דמי מחיה לחייב

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי מחיה לחייב: מונחת בפני בקשתו של החייב, לקציבת "דמי מחיה" בסך 20,000 ₪ לחודש, אשר נועדו לטענתו הן למחייתו הוא, והן לפרנסת ארבעת ילדיו. במסגרת הבקשה, טוען החייב כי עסקינן בארבעה ילדים, כולם קטינים, אשר הביא המבקש מנשים שונות, אשר כל אחת מהן חיה במקום אחר. אי לכך, עותר לכך החייב כי על המנהל המיוחד להפריש לו, מקופת פשיטת הרגל, את הסכום החודשי המבוקש, אשר כולל בין היתר, 10,000 ₪ "אחזקת בית" עבור האמהות השונות, ו- 3,000 ₪ "ביגוד והנעלה" עבור הילדים והאמהות גם יחד. החייב מצטט, במסגרת הבקשה, פסיקה אמריקאית, השוללת לכאורה את יכולתו של נאמן ליטול לקופת פשיטת הרגל את משכורתו החודשית של החייב, וזאת משום שבדבר זה קיים "אלמנט של עבדות"; זאת, לצד טענתו כי סירובו של המנהל המיוחד לבקשה אינה אלא "נקמנות" או "ענישה" בשל אי-ציותו של החייב לצווים והחלטות שיפוטיות אחרות הנוגעות לפשיטת הרגל שלו. כמו כן, עותר החייב לאיסור פרסום גורף על הבקשה, וזאת מטעמים של צנעת הפרט - במיוחד של ילדיו הקטינים. המנהל המיוחד שולל את טענות החייב, ומסכים אך להקצבה של 10,000 ₪ מדי חודש, זאת בכפוף לכך כי משכורתו החודשית של החייב (כ- 44,000 ₪ מחברת אמבלייז) תועבר באורח קבוע לקופת פשיטת הרגל. כונס הנכסים הרשמי וכן כמה מנושי החייב אשר הגישו תגובתם לבקשה, מתנגדים לה מכל וכל, וזאת הן לגופה והן נוכח התעלמותו הנמשכת של החייב מהחלטות בית המשפט. בשולי הדברים יוער, כי ביני לביני נשלח החייב למאסר בגין בזיון בית המשפט - קרי, סירובו הלכה למעשה להעביר את מניותיו, ששוויין הנטען כ- 39 מיליון ₪, לידי המנהל המיוחד; בקשת עיכוב הביצוע שהגיש החייב נדחתה בסופו של יום בהחלטה ארוכה ומנומקת של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט חנן מלצר. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו. ראשית, ובטרם אגיע להכריע בבקשה לגופה, מן הראוי להתייחס בקצרה לבקשת איסור הפרסום.לעניין זה, די אם אזכיר בקצירת האומר את החשיבות הרבה שמיחס הדין לעקרון פומביות הדיון השיפוטי, ומשמעותו הרבה, החורגת לא אחת אף מעבר ל"ערך חדשותי" של התדיינות כזו או אחרת. אכן, עקרון זה, חשוב ככל שיהא, אינו עומד לבדו, ולעיתים יש צורך לאזנו אל מול ערכים מתנגשים, כגון צנעת הפרט, וזאת במיוחד כאשר מעורבים בעניין קטינים. אלא מאי? בנסיבות המקרה, הרי שלא רק פסק-הדין, אלא אף הבקשה עצמה אינה כוללת פרטים מוצנעים, כגון שמות הקטינים או פריטי מידע אחרים אשר הפיכתם לנחלת הכלל יוצרים חשש לזיהוים או לפגיעה בפרטיותם. נהפוך הוא; עניין לנו בבקשה כללית וגורפת, אשר כמעט ואינה כוללת פרטים כלשהם, מלבד טענות כלליות, שרבות מהן לקוניות למדי. זאת ועוד; מלבד האיסור (שעליו אין חולק) לפרסם את שמותיהם של קטינים, הרי עניין שגור וידוע הוא, כי לבית המשפט של פשיטת רגל, מוגשות חדשות לבקרים בקשות של