעה אליו תוך זמן קצת יחסית, שבועיים לאחר ניתוח כריתת השד, וזכתה ליחס אישי מיוחד. ד"ר פלקס מכחיש מכל וכל את הטענות שהועלו כנגדו על ידי בעלה של המנוחה, כי היחס שהעניק לתובעת היה מתנשא ומזלזל, ומגדירם כרחוקים רחוק מזרח ממערב מדרך התנהלותו כלפי המנוחה, שזכתה אצלו ליחס חריג לטובה, ואומר: "לכל אורך הטיפול טיפלתי במנוחה, שגם הייתה קולגה, במסירות ובמקצועיות רבות, כאשר בנוסף לכך הענקת לה יחס אוהד במיוחד, תוך שאני מקפיד על רווחתה ונוחותה האישית, ככל שניתן, לרבות קצור זמני ההמתנה שלה". כך למשל, ד"ר פלקס לא הסתפק בתוצאות הדו"ח הפתולוגי אלא פנה להתייעץ עם הרופאה הפתולוגית באופן אישי ואף עבר איתה על הפרפרטים כדי לשוב ולבחון את המסקנות העולות מן הדו"ח לגבי שלב המחלה. ד"ר פלקס דוחה את הטענה כי המנוחה לא סיפרה על מחלת הסרטן בה לקה אביה, משום שלא נשאלה על כך. ד"ר פלקס מפנה לתיק הרפואי שניהל בעניינה של התובעת, ואשר הוגש לבית המשפט כראיה, שאכן היה תיק רפואי מפורט ומסודר למופת, ולאנמנזה הארוכה שלקח מן התובעת ביום 1.3.92, עם קבלתה למכון, בה נרשם במפורש: "מעברה - א.מ.ל (אין מה לציין - א.ז) , במשפחה - א.מ.ל". ד"ר פלקס העיד כי כדבר שבשגרה, הוא שואל על מחלות שאתיות במשפחה בצורה רחבה, ואחר כך מתמקד על סוג הסרטן הספציפי בו לקה החולה שבפניו. כך נעשה גם במקרה של התובעת, וכשהתשובה לשאלות היתה שלילית נרשם על ידו - א.מ.ל. ד"ר פלקס מפנה גם לרישום שנעשה בגיליון הקבלה במחלקה הכירורגית בבית החולים בלינסון, ביום 17.2.1992, גם שם נרשם על ידי ד"ר אברהמי: "במשפחה: ללא גידולי שד. חלק נהרגו בשואה", וכן לטופס האנמנזה הסיעודית במכון, שגם בו נשאלה שאלות שונות, לרבות שאלות על עברה הרפואי ומחלות במשפחתה, ולא הזכירה מחלתו של אביה. ויצויין, כי גם התיק הכירורגי עמד בפני ד"ר פלקס בעת קבלתה הראשונה של התובעת. אמנם, בגיליון הקבלה הסיעודית, הממולא על ידי האחות במכון האונקולוגי, המקום ליד הרובריקה המתייחסת למשפחה נותרה ריק ולא נרשם בו דבר, עדיין ד"ר פלקס מאמין כי התובעת נשאלה גם על ידי האחות בקבלה הסיעודית, אודות מחלות סרטן במשפחה, והואיל והיה מתאם בין הדברים שאמרה לו התובעת, אשר שללה מחלות סרטן במשפחה, לבין גיליון הקבלה הסיעודי, לא מצא לנכון לפנות לאחות המחלקה אשר מילאה את הטופס ביחד עם התובעת, ולברר פרש אי הרישום. באשר לטענה שהופנתה אליו בגין אי מתן טיפול תומך [Adjuvant] בשל סיווג מוטעה של הגידול שהיה בשד, מסתמך ד"ר פלקס על הדו"ח הפתולוגי מיום 25.3.1992 הקובע כי מדובר בשלב מוקדם ביותר של הגידול עם דרגת התמיינות נמוכה, שלב שהוא מכנה "טרום סרטני" ורק מוקדים מיקרוסקופיים הם של גידול חודרני. ד"ר פלקס לא הסתפק בממצאי הדו"ח הפתולוגי, ולא המתין לדיון החודשי בצוות, אלא נפגש באופן אישי עם הפתולוגית החתומה עליו, ד"ר קוניצ'קי, ויחד עמה עבר על הפרפרטים ולאחר עיון ודיון חוזר אושרה האבחנה הנ"ל. בסיווג דרגת המחלה, הסתמך ד"ר פלקס על ה-TEXTBOOK של DE-VITA, בו נקבע כי הסיווג יעשה לפי גודל המרכיב החודרני של הגידול. נוכח הממצאים הפתולוגיים, שבהם אובחן גידול בדרגת התמיינות נמוכה עם מוקדים מיקרוסקופיים של גידול חודרני, ובהינתן העובדה כי כל הבלוטות שהוצאו היו נקיות, הוחלט, לאחר דיון בצוות, שאין צורך בטיפול אונקולוגי נוסף פרט למעקב. כלפי תרופת הטמוקסיפן, עליה המליץ ד"ר פבלוצקי מטעם התובע, כתרופת פלא, יש לד"ר פלקס התייחסות שונה: את הטמוקסיפן מכנה ד"ר פלקס "סוס הקרבות" של הרופאים האונקולוגיים, אך הוא לא ניתן בכל מקרה, בשל תופעות הלוואי שלו, שהסיכון בהם עולה על התועלת, במקרים שאין בו צורך, כמו תופעות של פקקת ורידים, תסחיפים לריאה ועליית שכיחות סרטן הרחם. ד"ר פלקס מונה 3 סיבות עיקריות בגינן לא ניתן לתובעת טמוקסיפן: היותה לפני גיל הבלות (בניגוד לדעתו של ד"ר פבלוצקי), השלב המוקדם של מחלתה, וקיום רצפטורים שליליים, כאשר במצב כזה מתן טמוקסיפן עלול היה אפילו להזיק לה. ד"ר פלקס העיד כי הוא לא נמנע מלתת טמוקסיפן לחולות סרטן שד רבות, אך כאשר הן לאחר תקופת הבלות, עם רצפטורים חיוביים ובלוטות נגועות, קרי: מחלה מתקדמת. מכל מקום, לא היה מקום לשנות את