בקשה לפסיקת שכר טרחת מפרק

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפסיקת שכר טרחת מפרק: מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מפרקה של חברת טריאס (2000) בע"מ, בעל השליטה לשעבר בחברה וכונס הנכסים הרשמי, אודות בקשה לתשלום שכר-טרחת המפרק. עיון במחלוקת שבפני מעלה, כי הבקשה והמחלוקת נובעות ממסכת ארועים חריגה למדי, שבמרכזה הסדר בין בעל השליטה לשעבר לבין רשויות המס, לפיו ימנעו אלה מנקיטת הליך פלילי אישי כנגדו, בתמורה לסכום שישלם צד ג' - קרוב משפחתו של החייב - בגין חובות המס של החברה בפירוק (וככל הנראה, גם בגין חובות מס של חברות אחרות). זאת, כאשר רשויות המס עומדות על כך, כי הכספים ישולמו ישירות לידן, בלא ניכוי סכומים כלשהם, ולמעשה בלא שיעברו דרך קופת הפירוק, שהינה ריקה לגמרי - צעד שיתכן מאד שהיה מאלץ אותן 'להתחלק' עם נושים אחרים בדין קדימה. במסגרת הבקשה שבפני, עותר המפרק לתשלום שכר-טרחתו, אותו הוא מבקש לחשב כשכר-מימוש מסך התקבול שהועבר. המנהל לשעבר מתנגד לבקשה, ועותר לתשלום סכום מופחת באורח משמעותי. זאת, הן בגין טענות (אשר אקדים ואומר כי הן סותרות מכתב מפורש מרשויות המס, ואף מובאות נוספות) בדבר אי-השתתפות המפרק במשא ומתן, והן בגין טענות משפטיות, הטוענות כי רק חלק מהסכום שולם בגין חובות החברה בפירוק. במסגרת כתבי הטענות נחשף אף, כי בין המפרק למנהל לשעבר נחתם הסכם אישי נוסף, המעביר את ההכרעה בנושא שכר-הטרחה לשיקולו של בית משפט זה. כונס הנכסים הרשמי, לעומת זאת, מתנגד נחרצות לתשלום שכר-טרחה כלשהו למפרק, בטענה כי לא ניתן לעשות כן בגין "מימוש רעיוני", שלא עבר כלל ועיקר דרך קופת הפירוק הריקה, והנושים בדין קדימה לא זכו להנות ממנו. עיינתי בטענות הצדדים, ועתה ניתנת החלטתי; הבעיה המונחת בפני קשורה, למעשה, בטבורה בבעיה משפטית אחרת אשר אינה מן הקלות. עניין לנו, למעשה, במצב בו מנוהל הליך פירוק או פשיטת רגל, המניב תוצאות דלות בכלל (או לעיתים, כבנסיבות המקרה שבפני, הקופה נותרת ריקה), וזאת חרף מאמצים ארוכים וכנים מצד בעל התפקיד. לעניין זה, אמנם, חלה ההלכה הבסיסית (אשר דומה כי המבקש בפני אינו חולק עליה), כי במצב כזה הרי שחרף כל הצער שבדבר, לא ניתן לגייס "יש מאיין" שכר-טרחה בעבור בעל התפקיד, והוא עלול לסיים את תפקידו בלא שכר-טרחה (או בשכר-טרחה זעום אשר נמוך בהרבה ממצוות התקנות), וזאת חרף כל מאמציו. מצב זה, עד כמה שהינו בלתי ראוי ובלתי צודק בגישת Ex-post, הינו במידה רבה בגדר "הכרח בל יגונה" בראיה מערכתית ורחבה יותר. מושכלה זו נובעת, למעשה, מכוחם המשותף של שני גורמים: האחד: מבחינה פרקטית, לא ניתן לגייס כספים לתשלום שכר-טרחה, מקום