חייבים רבים הנוגעות לתשלומים חודשיים, קציבת מזונות מתוך התשלום החודשי, ועוד כהנה וכהנה. כל זאת, בלא כל טענות ובקשות לחסיון - אף במקרים בהן הבקשות מפורטות בהרבה, וכוללות דוחות מפורטים על הוצאות והכנסות ושאר עניינים, שאין ספק כי הם נוגעים בצנעת הפרט במידה גבוהה בהרבה מכל פרט המופיע (או ליתר דיוק - שאינו מופיע) בבקשה הנוכחית. אי לכך, אין לבקשת איסור הפרסום על מה שתסמוך, וזאת גם באשר דבק בה אבק-ריחו של נסיון למנוע פרסום, אך ורק משום שהאמור לעיל מציג את החייב עצמו (להבדיל מ'נשותיו' השונות וילדיהן, שזהותם נותרה עלומה לגמרי) באור אשר יתכן כי הוא סבור שאינו נוח לו. אלא, שבכל הכבוד הראוי, אין בכך טעם כלשהו ליתן צו איסור פרסום גורף, לא על בקשה ובוודאי שלא על פסק-דין. בשולי הדברים, אין לי אלא לתמוה על הדרך בה דווקא אותו חייב, אשר הפך במו-ידיו וברצונו את התיק ל"להיט תקשורתי" (אם להתבטא באורח העולה מטיעוניו), וזאת בין היתר נוכח הדרך שאימץ לעצמו, 'להתדיין', בנושאי התיק באמצעות ראיונות בכלי התקשורת (רדיו, טלויזה, עיתונות - לרבות כינוס מסיבת עיתונאים) - כל זאת כאשר עניינו עדיין תלוי ועומדת בבית המשפט. עתה בא החייב וקובל על אותה עובדה עצמה, אשר איננה אלא יציר כפיו הוא עצמו. עתה, מן הראוי לעבור ולדון בסוגיות נשוא הבקשה לגופה.החייב, ככל שהדברים נוגעים למישור המשפטי-תאורטי, מעלה טענות מרחיקות לכת, המעוגנות לשיטתו במובאות שהוא מצטט מפסיקה אמריקאית. אלא, שבלא כל צורך להעמיק ולדון בהלכה הפסוקה האמריקאית (אשר וודאי שאינה מבחינת דין מחייב בשיטת המשפט הישראלית), ואף בשאלה עד כמה הציטוטים שהביא המבקש, שכלל לא ברור האם הפכו להלכה מחייבת בכלל ארצות-הברית (באשר אף אחת מהן אינה פרי עטו של בית המשפט העליון), אין זה ברור כלל ועיקר כי אף הם תומכים באמת ובתמים בטענתו הגורפת של המבקש. אבהיר דברי; אכן, והדבר ידוע ונכון אף בדיני מדינת ישראל, לא ניתן לאלץ חייב לעבוד בעבור נושיו, דבר עליו נכתב כי הוא נושא בחובו "טעם של עבדות". זאת, חרף העובדה כי כושר השתכרותו של חייב נחשב במידה מסויימת ל'נכס', אשר ראוי כי ינצל אותו בתום-לב בכדי להשיב אחוז גבוה ככל הניתן מחובותיו לנושים, וכי המנעות מכך בלא טעם מוצדק עשויה להלקח בחשבון, בעת שנדונות הצעות הסדר ו הפטר של החייב. אלא מאי? אילוץ פוזיטיבי לעבוד לחוד, והעברת משכורתו של החייב (זולת סכום צנוע לצרכי קיום אישי) לנאמן או למנהל המיוחד לחוד. בעניין זה, ספק גדול אם היה מקום לאמץ הלכה אמריקאית 'חדשנית' (אף לו היתה כזו), המפליגה ב'נדיבותה' בכל הנוגע לזכויות חייבים (על חשבון נושיהם, כמובן) אל תוך הדין הישראלי, וזאת בלשון המעטה. יתכן מאד, כי הלכה כזו נראית על פניה 'מצטלמת היטב', וככזו הנראית, בבחינה שטחית של הדברים כ'הישג בתחום זכויות החייבים'. אלא, שבחינת הדברים לעומק תלמד על מהרה, כי הלכה כזו אינה הופכת את הדין והחברה לצודקים או ראויים יותר. נהפוך הוא; כל