הטיפול שקבלה התובעת, שכלל בדיקות ומעקב בלבד, גם אילו ידע ד"ר פלקס כי אביה של התובעת חלה בסרטן המעי הגס, ומתן טמוקסיפן לא היה מונע את הופעת סרטן המעי הגס ולא היה מאריך את חייה של התובעת אפילו ביום אחד. באשר לשאלה המרכזית שבמחלוקת, אם היה מקום לבצע בדיקות בנוגע למערכת העיכול של התובעת, מסביר הנתבע, כי הגידול במעיים אינו גרורה של סרטן השד, אלא סרטן חדש, שאין כל קשר בינו לבין סרטן השד. סרטן שד, לא היווה במועדים הרלבנטיים, אינדיקציה לעריכת בירורים במערכת העיכול. לאורך המעקב, שהיה קפדני וזהיר ביותר, נערכו לה בדיקות CEA בחודשים 1/93, 7/93 ו-11/94, וכולם היו בגדר הנורמה. בקבלתה, נבדקה התובעת בדיקה רקטלית על ידי ד"ר פלקס, ונרשם בסטאטוס: PR [שמשמעו: פר-רקטום] ב.מ.פ, דהיינו: הבדיקה היתה תקינה לחלוטין, אפילו ללא טחורים, שאחרת הדבר היה נרשם בגיליון, כפי שנרשמה פתולוגיה שנמצאה, למשל, בצלקת בצוואר. לתובעת לא היו כל תלונות שמכוונות למערכת העיכול, לרבות, תלונות על דימום רקטלי, שינוי בהרגלי היציאות וירידה במשקל. גם מיפויי כבד ועצמות שנערכו לה, היו תקינים, ובנסיבות אלו לא היה על בית החולים, ועל מרפאת המעקב האונקולוגית כל חובה להפנותה לבדיקות נוספות המכוונות לגלות גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, ולא היתה אפשרות לגילוי מוקדם של הסרטן במעי הגס, שאינו אופייני גם לגילה של המנוחה. בהיעדר כל אינדיקציה לכך, מגדיר ד"ר פלקס את הפנייתה לקולונסקופיה במצב זה כ"התעללות לשמה". יתר על כן. אפילו בחודש מרץ 1995, אחרי שנסתיים המעקב במרפאה האונקולוגית, כשפנתה התובעת בבקשה לשחזור שד, גם אז לא התלוננה על דימום רקטלי או בכל תלונה אחרת שיש בה אינדיקציה למחלת סרטן המעי הגס. ד"ר פלקס העיד על הנוהל הקיים בבית החולים בו עבד, כאשר מסתבר תוך כדי מעקב, כי החולה נמצא בסיכון גבוה לחלות במחלה סרטנית אחרת: מסתבר, כי כל רופא מרכז נושא מסוים. אם חולה שנמצא במעקב אצל רופא אחד, מפתח מחלה חדשה פעילה הדורשת טיפול - החולה יופנה לרופא המרכז את הטיפול באותו נושא. אם מדובר רק בחשד, יישאר המעקב אצל הרופא הראשון, אך תשלח הפניה גם לרופא המשפחה, אשר צריך לרכז את המעקב אחרי ההיי - ריסק, כלומר: הסיכון הגבוה. המעקב אצל ד"ר פלקס נועד לטפל בתובעת בשל הבעיה בגינה הגיעה, דהיינו: סרטן השד. המעקב היה מכוון לבדוק שאין התפתחות של סרטן שד בשד השני, שאין עדות למחלה מטאסטטית- גרורתית של סרטן השד. אך הואיל והמעקב כולל בדיקה גופנית מלאה, אם היה נימצא ממצא חשוד אחר, היתה התובעת נשלחת לבדיקות נוספות דרך רופא המשפחה. זאת ועוד. ד"ר פלקס העיד כי אילו ידע שאביה של התובעת חלה בסרטן המעי הגס, היה מפנה אותה לפרופ' רוזן בבית חולים איכילוב, אשר ריכז את הנושא, וכן מצייד את התובעת במכתב הפניה לרופא המשפחה, תוך ציון העובדה כי היא נמצאת בסיכון גבוה לחלות במחלה, שכן רופא המשפחה הוא זה שלדעתו, צריך היה לנהל את המעקב הזה. נושא נוסף שעלה בחקירת ד"ר פלקס התייחס לגילוי הממצא של המנגיומה בכבד. במסגרת המעקב, בשל הנטיה של סרטן השד להתפשט לכבד, לבלוטות הלימפה ולריאות, נשלחה התובעת לבצע סונר בטן. בבדיקה בחודש ינואר 1994, התגלה ממצא אקוגני באונה הימנית בכבד, החשוד להמנגיומה. ד"ר פלקס שלח את התובעת לבדיקה חוזרת, כדי לבחון אם אכן המנגיומה. הממצא חזר על עצמו בבדיקת אולטרסאונד מיום 20.7.94. הואיל וכך, לא היה צורך בהפניית התובעת למומחה כבד, שכן החשד למחלה גרורתית או למחלה חדשה נשלל, וכפי שהסביר ד"ר פלקס: "המנגיומה זה ממצא שפיר שלא דורש טיפול. הבדיקה הרגישה ביותר לגלות גרורות בכבד זה האולטרסאונד. נכון לתקופה ההיא, האולטרסאונד היה רגיש יותר מ-C.T. אם באולטרסאונד הייתי רואה ממצאים נוספים - הייתי מתחיל לחפש. מהשד זה לא יכול היה להיות כיוון שסרטן כמו שהיה לה לא עושה גרורות. אז הייתי צריך לחפש סיבה אחרת". תיק המעקב שניהל ד"ר פלקס בבית החולים בלינסון, צורף במקורו. מעיון בתיק ניתן ללמוד על יסודיותו של ד"ר פלקס, אשר נהג לכתוב בעט בצבע שונה, את הממצאים הפתולוגיים, כדי שיהיה לו קל לזהותם, ולחזור אליהם. ד"ר פלקס נהג להדביק את ממצאי הבדיקות אליהן שלח את