תוספת שכר לעובדי רשות השידור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר לעובדי רשות השידור: השופט שמואל צור פתח דבר 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציג ציבור מר מרדכי אלון; תיק עב' 2130/05) , אשר דחה את תביעת עובדי רשות השידור לתוספת של 22% לשכרם על פי הסכם ה"בלתי ייחודיים" מיום 19.4.01 מכוח הוראת ההצמדה שבסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, התשכ"ה- 1965 (להלן- חוק רשות השידור או החוק). ערעורם של העובדים (עע 67/08) מתייחס לדחיית טענתם בעניין תחולת הוראת ההצמדה בעניינם ולדחיית תביעתם לתשלום התוספת ואילו ערעורה של רשות השידור (עע 68/08) מתייחס לחיובה לנהל משא ומתן על המערערים ולחיובה בהוצאות לטובת כל אחד מהם. רקע עובדתי רשות השידור (להלן- הרשות) הינה תאגיד שהוקם על פי חוק רשות השידור. ברשות מועסקים עובדים במקצועות ותפקידים שונים והם מדורגים בשלושה דירוגים עיקריים: הנדסאים וטכנאים, עיתונאים ודירוג משולב. החוק קובע הסדרים בדבר קבלת עובדים לרשות ותנאי עבודתם בדרך של הפניה להסדרים הנוהגים בשירות המדינה. כך נקבע בסעיף 24, לאמור: "קבלת עובדים ותנאי עבודתם 24. (א) קבלת עובדי הרשות ומינוייהם ייעשו על ידי הרשות ויהיו כשל עובדי המדינה בתיאומים שייקבעו בתקנות על פי סעיף 52. (ב) התפקוד של עובדי הרשות, התקן, השכר, הגימלאות ותנאי העבודה יהיו כשל עובדי המדינה למקצועותיהם - בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד; ובשים לב לכך הם ייקבעו, לפי הצעת הועד המנהל על ידי השר, לאחר שיתייעץ עם שר האוצר". 3. ביום 19.4.01 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין ממשלת ישראל ובין הסתדרות העובדים הכללית החדשה והסתדרות עובדי המדינה (להלן- הסכם הבלתי ייחודיים או ההסכם). הרקע להסכם היה סכסוך עבודה של עובדי המשרדים הבלתי ייחודיים בשירות המדינה אשר דרשו לבטל את הבדלי השכר שנוצרו בינם ובין עובדי משרדים מסוימים שהוכרו כ"ייחודיים". 4. מכח הסכם זה קיבלו עובדי המדינה, החל מחודש אפריל 2001, תוספת שכר של 18%, לפי מגזריהם, זאת כתוספת ייחודית או כתוספת איזון, או שניהם. החל מ- 5.1.2001 הוגדל שיעור התוספת ל- 22%. הסכם הבלתי ייחודיים הוחל ברשות השידור על העיתונאים ועל ההנדסאים והטכנאים. עובדי הדירוג המשולב - המקביל ל"דירוג האחיד" בשירות המדינה - ביקשו להחיל גם עליהם את הסכם הבלתי ייחודיים ולשלם להם את מלוא תוספת השכר של 22%. דרישה זו נסמכה על הוראת סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, בדבר הצמדת שכרם של עובדי הרשות לזה של עובדי המדינה. הרשות דחתה את דרישת העובדים מהטעם שמשולמת לכם תוספת של 6%, שניתנה להם בעקבות תוספת איזון שהונהגה במדינה. 6. 