ערעור על החלטת ביניים בנושא הגשת ראיות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ביניים בנושא הגשת ראיות: דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה. 1. למבקשים זכויות במקרקעין המצויים באדמות ביתונייה, שהזכויות בהם רשומות בלשכת המקרקעין ברמאללה. המבקשים הגישו לבית משפט השלום תובענה לסילוק ידה של המשיבה 1 מהמקרקעין, שכן על המקרקעין הוצבה בריכת מים המשמשת את היישוב גבעת זאב, כמו גם מתקני תקשורת שונים, מיכלי זבל, גרוטאות ומכונה לדחיסת זבל. תביעה זו הוגשה בשנת 1996 וביום 25.1.04 ניתן בה פסק דין לפיו התקבלה תביעת המבקשים במלואה. על פסק הדין האמור הגישה המשיבה 1 ערעור לבית משפט זה (ע"א 5118/04, , להלן - "הערעור"). המשיב 3, היועץ המשפטי לממשלה, הודיע על התייצבותו בערעור מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], ולאחר מכן הגיש בקשה להגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור (תעודת עובד ציבור שניתנה על ידי מר עוזי גילה, מתאם רישום מקרקעין ממשרד קמ"ט רישום מקרקעין באיו"ש, והיטל של מפה על גבי תצלום אוויר של השטח בו מצויים המקרקעין (אורטופוטו)). ביום 6.11.06 ניתן פסק דין בערעור, ובו גם החלטה בבקשה להבאת ראיות נוספות. בית המשפט (כב' השופטים מ' שידלובסקי-אור, י' ענבר וג' כנפי-שטייניץ) פסק, כי יש להתיר למשיב 3 להגיש את הראיות הנוספות ו"בהתחשב באופיין של הראיות, אשר תחייבנה שמיעת עדויות, קביעת ממצאים עובדתיים על פיהן ובחינה מחודשת של ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין הראשון, אין מנוס מהחזרת ההליך לבית משפט השלום". בהמשך פסק הדין נקבע, כי בית משפט קמא "יאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להביא בפניו את הראיות הנוספות. בידי השופט להתיר גם למשיבים [המבקשים, צ.ז.] הבאת ראיות נוספות בנושא המחלוקת, ככל שימצא לנכון. לאחר שמיעת סיכומי הצדדים יוציא מלפניו בית משפט קמא פסק דין חדש, שיתבסס על מכלול הראיות שהובאו במשפט". כפי שעולה מהבקשה שלפני, על פסק הדין בערעור הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ונראה כי טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. 2. לאחר חידוש הדיון בתובענה בבית משפט קמא, הגיש המשיב 3 שלושה תצהירים (נספחים ג'-ה' לבקשה). המבקשים טענו, כי דין תצהירים אלה להימשך וטענתם נדחתה בהחלטה מיום 21.5.07, בגינה הוגשה הבקשה דנן. טענת המבקשים הייתה, כי התצהירים הוגשו בניגוד לפסק הדין בערעור, שכן על פיו הראיות הנוספות היחידות שרשאי המשיב 3 להגיש הן אותן ראיות שבגינן הוגשה הבקשה לערכאת הערעור. לטענת המשיב 3, מכיוון שקיימת חשיבות ציבורית עליונה לפסק הדין שאמור להינתן בפרשה, שכן יכולות להיות לו השלכות רוחב, ולאחר שהמשיב 3 הודיע על התייצבותו לדיון, יש לאפשר לו להביא לפני בית המשפט את כל הראיות הרלבנטיות על מנת שבית המשפט יוכל להכריע במחלוקת על יסוד מלוא הנתונים. באשר למחלוקת הנוגעת למובנו של הביטוי "הראיות הנוספות", הכלול בפסק הדין שבערעור, קבע בית משפט השלום כי יש לתת לביטוי זה משמעות רחבה, בהתחשב בזכותו של המשיב 3 להתייצב בהליך, מה גם שזכות זו מומשה על ידו רק בשלב הערעור, כך ש"בסיבוב הראשון" שהתנהל בבית משפט השלום לא הייתה למשיב 3 הזדמנות להציג את ראיותיו. לנוכח עמדה זו דחה בית המשפט את בקשת המבקשים "למשיכת" התצהירים שהגיש המשיב 3. 