שינוי גובה קנס מינהלי קצוב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי גובה קנס מינהלי קצוב: בפני ערר על החלטת מר שבתאי זליקוביץ', תובע ומפקח ארצי אצל המשיבה, בקשר לקנסות מינהליים שהוטלו על העורר. הערר נסב על החלטת המפקח מיום 19.5.08, בה דחה את בקשת העורר לביטול הקנסות המינהליים. עמדת העורר: העורר הסביר, כי אינו בעל הכשרה חשבונאית ולפני שנדרש להגיש דו"חות שנתיים, לא היה לו כלל שיג ושיח עם רשות המיסים. בשנים הרלוונטיות לאירועים נשוא הערר, 2000-2006, העורר שימש קצין קרבי ביחידה מובחרת, סטודנט שעבד למימון לימודיו בתנועת הצופים ועובד זוטר כשכיר במשרד עורכי דין. הורי העורר פרודים, לטענתו למעלה מ- 17 שנה ועד היום מנהלים ביניהם הליכי גירושין קשים. העורר הינו בעל מניות מיעוט בשתי חברות משפחתיות. האחת נמצאת בשליטת אימו והשנייה בשליטת אביו. המניות הועברו לו בילדותו . הוא אף לא ידע, לטענתו, על היותו בעלים שלהם. החברות המשפחתיות לא נתנו לו דבר, למעט תקופה קצרה של מספר חודשים, אז עבד שם וקיבל שכר עבודה. העורר טוען, כי מאחר ולא ידע שהוא בעל מניות בחברות המשפחתיות, לא ידע כי עליו להגיש דו"ח הכנסות. הוא סבר כי הינו שכיר בלבד ומשכך, דיווחי המס מבוצעים ע"י מעבידיו. כאשר קיבל דרישה מרשות המיסים להגשת דו"חות שנתיים, אסף העורר טפסי 106 מכל מעסקיו בעבר ושיגר לרשות. בכך סבר כי מילא את חובותיו. בתחילת חודש נובמבר 2007, קיבל העורר דרישה חוזרת למסירת הדו"חות. העורר פנה למשרדי רשות המיסים, שם שוחח עם הגב' רחלי לוי, ואז הבין לדבריו לראשונה, כי נשלחו אליו שלוש דרישות בעבר, לרבות לכתובות בהן לא התגורר כלל. זאת למרות שעידכן במשרד הפנים את כתובת מגוריו העדכנית. הגב' לוי הנחתה את העורר להגיש למפקח בקשה לביטול הקנסות המינהליים ולשם כך פירטה בפני העורר את מספר הפקס אליו יש לשלוח את הבקשה, שם המפקח ותפקידו, וכן את עיקרי הדברים אשר עליו להזכיר בבקשתו. העורר פעל לפי המלצת הגב' לוי, והגיש דרכה בקשה לביטול הקנסות המינהליים. לטענת העורר, גב' לוי לא הסבירה לו, כי קיים צורך להגיש שני סוגים שונים של דו"חות שנתיים. הראשון, דו"חות שנתיים לשנים 2000-2006. השני, דו"ח הצהרת הון לשנת 2005. העורר נדרש להגיש מחדש את הדו"חות, שלטענת רשות המיסים לא התקבלו אצלה. ברם, העורר לא יכול היה להגיש מייד את הדו"חות מחדש. לגירסתו, במהלך התקופה, מאז ההגשה הראשונה ועד שהתעורר הצורך שנית, אבדו המסמכים והושחתו במהלך פריצה שהיתה בביתו. העורר החל לטענתו באיסוף המסמכים מחדש, הפעם בליווי של רו"ח מוסמך. בעת עריכת הדו"חות, למד העורר לטענתו, מרואה החשבון, כי לאורך התקופה הרלוונטית, היה זכאי לקבל החזרי מס מרשות המיסים בסכום העולה על 2,000 ₪. התברר לו, כי כל החזרי המס הללו, קוזזו ע"י רשות המיסים עוד בטרם הוטלו הקנסות האזרחיים וכתוצאה מכך, העורר איבד את זכותו להחזרים אלה. בשלב זה, העביר העורר את הטיפול בביטול הפחתת הקנסות לידי אביו, עו"ד דוד ידיד. לטענת העורר, עשה כן באופן זמני, מחמת שהיה עסוק בהכנה אינטנסיבית לבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. ברם, המפקח סרב לכל בקשות העורר, בין לביטול ובין להפחתה של סכום הקנס המינהלי, זאת במכתבו מיום 19.5.08. רק בשלב זה, הסתבר לעורר, כי