קללות בין שכנים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קללות בין שכנים: מבוא: 1. זוהי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). 2. במועד הרלוונטי לתביעה, התגוררה התובעת עם בעלה בקומה השנייה והשלישית בבית משותף בצפת. בקומת הקרקע התגורר בנו של הנתבע, עמנואל, עם רעייתו. הנתבע אינו מתגורר בבניין, אך נהג להגיע לביתו של עמנואל, הלוקה בנכות בשיעור 100%, ומשותק בפלג גופו הימני. 3. בין התובעת לבין עמנואל ורעייתו, היה קיים סכסוך שכנים ממושך ומר. בין היתר נסב הסכסוך, על ארובה לתנור הסקה שהתקין עמנואל על הקיר החיצוני של הבית המשותף, ללא היתר, שהתובעת התנגדה להתקנתו. 4. ביום 14.8.03 (ולא כפי שצוין בכתב התביעה, ביום 14.3.03), התלהט ויכוח בין הצדדים, והנתבע הזמין את המשטרה. כשהגיעו השוטרים למקום, אמר הנתבע לתובעת בנוכחותם: "זונה בת זונה, ימחק שמך." דבריו אלה, מהווים עילת התביעה נגדו. טענות התובעת. 5. לטענת התובעת, במשך שנתיים סבלה מהתנכלויות מצד הנתבע ומהטרדות בלתי פוסקות, על רקע יחסי השכנות רצופים מריבות. הארובה שהותקנה על ידי עמנואל על קיר הבית המשותף, הפריעה לשימוש התובעת במקרקעי,ן ופגע בזכויותיה. התובעת הינה אישה משכילה, מורה בבית ספר תיכון המועסקת ע"י משרד החינוך ומוערכת מאד בקרב קהילתה, מכריה ושכניה. דבריו של הנתבע, אשר הושמעו בנוכחות שוטרי משטרת ישראל ושכנים נוספים, העליבו את התובעת וגרמו לה עוגמת נפש עצומה וכן פגעו בשמה הטוב ובכבודה. הפרסום פגע במשלח ידה של התובעת, בעיסוקה ובמקצועה כמורה במדינת ישראל. הדברים נאמרו על ידי הנתבע בזדון ובכוונה לפגוע בתובעת ומעולם לא התנצל בפניה. טענות הנתבע. 6. הנתבע טוען, כי הזעיק את המשטרה כדי למנוע מהתובעת לפרק את הארובה אשר הותקנה ע"י בנו עמנואל. התובעת היא זו אשר מתנכלת לנתבע ולעמנואל, מפיצה שקרים וכותבת דברי שטנה ונאצה עליהם. ביום האירוע, בעת שהגיעו למקום השוטרים, אשר הסבירו לתובעת כי אסור לה לגעת בארובה ועליה לפנות בעניין זה לגורמים המוסמכים, התריסה התובעת כלפי הנתבע, כי זייף את חתימות השכנים האחרים בבניין, לצורך קבלת היתר בנייה לארובה. דבר זה העלה את חמתו של הנתבע, והוא הגיב כנטען על ידי התובעת. מיד אחר כך, בעת שנחקר במשטרה, הביע הנתבע את צערו והתנצלותו על הדברים שאמר בעידנא דריתחא ובלהט הויכוח, מבלי שהתכוון לדברים שנאמרו. לטענת הנתבע, הדברים שאמר אינם עולים לכדי פרסום לשון הרע, על פי הגדרתו בחוק. בנוסף, טוען הנתבע להגנה על פי סעיפים 15(3), 15(8), 15(10), 16(א), 19(3) ו-19(4) לחוק. לטענתו, התובעת מגזימה ו"מנפחת" את האירועים מעבר לכל פרופורציה. הדברים נאמרו אך בנוכחות השוטרים. התובעת מנעה מעמנואל התקנת ארובה לחימום דירתו ופנתה באין ספור תלונות בעניין זה לעיריית צפת, למשרד לאיכות הסביבה ולוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בעקבות תלונות אלה, הוצא צו הפסקת עבודה והנתבע הועמד לדין. בסופו של דבר אושר סיכום בין הצדדים, לפיו הארובה תפורק ותועתק למקום אחר. כל זאת תוך גרימת נזק מטרד והוצאות לנתבע ולעמנואל, פרי עיקשותה של התובעת והיותה אשת ריב ומדון. התובעת אף איימה על הנתבע וניסתה לתקוף אותו פיזית. המקרה הנדון, על הרקע בו נאמרו הדברים, אינו מהווה הוצאת לשון הרע. לחילופין, אין התובעת ראויה לפיצוי, שכן להתנהגותה הייתה תרומה של 100% לאירוע. דיון. 7. אין מחלוקת, כי הנתבע אמר לתובעת הדברים המיוחסים לו. המחלוקת מתמקדת באירועים עובר לאותה אמירה, הרקע לאמירה ובשאלה, האם הדברים מהווים הוצאת לשון הרע כנגד התובעת. 8. מהראיות שהוצגו עולה, כי קדם לסכסוך בין הצדדים סכסוך בין התובעת ובעלה לבין בעלת הדירה שהושכרה לעמנואל ולרעייתו - הגב' אושרת בורו. על פי תצהירה של אילנה רוזובסקי (נ/5), אמה אל אושרת, מתנהל במשך שנים ארוכות הליך משפטי בתביעה שהוגשה נגד התובעת, בגין חריגות בניה שבוצעו על ידה. נראה שהליכים אלה הביאו את התובעת "לעמוד על רגליה האחוריות", כנגד שוכרי הדירה של אושרת, בכל הקשור לביצוע עבודה הטעונה היתר. כאשר הנתבע התקין ארובה על הקיר החיצוני של הבית המשותף ללא היתר, התובעת פעלה ללא לאות כנגד הנתבע ואף הביאה להעמדתו לדין, באישום פלילי של בנייה ללא היתר. 9. בשלב מסוים, הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה הארובה תוסר ממקומה ותותקן בקיר אחר של הבית. התובעת הסירה התנגדותה למתן היתר בנייה להתקנת הארובה, אך כאשר נוכחה לדעת שבכוונת הנתבע להעתיק את הארובה למיקומה החדש, לפני קבלת ההיתר, התנגדה לכך בכל תוקף, ואף טענה כלפי הנתבע, כי זייף את חתימתה של אושרת כדי לקבל היתר בנייה לאותה ארובה. 