3. הבקשה דנן הוגשה עוד ביום 26.6.07, אך הועברה לטיפולי רק ביום 4.1.09. בפרק הזמן הממושך שחלף מאז הגשתה הוגשו, בהסכמה, בקשות דחייה להפקדת העירבון, בתקווה שהצדדים יגיעו להסדר, בקשות שכב' הרשם נענה להן מעת לעת. בסופו של דבר נראה כי הניסיונות האמורים לא עלו יפה והבקשה הועברה לדיון. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 4.9.07 הגיש המשיב 3 תשובה לבקשת רשות הערעור, מבלי שבית המשפט הורה לו לעשות כן. המבקשים פנו בבקשה "למשיכת" תשובה זו. לנוכח החלטתי בבקשה אין עוד משמעות לנושא זה. 4. כאמור בפתח הדברים, לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, מבלי שאפסוק לגופה של המחלוקת שבין הצדדים. הנימוק העיקרי שביסוד החלטתי הוא, שככל שהמחלוקת בין הצדדים תוסיף להיות רלבנטית לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, העניין ילובן במסגרת הערעור על פסק הדין. העיקרון המנחה הוא, ש"ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליכים בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, 11.12.01). בגדר כך, הלכה פסוקה היא, שככלל, אין להגיש ערעור בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בעניין גובה הפיצויים. בדומה לכך, כאשר דוחה בית המשפט טענת סף (התיישנות, מעשה בית דין וכד'), הרי, שככלל, לא יהא זה ראוי ליתן רשות ערעור על החלטה זו, על אף שקבלת הטענה תביא לסיום ההליכים, וככל שהעניין יוסיף ויהיה רלבנטי גם לאחר מתן פסק הדין, יש לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין (ראו, למשל, האסמכתאות שבבר"ע (מחוזי י-ם) 3382/07 מובשוביץ נ' קניון הראל בע"מ, , החלטה מיום 20.12.07). כפי שנפסק על ידי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (, פסק דין מיום 25.6.07): "ככל שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכריעה יותר על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון בערכאה הדיונית, כך שיהיה קשה יותר להשיב את המצב לקדמותו אם יתברר בשלב מאוחר יותר שההחלטה הייתה שגויה, יטה בית המשפט שלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק הדין ... הנטייה להתיר את הערעור המיידי תתגבר ככל שהחלטת הביניים היא בעלת אופי בלתי הדיר ... או שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים" (ההדגשה הוספה). זאת ועוד - כאשר ניתן לומר מיד כי על פני הדברים טעה בית המשפט בהחלטתו, יהיה מקום לשקול בחיוב מתן רשות ערעור (רע"א 2459/04 אלה ר. הנדסה בניין והשקעות בניין בע"מ נ' פקיד השומה בירושלים, 9.5.04). הסיבה לגישה זו - אשר לאחרונה ניתן לה ביטוי בתיקון לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 - היא, שראוי הוא שערכאת הערעור תבחן את הסוגיה בכללותה במסגרת ערעור על פסק הדין, ולא תתמקד במחלוקות נקודתיות, שלא בהכרח תשארנה רלבנטיות לאחר מתן פסק הדין. באופן זה גם לא יתקיימו הליכים שבדיעבד עלולים להתברר כמיותרים ולא יופרע מהלך בירור התובענה בערכאה המבררת. עמד על כך כב' השופט ד"ר ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177 כדלהלן: "ניסיון החיים מלמד ששאלה שהייתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיעו לקיצו מבלי שבית המשפט (גם לא בערכאה הראשונה) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין. ... איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה, עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות, בעניין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין". כאמור, בדרך