טענת דיירות מוגנת בתביעת פינוי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת דיירות מוגנת בתביעת פינוי: השאלות העומדות לדיון הן: האם יש להורות לנתבעים לפנות את המקרקעין ובית העסק הנמצאים ברחוב סעדיה חתוכה 25 בשטח של 48.36 מ"ר הידועים כגוש 6692 חלקה 26 (מגרש 807) (בעבר חלקות 16 ו-122 בגוש 6729 ברחוב קיבוץ גלויות 25) ביהוד (להלן-"הנכס") ולסלק ידם ממנו, ולהשיבו לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ? האם יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש בנכס? אם כן; מהו סכום דמי השימוש הראויים שעל הנתבעים או מי מהם לשלם לתובעת? כללי: בעלי הדין: התובעת הינה רשות שהוקמה על פי דין לצורך טיפול בקרקעות המדינה בהתאם לחוק רשות הפיתוח. הנתבע 1 הוא בעל מניות השליטה ומנהלה של הנתבעת 2. הנתבעת 2 הינה חברה שבשליטתו של הנתבע 1. הנתבעת 3 שכרה את הנכס נשוא התביעה מאת הנתבעים 1 ו-2. הנכס נשוא התביעה: אין מחלוקת בין הצדדים שהמקרקעין ובית העסק נשוא התביעה נמצאים ברחוב סעדיה חתוכה 25 בשטח של 48.36 מ"ר הידועים כגוש 6692 חלקה 26 (מגרש 807) (בעבר חלקות 16 ו-122 בגוש 6729ברחוב קיבוץ גוליות 25) ביהוד (להלן-"הנכס"). הנכס סומן כיחידה 15 במוצג ת/2. ההיסטוריה של המקרקעין: החוזה שבין המועצה המקומית יהוד לבין מר ארכה שלמה: במועד כלשהו נחתם חוזה בין המועצה המקומית יהוד (להלן-"המועצה") לבין מר שלמה ארכה (להלן-"מר ארכה"). במבוא חוזה היו ההצהרות כדלקמן: המועצה היא בעלת הזכויות בחלק מחלקה 16 וחלק מחלקה 122 בגוש 6729 (מגרש 807) הנמצאת ברחוב קיבוץ גלויות 25 ביהוד (להלן-"המגרש"); מר ארכה מחזיק בפועל ומשתמש, מזה שנים רבות במזנון - מקום לממכר פלאפל, הבנוי על החלקה "להלן-"המזנון"). בחוזה עצמו הסכימו המועצה ומר ארכה כדלקמן (ככתוב בחוזה): "1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו ויפורש ביחד עמו. המועצה מאשרת בזה כי שלמה ארכה הינו בעל הזכויות הבלעדי המזנון - הנזכר לעיל. באם שלמה ארכה ירצה למכור זכויותיו במזנון, לא יהיו עליו לשלם למועצה כל סכום שהוא בגין המכירה והעברת הזכויות לקונה. סעיף 3 לעיל יחול גם על הקונה, אם יהיה כזה, של המזנון מידי שלמה ארכה. במקרה של פטירתו של שלמה ארכה, חו"ח, יעבור המזנון ליורשיו גם כן ללא תשלום. בכל מקרה לא תתנגד המועצה לאיזה שהוא העברה של הזכויות במזנון ולא תדרוש כל תשלום שהוא תמורת העברת הזכויות, והוא הדין באלה שיבואו במקומו שלשלמה ארכה באם יהיו כאלה. שלמה ארכה ישא בהוצאות המפה הנ"ל. המועצה אינה זכאית לדרוש ולקבל איזה שהוא תשלום עבור שימושו של שלמה ארכה במזנון מלבד מסים עירוניים ומס ערך ... בהתאם לחוק. סעיף 8 יחול על אלה שיבואו במקומו של שלמה ארכה, באם יבואו." עסקה זו לא דווחה למינהל מקרקעי ישראל ולא קיבלה את הסכמתו. העברת הזכויות ממר ארכה למשפחת מניוביץ: ביום 17.1.1990 מכר מר ארכה את זכויותיו במזנון לה"ה מיכאל ולאורה מניוביץ, אשר פתחה מרפאת שיניים במבנה בו פעל המזנון. גם עסקה זו לא דווחה למינהל ולא קיבל את הסכמתו. ביום 4.3.1991 הגישה רשות הפיתוח תביעה כנגד גב' מניוביץ, בה תבעה ממנה לסלק ידה מהנכס וכן לשלם דמי שכירות ראויים. גב' מניוביץ הגישה הודעת צד ג' כנגד המועצה, בהסתמך על החוזה שחתמה המועצה עם מר ארכה. בכתב ההגנה להודעה לצד ג' הנ"ל טענה המועצה שאינה בעלת זכויות הבעלות במקרקעין, ועל גב' מניוביץ היה לבדוק את