שהדבר עושה, הינו ליטול אינטרס אחד, אשר נראה במצב דברים מסויים כבולט יותר לעין, וליתן לו משקל מוחלט על חשבון אינטרסים אחרים, שאינם חשובים פחות, אף אם הם גלויים פחות ברמה המיידית והנראית לעין. למעשה, משמעותה של הלכה כזו, היא כי חייב אשר צבר חובות עתק, יוכל להמשיך ולנהל חיי מותרות ופאר, וזאת בעוד נושיו צופים בו בעיניים כלות. וכלום אין להם, לנושים אלו, צרכים וזכויות משל עצמם? כלום אין נושים אלו כוללים, בתיקים רבים, ספקים קטנים (נשותיהם וילדיהם שלהם) העשויים להדרדר בעצמם לפשיטת רגל בשל סכומים המגיעים להם ואשר אינם משולמים? דברים אלו מומחשים ומקבלים משנה תוקף במקרה דנן, בו עסקינן בחייב אשר משתכר סכום חודשי של כ- 44,000 ₪ (!), ואף בקשתו דהיום (המוצגת על-ידי פרקליטיו כויתור וכמעין 'כבשת הרש') הינה כי יופרש לו ולמשפחתו (באורח עליו אעמוד בהמשך החלטתי זו) סך חודשי 'צנוע' של 20,000 ₪, סך אשר בעבור אחוז לא מבוטל (אם לא רוב) המשפחות בישראל אינו אלא חלום בלתי מציאותי - כולל ובעיקר כאלו בעלות מספר ילדים שאינו נופל מאלו של המבקש, ואשר עמלות להתפרנס מיגיע-כפיהן, ואינן צוברות חובות כלפי איש, אף לא סכומים צנועים בהרבה מחובות העתק של החייב שבפני, אשר יתכן מאד והם מגיעים למאות מליוני שקלים (!). יוצא, כי עצם העלאת טיעון גורף שכזה, כאילו 'זכויותיו החוקתיות' של החייב שוללות את עצם העברת משכורתו השוטפת (בחלקה הגדול, לאחר הפרשת סכום המספיק למחיה צנועה העומדת בתנאי מינימום הדרושים נוכח כבוד האדם) לקופת פשיטת הרגל, גובלת בעזות מצח. אוסיף ואעיר, כי אף טענתו הכופרת בעצם ההקניה של נכסי חייב בצו כינוס (טרם ההכרזה הפורמלית על פשיטת הרגל) לבעל התפקיד, אין בה ולו מאומה; זאת הן לגופה והן מן הסיבה, כי עסקינן למעשה ב'מחזור' של טענה שהעלה החייב בהליכים קודמים, ואשר נדחתה פעם אחר פעם, כולל במילותיו המפורשות של בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת חיות, כדלקמן: "צו הכינוס בעניינו של המבקש ניתן ביום 25.3.2009, ומאותו מועד ואילך נשללה מן המבקש האפשרות לנהוג מנהג בעלים בנכסיו" ובהמשך: "צו כינוס נכסים נועד לאפשר לכונס וכן למנהל המיוחד אם מתמנה כזה, לכנס בידיו את נכסי החייב על מנת שבבוא היום יוכלו נושיו להפרע מתוך נכסים אלו באורח שיוויוני את חובותיהם ועל מנת למנוע הברחת נכסים בידי החייב או תפיסתם ומימושם בידי חלק מן הנושיםן. אכן, בשלב הכינוס אין נכסי החייב מוקנים למנהל המיוחד הקניה סטטוטורית... אולם אין חולק כי הכונס וכן המנהל המיוחד הפועלים במסגרת צו הכינוס מוסמכים לאתר את נכסי החייב, לתפסם ולנהלם". עניין זה הינו הלכה ידועה ומושרשת, ואשר לא בכדי מביאה לכך, כי הסמכות להשית צו תשלומים חודשי על חייב חדל פרעון (הכולל מניה וביה את פרי משכורתו שאינו דרוש לקיום צנוע ומינימלי המוכר כזכות יסוד) מושת בדרך קבע על חייבים מיד בחקירה הראשונית שלאחר צו הכינוס. זאת, כאשר הסכום הקבוע בכדין