כיבוד צ'קים מזויפים בבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כיבוד צ'קים מזויפים בבנק: פתח דבר האם התרשל הבנק - הנתבע 2 - כאשר לא מנע הוצאת כספים במרמה מבעל חשבון קשיש , באמצעות שיקים מזויפים משוכים על חשבונו שהציג לפרעון הנתבע 1. האם ניתן לראות בהתנהגותו של בעל החשבון הקשיש משום אשם תורם בכך שאיפשר לזר גישה לפנקסי השיקים שלו. מבוא הליך זה נפתח כתביעה בסדר דין מהיר, שהגיש התובע נגד הנתבע 1 שהציג עצמו בפני הנתבע 2 כ"מטפל" התובע ונגד הנתבע 2 אצלו התנהל חשבון הבנק של התובע אשר רוקן על ידי הנתבע 1. הנתבעים 1ו-2 נתבעו להשיב לתובע יחד ולחוד את הסך של 44,000 ₪ שנימשך מחשבונו, בתוספת 513 ₪ בגין עמלות. הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים, על כן ניתן נגדו פס"ד על מלוא סכום התביעה. טענות התובע התובע הינו פנסיונר כבן 74 , לאחר שני אירועים מוחיים, מסתייע בעזרה , בענייננו של מטפל שנישכר בשלב ראשון באמצעות חברת כח אדם ובשלב שני סעד את התובע "בהתנדבות". כאמור הנתבע 1 עבד אצל התובע כמטפל סיעודי. לטענת התובע גנב ממנו הנתבע 1 עשרה שיקים , זייף אותם, הפקיד את חלקם בחשבונו, ואת האחרים גבה. לגירסת התובעת זייף הנתבע 1 את חתימת בעל החשבון וביצע את הפעולות אצל פקידת בנק של הנתבע 2.   לטענת התובע די בהתבוננות בעין לא מקצועית בשיקים על מנת להיווכח בזיוף חתימתו.   בנוסף טען כי בנקל ניתן היה לראות את זיוף חתימתו של מושך הצ'ק. בחלק מהשיקים שובש שמו בגוף החתימה. עת נרשם לדוגמא "בולמברג" במקום "בלומברג". היעלה על הדעת כי אדם ישבש את שמו בחתימתו?   טענת התובע לעניין זיוף חתימותיו נתמכה בחוות דעת גרפולוג מומחה עלפיה זוייפו חתימות התובע על גבי השיקים "בסבירות גבוהה מאוד".   עוד טוען כי פקידת הבנק אכן הבחינה בבעייתיות בפעולות הנתבע 2, אלא שלא עשתה די כדי לבדוק את הדבר וכך ברשלנות לא עצר הנתבע 2 את פירעון השיקים.   טענות הנתבע 2 ראשית טען לאשם תורם מצד התובע בכך שלא דיווח על גניבת השיקים מייד עם התרחשות הגניבה.זאת בהתאם לסעיף 11 להסכם בין הצדדים, אשר קובע כי חובה על בעל החשבון להודיע לבנק מייד על גניבה כאמור. קרי., התובע לא ערך מעקב מתמיד אחר מצב חשבונו ותרם במחדלו לנזק.   שנית טען כי כלל לא ניתן היה לזהות כי מדובר בחתימה מזויפת.   ולבסוף טען כי העמלות שנגבו הם בסך 415 ₪ בלבד.   יצויין כי בכתב הגנתו טען הנתבע 2 למניעות. לאמור כי התובע מנוע מלטעון טענת זיוף הואיל והנתבע 1 היה "שלוחו".   מעיון בסיכומים מטעם הנתבע 2, עולה כי זנח טענה זו, ככול הנראה על רקע חקירות העדים אשר שללו יחסי שליחות בין הנתבע 1 לתובע.   פקידת הנתבע 2 וולרי ויינר מסרה תצהיר לתמיכה בעמדת הבנק. בתצהירה טענה כי "זיהתה" את מושך הצשיקים הנתבע 1 "אשר הזדהה כמטפלו של התובע" והיה מגיע מעת לעת ומבצע משיכות בקופה באמצעות שיקים המשוכים על שם התובע" - עוד טענה כי השוותה את החתימה על השיקים "אשר נחזתה להיות תקינה לדוגמאת החתימה של התובע כפי שהיא מופיעה במאגר הזהויות "ומצאה שהן דומות" - סעיף 5 לתצהירה.   בסעיף 6 לתצהירה הצהירה כי בפעם הראשונה שהנתבע 1 הגיע למשוך שיקים בקופה , התקשרה טלפונית לתובע אשר אישר כי הנתבע 1 אכן מטפלו ומומסך למשוך שיקים מטעמו , "ומאז כבר הכירה את הנתבע 1" דיון בטרם אדרש למחלוקות בין הצדדים, יצויין כי בעקבות דיון קדם המשפט, החזיר הנתבע 2 את הסך של 15,000 ₪ לחשבונו של התובע, ובכך הצטמצמה המחלוקת לעניין פיצוי בגין השיקים לסך של 29,513 ₪.   המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ללקוח מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. אלא שלצד אופיין החוזי כוללות הן נורמות, אשר נקבעו במהלך שנות פסיקה רבות המטילות על הבנק חובת נאמנות וחובה מוגברת של זהירות ותום לב. - ראו ע"א 5893/91 טפחות נגד צבאח פדי מח(2) 596-598 בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. במקרה דנן מדובר בהסכם פתיחת החשבון (להלן: "ההסכם") הכולל בין היתר את דוגמאת החתימה של התובע דנן. ברם., ההסדרים החוזיים אינם חזות הכול. בנק , בתור שכזה כפוף לחובות נוספות, שבעיקרן שאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). נוסף על אלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין ודיני החוזים, ראו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד נח(2) 145 (17.12.2003).   חוק הבנקאות (שירות ללקוח) נועד להבטיח כי הבנקים ינהגו בציבור הלקוחות בהגינות ולא יעשו שימוש לרעה במעמדם נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בדרך כלל בין הבנק לבין הלקוחות כמקבלי שירות. דוגמה מובהקת לפערי כוחות אלה ולעמדתו הנחותה של הלקוח ניתן למצוא כבר בשלב ההתקשרות שבין הבנק ללקוח בחוזה לפתיחת חשבון. מורכבותם של חוזים מסוג זה מקשה מטבע הדברים על מי שאינו מנוסה בהתקשרויות ממן זה להבין את האמור בהם. מצב זה ניפסק,מצדיק הטלת חבות מוגברת של נאמנות זהירות ותום לב על הבנק, ראו: ע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישאל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (1993). טעם נוסף וחשוב לחובות המוגברות המוטלות על הבנקים בדין הישראלי בכלל ולא רק בחוק הבנקאות נעוץ במעמדם המיוחד של הבנקים בחיי הכלכלה והמסחר, עליו עמד בית משפט זה בפסיקתו לא אחת, בהדגישו כי הבנקים נתפשים כבעלי מעמד "מעין ציבורי" וזוכים בשל כך לאמון עד כי אלה הבאים עימם במגע נוטים לסמוך על פעולותיהם ועל מצגיהם ללא חקירה ודרישה, ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 585 (1994).   לסיכום המסגרת הנורמטיבית ומן המקובץ לעיל עולה כי הן המחוקק והן הפסיקה רואה את הבנק כבעל יתרון מובנה ביחסיו מול הלקוח ומשכך כפוף לחובות מוגברות מתוקף יתרון זה. עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום-לב, נאמנות זהירות, וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן ולביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על-פי נסיבותיו של כל מקרה. עוולת הרשלנות כידוע, ארבעה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: חובת זהירות (מושגית או קונקרטית), רמת הזהירות, נזק וקשר סיבתי בין אי קיומה של רמת הזהירות לבין הנזק. בענייננו, אין צורך לדון ביסוד החובה, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי על בנק מוטלת החובה המושגית לנקיטת רמת הזהירות על מנת שהלקוח לא יינזק. כן אין מחלוקת בין הצדדים, כי על הבנק מוטלת חובה קונקרטית לנקיטת רמת הזהירות הנדרשת כלפי התובע כדי שלא יינזק. המחלוקת העיקרית בין הצדדים קשורה ברמת הזהירות הנדרשת. כך למשל טוען הבנק כי הבנק אינו בלש או חוקר פרטי, כך גם עובדיו אינם גרפולוגים ולא ידעו לזהות חתימה מזוייפת. מנגד טוען התובע כי פקידת הבנק הודתה כי לא בדקה את החתימה "מספיק בדייקנות", כך שרמת הזהירות שגילה הבנק הייתה הרבה מתחת למצופה מבנק סביר.   