התובעת, על גליון הטיפול עצמו, בסדר כרונולוגי. המעקב רציף, מפורט מאד, והרישום נראה על פניו יסודי - כולל הלבטים והשאלות שנהג ד"ר פלקס לשאול את עצמו, לגבי ממצאים שונים, הצורך בבירורים נוספים והמסקנות. מידת הפירוט בתיק כה גבוהה, עד כי ד"ר פלקס מצא לנכון אפילו לרשום את התעניינותו של ד"ר כצנלסון, עמיתו ומעבידה של התובעת, במצבה של התובעת. אין לי ספק, כי מידת הרישום הקפדני והמפורט של התיק הרפואי, והסדר המופתי בו יש בהם כדי ללמד על דרך התנהלותו הכללית של הרופא ועל האופן בו בוצע המעקב, בצורה יסודית ומעמיקה. חוות דעת ד"ר ריזל מטעם הנתבעים הנתבעים תמכו את הגנתם בחוות דעתה של ד"ר שולמית ריזל, אונקולוגית, המרכזת את גידולי השד וגידולים אונקולוגיים במרכז רפואי 'רבין', אשר משיבה לטענות התובעת בכתב התביעה אחת לאחת: ד"ר ריזל סבורה כי המעקב שבצע ד"ר פלקס היה ללא רבב, ומידת הפירוט בתיק הרפואי היא אף מעבר לדרוש. השלב שבו התגלה סרטן השד של התובעת היה מקדמי. המחלה לא הייתה חודרנית, כאשר המבחן המדויק לחודרניות הוא הדו"ח הפתולוגי ולא תוצאות בדיקה קלינית, ורק תוצאות הבדיקה הפתולוגית קובעות את טיב הטיפול. לאור השלב שבו התגלתה מחלת סרטן השד בתובעת, המעקב דרש רק בדיקה גופנית וממוגרפיה, לשלילת הופעת מחלה חדשה בשד השני. אפילו בדיקות הדם CEA שד"ר פלקס ערך לתובעת, לדעתה היו מיותרות, בהעדר כל תלונות. מכל מקום, טיפול כימוטרפי, קרינתי או הורמונלי למניעת גרורות של סרטן השד, לא היה מונע היווצרות סרטן המעי הגס. אלו שתי מחלות שונות המגיבות לתרופות שונות, וגם אם היה ידוע לד"ר פלקס כי אביה של התובעת חלה בסרטן המעי הגס, לא היה עליו לשנות את המעקב שנעשה לתובעת. באשר למעקב הסונוגרפי אחר הכבד, מעקב כזה בוצע, והגרורה באונה השמאלית בכבד לא קשורה לממצא של המנגיומה באונה הימנית. ד"ר ריזל איתנה בדעתה, כי ממצא של המנגיומה בגודל 5-7 מ"מ, כמו שנמצא אצל התובעת, לא מצדיק בירור של מערכת העיכול או של מערכות אחרות, לגילוי סרטן במערכת העיכול. באשר לניסיון לקשור את הופעת מחלת הסרטן במעי הגס עם מחלת סרטן השד, מציינת המומחית מטעם הנתבעים כי הקשר הגנטי בין סרטן השד וסרטן המעי הגס פורסם רק בשנת 1998, ונמצא קשור למחלות המאובחנות מתחת לגיל 50. מחלות גידוליות של השד ושל המעיים המאובחנות בגיל חמישים ומעלה, קשורות יותר באורח החיים המערבי, ולא דווקא בתורשה. הקשר הוא של אפידמיולוגיה - אותה תזונה ואותה סביבה ולא בהכרח קשר גנטי. מכל מקום, גם בהנחיות האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן, בשנת 1997, נשים שחלו בסרטן השד לא נכללו בקבוצת הסיכון לחלות בסרטן המעי הגס. לד"ר ריזל הוצג מאמר של פרופ' לינץ' שפורסם עוד בשנת 1973, אשר הראה לכאורה קיום הסתברות גבוהה לחלות בסרטן המעי הגס וסרטן השד. ד"ר ריזל הסבירה, כי המאמר נערך בעקבות בדיקות שנעשו, ונעשות כל הזמן, רטרוספקטיבית, למצוא קשרים בין מחלות שונות. ולשאלת בית המשפט, אם בעקבות המאמר של לינץ' הייתה פרקטיקה רפואית מקובלת בשנת 1992 לבצע מעקב לסרטן המעי הגס אצל חולות סרטן שד, השיבה נחרצות בשלילה. 31. גם ד"ר ריזל סבורה, כי המעקב הרפואי אחר החולה, היה ונשאר בידי רופא המשפחה. ד"ר ריזל העידה על דרך התנהלותה שלה, כאשר תוך כדי הבדיקה והמעקב, היא מגלה ממצא כלשהו - היא נוהגת לעדכן את החולה ולצייד אותו במכתב לרופא המשפחה, עם המלצות. כך למשל, הייתה נוהגת לו הגיעה אליה חולה ומתלוננת על דימום רקטלי, לאחר כריתת שד בשל סרטן השד. היא מעידה כי הייתה מבצעת לה בדיקה גופנית, וכותבת מכתב לרופא המשפחה, עם התלונות, ממצאי הבדיקות והמלצות. לדעתה "הכול צריך לעבור דרך רופא המשפחה, אשר מפנה את החולה לפי שיקול דעתו.. זה גם נכון רפואית כי רופא המשפחה צריך לעשות את האינטגרציה בין כל הרופאים שמטפלים בחולה שלו". חוות דעת פרופ' תמר פרץ לאור העמדות הקוטביות של הצדדים והמומחים מטעמם, מיניתי את פרופ' תמר פרץ, מנהלת המחלקה האונקולוגית בבית החולים "הדסה" בירושלים, מומחית בעלת שם, כמומחית מטעם בית המשפט. בחוות דעתה מיום 7.2.2002 התייחסה פרופ' פרץ לנושאים שבמחלוקת: לפי חוות דעתה של פרופ' פרץ, שלב מחלת סרטן השד בו