עליו להגיש גם דו"ח הצהרת הון לשנת 2005. תוך זמן קצר עמד בדרישה זו ואף שילם תחת מחאה לקופת המדינה את מלוא חובו בגין הקנסות המינהליים. מכתבו של אבי העורר, עו"ד ידיד אל המפקח, צורף לכתב הערעור כנספח א'. מכתב התשובה של המפקח, נשוא הערעור, צורף לכתב הערעור כנספח ב'. העורר טוען, כנגד החלטת המפקח כדלקמן: ראשית, מחדליו היו בתום לב. העורר לא ידע כלל על חובתו לדווח. הראייה שבכל שנה מן השנים 2000-2006 בהן לא דיווח, למעט שנה אחת, היה העורר זכאי להחזרי מס אשר הצטברו לסכום ניכר העולה על 2,000 ₪. העורר מסביר כי אילו היה יודע על חובת הדיווח, לא היה מתמהמה מביצועה, ואף היה זוכה כתוצאה מכך, בהחזרי המס הללו. שנית, החלטת המפקח אינה מידתית. הכנסתו אינה גבוהה, כל התקופה הרלוונטית הוא הרוויח שכר נמוך מהממוצע במשק. לעומת זאת, סכום הקנסות המינהליים אותם סרב המפקח לבטל או להפחית, עמד על סך של 7,845 ₪. כאשר מצרפים לסכום זה את הפסד החזרי המס עבור השנים 2000-2006, אותם הפסיד העורר, מתקרב הסכום לכ- 10,000 ₪. לטענת העורר, מדובר בסכום גבוה ביחס להכנסתו הנמוכה. כמו כן, המפקח לא התחשב במצבו הרגיש והייחודי של העורר כמי שקיבל מניות בגיל ילדות, ולא ידע על חובותיו כלפי רשויות המיסים. יחסו של המפקח אל העורר היה כאל פושע מסוכן והוא התייחס אליו ברטוריקה השמורה לעבריין שיאסר, אם לא ישלם את הקנסות. שלישית, רשות המיסים קיזזה את זכותו של העורר באופן בלתי ראוי. לטענת העורר, ניצלה רשות המיסים את מעמדה בכדי לקזז את חובה לעורר בדרך לא ראויה. כאשר גילתה כי היא בעלת חוב כלפי העורר בגין החזרי המס שלא שולמו, קבעה קנס מלאכותי, הגבוה מסכום החוב, כדי שתוכל לקזז את מלוא סכום חובה כלפי הנישום. הקנסות האזרחיים שהושתו על העורר, בוטלו מייד עם הגשת הדו"חות. אולם, דרישת העורר כי חובה המקוזז של רשות המיסים כלפיו יוחזר לו, או לפחות יקוזז מהקנסות המינהליים, נענתה בשלילה. העורר סבור, כי הרשות יצרה סעיף חוב מלאכותי שלו כלפיה ובכך קיזזה את חובה כלפיו, זמן קצר לאחר ביצוע הקיזוז, היא ביטלה את הסעיף בגינו התבצע קיזוז זה. לסיכום טוען העורר, כי הינו אזרח שומר חוק, אשר טעה בתום לב באי הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הדו"חות והצהרת הון. זו הסיבה היחידה לכך, שלא עמד בחובת הדיווח לרשות המס בזמן הנדרש. בסופו של דבר, הוא עמד בדרישת רשות המיסים ותוך כדי כך התגלה, כי היה זכאי לקבל מרשות המיסים החזרי מס בשיעור של כ- 2,000 ₪. המפקח, אשר בתחום סמכותו להקל עם העורר, הקשיח ליבו על סמך נימוקים זרים שרירותיים. העורר עותר איפוא לביטול החלטת המפקח וכפועל יוצא, לבטל את הקנסות המינהליים אשר שילם העורר בגין אי הצהרת הון במועד, ואי הגשת דו"חות שנתיים במועד. לחילופי חילופין, עתר העורר להפחתת סכום הקנס המינהלי. עמדת המשיבה: המשיבה גרסה, כטענה מקדמית, כי הואיל ומדובר בערר על קנס מינהלי, אין להגיש ערר על קנסות אלה. הקנסות שהוטלו על העורר, הן בגין עברות על סעיפים 216 (4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] הדן באי הגשת דו"ח שנתי במועד, וכן סעיף 216(1), אי ציות להגשת הצהרת הון לפקודה. המשיבה טוענת, כי שני קנסות אלה, הם קנסות קצובים וזאת על פי סעיף 3(א) לתקנות העבירות המינהליות [קנס