רמת הזהירות הנדרשת בעוולת הרשלנות קבועה בסעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על-פיה מוטלת החובה לנקוט כל אותם אמצעי הזהירות שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. בענייננו, חובתו של הבנק הינה לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין. רמת זהירות משקפת את הרעיון, כי אחריות הבנק אינה מוחלטת. היא מהווה ביטוי לתפישה, כי גוף או אדם אחראי ברשלנות רק אם לא נקט אמצעי זהירות ראויים. רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות. עם זאת, רמת הזהירות אינה מחייבת נקיטת אמצעים כלפי כל סיכון אפשרי. רמת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעים כלפי סיכון אשר לגביו קיימת הסתברות סבירה כי יתרחש, ראו: דנא 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן פ"ד מז(5) 31(1993) (להלן: "עניין פרוסט").   כאמור, קיימת פסיקה ענפה וספרות מקיפה בדבר חובות הבנק כלפי הלקוח ובדבר היקף פרישתה של אחריות הבנקים. ככלל, הנטייה הניכרת בפסיקה, כמו גם בחקיקה, הינה להרחיב את אחריותם של בנקים כלפי לקוחותיהם. בנק חייב לפעול במיומנות, במקצועיות, ובזהירות, בעת שהוא מבצע עסקאות עבור לקוחותיו. על כך עמד כב' הנשיא שמגר, בפסק-דין טפחות, 585: "10. מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין הבנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר הבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד הבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה: א' פורת, "אחריותם של הבנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (לשכת עורכי-הדין - ועד מחוז תל-אביב, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 324). מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל." (ראו גם: דנ"א 91/1740 הבנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז (5) 31, ע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(4) 94, ע"א 1286/90 הבנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 817 ומאמרו של פרופ' אריאל פורת "אחריותם של הבנקים בגין רשלנות-התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב- תשנ"ג, (לשכת עורכי-הדין מחוז תל-אביב, א' רוזן- צבי עורך, תשנ"ד) 324). בע"א 636/89 כחולי נ' הבנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, קבע כב' השופט אור, כי על הבנק לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויות, ולדאוג שכספו או נכסיו המופקדים בבנק לא ייפגעו. במסגרת זו עליו לנהוג בזהירות בכדי למנוע מרמה בחשבונות הלקוח ובנכסיו שבבנק. ראו פסק דינה של כבוד השופטת רינה משל (מחוזי ת"א) בת.א. 1497/99 מיום 4.4.2006 מהגר ברוך נ בנק הפועלים בע"מ, .   ג. עם זאת, קובעת הפסיקה, כי חובות הזהירות, הנאמנות והגילוי של הבנק כלפי לקוחו משתנות ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו (ראה: פסק-דין טפחות, 592 ): "18. יחד עם זאת, אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו'רמת הנאמנות' הנדרשים מהבנק על לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק."   