זכויותיו של מר ארכה במקרקעין. משלא בדקה גב' מניוביץ את זכויותיו, אין לה להלין אלא על עצמה. מאחר והתקיימו דיונים בין מינהל מקרקעי ישראל לבין ראשי העיר ביהוד לפתרון הבעיה של מגרש זה ומגרשים אחרים, התביעה כנגד גב' מניוביץ נמחקה בהסכמה. במסגרת הנסיונות הועלתה אפשרות לבצע הליך מכר של הזכויות במגרשים ובמגרשים הסמוכים, אך הדבר לא יצא אל הפועל. העברת הזכויות במגרש לנתבעים 1 ו-2: במועד כלשהו בשנת 1996 נחתם חוזה בין ה"ה מניוביץ לבין הנתבעת 2 באמצעות הנתבע 1 לפיו מכרו מניוביץ את זכויותיהם בנכס לנתבעת 2. לעניין הבעלות על הנכס נכתב במבוא לחוזה כדלקמן: "הואיל ועיריית יהוד היא הבעלים של המבנה הנמצא ברחוב סעדיה חתוכה 25 יהוד, על קרקע בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, כמתואר במכתב עירית יהוד מיום 21.1.96 ומצורף להסכם זה ומהווה חלק ממנו. להלן "החנות" " מתיאור זה של הנכס עולה שהנתבעים 1 ו-2 ידעו שהמקרקעין הינם בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, אך סברו שהמבנה עצמו שייך לעירית יהוד. בשנת 1996 היה חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 בתוקף, והוא ביטל את ההבחנה של הבעלות על המקרקעין לבין הבעלות על המבנה. בסעיפים 2 ו-3 לחוזה הוגדרו הזכויות אותן רכשה הנתבעת 2 מאת מניוביץ, כדלקמן: "2. המעבירה מתחייבת להעביר למקבל ההעברה את כל זכויותיה בחנות לרבות הציוד הנמצא בה, כולל מזגן ומקבל ההעברה מתחייב לקבל את זכויות המעבירה בחנות, לרבות הציוד הנמצא בה כולל מזגן. בתמורה להעברת זכויות החזקה והשמוש (ההדגשה שלי - י.ז.) בחנות לרבות הציוד לידי מקבל ההעברה מתחייב מקבל ההעברה לשלם למעבירה את הסך של -.70,000 דולר בש"ח לפי השער היציג של הדולר (ארה"ב) שיהיה ידוע בעת התשלום או בעת תשלום כל חלק ממנו. לכל תשלום יתווסף מע"מ כחוק." נוכחים אנו לדעת שבעת ביצוע העסקה ידעו הנתבעים 1 ו-2 שהמקרקעין אינם בבעלות עיריית יהוד (להלן-"העירייה") אלא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (רשות הפיתוח), ולכן העסקה בין הנתבעת 2 לבין מניוביץ היתה לגבי המבנה והציוד של העסק ולא לגבי הקרקע עליה בנוי המבנה. בנספח מ"ח לתצהירו כותב הנתבע 1 ביום 2.11.1997 למינהל מקרקעי ישראל כי הוא מחזיק בנכס, והוא מבקש לרכוש אותו מאת התובעת. מכתב זה מבסס את התביעה כנגד הנתבע 1. רישום הזכויות במקרקעין על שם התובעת: המקרקעין עליהם בנוי המבנה עברו הליכי הסדר, וביום 3.4.1997, לאחר ההסדר, נרשמו המקרקעין על שם התובעת. בו ביום נרשמה הערה על הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (להלן-"פקודת הקרקעות") לטובת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יהוד (להלן-"הוועדה המקומית"). ההערה נרשמה לפי הפרסום בילקוט פרסומים מס' 4456 מיום 14.11.1996. תכניות המתאר החלות על הנכס: במשך השנים היו בתוקף מספר תכניות מתאר לגבי הנכס. תכנית המתאר האחרונה שבתוקף היא תכנית משנת 1991, הידועה בשם "תכנית אלחנני". מכוח תכנית זו נרשמה ההערה על הפקעה על זכויות התובעת בנכס. השכרת הנכס לנתבעת 3: ביום 1.8.03 נחתם חוזה שכירות בין הנתבעת 2 באמצעות הנתבע 1 לבין הנתבעת 3, לפיו השכירה הנתבעת 2 לנתבעת 3 את הנכס לתקופה של שנה שתחילתה ביום 1.8.03. לשוכרת ניתנה אופציה לשכור את הנכס לתקופה של 24 חודשים נוספים, דהיינו, עד ליום 1.8.06. דמי השכירות המוסכמים היו 500 דולר לחודש. תביעת