בו, פשוטו כמשמעו, אין כספים כאלו בנמצא. וודאי שמצב כזה, עגום ככל שיהיה, אינו מקנה לבעל התפקיד לרדת לנכסיהם של גורמים המצויים מחוץ למאגר הנכסים שהופקד בידו, אלא אם כן קיימת מניה וביה הוראת חוק המאפשרת זאת (ובמצב כזה, הרי שניתן למלא את קופת חדלות הפרעון, ואין אנו עומדים עוד מול אותה בעיה). האחר: מן הבחינה המשפטית, הרי שהדין יוצר מניה וביה קורלציה בין מידת הצלחתו של בעל התפקיד לבין שיעור שכר-טרחתו. זאת, להבדיל ממנהגי שכר-טרחה הנהוגים בחלקים מן השוק במצבים אחרים, כגון שכר-טרחה לפי שעות, אשר משקף בעיקר את מידת המאמץ שהושקע, להבדיל מן השאלה עד כמה הניב המאמץ פירות. אימוץ גישה של שכר תלוי-הצלחה בתיקי חדלות פרעון. זאת, חרף העובדה כי קיימים מקרים בהם נוצרת תוצאה עגומה, העולה בקנה אחד עם איזון האינטרסים הבסיסי בין בעל התפקיד לצרכי הנושים, ועם הרצון לדרבן את בעלי התפקיד להעדיף פעולה בדרך של מאמץ קצר ויעיל, להבדיל מהשקעת שעות רבות בדרכים שהן יעילות פחות. זאת, על-ידי כך כי המחוקק בוחר, ולא בכדי, לגלגל את הסיכון שטמון במאמץ שלא נשא פרי לפתחם של בעלי התפקיד, אשר לעיתים קרובות הינם בגדר "שחקנים חוזרים" בעלי נסיון, שכניסתם אל תיק חדלות הפרעון הינה רצונית (להבדיל מנושי הגוף חדל הפרעון). דין זה, כאמור, הינו מושרש וידוע, וספק אם בעל התפקיד או אי-מי אחר בתיק חולק או יכול לחלוק עליו. אלא מאי? הבעיה היחודית והמטרידה יותר נשוא תיק זה, נובעת מהתווספות גורם חדש ובעייתי למערכת הארועים והשיקולים אשר נמנו לעיל; בנסיבות המקרה, הרי שבעוד קופת הפירוק ריקה, נוצר במקביל "מסלול תשלום חלופי", אשר הינו במידה רבה "מסלול עוקף קופת פירוק". נוכח העובדה, כי רשויות המס נקטו בהליך פלילי כנגד מנהל החברה בגין אי-תשלום חובות מס, הסכים אחד מקרובי משפחתו של החייב לשלם סכום בגין חובות אלו של החברה לרשויות המס, ובתמורה לכך הסכימו הללו שלא לנקוט בהליך פלילי. מכאן, למעשה, המחלוקת שבפני; המפרק טוען, כי הוא זה אשר יזם ותיווך בין הצדדים, ולמעשה היה דמות מרכזית ב"רקיחתו" של ההסדר ובמשא ומתן שנדרש לשם כך; אי לכך, עותר הוא כי ישולם לו שכר מימוש שיגזר בהתאם לסכום ששולם בהסדר עצמו. לעניין זה אקדים ואומר, כי טענותיו בדיעבד של מנהל החברה בדבר אי-השתתפותו של המפרק במגעים נראות תמוהות, ומופרכות הלכה למעשה במכתב מעם רשויות המס, המודות בפה מלא כי המפרק הוא שהיה הדמות הדומיננטית במשא ומתן. אולם, הקושי המרכזי הניצב בפני המפרק הינו אחר, ומשפטי בעיקרו, והוא אשר עולה הן בהתנגדותו הנחרצת של כונס הנכסים הרשמי לתשלום שכר-טרחה בנסיבות העניין, והן - אף כי במשתמע - מעצם סעיפי ההסכם עם רשויות המס, אשר המפרק מבקש