מינהלי - חיקוקי מיסים] התשמ"ז-1987. האבחנה בין קנס מינהלי קצוב, לבין קנס מינהלי שאינו קצוב, נקבעה בסעיף 2(א) לחוק והטיפול בהם שונה בצורה משמעותית. על קנס מינהלי קצוב , לא ניתן לערער , בשונה מקנס מינהלי שאינו קצוב. אי לזאת, סבורה המשיבה, כי אין לבית המשפט השלום, סמכות לדון בערר, להפחית מקנסות מינהליים קצובים. מתוך זהירות, טענה המשיבה, לא רק טענת סף אלא גם לגוף הערר. המשיבה הסבירה, כי החלטתו של מר שבתאי זליקוביץ', המפקח הארצי לעניין קנסות מינהליים, היא החלטה של "תובע מוסמך". על פי סמכותו, בסעיף 8 א לחוק האמור, הוא רשאי לבטל קנס מינהלי, אם העבירה לא נעברה או שהיא לא נעברה בידי הנקנס, או אם בנסיבות המקרה אין עניין לציבור בהמשך ההליכים. כלומר, לתובע המוסמך אין סמכות להקטין את הקנסות אלא אך ורק לבטלם או להשאירם על כנם. מאחר והעבירות נעברו בפועל ע"י העורר, השאלה היחידה שיש לבחון היא, האם בנסיבות המקרה יש או אין עניין לציבור, בהמשך ההליכים. מכיוון שבנסיבות המקרה כאן, לא ברור איזה אינטרס ציבורי יוגן בביטול הקנס, אין להיעתר לבקשת הביטול. המשיבה גורסת, כי העבירה של אי הגשת הדו"ח במועד, היא עבירה משמעותית. סעיף 131 לפקודה, מחייב כל יחיד תושב ישראל מעל גיל 18, להגיש דו"ח, אלא אם כן תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון) התשמ"ח-1988, פוטרות אותו מכך לפי סעיף 134 א. במקרה דנן, עם פתיחת תיק מס הכנסה לעורר ביום 25.10.06, ניתנה אורכה להגשת הדו"חות עד לתאריך 30.4.07. ביום 4.11.07, הוטלו על העורר קנסות בגין אי הגשת דו"ח אחד בלבד, למרות שלעורר, היתה חובה להגיש דו"חות בשנים 2000-2006. ההודעה על הטלת קנס מינהלי קצוב צורפה כנספח ב' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. הודעה זו נמסרה לעורר ביום 9.11.07. אישור המסירה של הדואר צורף כנספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. ביום 3.12.07 הוגשה בקשה ראשונה לביטול הקנסות שנדחתה ביום 24.12.07. תשובת התובע המוסמך לבקשה צורפה כנספח ד' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. טענות העורר לפיהן קיבל את הדרישה לתשלום קנסות מינהליים, רק לאחר הגשת הדו"חות השנתיים מטעמו תמוהה. הדו"חות מטעמו הוגשו רק ביום 2.3.08, לאחר שהוטלו הקנסות המינהליים. אשר לדרישה להצהרת הון, המשיבה מציינת כי גרסתו של העורר אינה משכנעת. הדרישה להצהרת הון נשלחה בדואר רשום למען מגוריו של המבקש, ברח' כורש 10, תל-אביב. ביום 5.12.06 נמסרה לידיו על פי אישור דואר ישראל. אישור מעקב פריטים מתוך אתר דואר ישראל, צורף כנספח ה' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. העורר עצמו טען, כי זו הכתובת אליה בוצעה הפריצה, על פי כתב הערר ועל כן אין העורר מכחיש, כי זוהי כתובת מגוריו. מאחר והעורר התעלם מהדרישה להצהרת ההון שנשלחה לכתובתו, נשלחה הודעה על הטלת קנס מינהלי קצוב ביום 4.11.07, יחד עם ההודעה על הטלת הקנס בשל אי הגשת דו"חות כספיים. כאמור העורר ביקש את ביטול הקנסות, בקשתו נדחתה ביום 24.12.07, הוא הגיש בקשה נוספת באמצעות אביו ופרקליטו עו"ד דוד ידיד, ביום 9.3.08, בקשה זו נדחתה ביום 19.5.08 ומכאן הערר שהוגש. המשיבה מציינת, כי בפני העורר הוצבה בכל עת, האפשרות להישפט על העבירות המיוחסות