כמוגן מעיקול, משמש אף כאן מעין רף מינימלי הדרוש לקיום, כאשר אליו מתווספים אלמנטים נוספים המוכרים בדין ככאלו שאף פושט רגל זכאי להם. עם זאת, ראוי לציין כי לעיתים מעדיפים הן בעלי התפקיד והן בתי המשפט לנהוג ביתר גמישות, ובנסיבות מסויימות להותיר בידי החייב סכומים גבוהים מאלו. זאת, בין היתר בכדי להמריץ אותו להשתמש בכושר השתכרותו ולשתף פעולה באורח מיטבי יותר, או כמעין תגמול (אף אם לא באורח רשמי לחלוטין) על שיתוף פעולה וסיוע כן שלו במימוש מיטבי של נכסיו לטובת הנושים. עתה, משנדחתה טענתו העקרונית והגורפת של החייב בדבר עצם הסמכות ליטול את משכורתו לקופת חדלות הפרעון, מן הראוי לעבור ולדון בפרטי הבקשה.על-פניו, עולה הרושם כי עסקינן בבקשה לקונית, חסרת פירוט וגורפת, אשר דנה בנשימה אחת בשלושה סוגי תשלומים, אשר למעשה שונים הם זה מזה ביעודם ובדינים החלים עליהם: א. הקצבה חודשית לחייב עצמו. ב. הקצבה חודשית לילדים קטינים אשר החייב הוא אביהם. ג. הקצבה חודשית לאמהות הילדים הללו. זאת ועוד; ההפרדה בין התשלומים השונים הללו מתחדדת, נוכח אפיונה הבלתי שגרתי של הבקשה, או של אותה "משפחה" המשמשת כנשוא הבקשה. אין עסקינן, בנסיבות המקרה, במקרה 'רגיל' של פושט רגל המנהל משפחה, אף לא במצב הדברים בו קיים חיוב מזונות (פרי פסיקת בית משפט למשפחה או בית דין רבני) לטובת גרושתו של חייב, כאשר במקביל החייב מנהל משק בית משותף עם רעיה חדשה או ידועה בציבור. עסקינן במצב חריג למדי (אם להתנסח בעדינות), בו מבוקשים מזונות לארבעה ילדים, המוחזקים כל-אחד (או למצער שלושה מהם) בידי נשים שונות, החיות במקומות שונים, כאשר אף אחת מהנשים אינה לא רעייתו של החייב, ואף לא 'ידועה בציבור' - אף לא לפי הגדרתו הרחבה ביותר של מושג זה, ככל שהוא כולל ניהול משק בית משותף. זאת, כאשר ההקצבה הנדרשת, לא רק שאינה פרי פסיקה כלשהי של ערכאה שיפוטית אשר שקלה את צרכי הצד שכנגד, מערבבת ועושה מקשה אחת בין צרכי הקטינים (אשר אינם תלויים ישירות במשק בית משותף) לבין צרכי הנשים, וזאת במצב בו לא הוכחה זכאותה של אף אחת מהן למזונות או תמיכה כספית כלשהי על-פי דין מן החייב. דומה כי די בכך, בכדי להביא למחיקת הבקשה, ולשלח את החייב אחר-כבוד לנסח בקשה חדשה, נתמכת בראיות ומפורטת כדבעי, אשר תעסוק בצרכי הקטינים, ללא ערבוב סוגיות ו"יעדים מימוניים" שאינם ממין העניין. זאת, כמובן, בהנחה שאין החייב חפץ בסכום המינימלי הנזכר בתגובת כונס הנכסים הרשמי, אשר קבוע בדין לעניין מזונות קטין. זאת ועוד; לצורך קביעה כזו היה על החייב לספק, לכל הפחות, נתונים מאומתים בראיות אודות כושר ההשתכרות האמיתי של האמהות השונות, אשר ספק אם למי מהן קיימת זכות לדרוש מחייב פושט רגל (ולמעשה מנושיו) לממן בעבורה את שכר הדירה, לא כל שכן "הלבשה והנעלה" (להבדיל מצרכי הקטין). אוסיף ואעיר; דרך הגשתה של בקשה זו, אגב העלאת טענות 'כמגדלים באוויר', בלא ביסוס ובאורח גורף (ואגב ערבוב מין בשאינו מינו, תוך