10. היחסים בין התובעת ובעלה לבין הנתבע, בנו עמנואל ורעייתו, היו רצופים העלבות הדדיות, גידופים הדדיים והתגרויות הדדיות. אין לומר, כי צד אחד היה צדיק תמים והצד שכנגד רשע מרושע. שני הצדדים תרמו להחרפת היחסים ביניהם. גם התובעת לא טמנה ידה בצלחת. 11. כך למשל, התובעת ובעלה שיגרו לבית הדין הרבני מכתב שכותרתו "בקשה לביטול שייכות לעם היהודי של מר עמנואל אלבז וגב' אלונה דרובציבסקי". המכתב רצוף הכפשות קשות (נספח ב' ל-נ/2) ומהווה הוצאת לשון הרע של התובעת ובעלה כנגד עמנואל ורעייתו, הכפשות שאין להם כל קשר לנושא הסכסוך בין הצדדים, ונועד אך להזיק לעמנואל ולרעייתו. 12. ביום האירוע כאמור, הנתבע ביקש להעתיק את הארובה למקום אחר, התובעת הטיחה כלפיו כי הוא זייפן, והנתבע איבד את עשתונותיו וגידף את התובעת. 13. אף שהנתבע הזעיק את המשטרה, נחקר בחשד לביצוע עבירה של "העלבה" (ככל שעבירה זו קיימת בדין הישראלי (?!)). בהודעתו אמר הנתבע: "...והפעם החמישית חוזרת (התובעת - ב.ס) על ההאשמות השקר שלה והמעליבות ביותר בכך שמשקרת באומרה שאני זייפתי את חתימות השכנים דבר אשר הפיצה גם בעיריית צפת... הדבר העלה את חמתי והגבתי בקללה שאני מצטער עליה..." 14. בדו"ח פעולה שנערך ע"י רס"ב צביקה לוק ביום האירוע נאמר: "הגענו למקום עקב הודעה של בני אלבז, על כך שהשכנה רוצה לפרק לו את הארובה, ובמהלך הסבר של השוטר מני לגב' פייגה שתפנה לעירית צפת ולבית המשפט פתח את פיו בני אלבז וקילל בנוכחותנו את השכנה..." 15. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 מגדיר לשון הרע מהי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם"; ההלכה היא, כי יש לבחון את הדברים שנאמרו על ידי הנתבע, באופן אובייקטיבי, מנקודת מבטו של אדם הסביר. "המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסום פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי, במהותו, לאמור: לא קובע מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" (ע"א 28/95 פדרמן נ' טרנר פ"ד נו (1) 411, 420 (1995) וכן ע"א 1104-00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו (2) 607, 617 (2002)). המבחן הקובע הוא, מהי לדעת השופט היושב בדין המשמעות שאדם סביר מייחס למילים שנאמרו (ע"ד 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מ"ג (2) 333 (1989), בע' 337). 16. בשורה של פסקי דין נקבע, כי קללות וגידופים אינם בהכרח לשון הרע. כך למשל, ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ע' 11 (לא פורסם) (2006) נפסק, כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". בפסק הדין בן גביר נ' דנקנר, נדונו אמירות כגון "נאצי קטן" ו"נאצי מלוכלך". בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה (לא פורסם) (23.11.08) נקבע, כי הביטויים "זונה", "משוגעת" ו"אני אשתין עליך", נאמרו בנסיבות שאינן בגדר לשון הרע. בת"א (נה') 3828/04 עו"ד משה מנשה נ' בונן משה (לא פורסם) (5.11.08), נקבע כי הביטויים "שקרן" ו"נוכל" שנאמרו בנסיבות אותו מקרה, אינם בגדר לשון הרע. כך גם בת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ' יהונתן נ' שנקר ציונה (לא פורסם) (16.8.04), בו נקבע כי הביטויים "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" שנאמרו באותו מקרה, מהווים מעשה של מה בכך, בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית המשפט, במקרה של בן גביר נ' דנקנר, אימץ בפסק הדין את דבריו של אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, כי "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ...ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שם, ע' 131). 17. דברים אלה יפים גם לעניינו. בין התובעת ובעלה לבין הנתבע, בנו וכלתו התפתח סכסוך מר, אשר הגיע לשיא במועד האירוע, כאשר התובעת מנעה את העתקת הארובה למקום אחר, והטיחה בנתבע, כי זייף חתימה כדי להשיג היתר בנייה. ב"עידנא דריתחא", הטיח בה הנתבע קללה מכוערת. התבטאות זו, ככל שיש בה כיעור, אין בה כדי להוות לשון הרע, הן משיקולי מדיניות משפטית, והן בנסיבות בהן נאמרה, והרקע לאמירה זו. לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות, כל צד ישא בהוצאותיו. סכסוך שכניםקללות / גידופים