186 עובדים מתוך עובדי הדירוג המשולב, הגישו תביעות אישיות בהליך אחד בבית הדין האזורי בירושלים. התביעה הייתה לחייב את הרשות להחיל עליהם את הסכם הבלתי יחודיים ולשלם להם תוספת השכר מכח הוראת ההצמדה שבסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, בניכוי תוספת ה- 6% אותה הם מקבלים. בבית הדין האזורי טענו העובדים כי תוספת הבלתי ייחודיים הינה הטבת שכר המהווה חלק בלתי נפרד משכרם של עובדי המדינה וככזו עליה להיות חלק משכרם של עובדי הרשות מכוח סעיף 24(ב) לחוק. לטענתם, מניעת התוספת מהם היא בבחינת הפליה פסולה. עוד טענו העובדים כי חוק רשות השידור מכיר בצורך להשוות את תנאי השכר של עובדי הרשות לאלה של עובדי המדינה ועל הרשות לקיים את הוראות החוק. העובדים הוסיפו וטענו כי הרשות הפרה את חובת תום הלב שעה שלא בחנה את עניינם לגופו. 7. הרשות טענה כי אין תחולה אוטומטית של תנאי עבודה בשרות המדינה על עובדיה מבלי שנבדקה התאמתם הישירה והתקבלה החלטה מאושרת על ידי הגורמים המוסמכים לפי הסיפא לסעיף 24(ב) לחוק. עוד טענה הרשות כי ההסדרים הנוהגים אצלה מיטיבים עם עובדי הרשות לעומת עובדי המדינה ומייחדים את עובדי הרשות באופן שאינו מצדיק את מתן תוספת הבלתי ייחודים שהונהגה במדינה. לטענתה, קיים שוני בין תנאי העבודה והשכר של עובדיה ובין אלה של העובדים בשירות המדינה ואין בסיס לטענת העובדים בדבר הפליה. 8. להשלמת התמונה נציין כי בין הצדדים התנהל מו"מ, במסגרתו היתה מוכנה הרשות לשלם לעובדי הדירוג המשולב את מלוא התוספת בגובה 16% (לאחר הפחתת ה- 6% מתוך ה-22%) ובלבד שהעובדים ידווחו על נוכחות בעבודה באמצעות שעון נוכחות, כנהוג בשירות המדינה. העובדים דחו הצעה זו. עוד היתה הרשות מוכנה לנהל עם העובדים מו"מ לתשלום תוספת פחותה מ- 16% ללא הכנסת שעון נוכחות, כפי שקיבלו עובדיה המדורגים בדירוג ההנדסאים והטכנאים ובדירוג העיתונאים. גם הצעה זו נדחתה על ידי העובדים. פסק דינו של בית הדין האזורי 9. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדים. בית הדין קבע כי יש לקבל את עמדת הרשות כי החלת הסכם הבלתי ייחודיים על העובדים אינה אוטומטית ויש ליישם את ההסכם בהתאם לאופיים המיוחד של התפקידים ברשות, כעולה מסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור. בקשר לכך קבע בית הדין כי לא הובא בפניו תיאור תפקידיהם של העובדים ולא ידוע אם יש או אין צורך בהתאמה. בית הדין דחה את טענת האפליה בקובעו כי העובדים לא הוכיחו כי תפקידיהם ותנאי עבודתם זהים לאלה של עובדי המדינה ואין חזקה כי מדובר בעבודה זהה. לדעת בית הדין אין לדרוש מהרשות לשלם לעובדים הטבות החורגות מהקיים בשירות המדינה ולהחיל את ההסכם כלשונו בלא בחינה של "התאמה", כנדרש בחוק. 10. בית הדין קבע כי הוכח שהסכם הבלתי ייחודיים לא יושם על עובדי הרשות האחרים בדירוג העיתונאים והטכנאים כלשונו והתוספת שניתנה לכל דירוג נמוכה מזו שקיבלו עובדי המדינה. בקשר לכך נקבע כי העובדים המדורגים