את אישורו בבקשה שבפני (לאחר מעשה!). בהסכם זה נקבע במפורש כי הסכום נשוא הפשרה יועבר במישרין לרשויות המס, ולא ינוקה ממנו סך למפרק בהתאם לתקנות שכר הטרחה. אמנם, לכאורה צודק המפרק כי מבחינה פורמלית, עוסק פסק דינו של כב' השופט גרוניס בע"א 11117/07 אריכא נ' חבר , בעניין עובדתי אחר, כמו גם בבעיה משפטית אחרת, אשר בסופו של יום הוחזרה לבית המשפט המחוזי בלא קביעת הלכה מפורשת. אלא מאי? דומה, כי - חרף ההבדלים בנסיבות ובבעיה השיפוטית הקונקרטית - הרי שהן פסק-דין אריכא והן הבעיה שבפני נוגעות למעשה באותו קושי יסודי, הנובע מקיומו של "מסלול עוקף קופה", בעזרתו מזרימים החייבים פושטי הרגל (או מנהליה של חברה בפירוק) כספים לנושים, ויוצרים "הסדר נושים פרטי" בלא לעבור דרך בעל התפקיד וקופת חדלות הפרעון, וגרוע מכך - בלא שההסדר יעמוד בהכרח בעקרון השוויון החל בחדלות פרעון. מצב זה, אשר הינו בעייתי בפני עצמו עשוי להיות כרוך בסוגיה בעייתית אף יותר (אשר דומה כי אף היא מבצבצת מבין השיטין של פסק-דין אריכא): החשש, כי אותו "צד שלישי נדיב", המזרים כספים לנושי החייבים, אינו אלא "ידם הארוכה" של החייבים עצמם, המשלם בנכסים שהוברחו, הועלמו או הורחקו היטב די הצורך, מהישג ידו של בעל התפקיד. אלא מאי? דומה, כי הנטיה המסתמנת מעניין אריכא, הינה כי מצב דברים מתסכל זה אין די בו כדי ליתן לבעל התפקיד סמכויות שאינן מוקנות לו בדין (ובנסיבות אותו עניין - לכפות את המשך קיום הליך פשיטת הרגל מקום בו כל הנושים מעוניינים בהפסקתו). ארחיב בנקודה זו; לאור הבעיה המסתמנת בעניננו, הרי שאין ספק כי אין להקל ראש בחשד לפיו פושט רגל, או לחלופין מנהלה של חברה בפירוק, אשר נמנע משיתוף פעולה עם בעל התפקיד ונחשד בהברחת נכסים, מעביר ומשתמש בנכסים שהושגו שלא כדין בכדי ליצור "הסדר פרטי" עם נושיו או מי מהם. אין צורך להכביר דברים אודות העובדה, כי הסדרים מסוג זה, חותרים מעצם טיבם תחת כמה וכמה רציונלים העומדים בבסיס דיני חדלות הפרעון, כולל עקרון השיוויון, והצורך לחשוף את נכסי החייבים ואת מעשיהם לאור השמש, ולמנוע "התנהלות במחשכים", וזאת אף אם נושה מסויים או כמה מן נושים נהנים ממנה בטווח הקצר. דבר זה, חוששתני, מומחש היטב בנסיבות המקרה שבפני, אשר יש להודות כי אינו הפעם הראשונה בה אני נתקלת במיני "הסדרים פרטיים" שרשויות המס הינן חלק להם. אף בטרם הכרעה, האם ניתן לפסול הסדר כזה מבחינה פורמלית (נוכח היות המשלם 'צד שלישי' אשר אינו נתון למרות המפרק), הרי שאין ספק כי באורח העברתו לרשויות המס ב"מסלול עוקף קופת פירוק", קיבלו רשויות המס בפועל סכום משמעותי על חשבון חובם בדין קדימה, וזאת בלא שיאלצו 'להתחלק' עם שאר הנושים באותה דרגת