התובעת וטענות הצדדים: לאור הרשום בנסח הרישום הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים, בה תבעה מהנתבעים לפנות את הנכס ולסלק ידם ממנו ולהחזירו לה, וכן לשלם לה דמי שימוש ראויים לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה. הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה, מכיוון שהמקרקעין שייכים לעירייה, ניתנה להם הבטחה שלטונית לרכישת הנכס וכי יש לפצות אותם על השקעותיהם בנכס. העדויות: מטעם התובעת העידו פקידת התובע, גב' אמליה יפרח, ושמאי המקרקעין, מר גלעד אברם. מטעם הנתבעים העידו מר עמנואל רגב, מר מנחם לויזון, שמאית המקרקעין גב' אחוות משולם, גב' חנה נגר מזכירת הועדה המקומית והנתבע 1. אתייחס לעדויות אלו ככל שצריכות הן להכרעה בסכסוך. כל העדים נחקרו חקירות שכנגד. לאחר תום פרשת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם. דיון ומסקנות: רישום המקרקעין על שם התובעת: התובעת צירפה לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית מטעמה נסח רישום ממנו עולה שהמקרקעין עברו הליך של הסדר, ולאחריו נרשמו על שם התובעת ביום 3.4.1997 (לאחר חתימת החוזה בין הנתבעת 2 ומניוביץ). סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן-"הפקודה") קובע כי הרישום של מקרקעין בפנקס החדש לאחר ההסדר יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה. הדרך היחידה העומדת בפני הנתבעים לתקוף את רישום המקרקעין על שם התובעת לאחר ההסדר היא זו הנקובה בסעיף 93 לפקודה, הקובע כדלקמן: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר." כאשר בית המשפט המוסמך על פי סעיף 1 לפקודה הוא בית המשפט המחוזי. רישום הערה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות: טוענים הנתבעים כי מאחר ורשומה הערה לטובת הוועדה המקומית, הרי עברה הבעלות במקרקעין לוועדה המקומית. סבור אני שיש לדחות טענה זו. ההודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות אין בהן כדי להעביר את זכות הקניין בנכסים שמתכוונים להפקיעם. רק פרסום הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות מעבירה את זכות הקניין. הוועדה המקומית לא פרסמה כל הודעה לפי סעיף 19, ולכן לא עברה זכות הקניין בנכס. יתירה מכך, מעדותה של כב' חנה נגר עולה שהמקום בו מצוי הנכס מיועד למסחר ולמגורים ולא לצרכי ציבור, וממילא הוועדה המקומית אינה יכולה להפקיע אותו. חזקה נוגדת: טענת הנתבעים כי הם רכשו את הנכס ממחזיקיו הקודמים הינה למעשה טענה של חזקה נוגדת. משנרשמו המקרקעין על שם התובעת לאחר הסדר, ממילא יש לדחות את טענות הנתבעים בדבר חזקה נוגדת. כמו כן, סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן: "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה." סעיף זה בא להסדיר את היחס בין טענת חזקה נוגדת שניתן היה לטעון אותה לפני כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף (1.1.1970) לבין הרישום לאחר ההסדר. הנתבעים לא יכולים לטעון טענת התיישנות, שכן הם קבלו את המקרקעין בשנת 1996, בהתאם לחוזה שנחתם בין הנתבעת 2 לבין מניוביץ, כאשר בחוזה נרשם במפורש שהבעלות בקרקע הינה של המינהל, וכי הנתבעת 2 רוכשת ממניוביץ אך ורק את זכות השימוש והחזקה. רכישה מען זו היתה צריכה לקבל את הסכמת המינהל. משלא דאגו הנתבעים 1 ו-2 לקבלת הסכמת המינהל, אין להם אלא להלין על עצמם. גם פנייתו של הנתבע 