לקתה התובעת בשנת 1992, היה שלב התחלתי, למרות גודל הגידול, וזאת בשל אופי הגידול אשר היה ברובו הגדול בלתי חודרני. מדובר בגידול בשלב 1 ולא היה כל מקום לטיפול אונקולוגי או אחר, פרט למעקב. וגם אילו תיאורטית, היה צורך בטיפול אונקולוגי בנוסף למעקב, אין לכך כל נגיעה לסרטן המעי הגס. באשר לאיכות המעקב הרפואי שבוצע על ידי הנתבעים - מציינת פרופ' פרץ בחוות דעתה כי במסגרת המעקב אחר סרטן השד, ביצע הרופא המטפל את כל ההמלצות הנדרשות, ואף הקפיד מאד בכך שבירר בצורה יסודית את הממצא בכבד באונה הימנית וגם ביצע בדיקת CEA בדם (סמן לקיום לפעילות סרטנית). פרופ' פרץ מסתמכת על כך, שבמספר אנמנזות שנלקחו מן התובעת, בעת האבחנה של סרטן השד, אין אזכור של מחלת סרטן המעי לאביה, ועל כן לא הייתה כל אינדיקציה לערוך בירור של מערכת העיכול. פרופ' פרץ חולקת גם על האבחנה של Familial Poliposis אצל התובעת. פרופ' פרץ מסכמת וקובעת כי "סרטן השד כשלעצמו איננו מחייב ביצוע בדיקה של המעי הגס". פרופ' פרץ זומנה לחקירה על חוות דעתה ביום 9.1.2003. בעדותה, הסכימה פרופ' פרץ, כי בערך משנת 1999-2000 עלה קשר אפשרי בין מחלת סרטן השד לסרטן המעי הגס, כאשר לשניהם אלמנט תורשתי. יחד עם זאת, שוללת פרופ' פרץ באופן נחרץ וחד משמעי כי היה ידוע על קשר כזה בשנת 1992: "בוודאי שב-92 זה לא היה ידוע לקהילה הרפואית. בהמלצות למעקב אחר סרטן שד לא נמצאה המלצה לבדיקת המעי הגס" (עמ' 2 לפרוטוקול). יחד עם זאת, גם פרופ' פרץ מסכימה, כי גם בשנת 1992, על פי הידע הרפואי שהיה קיים באותה עת, אם היה ידוע שאביה של התובעת חלה בסרטן המעי הגס בגיל צעיר, היה מקום להפנות אותה לבדיקת קולונוסקופיה או דם סמוי בצואה, כאשר פרופ' פרץ מעלה את השאלה, מי מן הרופאים המטפלים היה צריך לעשות כן: האונקולוג או רופא המשפחה, שכן המידע האנמנסטי אודות מחלת אביה, היה צריך להופיע גם בתיק הרפואי המתנהל אצל רופא המשפחה. פרופ' פרץ חוזרת ומדגישה כי "בשנת 92 בני משפחה של חולי סרטן המעי הגס נחשבו לקבוצת סיכון לחלות בסרטן המעי הגס רק אם המחלה פרצה בגיל מוקדם יחסית מתחת לגיל 50". בהמשך חקירתה, שינתה פרופ' פרץ גישתה במעט והסכימה, כי אם האונקולוג היה יודע שאביה של התובעת נפטר מסרטן המעי הגס, הוא היה צריך לבצע מעקב אחר גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, או לשלוח את התובעת לרופא המשפחה לצורך ביצוע מעקב כזה. באשר לבדיקות המעקב לאחר ניתוח השד, שהיו מקובלות בשנת 1992, חוזרת פרופ' פרץ על הדעה שהביעה בחוות דעתה, כי לאור השלב המוקדם מאד בו אובחנה מחלת סרטן השד של התובעת, סיכויי ההישנות שלו היו נמוכים מאד ולכן הרוטינה של המעקב צריכה הייתה לכלול בדיקת ממוגרפיה שנתית, לשלילת חזרת סרטן השד בשד השני, ובדיקת אונקולוג פעם בחצי שנה, כשהבדיקה מלווה בבדיקות דם לגילוי גרורות, כפי שנעשה בפועל על ידי ד"ר פלקס, ולא היה מקום לתת טיפול כימוטרפי, שמטרתו למנוע גרורות של הסרטן המקורי הראשוני, אך אין בכוחו למנוע התפתחות סרטן חדש - כמו סרטן המעי (עמ' 5 לפורט' מיום 9.1.02). פרופ' פרץ מציינת כי יעילות הטיפול הכימוטרפי לחולות סרטן השד מתייחסת לגרורות סרטן השד בלבד, אך אין לו כל יעילות לגרורות של סרטן המעי. נשים שיש להן סיכון גבוה להישנות סרטן השד, בשל השלב המתקדם בו אובחנה מחלתן, הטיפול הכימוטרפי משפר את סיכויי החיות שלהן. אך אין בו כאמור להשפיע על נשים שסיכויי ההישנות של המחלה נמוכים, ואין בו כדי להשפיע על הופעת מחלת סרטן שונה - כמו סרטן המעי הגס. השלב המוקדם של מחלת סרטן השד של התובעת נלמד מכך, שהסרטן שאובחן אצל התובעת היה IN SITU והתפתח בצינוריות החלב, מבלי חדירת דופן הצינורית, או עם חדירה מינימאלית, אך גם אם היה חודרני, והתובעת הייתה מקבלת כימוטרפיה, חוזרת פרופ' פרץ ומדגישה, כי לכימותרפיה לא הייתה השפעה כהוא זה על הופעת סרטן המעי הגס (עמ' 6) ועל קצב התפתחותו (עמ' 8). באשר לנטילת האנמנזה מן החולה, מוסכם גם על פרופ' פרץ כי קיימת רוטינה לפיה במפגש הראשון שבין האונקולוג לבין החולה המגיע אליו לאחר הניתוח, יש לשאול על מחלות סרטן במשפחה, כאשר השאלה היא גם כללית, לגבי מחלות סרטן בכלל וגם באופן פרטני, לסוג