נשיה, וזאת בגין חוב אשר למצער חלקו הניכר הינו חוב של החברה בפירוק עצמה. לעניין זה אין לי אלא לחזור ולהעיר, כי אף אם רשויות המס (אשר אין צורך להכביר מילים על מעמדן והחובות המוטלות עליהן כגוף ציבורי) "נהנות" בטווח הקצר מחוסר הצורך להתחלק עם נושים אחרים בדין קדימה, הרי שבטווח הארוך, השתרשותן של מנהגים מסוג זה עשויה להציב אף אותם, במקרים אחרים בצד שימצא מקופח מהסדר פרטי כזה או אחר; ואין לי אלא לתהות, האם נתן פקיד השומה את דעתו על מושכלה זו, ויחס לה את המשקל הראוי בטרם התרצה (או שמא אף דרש) תשלום ב"מסלול עוקף" שכזה שדבק במעשה זה יותר מריחה של העדפת נושים דה-פקטו, אשר לא ראויה להתהלכות של רשות מרשויות המדינה. זאת, גם אם פורמלית אי אפשר לפסול אותה. אלא שבעייתיות לכאורית זו, אין די בה - למרבה הצער - בכדי לחלץ את המפרק מן המצב הבעייתי בו נתון הוא עצמו; בעניין זה, מן הראוי לחזור למסקנה או הגישה העולה "מבין השיטין" של פסק הדין בעניין אריכא, אשר אין לי אלא להצטרף אליה ולהרחיב בה, כדלקמן: ככל שמנהל חברה בפירוק, או חייב פושט רגל, נוקטים בדרכים בלתי חוקיות להעלמת נכסים, ולאחר מכן שימוש בהן ב"עסקה סיבובית" מול הנושים או חלקם, הרי שפתרון הבעיה ראוי וחייב להעשות דרך סמכויות החקירה הרחבות ומרחיקות הלכת המסורות למפרק, ודרך הכלים רבי העוצמה שהקנה לו הדין - כגון בקשות לביטול העדפות נושים, ובמקרים המתאימים אף ירידה לנכסיהם האישיים של בעלי השליטה ומקורביהם באמצעות שימוש מושכל בסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות (או, במידה ובנאמן בפשיטת רגל עסקינן, יכול הוא בנסיבות המתאימות לעשות שימוש בביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל), כל זאת, כאשר תקנות שכר הטרחה "ממריצות" את בעלי התפקיד לפעול ביעילות בכיוון זה, על-ידי יצירת קורלציה בין הצלחתם האפשרית להעשיר כך את הקופה, לבין שיעור שכר טרחתם. אלא מאי? אין בכל האמור לעיל, כדי ליצור 'יש מאין', סמכויות שאין להם, למפרק או לנאמן בפשיטת רגל. קל וחומר, שלא כוחות הנוגדים את הדין, כגון ירידה במישרין לנכסי צד ג', בלא שימוש באחת העילות המוכרות לכך הקיימות בדין. גלגולה של הבעיה, בענייננו, הינה כי המפרק ניצב בפני קופה ריקה (ולמעשה, בלא מקור למשוך ממנו תשלום שכר-טרחה המגיע לו בלא ספק בגין מאמציו), בעוד לנגד עיניו ממש, מועבר תשלום גדול שחלקו בגין חובה של החברה בפירוק. אכן, בפסקי דין מסויימים, כולל פש"ר 2043/01 בשא 5414/02 גן אורנים , שנפסק בערכאה זו, נקבע כי בנסיבות מסויימות, תשלומים שהועברו "במסלול עוקף קופת פירוק" יחשבו כחלק מהמכלול של ההליך או ההסדר, וזאת חרף העובדה כי מעולם לא עברו