כריכתו שלא כדין במזונות קטינים) מעלה - ולא בפעם הראשונה - צל כבד של ספק מעל תום-ליבו של החייב, שלא לדבר על גרסאותיו, אשר לא רק ערכאה זו, אלא אף בית המשפט העליון פירט באריכות את חוות-דעתו לגבי מידת אמינותן. זאת, אף בלא להרחיב מילים אודות הדין, אשר אינו מקנה עדיפות ל'טייקון' (כפי שהגדיר החייב את עצמו), או איש עסקים ומליונר לשעבר על אחרון פושטי הרגל, אשר ניסה לנהל עסק צנוע, נכשל וצבר אגב-כך חובות קטנים בהרבה מחובותיו של החייב שבפני. קשה עד מאד שלא לתהות, מעיון בבקשה הנוכחית, אודות אותם "צרכים הבסיסיים" הכוללים דאגה לשכר-דירה, הלבשה והנעלה עבור שלוש נשים שונות, אשר אף אחת מהן אינה רעייה או ידועה בציבור של החייב (או למצער, הדבר לא הוכח ולו לכאורה). פעם נוספת, לצערי, דומה כי עלי לחזור ולהעיר, כי החייב שבפני - כך נראה - מסרב להכיר ולהפנים את העובדה, כי אינו אלא חייב בהליכי חדלות פרעון, אשר דין אחד לו ולכל חייב אחר. מכח קל וחומר, אין הוא יכול לחייב את נושיו לממן בעקיפין 'תשורות נדיבות' בעבור ידידותיו השונות, כאילו אין הוא חב להם סכומי עתק, שאף הון מניותיו המשוער (אותם טרם העביר, ובשל כך הוא יושב עתה במאסר) אינו מספיק כנראה אלא לתשלום אחוז צנוע למדי מתוכם. לסיכומה של נקודה זו: הבקשה בפני מערבבת שלא כדין צרכי קטינים עם צרכים אחרים, באורח שלא מאפשר לאבחן ביניהם; היא חסרה פרטים חיוניים והכרחיים, כגון כושר השתכרותן של אמהות הילדים, כמו גם פגמים נוספים. אי לכך, אין מנוס ממחיקתה בנוסחה זה. ככל שאמורים הדברים בהקצבה חודשית לחייב עצמו, הרי שדומה כי החייב לא דק פורתא אף כאן, וזאת לא רק בשל האורח בו הוא מערבב סוגיה זו עם יתר התשלומים.אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי, וזאת נוכח הטענות שהעלה החייב, אשר דומה כי ראוי להעיר בעניינן הערות מספר. אין ספק, כי "מעשה נקמנות" מצד בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון הינו עניין פסול ואסור, וספק אם מי מהצדדים חולק על כך. אלא מאי? בכל הנוגע בהתליית הענות לבקשה כזו או אחרת במעשה או מחדל מצד החייב עצמו, יחשב 'מעשה נקמנות' אך ורק למצב בו המנהל המיוחד מתנה 'מין בשאינו מינו', וזאת בין אם הוא מבקש להשפיע בדרך זו על התנהלות החייב בעתיד, או 'לנקום' בו על התנהגות שלא כדין בעבר. כך למשל הוא המצב, מקום בו נאמן בפשיטת רגל מתנגד לבקשת החייב להתיר לו לעסוק בעבודה מסויימת הדורשת אישור, מפני שהלה ביצע בעבר העדפות נושים, או הגיש בקשות סרק. אולם, דין אחר לחלוטין חל, מקום בו קיים קשר הדוק בין ההתנגדות או ההתניה מצד בעל התפקיד לבין מעשהו או מחדלו של החייב. כך למשל, האישור לפתוח ולנהל עסק קטן עשוי להשלל, מקום בו אותו עסק לא רק שאינו מניב תשואה כלשהי לקופת הכינוס, אלא משמש למעשה כ'צינור' להברחת נכסים ולהעברת כספים מכאן לשם בלא דיווח. קשה להכחיש, בענייננו, את קיומו של קשר הגיוני בין הקצבה חודשית לחייב, לבין