הסרטן בו לקה החולה. האחריות לנטילת האנמנזה היא על הרופא ולא על הצוות הסיעודי - אחיות (עמ' 3 ש' 5). באשר לשיתוף הפעולה של החולה בנטילת האנמנזה, סבורה פרופ' פרץ כי לאור העובדה שהמנוחה הייתה רופאה בעצמה, לאור השכלתה ומקצועה, הבנתה כי יש לתת מידע אנמנסטי מדוייק ומפורט לגבי בני המשפחה הוא רב יותר מאשר אצל הדיוטות ומן הסתם, התשובות שנתנה התובעת לשאלות שנשאלה הן יותר מדוייקות. להשלמת התמונה יצוין, כי מתעודת הפטירה שהומצאה לתיק על ידי ב"כ התובעת עולה, כי אביה של התובעת נפטר בשנת 1978, בהיותו בן 76 שנים, מסרטן בריאה, שהיה כנראה גרורה של סרטן המעי הגס, בו לקה כ-10 שנים קודם לכן, כך שאין הוא נכנס לקבוצת הסיכון עליו מדברת פרופ' פרץ. המחלוקות המחלוקות בין הצדדים, כעולה מכתבי הטענות, העדויות ומחוות הדעת שהוגשו על ידם התייחסו לנושאים הבאים: האם התרשלו הנתבעים באי מתן טיפול תומך - כימותרפי, הקרנתי או הורמונאלי לתובעת, לאחר גילוי סרטן השד וניתוח הכריתה שעברה? האם היה בטיפולים אלו, אילו ניתנו לתובעת, כי למנוע או לדחות את הופעת סרטן המעי הגס? האם נשאלה התובעת על ידי הנתבעים בדבר ההיסטוריה המשפחתית של מחלות סרטן במשפחה, ואם כן, מה הייתה תשובתה? האם הייתה התובעת בקבוצת סיכון גבוהה יותר לחלות במחלת סרטן המעי הגס, על רקע מחלתה הקודמת ו/או על רקע מחלת אביה? האם בשנים בהם בוצע המעקב על ידי הנתבעים, היה ידוע בעולם הרפואה על הקשר שבין סרטן השד לסרטן המעי הגס? האם הייתה פרקטיקה רפואית מקובלת לבצע בדיקות לגילוי סרטן המעי הגס, ע"י משלוח לקולונוסקופיה, חולות סרטן השד, בשנות המעקב? האם המעקב הרפואי שבוצע לתובעת על ידי הנתבעים עמד בסטנדרט הרפואי הסביר, בכל המתייחס לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס? ובמיוחד - לאור קיום הממצאים בכבד? 35. דיון נקודת המוצא לדיון הינה, כי הוכח בסיכומי המחלה מבית החולים "מאיר" ומן המעקב בבית החולים בלינסון, לאחר גילוי סרטן המעי הגס, כי התובעת נפטרה מגרורות בכבד, של סרטן המעי הגס, וכי מחלת סרטן השד של התובעת לא נשנתה, ולא שלחה גרורות. כאמור, טענתו הראשונית של התובע הייתה כי הנתבעים התרשלו באי מתן טיפול תומך ((Adjuvant לתובעת לאחר כריתת השד. בתחילה נטען לאי מתן טיפול כימותרפי או הקרנתי, ורק בחקירתו העלה ד"ר פבלוצקי את הטענה כי היה מקום לתת לתובעת טיפול הורמונאלי בטמוקסיפן, וחזר בו מן העמדה כי היה על התובעת לקבל טיפול כימותרפי או הקרנתי. טענת התובע התבססה על השלב בו התגלתה מחלת סרטן השד אצל התובעת, שהיה לדעתו שלב מתקדם, שנלמד מגודלו של הגידול, שתפס כמעט את כל השד, עם דימום מהפטמה ומשיכתה. טענה זו הופרכה. ראשית - מקובלת עלי עמדתם של ד"ר פלקס וד"ר ריזל, שנתמכה גם בדעתה של פרופ' פרץ, שהתבססה על הText Book של De Vita, כי שלב המחלה נקבע על יסוד הבדיקה הפתולוגית. הטיפול נקבע לפי מידת החודרנות של המחלה, וזו מאובחנת לפי תוצאות הדו"ח הפתולוגי, ולא על פי הבדיקה הקלינית או גודל הגידול. תוצאות הדו"ח הפתולוגי הראו כי מדובר במחלה עם מוקדים של חודרנות מינימלית. ד"ר פלקס, אשר ביקש להיות בטוח במסקנות הפתולוגית, לא המתין לדיון בצוות, המתקיים אחת לחודש, אלא טרח ופנה בעצמו לרופאה הפתולוגית, עבר איתה על הפרפרטים, ויחד בדקו את ממצאי הדו"ח, עד שהשתכנע בנכונותו. הן ד"ר פלקס, הן ד"ר ריזל ובעיקר פרופ' פרץ, כולם היו משוכנעים כי מחלת סרטן השד, שהתגלתה אצל התובעת, הייתה בשלב מוקדם, ללא התפשטות לבלוטות הלימפה, שהיו כולן נקיות, לא הצריכה כל טיפול כימותרפי, הקרנתי ואף לא הורמונאלי. אדרבא, בהעדר רצפטורים חיוביים, טיפול בטמוקסיפן עלול היה אף להזיק לתובעת, בשל תופעות הלוואי שלו. מכל מקום, טיפול בטמוקסיפן מיועד למנוע הישנות סרטן השד והופעת גרורות של סרטן השד. טיפול בטמוקסיפן אינו יעיל במניעת סרטן המעי הגס, בו חלתה התובעת וממנו נפטרה, בשל גרורות ששלח לכבד. כך, שניתן לקבוע כי לא הייתה כל התרשלות מצד הנתבעים באי מתן טיפול תומך ((Adjuvant לתובעת לאחר כריתת השד, ודי היה במעקב שבוצע על ידי ד"ר פלקס, והממוגרפיה השנתית. הטענה הנוספת של התובע הינה, כי האנמנזה שנלקחה מן התובעת הייתה