לו כחלופה לתשלום הקנסות, אך הוא בחר שלא לעשות כן. המשיבה טוענת, כי לכל פניותיו של העורר, ניתנה התייחסות פרטנית ע"י המפקח הארצי לעניין קנסות מינהליים. אולם, העורר עצמו התייחס לדרישות הגשת הצהרת הון ולהגשת הדו"חות השנתיים, רק לאחר שהוטלו עליו קנסות ובקשותיו לביטולם נדחו. בשולי הדברים מציינת המשיבה, כי אין שחר לטענות העורר לגבי הקושי הרב שנתקל בו, באיסוף המסמכים הנדרשים. בסופו של יום נראה, כי מדובר בשני טפסי 106 מתנועת הצופים, טופס 106 ממשרד עורכי דין בו הועסק כמתמחה וטופס 106 מהחברה של אביו. אם לא ידע העורר על היותו בעל מניות בחברה, החב בחובת דיווח, עליו להפנות טענות אלה כלפי הוריו ולא כלפי רשות המיסים. אשר על כן, עותרת המשיבה, לדחיית הערר. הקנסות שולמו, העבירה כופרה ודי בכך. הכרעה: אבחן תחילה את טענת הסף שהעלתה המשיבה, באשר לחוסר סמכותו העניינית של בית משפט השלום להיזקק לערר על החלטות המפקח. טענה זו אינה מקובלת עלי. המפקח, כרשות מרשויות המדינה, מקבל החלטותיו על פי חוק. סמכותו נשענת על הוראות המחוקק. במקרה דנן, על הוראות חוק העבירות המינהליות התשמ"ו-1985. ברם, במדינה מתוקנת כמדינתנו, לא יתכן מצב ובו החלטות המפקח בלתי ניתנות לערעור. שיקול דעתו של המפקח יכול וייבחן ע"י בית משפט השלום. האבחנה שהמשיבה עורכת בין קנס קצוב לבין קנס בלתי קצוב, תוך הטענה כי בית המשפט מוסמך להתערב רק בקנס בלתי קצוב, אינה מקובלת עלי. לטעמי, יש לפרש את הוראות החוק אליהן הפנתה המשיבה, כשלילת סמכותו של בית המשפט, להתערב בשיעורו של קנס מינהלי קצוב. כאשר הקנס המינהלי אינו קצוב, רשאי בית המשפט להתערב, להפחית או להגדיל את גובה הקנס. כאשר הקנס המינהלי הוא קצוב, אין בית המשפט המוסמך להתערב ולשנות את גובה הקנס. אולם, בכל אחד משני סוגי הקנסות, רשאי בית המשפט להעמיד במבחן את שיקול דעתו של המפקח, באשר לעצם הטלת הקנס. קבלת עמדת המשיבה, פירושה שלילת האפשרות לערור על החלטה של מפקח, פקיד של הרשות השילטונית, בפני בית המשפט. גישה זו, אינה מתיישבת עם כללי המינהל התקין. כל רשות, אמורה להעמיד את החלטותיה למבחנה של ערכאת ערעור. דבר זה מתיישב עם מגמת המחוקק, ועם שיטת המשפט הישראלית. אם לא נאמר כן, תמצא החלטת פקיד המס, סופית וחלוטה. לא ניתן יהיה להעמידה בשבט הערעור, ובכך ינתן כח בלתי סביר, בידיו של פקיד המס. מקובל עלי כי אכן מדובר בקנס קצוב. בשיעורו אין להתערב. אולם, שיקול הדעת של המפקח באשר לעצם הטלת הקנס, הוא בר ערעור. בחנתי את החלטת כבוד השופט בלזר, בבש"פ 10/91 מדינת ישראל נ' נבארה יונס שחאדה, אליה הפנתה המשיבה בעיקרי הטיעון מטעמה. מצאתי שאין היא מתאימה לענייננו ובכל הכבוד, אין בידי לקבל את הקביעה שם. אשר על כן, הטענה המקדמית נדחית. עתה, אבחן את הבקשה לגופה. כאמור, עיקרי טענותיו של העורר הן, כי לא ידע כלל על הצורך בהגשת דו"חות שנתיים למס הכנסה. לדידו, התנהלותו נבעה בתום לב, כאשר לא ידע על היותו בעל מניות בחברות משפחתיות של הוריו. טענות אלה אינן מקובלות עלי. אי ידיעה אינה פוטרת מקיום החבות. על העורר להפנות אצבע מאשימה כלפי הוריו, אם אכן לא יידעו אותו בזכויותיו הכלכליות ובחובות הנלוות אליהן. המשיבה הוכיחה, בעיקרי הטיעון מטעמה, כי היא עצמה מילאה את חובותיה להתריע ולהודיע לעורר