בענייננו נלמדת רמת הזהירות הנמוכה שהפגין הנתבע 2 כפי שבאה לידי ביטוי בעדותה של פקידת הבנק הגב' ולרי ויינר (להלן: "פקידת הבנק") בדיון מיום 25.11.2008. כאשר נשאלה פקידת הבנק מדוע החליטה להתקשר לתובע כאשר הנתבע 1 הגיע לפדות את השיקים, לדבריה: "אני משיבה שהתקשרתי, כי מוריס אמר: את יכולה להתקשר ולבדוק עם התובע שאני המטפל, וזה בסדר. לא זוכרת למה התקשרתי, אולי בגלל החתימה. לא זוכרת. אני לא מתקשרת לכל אחד שבאים למשוך בשבילו כסף.".   ודוק, פקידת הבנק אינה מתקשרת לבעל החשבון בכל מצב בו מגיע אדם לבצע פעולות אולם במקרה דנן היא כן התקשרה, לטענתה כנראה" בגלל החתימה". קרי לא מדובר בפעולה רגילה וטבעית בפעילות הבנק, ופקידת הבנק הבינה זאת! אולם כאשר נשאלה ע"י בית המשפט בדיון הנ"ל, כיצד ביצעה את השיחה לתובע, ענתה: "מוריס אמר לי לאיזה מספר לצלצל. יכול להיות שהוא נתן לי מס' טל' של סבא שלו.".   יוצא אם כך כי ניתן בהחלט להסיק כי אכן התעורר חשדה של פקידת הבנק אשר ביצעה בדיקה טלפונית סבירה לכאורה עם בעל החשבון - התובע דנן, אולם ביצעה אותה תוך הסתמכות על מספר טלפון שנתן לה מבצע הפעולה החשודה ולמעשה החשוד בעצמו זאת להבדיל ממספר הטלפון של התובע - לקוח הבנק המופיע ברישומי הבנק, מספר הטלפון מצוי בידי הבנק וצורף לכתב ההגנה כנספח א' (פרטי בעל החשבון). ויפים לעניין זה דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק, בעניין פרוסט (שם בעמוד 86):   "כאשר עניין לנו ברמת זהירות הנדרשת בעוולת הרשלנות, עשוי אדם להתרשל גם מקום שלא עצם עיניו מלראות, וזה מקום שלא ערך חקירה בתום-לב. הרשלן עשוי שיהיה תם לב. הרשלנות באה להתגבר על הטיפשות. היא לא באה להתגבר על התמימות." זאת ועוד., המצהיר מטעם הנתבע 2 מר ספורטה , סגן מנהל הסניף אישר בעדותו בע 11 לפרטיכל לפחות בהתייחס לצ'קים מספר 676 ו-678 כי מלכתחילה לא היו תקינים ולא היה כל מקום לכבדם! בחינת הנתונים והעובדות האובייקטיביות: זאת לציין ולהדגיש כי כל הצ'קים נשוא התביעה, נמשכו כולם מפינקס שיקים אחד של התובע - כך על פי מספרי הצ'קים. הצ'קים - 10 במניין , נמשכו כולם בתוך פרק זמן מאוד קצר - בין 2.2.2006 ועד 9.3.2006. בנקאי סביר שהיה נותן דעתו לעצם העובדה כי צ'קים נמשכים בתדירות גבוהה מחשבונו של התובע , על ידי אותו אדם, הם צ'קים רציפים בסידרה!. כלומר שמספריהם הסידוריים רציפים בין 669 ל-680 . כאשר בסדרה זן חסרים צ'קים שמספריהם הסידוריים 669, 673 ו-674.- גם בכך היה לדעתי כדי לעורר חשד של בנקאי סביר!. זאת ועוד., מבחינת חתימות התובע על גבי הצ'קים ניתן להסיק בוודאות שוני ביחס לדוגמאת החתימה של התובע . הן בהחלפת מיקום שם פרטי ושם משפחה והן בשיבוש שמו כאמור. והשאלה הנשאלת היא האם בדקה בכלל פקידת הבנק את התאמת חתימת התובע - בעל החשבון לחתימה על הצ'קים מושא התביעה? למראה השוני הרב בין החתימות , אינני מאמינה שערכה בדיקה כלשהי, ובכל מקרה לא ערכה הבדיקה בזהירות הראויה המתבקשת!   לאור כל האמור לעיל, המסקנה המתחייבת היא כי הנתבע 2 באמצעות פקידתו ולרי ויינר לא פעל ברמת הזהירות הסבירה והמצופה . הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע, הפרה גסה וברשלנות חמורה!. מבלי לקבוע מסמרות בהתייחס להתנהגותה של הפקידה, אקבע רק כי פקידת הבנק אכן זיהתה כי פעילויות הנתבע 1 בחשבון אינן כשורה, כי חריגות הן ומשכך ביקשה לבדוק עם התובע את הסכמתו לפעולות האלה. אלא שברי כי היה עליה להימנע מלאפשר את ביצוע הפעולות, מה גם שחתימות מושך הצ'קים לא תאמו ולו במקצת את חתימות התובע בדוגמאת החתימה שלו אצל הנתבע 2 לא למותר לצפות מפקידת בנק לדרוש מאת הנתבע 1 כי ידאג לייפוי כוח נוטריוני חתום ברצותו לבצע פעולות ולמשוך כספים מחשבונו של התובע.   