תביעת מעביד נגד עובד להחזר כספים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת מעביד נגד עובד להחזר כספים: עניין לנו בסכסוך משפטי ארוך שנים (למעלה מ-6 שנים חלפו מאז הגשת התביעה הראשונית על ידי חברת כ.צ.ט), כאשר הדיון בתיק זה החל לפנינו רק ביום 20.6.07 לאחר שעבר גלגולים רבים לפני מספר הרכבים. לפנינו תביעה הן כספית והן הצהרתית של חברת כ.צ.ט בע"מ (להלן תקרא: "המעביד" או "כ.צ.ט" או "החברה") כנגד עו"ד (להלן יקרא: "העובד"), אשר שימש עובר לפיטוריו כסמנכ"ל המעביד וזאת במקביל להיותו דירקטור בחברה. העובד הועסק אצל המעביד במשך תקופה של 341 חודשים, שנסתיימה כאמור בפיטוריו ביום 9.7.02. העובד מצידו הגיש אף הוא תביעה כספית כנגד המעביד בגין זכויות סוציאליות שונות, שלטענתו מגיעות לו בגין תקופת עבודתו אצל המעביד וסיומה. בישיבה של יום 20.6.07 ניתנו מספר החלטות מקדמיות, שנועדו לייעל את הדיון באופן דרמטי. בעקבות אותה ישיבה צומצמו המחלוקות בין הצדדים והן נותרו כדלקמן: תביעות העובד: א. הפרשי "פיצויי פיטורים". ב. פסיקה הצהרתית בדבר זכאות העובד לפנסיה לפי סעיף 11 להסכם העבודה ת/1. ג. פדיון חופשה (6 משכורות מכוח סעיף 7ב' להסכם ת/1). ד. הפרשי "הודעה מוקדמת". ה. הפרשי שכר (40,000 ש"ח). ו. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. תביעות המעביד: א. החזר כספים שהתובע נטל לעצמו במהלך תקופת עבודתו. ב. סעד הצהרתי לביטול הסכם עבודה ת/1, עקב הפרה יסודית. נדון תחילה בתביעות המעביד, שהרי חלק מתביעות העובד נשענות על הסכם העבודה ת/1, כך שלהכרעה בדבר תקפותו של ההסכם יש השלכה מהותית על תביעות העובד. התביעות להשבת כספים: המעביד הגיש תביעה המשתרעת על פני 32 עמודים בה עותר הוא להשבת כספים שונים שלטענתו נטל העובד שלא כדין במהלך תקופת עבודתו וביניהם: תשלומים בגין פיצויי פיטורים וימי חופשה שלטענת המעביד שילם העובד לבתו שעבדה בחברה שולמו כדין, פדיון חופשה שנטל העובד ביתר, אי דיווח אודות ימי חופשה, מעורבות העובד במסגרת "הסכם פינגריש" שבעקבותיו שולמה למר פינגריש פנסיה מוגדלת, העלאות שכר שקיבל העובד שלא כדין, מעורבות העובד בהסכמים ביטוחיים שגרמו לטענת המעביד לתשלומי ביטוח הגבוהים בהרבה ממחירי שוק הביטוח, רכישת נכס שרכש העובד מכ.צ.ט, הפרות חובת הזהירות שגרמה למעביד להוצאות מוגדלות בגין שירותים לאדריכלים וקבלנים וכן הוצאות אישיות שלטענת המעביד הוציא העובד, שלא כדין, במהלך תקופת עבודתו כגון: הוצאות על ארוחות וחופשות פרטיות, שהייה פרטית של העובד בארה"ב ע"ח החברה, רכישת חלפים לרכבו הפרטי של העובד על חשבון החברה, אבטחת ביתו הפרטי של העובד על חשבון המעביד- כל אלה מהווים לטענת המעביד מעשים העולים כדי מעילה באמון והפרת אמונים בניגוד לסעיף 254 לחוק החברות. דבר המחייב השבת הכספים למעביד. סך כל התביעות מסתכם לטענת המעביד לכדי סכום של 10,852,558 ש"ח. העובד מצידו מכחיש מכל וכל את טענות המעביד כנגדו, ומבקש לדחות את כל ראשי התביעה, חלקן מחמת התיישנות וחלקן לגופו של עניין. צודק ב"כ העובד כי חלה במקרה דנן התיישנות ביחס לחלק מרכיבי התביעה של המעביד. באשר לתביעה הנוגעת לחוזה לרכישת נכס מכ.צ.ט שנרכש על ידי רעייתו של העובד בשנת 1984 - המדובר כאמור - בעסקה שבוצעה שנים רבות לפני הגשת התביעה ועל כן דינה להידחות מחמת התיישנות, מה גם שממילא נראה כי העילה איננה קשורה ביחסי העבודה בין הצדדים, ועל כן איננה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין. גם התביעה בגין אי דיווח אודות ימי חופשה דינה להידחות מטעמי התיישנות, שכן עילתה קדמה ל-7 שנים מיום הגשת התביעה (מדובר בתקופה שמ-1.11.74- 31.10.91). כך גם ביחס לתביעות הנוגעות להשבת כספים בגין הוצאות אישיות שהוציא העובד בגין ארוחות, חופשות פרטיות וכן התביעה הנוגעת להעלאות השכר בקשר לתקופה שקדמה ל-7 שנים, עובר ליום הגשת התביעה. ולגופם של דברים, אין לנו אלא לדחות את תביעותיה של כ.