על חובות הגשת הדו"חות, כאשר שלחה הודעות לכתובות השונות שהיו רשומות אצלה. המשיבה הוכיחה, כי פניות התקבלו, למצער בשנת 2006. בכל זאת לא נחפז העורר למלא את התחייבויותיו כלפיה. למעשה, ההתייחסות העניינית מצד העורר, נרשמה רק לאחר שהושתו עליו קנסות מינהליים. רק אז הבין העורר, כי עליו להתייחס לחובותיו החוקיות ביתר רצינות. הוא שילם את הדו"חות המינהליים, ואז החל בפניות אל רשות המיסים להפחתת או ביטול הקנסות המינהליים ולרבות הגשת בקשה זו. יסוד תום הלב של העורר אכן היה קיים תחילה. אולם, יסוד זה אינו מפטיר אותו מביצוע חובותיו. ראינו, ממסמכיה של המשיבה, כי גם לאחר שנודע לעורר על חובותיו, הוא לא נחפז לעמוד בהם. רק הטלת הקנסות המינהליים זרזה אותו בכך. אשר לטענות העורר, כי נתקל בקושי רב בשחזור המסמכים והגשת הדו"חות, גם טענה זו אינה קבילה בעיני. העורר נמנע מלפרט בבקשתו, את היקף המסמכים המבוקש. רק עיקרי הטיעון מטעם המשיבה מלמדים, כי מדובר בהיקף מצומצם ביותר של מסמכים שהינם ברי השגה בנקל. שני טפסי 106 של תנועת הצופים, טופס 106 של משרד עו"ד בו עבד כמתמחה וטופס 106 של חברה משפחתית של אביו, אינם מסמכים המצריכים זמן איתור וחיפוש ממושך. גם אם הפורץ אשר חדר לביתו של העורר, העדיף דווקא את המסמכים הללו על פני כל חפצי הערך האחרים בבית, או השחיתם כטענתו, אפשר היה לשחזרם במהירות. אי לזאת, אני דוחה את טענות העורר במישור זה. אני מוצאת, כי התנהלות העורר באי הגשת הדו"חות במועד, היתה בניגוד להוראות המחוקק. אני מוצאת, כי לעורר ניתנו ארכות ראויות לתיקון המצב והוא לא עמד בהן. אין המדובר בסוגיה מורכבת, שהעורר לא יכול היה להסדיר בזמן אמת, מייד אם היוודע לו על חבותו להגיש את הדו"חות. התמונה המצטיירת, תואמת את עמדת המשיבה, כי העורר הזניח את הטיפול בענייניו, לא עמד במילוי חובותיו, עד שלא היה מנוס מהשתת קנס מינהלי על שכמו. רק אז התרצה העורר, והגיש את הדו"חות השנתיים כאשר בצידם בקשה לביטול הקנס. אי לזאת, במישור הענייני, הגם שאני מקבלת את עמדת העורר, כי בין השנים 2000-2006 לא היה מודע לחובתו כלפי רשות המיסים, בכל זאת אין לבטל את הקנסות המינהליים ואין לזכותו בדיעבד בזיכויי המס אותם איבד עקב אי הגשת הדו"חות במועד. משנת 2006 יודע העורר על חובותיו כלפי רשות המיסים ובכל זאת עד שנת 2008, לא מילא אחריהן. מדובר בהזנחה, שאין להתיר. ההתחשבות שמבקש העורר לנהוג בו, כבר ניתנה לו על דרך של הענקת ארכות. העורר לא ניצל את שעת הכושר ורק לאחר שהושתו עליו קנסות מינהליים מילא את חובותיו. מצב דברים זה, אינו מאפשר התחשבות נוספת בעורר. אני מקבלת את עמדת רשות המיסים, כי בנסיבות העניין, הקנסות המינהליים הוטלו על העורר כדין ולאחר שיקול דעת ראוי. בנסיבות אלה, אינני מקבלת את הערר. אין להתערב בעצם הטלת הקנסות. עסקינן בקנסות קצובים ולפיכך, על פי החוק, אין להתערב בשיעור הקנסות. לאחר ששולם הכופר, העבירה כופרה ובזאת בא הסכסוך על פתרונו. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני מוצאת, כי יש לבית המשפט סמכות לבחון את החלטות המפקח, טענת הסף בגין חוסר סמכות נדחית. עם זאת, לגוף הדברים, לאחר שבחנתי את טענת הסף האמורה, נדחה הערר לגופו. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.קנסקנס מנהלי