1 למינהל לצורך הסדרת זכויותיו מהווה הודאת בעל דין שהזכויות בנכס אכן שייכות לתובעת בלבד. ההבחנה בין הזכויות בקרקע לבין הזכויות במבנה: טוענים הנתבעים שהם בנו את המבנה או השקיעו בבנייתו, ולכן יש להבחין בין הזכויות במבנה לבין הזכויות בקרקע, או לפחות לגבות דמי שימוש ראויים אך ורק בגין הקרקע ולא בגין המבנה. סבור אני שיש לדחות את טענותיהם אלו של הנתבעים מהסיבות כדלקמן: ההבחנה בין הבעלות על הקרקע לבין הבעלות על המבנה בוטלה בעת כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף ביום 1.1.1970. ביטול זה כלול בסעיף 12 לחוק המקרקעין הקובע כי "הבעלות במקרקעין חלה על כל הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקה מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר." הנתבע 1 לא המציא כל מסמך אודות השקעותיו במבנה. למעט אמירה כזו או אחרת בתצהירו, אין לנתבעים כל ראיה שהיא על השקעות אלו. הנתבעים 1 ו-2 יכלו להוכיח השקעות אלו על ידי המצאת דו"חות מס הכנסה בדבר פחת בגין ההשקעות במבנה. גם ראיה מעין זו לא הגישו הנתבעים; עדת הגנה מס' 4, גב' חנה כהן, העידה שמדובר במבנה ערבי ישן שאין לגביו היתר בנייה (ראה עמ' 67 לפרוטוקול). משמע מכך שהמבנה היה קיים מקדמת דנא, עוד לפני ימיו של מר ארכה. דיירות מוגנת ובר רשות: טוענים הנתבעים שהם דיירים מוגנים וברי רשות המקרקעין. אין לי אלא לדחות את טענתם זו. הנתבעים 1 ו-2 חתמו על חוזה עם מניוביץ לרכישת זכות החזקה בנכס, כאשר היה ידוע להם שהזכות שהם מקבלים היא זכות חזקה בלבד, ועליהם להסדיר זכויותיהם במינהל מקרקעי ישראל. משמע מכך שהיה ידוע להם שעליהם להודיע למינהל על העברת הזכויות ולשלם דמי הסכמה. התובעת הגישה תביעת פינוי נגד מניוביץ כבר בשנת 1991, תביעה אשר נמחקה לצורך נסיון להסדרת הזכויות. לאחר מחיקת התביעות, העבירו מניוביץ את הנכס לנתבעים 1 ו-2, בלי להודיע למינהל. הנתבעים 1 ו-2 לא הודיעו לתובעת על העברת החזקה אליהם, וכשנודע לה על כך, ולאחר שהחליטה להגיש תביעות פינוי עקב כשלון המגעים להסדיר זכויות המחזיקים, הגישה כנגדם את תביעה זו. אם התובעת לא הסכימה להחזקתם של מניוביץ בנכס, והגישה כנגדם תביעת פינוי, שלאחריה העבירהו מניוביץ את הנכס לנתבעים 1 ו-2 ללא ידיעת התוהעת, הסכמה לדיירות מוגנת או לבר רשות לנתבעים מניין? יתירה מכך, פנייתו של הנתבע 1 למינהל להסדרת זכויותיו בנכס, ואי הסדרת זכויות הנתבעים בנכס עד עתה, מעידים שאין לנתבעים כל זכות דיירות מוגנת ולא זכות של בר-רשות. הבטחה שלטונית: טוענים הנתבעים שניתנה להם הבטחה שלטונית להסדרת הזכויות. קראתי את כל חליפת המכתבים בין עיריית יהוד לבין המינהל ולא מצאתי כל התחייבות של המינהל להסדרת הזכויות של המחזיקים שלא על דעת המינהל. לכל היותר היתה נכונות לבדוק פתרונות כאלה ואחרים. הנתבע 1 נשאל בחקירתו הנגדית מי נתן לו את ההבטחה השלטונית להסדר הזכויות, ותשובתו היתה שעיריית יהוד נתנה לו הבטחה זו. (ראה לענין זה עמ' 13 לפרוטוקול המוקלט). התחייבות מעין זו לא מחייבת את התובעת. פינוי הנכס: לאור כל האמור לעיל, התובעת היא הבעלים הרשום והחוקי של הנכס, וזכאית היא לקבל לידיה את החזקה בנכס. טוענים התובעים שיש לפצותם על השקעותיהם בנכס. שהנתבעים אל הצליחו להוכיח מה היו השקעותיהם בנכס. אמנם הנתבעת 2 שילמה למניוביץ את הסך 70,000 דולר עבור הציוד וזכות השימוש והחזקה, אך אין כל פירוט לגבי הציוד שהיה בנכס