בקופת הפירוק "באורח פיזי". אולם, שם עסקינן היה לא ב"שליחת יד" לכיסו של צד ג', אלא בהשפעת התשלום על המכלול של ההסדר עצמו, קרי - האם נחשב התשלום העוקף כחלק ממחיר ההסדר, לצורך חישוב "עלות" הפעלתה של זכות סירוב. ספק גדול בעיני, האם גם באותן נסיבות שתוארו בגן אורנים, ניתן היה - אף על בסיס ההנחה הנכונה כי מדובר באותו "מכלול הסדרי" - לחייב את המציע עצמו להוציא כסף נוסף מכיסו בכדי לשלם את שכר-טרחת המפרק. דומה כי בדיוק כאן, בנקודה זו, טמון מכשול בלתי עביר בעבור המפרק. זאת, אף נוכח העובדה כי "המרחק" בינו לבין "היד המשלמת" גדול אף יותר מן המצב נשוא פסק-דין אריכא. בעוד ששם, יצא התשלום מכיסו של פלוני שהינו קרוב משפחה של הגוף חדל הפרעון (קרי, פושטי הרגל), הרי שכאן יוצא התשלום מכיסו של פלוני, שהינו קרוב משפחה של אלמוני אשר ניהל בעבר את הגוף חדל הפרעון (החברה בפירוק). נוכח האמור לעיל, ואף לו הייתי פוסקת כי במובן המשפטי, הצדק עם המפרק, מהיכן יוכל לגבות את התשלום המגיע לו? האם יוכל לאלץ את רשויות המס להפריש לו סכום מן התשלום שקיבלו, מקום בו אף ההסכם שהוא עצמו מבקש לאשרו משחרר אותן מכך? האם יוכל לאלץ את קרוב משפחתו של המנהל לשלם סכום נוסף הישר לקופת הפירוק, כאשר ספק אם בין השניים כוננו יחסים משפטיים כלשהם, קל וחומר של חייב ונושה? האם יהפוך את הכונס הרשמי, ודרכו את המדינה, ל"מבטח משנה" של בעלי תפקיד שלא קיבלו שכרם, וזאת בלא כל הוראת דין המאפשרת זאת? דומה, כי לא בכדי, כנראה, אין מפורט בבקשה המקור המדוייק, ממנו יתבצע תשלום שכר הטרחה, וזאת בעוד קופת הפירוק עצמה ריקה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, למרבה הצער, אף נוכח העובדה כי המפרק עצמו (ודווקא הוא חוזר ומדגיש זאת בכתבי טענותיו), היה "הרוח החיה" בייזום ובמשא ומתן על ההסדר דנן, אותו הסדר אשר עוקף למעשה את הקופה שהוא מופקד עליה, ואינו כולל לכשעצמו כל הוראה בדבר שיפויו הוא בגין מאמציו. דומה כי אף בכך, לדאבון הלב, נחשף עוד טפח מן הבעייתיות הרבה שבעצם סוג זה של הסדרים. משהגענו לכאן, דומה כי המקור היחיד לאישור שכר-טרחה בעבור המפרק, נעוץ בהסכם אשר נחתם בין המפרק לבין בעל השליטה לשעבר, אשר בו מתחייב המנהל לשעבר להעביר סכום נוסף בגין שכר-טרחתו של המפרק, וזאת תוך "הסכמה שלא להסכים" בין הצדדים בדבר שיעור שכר הטרחה, אשר הלכה למעשה נשאר לשיקול דעתו של בית המשפט. לעניין זה אעיר, בלשון זהירה, ולא בלב קל, כי הסכם זה נראה כהמשכה של ההתנהלות החריגה למדי המאפיינת תיק זה, והינו חריגה ברורה מן המגמה שבדין לפיה שכר טרחת בעלי תפקיד יפסק על-פי דין, ולא במשא ומתן בין בעל התפקיד לנושים, קל וחומר שלא בינו לבין