לקויה וחסרה. התובעת לא נשאלה על מחלות סרטניות במשפחה, שאילו הייתה נשאלת, הייתה מציינת כי אביה חלה בסרטן המעי הגס, ואזי היה נעשה אחריה מעקב לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, וגילויו המוקדם היה יכול להאריך את חייה ולמנוע ממנה סבל מתמשך שהיה מנת חלקה עד שנפטרה. גם טענה זו אין לקבל. למרבה הצער, בית המשפט לא זכה לשמוע את עדותה של התובעת, אשר נפטרה בטרם הגיע שלב ההוכחות. העדות העיקרית הייתה של בעלה של התובעת, והיא כולה מפי השמועה. רק לאחר שהסתיים שלב הראיות, משהסתבר מחקירתו של ד"ר פלקס, הנתבע, שהעיד אחרון בתיק, כי בביקורת הראשונה היה נוכח בנה של התובעת, שהינו רופא בעצמו, ובית המשפט עורר תמיהה מדוע לא הובא זה לעדות, שכן מדובר לכאורה, במי שעדותו צריכה להיות זמינה, הוגשה בקשה לזמנו לעדות. נעתרתי לבקשה, כדי לרדת לחקר האמת, אך לא היה בעדותו לסייע לתובע. עדותו של הבן אנדריי הייתה מהוססת. בתצהירו אמנם טען כי אמו לא נשאלה על מחלות במשפחתה, אך כשעמד על דוכן העדים בבית המשפט, בחקירתו הנגדית, שנערכה זמן קצר יחסית לאחר מכן - לעומת פרק הזמן שחלף מאז אותה בדיקת ביקורת בשנת 1992, לפתע לא זכר כלל אלו שאלות נשאלה אמו על ידי ד"ר פלקס, וניכר בו כי מתן העדות נכפה עליו. מכל מקום, עדותו שנכבשה שנים ארוכות על ידי התובע, לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, והמשקל שיש לייחס לה נמוך ביותר. עדותו של עד התביעה המרכזי, בעלה של המנוחה, הוא עדות מפי השמועה, וגם הוא לא צלח את מבחן המהימנות. ניכר היה כי העד כועס מאד, על המקרה הטראגי של פטירת אשתו, אך הכעס הוא שדיבר מגרונו, ולאו דווקא העובדות לאשורן. הבעתי כבר את תמיהתי על כך שהעד לא מצא לנכון ללוות את אשתו לאף אחד מן המעקבים בבית החולים, חרף טענתו כי היתה חוזרת מכל ביקורת כזו בוכה בשל ייחסו הפוגעני של ד"ר פלקס. התנהגות תמוהה זו מכרסמת באמינות הדברים. העד סתר את עצמו בטענות לגבי המועד בו הופיע הדימום הרקטלי, ועדותו אף סתרה המסמכים הרפואיים שהוגשו. העד עצמו לא ידע לומר בתחילה, ממה נפטר אביה של התובעת, והיה צורך לפנות לבני משפחה ולאתר חומר בחו"ל, כדי לוודא את סיבת הפטירה, שהתבררה להיות שונה מן הנטען מלכתחילה, שכן המחלה שהכריעה את אביה המנוח של התובעת היתה סרטן הריאות - כמחלה משנית לסרטן המעי הגס, בה חלה כ-9 שנים לפני פטירתו. לעומת עדויות אלו, עשתה עלי עדותו של ד"ר פלקס רושם מהימן. עדותו הייתה עקבית וקוהרנטית. התרשמתי מכנותו של ד"ר פלקס, ממהימנותו ויסודיותו, כפי שבאה לידי ביטוי בתיק הרפואי שניהל. הנני נותנת אמון מלא בעדותו, כי שאל את התובעת, במסגרת האנמנזה, כפי שהוא נוהג לשאול כל חולה, לגבי מחלות סרטן במשפחה, סרטן מן הסוג שבגינו באה לטיפולו ומחלה שאתית בכלל. אם רשם לצד "מחלות במשפחה - א.מ.ל" הרי שהרישום נעשה בעקבות שאלות ששאל את התובעת ותשובות שקבל ממנה. הוא טרח לרשום כל ממצא, לרבות ממצאים בלתי רלבנטיים, כמו צלקת בצוואר כתוצאה מהוצאת נגע בעור. אם טרח לבדוק ולרשום ממצאים בלתי רלבנטיים, חזקה כי שאל, בדק ורשם נכון את התשובות שקבל, בנושא מחלות במשפחתה של התובעת. עדותו זו עדיפה בעיני על עדותו של ד"ר בלגורודסקי - בעלה של המנוחה, שמעולם לא התלווה אליה לביקורות אצל ד"ר פלקס, ושל הבן אנדריי, שכאמור, עדותו היתה עדות כבושה, שמשום מה לא הובאה מלכתחילה לבית המשפט, אלא ב"כ התובע נזעקה לזמנו רק בסיום שמיעת כל הראיות, ואשר לא זכר כלל אלו שאלות אמו נשאלה על ידי ד"ר פלקס. אשר על כן הנני קובעת, כי התובעת נשאלה, ויותר מפעם אחת, על מחלות סרטן במשפחתה, ולא ציינה באף אחד מן המקרים את העובדה כי אביה חלה בסרטן המעי הגס ונפטר מגרורות של סרטן זה, שהתפשטו לריאותיו. סרטן השד וסרטן המעי הגס, הן שתי מחלות שונות, וכלשונו הציורית של ד"ר פבלוצקי, המומחה מטעם התובע "זה עגבניות וזה מלפפונים". כפי שהעידה ד"ר ריזל, הקשר הגנטי בין מחלת סרטן השד לסרטן המעי הגס, התייחס רק למחלות המאובחנות מתחת לגיל 50 ומחלות המאובחנות מגיל 50 ומעלה, קשורות יותר קשר אפידמיולוגי הנובע מאורח החיים המערבי, התזונה והסביבה, ולא בהכרח לקשר גנטי. התובעת הייתה בת 49 כשחלתה