אשר ליסודותיה הנותרים של עוולת הרשלנות, נזק וקשר סיבתי בגין אי קיומה של רמת הזהירות לבין הנזק. הנזק אינו שנוי במחלוקת ועומד על סך 29,513 ₪ אותם הוציא הנתבע 1 מחשבונו של התובע. באשר לקשר הסיבתי, גם הוא נחזה בנקל, שכן בהיעדר הסכמת הבנק לביצוע הפעילות היה נותר הנתבע 1 עם שיקים שאינם ניתנים לפירעון.   אשם תורם הנתבע 2 מפנה לע"א 1166/06 מכוחו מבקש להסיק כי אין מניעה להטיל אחריות על הלקוח מקום בו קיימת התרשלות מצדו. בחנתי היטב את פס"ד הנ"ל, שם נקבעה אומנם חלוקת אחריות בין הבנק ללקוח, אולם כעולה בפס"ד שם נסתמך כבוד השופט בנימין ארבל על ממצאי הערכה הדיונית אשר קבעה כי "מצא בית המשפט כי אף אפרת נהגה בחוסר זהירות רבתי בניהול החשבון..." (ההדגשה שלי), ראו שם: עא (נצ') 1166/06 ברגר שולמית נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף יוקנעם (טרם פורסם) (25 בינואר 2007).   דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברים שנאמרו על ידי המלומד אריאל פורת במאמרו אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב תשנ"ג בעריכת אריאל רוזן צבי - הוצאת לשכת עורכי הדין ועד מחוז תל-אביב עמוד 324 בעמ' 338: "עם זאת אני סבור, שאין לפסול על הסף אפשרות נוספת - שלא נידונה בפסקי הדין שתוארו ואשר פרופסור ברק העלה אותה לראשונה במאמרו - לחלק את האחריות לנזק, במקרים מסוימים, בין הבנק לבין הלקוח. פתרון זה עשוי להתאים למצבים שבהם בוצע מעשה המרמה על-ידי צד שלישי שלא היה עובד של הבנק; הבנק מצידו התרשל ולא איתר את מעשה המרמה; אלא שגם הלקוח התרשל באופן חמור." (ההדגשה שלי כ.ל.) מן האמור לעיל עולה, כי כאשר הלקוח "התרשל באופן חמור" או "נהג בחוסר זהירות רבתי" ניתן לייחס לו אשם תורם ולהורות על חלוקת האחריות לנזק. אלא שבמקרה דנן, אין ללמוד או להסיק על התרשלות חמורה מצידו של התובע.לגירסתו שלא ניסתרה ואני מקבלת אותה , השיקים נשוא התביעה נגנבו מביתו של התובע ממגירתו האישית, כאשר הוא מצדו כעבור זמן קצר יחסית גילה את דבר הגניבה ודיווח לנתבע 2 . התנהגות זו של התובע ראויה ומקובלת, בוודאי שאין לייחס לו התרשלות חמורה וחוסר זהירות רבתי. סוף דבר בנסיבות דנן, מסקנתי היא כי התנהגותו של הנתבע 2 עלתה כדי רשלנות חמורה . פקידת הנתבע 2 נהגה בכיבוד צ'קים מחשבונו של התובע , לרבות לידי מאן דהוא שטען שהוא "מטפל" של התובע מבלי לבדוק, מבלי לוודא ולו באמצעות יפוי כח או תעודת זהות התובע נהגה בחוסר מקצועיות ובאי אכפתיות בהתייחס לאפשרות הבהחלט צפוייה של גניבה וזיוף חתימות התובע על הצ'קים שנמשכו מחשבונו.ברשלנותה כאמור גרמה לנזק ללא אשם תורם מצד התובע. מחייבת את הנתבע 2 במלוא סכום התביעה המתוקנת, קרי בסך 29,513 ₪. באשר לעמלות, הגיש הנתבע 2 את תצהירו של סגן מנהל סניף הבנק, לפיו גובה העמלות הינו 415 ₪ ולא 513 כפי שטען התובע. החישוב כפי שערך המצהיר מקובל עלי, ועל כן ישיב הנתבע 2 סך של 415 ₪ בגין עמלות. באשר לחוות דעת הגרפולוג, זו בוצעה לאור מחלוקת בין הצדדים באשר לזיוף, לאור העובדה כי הנתבע 2 עמד על דעתו כי לא בהכרח מדובר בזיוף עליו לשאת בשכר טרחת הגרפולוג בסך 3,000 בצירוף מע"מ. כמו כן מחייבת הנתבע 2 בהוצאות אגרה שהוצאו בפועל בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל ובשכר טרחת בא כוחו של התובע בסך 9000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. שיקיםזיוףבנק