בדירוג העיתונאים אינם זכאים להחלת מלוא התוספת של 16%, אלא בשיעור נמוך מכך. עם זאת, קבע בית הדין האזורי כי החלת הסכם הבלתי ייחודיים על עובדי הדירוג המשולב צריכה להיות מוסדרת בהסכם קיבוצי עם נציגות העובדים ולא באופן פרטני עם כל עובד, כפי שנעשה עם שני הדירוגים האחרים. עוד נקבע, כי היה על הרשות לנהל משא ומתן קיבוצי עם התובעים ללא קשר למצבה הכלכלי הקשה. כפועל יוצא מכך קבע בית הדין כי יש לבדוק את תנאי עבודתם והתוספות שמקבלים התובעים ועל פי בדיקה זו לנהל עימם משא ומתן אינטנסיבי ליישום הסכם הבלתי ייחודיים על הדירוג המשולב, לפי סעיף 24 לחוק רשות השידור. לאור זאת קבע בית הדין האזורי כי רשות השידור פעלה בחוסר תום לב כלפי עובדי הדירוג המשולב בכך שזנחה את המשא והמתן עימם בשלב מקדמי וחייב אותה בהוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח לכל אחד מ- 186 העובדים בצירוף 5,000 ש"ח שכר טרחת עו"ד. 12. על יסוד הראיות שהובאו בפניו, קבע בית הדין האזורי כי יישום תוספת השכר על העובדים דורש שני שלבים - הראשון, מו"מ קיבוצי בנוגע לסקטור והתאמת ההסכם לסקטור זה ביחס למה שמקובל ברשות והשני, בדיקה פרטנית לגבי כל עובד ועובד. בהעדר שני שלבים אלה, כך קבע בית הדין, אין מקום להצהיר על זכאותם של העובדים לתוספת. ערעור העובדים (ע"ע 67/08) 13. בערעור חוזרים העובדים על עיקרי טיעוניהם בבית הדין האזורי. העובדים טוענים כי בדיקת תיאור תפקידו של כל עובד והתוספות אותן הם מקבלים אינה רלבנטית, שכן המבחן היחיד לשיעורה של תוספת השכר הוא האם התוספת הייחודית נכללת בנספח ג' להסכם אם לאו. לטענתם, הם הודו שקיבלו את התוספת של 6% שבנספח ג' להסכם הייחודיים, ותוספת זו בלבד יש לקזז מתוספת השכר על פי הסכם הבלתי ייחודיים. 14. העובדים טוענים כי טעה בית הדין האזורי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לעדותו של מר שלום גרניט, הממונה על השכר לשעבר במשרד האוצר. לטענתם, מר גרניט העיד על מהותן של תוספות ייחודיות, על הבחנה בינן לבין תוספות מפעליות או משרדיות ועל היעדר קשר בינן ובין תוספות הנתבעות מכוח ההסכם. בנסיבות אלה, כך טוענים העובדים, אין צורך לערוך בחינה מה הן התוספות להן זכאי כל עובד, אלא לקזז את תוספת ה-6%, המשולמת לעובדי הרשות כתחליף לתוספת האיזון, המופיעה בנספח ג' להסכם. כמו כן חוזרים המערערים על טענת האפליה הפסולה ביחס לעובדי המגזר האחרים ולעובדי המדינה, להם שולמה תוספת הבלתי ייחודים. 