בסרטן השד, כך שמבחינת הגיל - מצבה היה גבולי, ויתכן, כי הייתה בסיכון גבוה יותר לחלות בסרטן המעי הגס, בשל הופעת סרטן השד, אלא שידע זה לא היה קיים בשנים 1992-1994. ד"ר ריזל העידה כי מחקרים שהראו קשר בין סרטן השד לסרטן המעי הגס פורסמו בשנת 1998 ואילו פרופ' פרץ סברה כי המידע על קשר אפשרי בין סרטן השד לסרטן המעי הגס, כאשר לשניהם אלמנט תורשתי, החל להגיע לתודעת עולם הרפואה רק בשנים 1999-2000. מכל מקום, ודאי שבשנים בהם בוצע המעקב על ידי ד"ר פלקס בבית חולים בלינסון, קשר כזה לא היה ידוע לקהילה הרפואית. סרטן השד לא חייב כל מעקב אחר המעי הגס, ולא היתה כל המלצה לבצע בדיקות במעי הגס, לרבות בדיקת קולונוסקופיה. אינני סבורה שיש לייחס לד"ר פלקס הפרת חובת האבחון, כנטען על ידי ב"כ התובע בהסתמך על ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (5) 276, בשל אי גילוי יוזמה לחקור ולברר את אמיתות העובדות ולעקוב אחר התובעת. אדרבא, ד"ר פלקס גילה יוזמה רבה, החורגת מן המקובל, בפנייה להתייעצות עם הרופאה הפתולוגית, כאשר קבל את ממצאי דו"ח הבדיקה הפתולוגית, כדי לוודא כי שלב המחלה הוגדר כיאות. ד"ר פלקס גילה יוזמה רבה בעריכת בירורים ומשלוח התובעת לבדיקות שחרגו מן הרוטינה המקובלת, שהסתפקה באותה עת, בבדיקה גופנית וממוגרפיה שנתית בלבד, כפי שהעידה ד"ר ריזל, ושלח אותה לבצע בדיקות דם וסונר בטן. ד"ר פלקס לא שקט על שמריו, כשהתגלה לראשונה הממצא של המנגיומה באונה הימנית של הכבד, ושלח מיד את התובעת לבצע בדיקה חוזרת, כדי לאשש את האבחנה. הנני קובעת איפא, כי המעקב שביצע ד"ר פלקס היה בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת באותה עת, ואף מיטבי מן הפרקטיקה הנוהגת. עוד יש לקבוע כי לא היתה פרקטיקה רפואית מקובלת בשנים בהם בוצע המעקב על ידי ד"ר פלקס, לבצע מעקב אחר גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, ולא הייתה כל התרשלות מצד הנתבעים באי ביצוע מעקב אחר גילוי סרטן המעי הגס אצל התובעת, בשל מחלת סרטן השד. התובעת הייתה בסיכון גבוה לחלות בסרטן המעי הגס גם בגלל מחלת אביה. אלא, שבשנות ה-90, רק בני משפחה של חולים בסרטן המעי הגס, שחלו בגין מוקדם יחסית, מתחת לגיל 50, נחשבו כקבוצת סיכון לחלות בסרטן המעי הגס, כפי שהעידה פרופ' פרץ. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול כי היה מקום לשלוח את התובעת לביצוע מעקב, בין על ידי האונקולוג המטפל ובין על ידי רופא המשפחה - אילו היה קיים הידע על מחלתו של אביה של התובעת. ידע זה לא היה ברשותו של ד"ר פלקס, ועל כן אין לייחס לנתבעים רשלנות בשל אי ביצוע מעקב אחר גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס אצל התובעת. מעבר לנחוץ אציין, כי גם אילו היה ד"ר פלקס מודע למחלת אביה של התובעת, לא בהכרח חובת ביצוע המעקב הרפואי אחר גילוי מוקדם של מחלת סרטן המעי הגס הייתה מוטלת עליו, אלא על רופא המשפחה, אליו היה צריך להפנות את התובעת. מכל מקום, בהעדר מידע כאמור, אין לזקוף כל רשלנות לחובת הנתבעים באי משלוח התובעת לקולונסקופיה, או למעקב של היי-ריסק לגילוי סרטן המעי הגס. השאלה האחרונה שעליה יש להשיב הינה, אם לאור הממצא שנתגלה בכבד בסונר הבטן שנערך לתובעת ביום 2.1.94, ואשר חזר על עצמו בבדיקות שנערכו בחודש יולי 1994, היה מקום לשנות את הטיפול או המעקב הרפואי? מתחילת המעקב הרפואי אצל ד"ר פלקס, נשלחה התובעת לבצע סונר בטן. הפניה ראשונה לסונר בטן היתה כבר במועד קבלתה למעקב, ביום 1.3.92. הבדיקה בוצעה ב-10.3.92 והיתה תקינה. פעם נוספת נשלחה ב-13.1.93. גם בדיקה זו היתה תקינה. הבדיקה הבאה היתה שנה לאחר מכן, ב-2.1.94. בבדיקה זו נמצא ליד הוריד הפטי ימני ממצא עגול היפראקוגני, באונה הימנית של הכבד, ונרשם על תוצאות הבדיקה: "יכול להתאים להמנגיומה", שהיא התרחבות של כלי דם. כשחזרה התובעת לד"ר פלקס, לביקורת הבאה, בחודש יולי 94, שלח אותה ד"ר פלקס לבדיקת אולטרסאונד בטן חוזרת, עם הדגשה על הכבד, כדי לוודא אם אכן המנגיומה. הבדיקה בוצעה ביום 20.7.94 ותוצאתה היתה זהה לבדיקה מחודש ינואר: "ממצא אקוגני באונה הימנית, מתאים להמניומה". תוצאה זו נרשמה על ידי ד"ר פלקס בכרטיסה של התובעת בביקורת הבאה, שהתקיימה ביום 14.11.94: "לפי US בטן אכן המנגיומה". לד"ר פלקס לא הייתה כל סיבה לפקפק באמינות בדיקות האולטרסאונד אליהן הפנה את התובעת, בכולן הממצא היה זהה: המנגיומה. זהו ממצא שפיר, שאינו קשור כלל לסרטן המעי הגס, כפי שהעידה גם ד"ר ריזל, ובגינו לא היתה כל חובה להמשיך במעקב אחר גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס. אינני מקבלת את עמדתה של ב"כ התובעת, המתבססת על פסק דינו של כב' השופט טלגם בת.