העובדה כי הוא מחזיק נכסים בעלי ערך רב, ומסרב הלכה למעשה (מלבד הצהרות שנמצאו כחסרות ערך ונטולות תום-לב בשתי ערכאות) להעבירן למנהל המיוחד. אמנם, ספק גדול בעיני האם די בכך לכשעצמו כדי לשלול הקצבה חודשית כלשהי לחייב (קל וחומר שלא את הסכום המוגן מעיקול על-פי דין) - ולמעשה, אף המנהל המיוחד אינו עותר לכך. לעומת זאת, יש אף יש מקום להתחשב בסוגיה שכזו במסגרת השיקולים הנוגעים לקציבתו וכימותו של הסכום המועבר לחייב. קשה עד מאד להאמין, כי חייב המחזיק נכסים כאלו, במישרין או בעקיפין, ואשר קיימת בעניינו קביעה שיפוטית עובדתית, כי אי העברתן נובעת מאי-רצון, ולא מאי-יכולת, הגיע הלכה למעשה למצב בו הוא "רעב ללחם", וזאת בלשון המעטה (מה גם, כי למצער בתקופה הקרובה ונוכח הנסיבות שאוזכרו בראשית החלטתי זו, אין הוא נזקק לממן מכיסו מדור ודמי קיום). יתכן מאד, אמנם, כי החייב היה מטיב לעשות, לו נהג בגילוי לב וחשף בפני המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי את מלוא יריעת מצבו הכלכלי ואורח הפיזור של נכסיו, באורח שהיה מאפשר אף להם לבצע הערכה מדוייקת יותר של יכולתו; אלא שאין בכך בכדי לשנות עובדה בסיסית זו שצוינה לעיל. ברי, כי לא שיתף החייב פעולה והיה מגלה את שנצטווה לגלות ולהעביר, היה מקל על עצמו בנקודה זו, לאין שעור. עוד אעיר, כי אין כל מקום להתייחס במסגרת בקשה זו לטענותיו של החייב כנגד התנהלות המנהל המיוחד, אשר עולות מבין השיטין ונטענו ביתר פירוט ומישרין במסגרת בקשות אחרות. מאחר והכרעה כזו אינה נדרשת, אין לי אלא להסתפק בהערה, כי יתכן ויטיב החייב לעשות, לו יטרח 'לפשפש בציציותיו' שלו, תחת לפזר האשמות לכל עבר, כאילו הוא 'נרדף' - זאת, קל וחומר נוכח התעקשותו 'הבלתי מובנת' של בעל תפקיד לכנס את נכסיו (כולל ובעיקר מניותיו), ולבצע בכך את החיוב הבסיסי ביותר שמטיל עליו תפקידו. דברים אלו יפים מכח קל וחומר, מקום בו לא רק ערכאה זו, אלא אף בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מלצר), כאמור, כבר חיווה דעתו, בפירוט רב, על מידת היושר והאמינות של גרסאותיו השונות, המשתנות חדשות לבקרים.די בכך, בכדי לדחות את המבוקש בסעיף זה, בנוסחו הנוכחי ובלא להקים מעשה בי-דין בסוגיה. מכל האמור לעיל עולה, כי לו ביקשתי למצות את הדין עם החייב, היה עלי לדחות את הבקשה כולה, ובאורח מוחלט. עם זאת, נוכח הסכמתו של המנהל המיוחד, לפנים משורת הדין ונוכח העובדה כי למרות הכל, יתכן וצרכיהם של קטינים אכן מעורבים במידה מסויימת במחלוקת, אני מאשרת את הצעתו של המנהל המיוחד להפריש סכום כולל של 10,000 ₪ מתוך משכורתו החודשית. זאת, כאשר סך של 2,500 ₪ יועבר לחייב עצמו, והיתרה תועבר במישרין לאמהות הילדים. בכפוף לסייג האמור לעיל, דין הבקשה להדחות בנוסחה הנוכחי. מאחר ועסקינן מניה וביה בחייב המצוי בהליכי חדלות פרעון, אשר נכסיו מוקנים מאליהם למנהל המיוחד, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. דמי מחיה