בשנת 1996, אין פירוט מהו הסכום ששילמה עבור ציוד זה, ומהו הסכום ששילמה עבור זכות השימוש והחזקה. בכל אופן, הנתבעת 2 ידעה היטב בעת רכישת הזכויות בנכס שאינה רוכשת זכויות בעלו, וכי עליה להסדיר זכויות אלו במינהל. סבור אני שעל מנת לתבוע את דמי הפינוי, היה על הנתבעים 1 ו-2 או על הנתבעת 2 להגיש תביעה כספית ולשלם אגרה בהתאם, על מנת שייפסקו לטובתה דמי פינוי. בכל אופן, את דמי הפינוי ניתן לתבוע גם אם הנתבעים 1 ו-2 אינם נמצאים בנכס. אין בדברי אלו כדי קביעה שהנתבעים 1 ו-2 זכאים לדמי פינוי. דמי שכירות ראויים: מאחר וקבעתי שלנתבעים אין כל זכות בנכס, הרי שיש לדון בתביעת התובעת לדמי שימוש ראויים. לגבי הנתבעת 3 אין כל ראיה שבעת החתימה על חוזה השכירות היא ידעה שהנכס שייך לתובעת ולא לנתבעים 1 ו-2. לכן אין לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים עד למועד הגשת כתב ההגנה. אין ראיה שהנתבעת 3 אכן מימשה את האופציה שניתנה לה בחוזה. אם כי, מאחר וידוע שהנתבעת 3 נמצאה בנכס, יש ליתן כנגדה פס"ד לפינוי. התובעת המציאה חוות דעת של שמאי מקרקעין לפיה דמי השימוש הראויים בחנות הינם בסך 2,500 ₪ לכל חודש. הנתבעים הגישו חוות דעת של שמאית מקרקעין, אך בחוות דעת זו היא התייחסה לדמי שימוש ראויים לגבי רכיב הקרקע של הנכס ולא לדמי השכירות של כל הנכס, דהיינו גם של הקרקע וגם של המבנה. לעיל קבעתי כי המבנה היה קיים עוד מלפני תקופתו של מר ארכה, ולמעשה מדובר במבנה ערבי ישן. מאחר והנתבעים 1 ו-2 לא הוכיחו את טענותיהם אודות ההשקעות בנכס, ולאור הוראות סעיף 12 לחוק המקרקעין, זכאית התובעת לקבל דמי שימוש ראויים גם בגין המבנה. בתיק הנכס אצל התובעת שהוגש בהסכמה (מוצג ת/3) מצוי העתק חוזה שכירות שבין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3. דמי השכירות שנקבעו בחוזה השכירות היו 500 דולר לכל חודש שכירות. שער הדולר ליום הגשת התביעה היה 4.57 ₪ לדולר ארה"ב. דהיינו דמי השכירות המוסכמים היו בסך 2,285 ₪ לכל חודש שכירות. סכום זה קרוב להערכתו של מר גלעד אברם השמאי מטעם התובעת. לאור העובדה שבמסמכי התובעת ישנה ראיה לגבי דמי שכירות ששולמו בפועל, יש להתחשב בראיה זו לקביעת דמי השימוש הראויים. הנתבעים 1 ו-2 הודו שהם מחזיקים בנכס מאז שנת 1996. לכן עליהם לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים עבור התקופה של 7 שנים שלפני הגשת התביעה. לאור זאת, דמי השימוש הראויים להם זכאית התובעת הינם 191,940 ₪ (= 84 חודשים X 2,285 ₪). סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: על הנתבעים 1, 2 ו-3 לפנות את המקרקעין ובית העסק הנמצאים ברחוב סעדיה חתוכה 25 בשטח של 48.36 מ"ר הידועים כגוש 6692 חלקה 26 (מגרש 807) ביהוד המסומנת במספר 15 במוצג ת/2 (להלן-"הנכס") ולסלק ידם ממנו, ולהשיבו לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. על הנתבעים 1, 2 ו-3 למלא אחר האמור בסעיף זה עד ליום 1.11.09, על מנת לאפשר להם לבוא בדברים על התובעת להסדרת החזקתם בנכס בכל דרך שיסכימו עליה, או לנקוט בכל הליך משפטי שיחפצו; על הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בנכס בסך 191,940 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (27.5.04) ועד ליום התשלום בפועל; הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פינוידייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעיןתביעת פינוי