בעל שליטה לשעבר שאת דרכי התנהלותו חקר המפרק במסגרת תפקידו. עם זאת, וחרף כל האמור לעיל, הרי - ובלא לפגוע בכל האמור קודם לכן - נוצר מקור לחיוב שכר-טרחה, וזאת על-ידי התחייבות אישית של בעל השליטה; וחרף אי-הנחת הרב שעולה בי נוכח התחייבות זו וצורת יצירתה, הרי ספק אם התרופה הראויה הינה דווקא לפטור את בעל השליטה מחיוב בתשלום שנטל על עצמו מרצון, ונוכח תועלת אישית שהפיק ממאמצי המפרק, באורח שכמעט והפך את הדברים דומים להתחייבות של לקוח כלפי "עורך דין השורה" בגין שירותים משפטיים. נוכח האמור לעיל, שקלתי ביני לביני את הדרך הנכונה לטיפול במקרה חריג זה, אשר בו עותר מפרק אשר קופתו ריקה, לחייב בעל שליטה בתשלום שכר-טרחה שנקבע בהסכם אישי ביניהם (אשר אין זה ברור כלל, האם זכה לאישור מראש מצד בית המשפט או כונס הנכסים הרשמי). זאת, באורח שכמעט אין לו מקבילות בתיקים הרבים שהונחו בפני בית משפט זה. בסופו של יום, דומה כי הדרך הנכונה והראויה להילך בה, בנסיבות המקרה, אינה הולמת התדיינות והכרעה בבית משפט זה, שהרי ממילא עסקינן בהסכם החורג מדיני הפירוק, וכל-כולו קשר משפטי ישיר שנוצר בין הצדדים, ללא ידיעת ואישור בית משפט זה. זאת, שלא לדבר על המחלוקות הרבות ביניהם (כאשר, אף אם עמדת המנהל לשעבר נראית תמוהה, טרם ניתן לו יומו כדין להשיב על האמור במכתב רשות המיסים, ולהביא ראיות נגדיות), אשר מושכות אף הן לאותו כיוון. אי לכך, הרי שבנסיבות המקרה, אין מנוס מהפנייתו של המבקש לתבוע את שכרו בערכאה אזרחית, וזאת בהתאם ובהתבסס על הסכם שכר-הטרחה ה"אישי", אשר נחתם בין הצדדים (ושמא, יטיבו הן המפרק והן המנהל לשעבר לעשות, אם ינסו להגיע להסכמה ביניהם, באורח אשר ייתר התדיינות שיפוטית חדשה). אשר לאישור ההסכם עצמו; ספק גדול בעיני, האם נדרש אישורו של בית המשפט של פירוק במצב בו צד ג' סולבנטי משלם כספים הנחזים ככספים היוצאים מכיסו (ולמצער, לא עלה בידי המפרק להוכיח אחרת), ישירות לידי רשויות המס. זאת, תוך דרישה במפגיע מצד האחרונות שלא להעבירן הלכה למעשה דרך קופת הפירוק, וכך "לחמוק" מעקרון השוויון וסולם דיני הקדימה. במקרה כזה, אין זה נכון או ראוי כי בית המשפט של פירוק יתן "חותמת כשרות" לעסקה מסוג זה, אשר מניה וביה יכולה להתבצע אף בלא אישורו. לא אוכל להניח עטי, לאור דברים אחרונים אלה בלא להוסיף. תמוהה, ואף יותר מכך התנהגות רשויות המס במקרה הנוכחי. הצפייה מרשות של המדינה כי תקפיד שבעת מונים על שמירת הוראות החוק, ולמגינת לבי, לכאורה לא כך הם פני הדברים במקרה שבפני, וזאת בלשון המעטה. אי לכך, אין אני יכולה לקבל את הבקשה בנוסחה זה. בנסיבות המקרה, ראוי וצודק כי כל צד ישא בהוצאותיו הוא. שכר טרחהמפרק (חברה)