א. (מח-תא) 1088/93 וינר נ' ד"ר מריק, , לפיו הנתבע לא ביצע את המעקב אחר הממצא בכבד כראוי, שכן הרופא לא יכול היה לצאת ידי חובתו בהסתמכו על הבדיקות השגרתיות והנורמה המחייבת היא ערנות ודריכות לכל אפשרות של גרורה נוספת. עם כל הכבוד הראוי, הנני מסכימה לעקרון שהיתווה כב' השופט טלגם בפסק הדין בעניין וינר, אלא שיש הבדל תהומי בין שני המקרים, כפי שמציין גם בית המשפט בפסק דינו שם: נראה לי שבמישור המושגי לא הרי מעקב אחרי חולה רגילה שהתלוננה על כאבי גב ונשלחה לצלום, כי הרי מעקב אחרי חולה בעלת היסטוריה כשל הנתבעת. במקרה של חולה רגילה ניתן להסתפק בממצא הסטנדרטי של הרנטגנולוג שאינו מכיר את החולה, והרופא יוצא כדי חובתו בהסתמכו על הממצא הרנטגני המנוסח לפי הצילום ובקחתו בחשבון את ההסברים האפשריים שהציע המומחה לממצא שנצפה. אך לגבי מי שעברה כריתת שד, והוכח שהסרטן שפגע בה כבר פשה והשליח גרורות אין זו טעות גרידא לסמוך על ממצא סטנדרטי ועל אפשרות מרגיעה; הנורמה המתחייבת לדעתי היא ערנות ודריכות לכל אפשרות של הופעת גרורה נוספת. צרוף של תלונה על כאב עם הסטוריה כזו ועם הגדלה של חלק כלשהו בשלד מחייב איפא, כנורמה, עריכת כל בדיקה מדוקדקת שבהישג ידו של הרופא. מחדל מלבצע בדיקה מצויה כמו . C.tמקים איפא אחריות מושגית לפגיעתה של התובעת. ובענייננו, מדובר בחולה שמחלת סרטן השד אצלה אובחנה בשלב מוקדם מאד, עברה כריתה מלאה, ובנסיבות אלו הישנות המחלה היתה בהסתברות נמוכה. ואכן, בניגוד למקרה המצער שנדון בפסק הדין בעניין וינר, המחלה לא נשנתה אצל התובעת, לא שלחה כבר גרורות רבות, ולא היו כל תלונות מצד התובעת, ובמיוחד - תלונות שיש בהן כדי לרמז על קיומה של מחלה פעילה, ובדיקות הדם לגילוי סמנים למחלת הסרטן היו תקינות. זה המקרה בגינו קבע גם כב' השופט טלגם בפסק דינו כי ניתן היה להסתפק בממצא שהופיע בסונר הבטן, שהעיד על המנגיומה. וכאמור, ד"ר פלקס לא הסתפק בכך, אלא שלח את התובעת לבדיקה חוזרת לאשש את האבחנה. ונזכור, כי התובעת לא סבלה מכל תופעות לוואי. לאורך כל המעקב הרפואי שנמשך שנתיים וחצי, לא נרשמה כל תלונה מפי התובעת! גם לאחר בדיקת הבקורת האחרונה אצל ד"ר פלקס, כשפנתה התובעת 3 חודשים מאוחר יותר לשיחזור השד, לא היו בפיה כל תלונות שהן, גם לא תלונות האופייניות לתופעות הקשורות בסרטן המעי הגס. לפיכך, הסתמכותו של ד"ר פלקס על תוצאות בדיקות סונר הבטן שנעשו לתובעת בינואר וביולי 1994, לא חרגה מחובת הזהירות המושגית והקונקרטית בנסיבות העניין. סרטן המעי הגס התגלה אצל התובעת בחודש מאי 1995. בניתוח שעברה ביום 16.5.1995 נתגלה נגע קטן בכבד באונה שמאלית בגודל 5 מ"מ. לא נמצא נגע, גידול, או גרורה באונה הימנית, שם נצפתה ההמנגיומה בבדיקות הסונר. אם היו גרורות גם באונה הימנית, הרי שאלו נמצאו כשנה מאוחר יותר. אשר על כן, לא הייתה כל חריגה מן הפרקטיקה הרפואית המקובלת, באי ביצוע מעקב לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, גם לאור הממצא שהתגלה באונה הימנית של הכבד. 48. סוף דבר ניתוח העדויות וחוות הדעת הרפואית מוביל למסקנה, כי לא הייתה כל התרשלות מצד ד"ר פלקס ובית החולים, במעקב שבוצע לתובעת לאחר גילוי סרטן השד. התוצאה אמנם טרגית, התובעת חלתה במחלת סרטן נוספת ונפטרה בגינה, אך אין לתלות את האשם לאי גילויה המוקדם בנתבעים, אשר לא התרשלו בטיפול שהעניקו לתובעת במסגרת המעקב האונקולוגי. דין התביעה, אפוא, להידחות. בהתחשב במכלול הנסיבות, הנני פוסקת הוצאות הנתבעים בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ. סרטן השדרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותסרטןרשלנות רפואית (באבחון)