15. העובדים מוסיפים וטוענים כי הפניית הצדדים למו"מ במקום הכרעה שיפוטית הינה טעות יסודית של הפסק. לטענתם, העובדה שהתקיים מו"מ עם עובדי הדירוגים האחרים אינה מלמדת כי קיים צורך לנהל מו"מ גם עם עובדי הדירוג המשולב. עוד טוענים העובדים כי הם הוכיחו כי הרשות פעלה כלפיהם בחוסר תום הלב שעה שזנחה את המשא ומתן עימם בשלב מוקדם ומנעה מהם את תשלום התוספת. ערעור רשות השידור (ע"ע 68/08) 16. הרשות מלינה על חיובה בהוצאות משפט בסכום של 2,000 ש"ח לכל אחד מ- 186 העובדים בצירוף 5,000 ש"ח. לטענתה, חיובה בהוצאות בכלל ובסכום של מאות אלפי שקלים בפרט (כ- 377,000 ש"ח) הינה תוצאה בלתי סבירה, המנותקת מהסעדים שנתבעו, מחומר הראיות ומתוצאות פסק הדין. לטענתה, בקביעת ההוצאות התעלם בית הדין האזורי מהעובדה שטענותיה המשפטיות התקבלו. עוד טוענת הרשות כי היא לא זנחה את המשא ומתן ולא פעלה בחוסר תום לב, כפי שקבע בית הדין האזורי, אלא מחדליהם של העובדים הם שהובילו לכישלון המשא ומתן. לטענתה, בית הדין התעלם גם מהעובדה שהרשות יזמה הצעות ליישוב המחלוקת, אך נענתה בסירוב. בנסיבות אלה, כך טוענת הרשות, לא היה מקום להטיל עליה את מלוא האחריות לאי ההתקדמות במשא ומתן ולחיובה בהוצאות בסכומי עתק. 17. אשר לערעור העובדים -הרשות טוענת כי היה על בית הדין האזורי לדחות את תביעתם של העובדים על הסף לאור העובדה שמלכתחילה הוגשה בהליך שגוי של תובענות אישיות ולא בהליך קיבוצי. עוד טוענת הרשות כי צדק בית הדין האזורי בקובעו כי החלת הסכם הבלתי ייחודיים על עובדי הדירוג המשולב ברשות צריכה להיות מוסדרת בהסכם קיבוצי. עם זאת, לטענת הרשות, שגה בית הדין בכך שהעניק לעובדים סעד המורה על ניהול מו"מ עימם בלא שסעד זה התבקש על ידם. 18. מוסיפה הרשות וטוענת כי טעה בית הדין בכך שחייב אותה לנהל משא ומתן עם העובדים שאינם נציגי ארגון העובדים. הרשות אינה רשאית כצד להסכמים קיבוציים לנהל משא ומתן אינדיווידואלי עם עובדים על תנאי עבודתם, ללא הסכמת ארגון העובדים. בנסיבות אלה, כך נטען, קביעת בית הדין עוקפת את סמכויות ארגון העובדים ומתערבת באוטונומיה של יחסי העבודה הקיבוציים. לחילופין טוענת הרשות כי אם ייקבע כי העובדים זכאים לתוספת הבלתי ייחודיים, הרי שיש לחייבם לקזז מהתוספת את הטבות השכר ותנאי העבודה העודפים על אלה הקיימים בשרות המדינה, זאת על מנת שלא יימצאו מתעשרים שלא כדין על חשבון קופה הציבורית. דיון והכרעה 19. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין ערעורם של העובדים להידחות וכי דין ערעור הרשות להתקבל. נעמוד להלן על עיקר טעמנו לתוצאה זו. 20. צדק בית הדין האזורי בפסיקתו כי אין להחיל במישרין ובאופן אוטומטי את הסכם הייחודיים בשירות המדינה על עובדי הדירוג המשולב ברשות השידור מכח סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור. חוק רשות השידור קבע הוראת הצמדה בין תנאי שירותם ושכרם של עובדי הרשות לאלה של עובדי המדינה, אך הצמדה זו אינה מוחלטת, מלאה ואוטומטית. למען הסדר נצטט שוב את הוראת סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, שהיא המפתח לענייננו, לאמור: "התפקוד של עובדי הרשות, התקן, השכר, הגימלאות ותנאי העבודה יהיו כשל עובדי המדינה למקצועותיהם - בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד; ובשים לב לכך הם ייקבעו, לפי הצעת הועד המנהל על ידי השר, לאחר שיתייעץ עם שר האוצר". הוראה זו קובעת הסדר של הצמדת שכרם ותנאי עבודתם של עובדי הרשות לאלה של עובדי המדינה שאינה מלאה ואוטומטית. הוראת הצמדה - כשהיא לעצמה - אינה דבר המובן מאליו ובדרך כלל היא מתפרשת על דרך הצמצום (ראה דב"ע לה/7-4 מועצת פועלי באר-שבע - מפעלי ים המלח, פד"ע ז' 160, 167). על מאפייניה של הוראת ההצמדה ודרכי פרשנותה עמדנו בפרשת הגואל (ע"ע 1184/02 אליהו הגואל ואח'- אמקור בע"מ ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 21.8.03) וכן בפרשת עובדי החינוך המשלים (סק 8/06 הסתדרות המעו"ף - מרכז השלטון המקומי ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 25.9.08). במקרה שבפנינו, מדובר בהוראת הצמדה מיוחדת ומסויגת הכפופה לקיומם של שני מגנוני התאמה החייבים להבחן: האחד - בחינת אופיים המיוחד של תפקידם המיוחדים לרשות בלבד והשני - קביעת השכר ותנאי העבודה על ידי השר, על יסוד הצעת הוועד המנהל ולאחר התייעצות עם שר האוצר. קיומן של דרישות אלה שבחוק מהווה תנאי בלעדיו אין לתחולתו של עקרון ההצמדה הקבוע בהוראת סעיף 24(ב) לחוק. מכאן שבלא קיומן של דרישות התאמה אלה, אין תחולה אוטומטית וישירה להוראת ההצמדה של תנאי עבודה ושכר של עובדי המדינה על עובדי הרשות. 21. יותר מכך, קיים גם "תנאי" נוסף לקביעת שכרם ותנאי עבודתם של עובדי הרשות אשר אינו נזכר בחוק. מדובר בצורך לנהל מו"מ בין הרשות לארגון היציג של העובדים או של חלק מהם. צורך זה הינו פועל יוצא של יחסי עבודה קיבוציים ברשות והוא מתקיים ברשות למעשה מאז הקמתה. הצורך לקיים מו"מ חיוני לקיומם של יחסי עבודה תקינים ברשות ונדמה ששני הצדדים - ההנהלה והארגונים היציגים - מקיימים אותו ורואים אותו כחיוני. אין צורך לאמר שעצם קיומו של מו"מ קבוצי באשר לשכרם ותנאי שרותם של עובדי הרשות אינו בא במקום התנאים הקבועים בחוק בעניין ההצמדה. המו"מ הקיבוצי אמור להתנהל לאורם של תנאים אלה ובכפיפות להם. ואומנם, בענייננו, התנהל מו"מ קיבוצי באשר להחלת ההסכם הקיבוצי של הבלתי ייחודיים בשירות המדינה על עובדי הדירוג המשולב ברשות, אלא שמו"מ קיבוצי זה לא הגיע לכלל סיכום. עניין המו"מ אינו עומד לדיון בפנינו ואנו לא נביע דעתנו באשר לסיבות שהביאו להפסקתו או לאי סיומו. 22. מן האמור עד כה עולה כי אין יסוד לטענתם של העובדים לזכאותם האוטומטית לתנאי הסכם הבלתי ייחודיים בשירות המדינה מכח הוראת ההצמדה שבסעיף 24(ב) לחוק רשות השידור. כפי שהוסבר, החלת ההסכם הבלתי ייחודיים על עובדי הרשות צריכה לעבור דרך כור ההיתוך של הסייגים שבסעיף 24(ב) לחוק ולהתגבש בצורה מסודרת במו"מ קיבוצי בין הרשות לארגון היציג של העובדים. 