כלל ראוי שמכלול הסוגיות שעמדו לדיון בערכאה הראשונה יובא לבחינת ערכאת הערעור בהליך אחד. הדבר מאפשר לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות ואת כל היבטיה של הפרשה, תורם לייעולו של ההליך השיפוטי (הן בערכאה המבררת והן בערכאות הערעור) ומונע סיבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים. כאמור, גם המחוקק סבר שיש מקום לצמצם את היקף המקרים בהם תינתן רשות ערעור על החלטת ביניים וקבע, כי רשות הערעור תינתן רק אם "שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט). 5. במקרה דנן מדובר בהחלטה המאפשרת לבעל דין להציג ראיות. גם אם שגה בית משפט קמא בהחלטתו - ואינני רומז כי כך היה - ניתן יהיה בשלב הערעור "לנטרל" את משקלן והשפעתן של ראיות אלה על תוצאת ההליך. לכל היותר ההליך שאמור להתנהל בבית משפט קמא יתייחס לעניינים שבסופו של דבר יתברר כי לא היה נכון להתייחס אליהם, אך אין בכך משום מצב בלתי הדיר, שמצדיק בחינת הסוגיה על ידי ערכאת הערעור כבר בשלב הנוכחי. בנוסף לכך, לא ניתן לומר על החלטת בית משפט קמא שהיא על פניה שגויה. השאלה, האם פסק הדין בערעור יצר הסדר שלילי לגבי זכותו של המשיב 3 להציג ראיות, מעבר לאותן ראיות נוספות שלגביהן הוגשה בקשה בשלב הערעור, אם לאו, אינה שאלה שיש לה בהכרח תשובה חד משמעית, והתשובה שניתנה לה על ידי בית משפט קמא אינה בלתי סבירה או בלתי אפשרית על פניה. בית המשפט נתן משקל לעצם זכותו של המשיב 3 להתייצב בדיון, זכות שתרוקן במידה רב מתוכן אם לא יתאפשר למשיב 3 להציג את מלוא ראיותיו וטענותיו. בפני בית המשפט שלערעור עמדה בקשה קונקרטית של המשיב 3 ביחס להגשת ראיות נוספות, אך מפסק הדין בערעור לא עולה בהכרח כי אילו בית המשפט היה מודע לרצונו של המשיב 3 להגיש תצהירים נוספים, היה מונע זאת. נמצא, כי אין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים, שבהם עצם היות ההחלטה שעליה מבקשים לערער שגויה מצדיק מתן רשות ערעור. כאמור, החלטת בית משפט קמא אינה יוצרת מצב בלתי הפיך. המשך ניהול ההתדיינות על פי מה שנקבע בהחלטה זו, כאשר במקרה הצורך ניתן יהיה לבטלה בשלב הערעור על פסק הדין, אינו גורם למבקשים עיוות דין שלא ניתן יהיה לתקנו בהמשך. זאת ועוד, אין לשלול את האפשרות שבסופו של יום שוב תתקבל תביעת המבקשים, ואז לא תהיה עוד נפקות מעשית להחלטת בית משפט קמא בעניין זכות המשיב 3 להגיש תצהירים נוספים. גם אין לשלול את האפשרות שבסופו של יום אותם תצהירים נוספים לא ישפיעו כלל על פסק הדין שיינתן, וגם במצב זה השאלה שמבקשים להביאה להכרעת ערכאת הערעור, תהפוך לתיאורטית גרידא. כפי שכבר צוין, ההחלטה עליה מבקשים לערער עוסקת בזכותו של בעל דין להגיש ראיות אלו ואחרות. לא למותר לציין, כי אם תתיר ערכאת הערעור לערער על החלטות ביניים מסוג זה, כדבר שבשגרה ובהעדר נימוקים מיוחדים, ואפילו מדובר בראיות בעלות משמעות, הדבר ישבש באופן חמור את האפשרות לנהל הליך משפטי בערכאה המבררת. 6. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מבלי שיהיה צורך להכריע במחלוקת לגופה, אך מהטעם שאין זה ראוי ליתן רשות ערעור על החלטת הביניים האמורה. הואיל ולא התבקשה תשובה - אין צו להוצאות. הערבות הבנקאית תוחזר למבקשים באמצעות בא כוחם. ראיותערעורהחלטת בינייםהגשת ראיות