23. בית הדין האזורי היפנה את הצדדים (הרשות והמערערים) לקיום משא ומתן ליישום הסכם הבלתי ייחודיים, אך בכך שגה בית הדין בשניים: ראשית - בית הדין האזורי לא היה מוסמך להורות בהחלטה שיפוטית אופרטיבית על קיום מו"מ שעה שסעד זה לא נתבע על ידי העובדים בבית הדין האזורי. כלל הוא שערכאה שיפוטית לא מעניקה סעדים שלא התבקשו ממנה והדברים ידועים. שנית - אם מצא בית הדין האזורי להרות לצדדים לקיים מו"מ בדבר יישום הסכם הייחודיים, הרי לא היה רשאי לעשות זאת ביחסים שבין הרשות וקבוצת העובדים שהיתה בפנינו, אלא - לכל היותר - עם הארגון היציג של העובדים. אין חולק שהעובדים המערערים בפנינו הגישו תביעות אישיות וההליך כלל לא היה בעל אופי קיבוצי. לאור זאת יש לקבל את טענת הרשות כי דין הוראה זו של בית הדין האזורי להתבטל. אין צורך לאמר כי דרך המלך לבחון את תביעת עובדי הדירוג המשולב ברשות השידור להחלת הסכם הייחודיים בשירות המדינה היא דרך מו"מ הקיבוצי עם הארגון היציג, ואנחנו מאמינים ששני הצדדים ימצאו את הדרך הנכונה לחדש את המו"מ בעניין זה שנפסק באיבו. 24. לא היה יסוד לבית הדין האזורי לקבוע כי רשות השידור נהגה בחוסר תום לב במשא ומתן עם העובדים. ראינו שבמו"מ זה העלתה הרשות דרישה מצידה כלפי העובדים לחתום על שעון נוכחות כתנאי להסכמתה להחלת הסכם הייחודיים. משא ומתן קיבוצי אינו מסגרת לדיון בתביעות של עובדים בלבד. משא ומתן יכול להיות מסגרת לדיון בתביעות הדדיות של ארגון העובדים כלפי המעסיק ושל המעסיק כלפי העובדים. מכאן שהעלאת דרישה מצד הרשות לחתימה על שעון נוכחות במסגרת מו"מ לתוספת שכר הינה אפשרית ולגיטימית במו"מ קיבוצי ואין עילה לשלול אותה על הסף. 25. בית הדין האזורי מצא לנכון לחייב את הרשות בהוצאות העובדים בסכום של 2,000 ש"ח לכל עובד. מדובר בקבוצה של 186 עובדים, כך שסכום ההוצאות בו חוייבה הרשות מגיע לסכום של 372,000 ש"ח. פסיקה זו - על פניה- אינה סבירה ודינה להתבטל. ראשית, כפי שציינו, לא נמצא פסול בהתנהלות הרשות בעניין המו"מ ליישום הסכם הייחודיים ברשות. שנית, לקבוצה העובדים שהגישה את תביעתם בבית הדין האזורי היה ייצוג אחד ואין הצדקה לזכות כל אחד מהם בהוצאות ושלישית - הסכום הנפסק בכללותו הינו חורג באופן קיצוני מסכום הוצאות הנפסקים בבתי הדין לעבודה, גם במקרים בהם נמצא כי יש להביע מורת רוח מהתנהגותו של צד כלשהו לדיון. 26. סוף דבר : ערעור העובדים נדחה וערעור הרשות מתקבל. אנו קובעים כי העובדים אינם זכאים להחלה אוטומטית של הסכם הבלתי ייחודיים בשירות המדינה. שאלת החלת ההסכם מן הראוי שתתברר במו"מ קיבוצי בין הנהלת הרשות לארגון היציג אליו משתייכים העובדים, בכפיפות לתנאי ההצמדה הקיבוצים בסעיף 24(ב) לחוק. חיובה של הרשות בהוצאות העובדים ושכר טרחת עורך דין בבית הדין האזורי - מתבטלת. בנסיבות העניין ומאחר ומדובר בהליך שעל פי מהותו ניתן לראותו כסכסוך קיבוצי, לא ייעשה צו להוצאות בשני הערעורים שהגישו הצדדים. תוספות שכררשות השידור