צ.ט על שלל רכיביה: כאמור, המעביד העלה טענות רבות הנוגעות לכספים שנטל העובד שלא כדין במהלך תקופת עבודתו בחברה. כמו כן הועלו טענות באשר לעסקאות ותשלומים שאישר העובד תוך הפרת אמונים והפרת חובת הזהירות וזאת בניגוד לחוק החברות. בחלק מרכיבי התביעה אף נטען לעבירות שנעברו על ידי העובד בניגוד לחוק העונשין. נזכיר תחילה, כי מידת הראיות הדרושות להוכחת ביצוע עבירה פלילית במשפט אזרחי אמנם פחותה מזו הדרושה במסגרת משפט פלילי, אך גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה בהליכים אזרחיים רגילים (וכלשונו של בית הדין הארצי בדב"ע נו /28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה ארצי כרך כט (1) 124: "ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד, יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"). נסכם ונאמר כי לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, לא השתכנענו כי עלה בידי המעביד להוכיח את טענותיו כנגד העובד: עדותה של הגב' סיגל פירסט נסתרה בעדותו של התובע ובמצב דברים זה של גרסה מול גרסה, כשגרסת המעביד אין לה תימוכין בעדויות וראיות נוספות של ממש, אין מנוס מלדחותן, בטח ובטח ביחס לעבירות הנטענות על פי חוק העונשין. נוסיף ונציין כי המעביד עצמו הודה שפעולות רבות אשר ביצע העובד נעשו באישורו של המנכ"ל דאז, מר מאיר זוסמן-כהן. עם זאת, נטען כי הדברים נעשו ללא אישורה של מועצת המנהלים של החברה. ודוק: לא עלה בידי המעביד להוכיח כי אותן פעולות אכן מצריכות אישורה של מועצת המנהלים לביצוען. אשר על כן, התביעות להשבת כספים נדחות. סעד הצהרתי לביטול הסכם עבודה ת/1, עקב הפרה יסודית: התביעה לביטול ההסכם ת/1 נשענת למעשה על סעיף 256 לחוק החברות הקובע כי: "(א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים. (ב) בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), רואים נושא משרה שהפר חובת אמונים כלפי החברה כמי שהפר את התקשרותו עם החברה". כך נטען גם כי העובד פעל תוך הפרה בוטה של סעיף 3 להסכם ת/1 הקובע כי "X מתחייב בזאת למלא את תפקידו בכצ"ט וכל תפקיד אחר שיוטל עליו מעת לעת במסירות, בנאמנות וכמיטב יכולתו" . אולם, לאור הכרעתנו לעיל, נשמט הבסיס לתביעה ההצהרתית, לביטולו של ההסכם ומשכך דינה להידחות. ועתה נעבור לדון בתביעות העובד אחת לאחת לפי סדרן: הפרשי "פיצויי פיטורים": אין חולק כי העובד פוטר וכי שולמו לו פיצויי פיטורים בסך כולל של 2,198,075 ש"ח לפי שכר קובע של 77,292 ש"ח (ר' מיקוד הדיון מיום 20.6.07, עמ' 7). העובד טוען כי יש לחשב את שכרו הקובע ל"פיצויי פיטורים" ככזה הכולל גם את הרכיבים הבאים: "שכר הנהלה", "הבראה", "גילום רכב", "טלפון" ו"דמי ביטוח בריאות" כך שהשכר הקובע לפ"פ צריך לעמוד על 101,891 ש"ח. כל זאת, בהתאם להסכמת הצדדים כאמור בהסכם ת/1 ונספח ת/1א' ולפיו הוגדר שכרו של העובד ככולל גם את כל התוספות הנ"ל. בנוסף טוען העובד, כי לשכר הקובע יש להוסיף גם את רכיב ה"מס האחיד" ("מס בריאות") המופיע בנספח ת/1א' כחלק מ"השכר הקובע" ואשר נגרע משכרו החל מחודש 7/02. ולבסוף, לשיטתו של העובד, יש להוסיף לשכר הקובע גם תוספת שכר בגובה 3% שהמעביד נמנע מלשלם לעובד בניגוד לנוהג לפיו שולמה לכלל העובדים תוספת כאמור החל מחודש 12/01. כך שלמעשה, לטענת התובע, שכרו הקובע לפ"פ צריך לעמוד על סך כולל של 107,985 ש"ח. המעביד טוען כי שכרו הקובע של העובד לצורך חישוב פיצויי הפיטורים כולל אך ורק את שכר היסוד, כפי שעודכן מעת לעת בהתאם לתוספות שכר ויוקר, ולכל היותר צריך לכלול רק את רכיב "גילום רכב" בסך של 2,740 ש"ח (סע' 133 לסיכומי כ.צ.ט). עוד נטען, כי את התוספת הקרויה "שכר הנהלה" קיבל העובד בגין חברותו במועצת המנהלים, ועל כן אין לראותה כחלק משכרו בגין פיטוריו מתפקידו כעובד. באשר לשאר הרכיבים, הרי שמדובר ברכיבים שהם בגדר "החזר הוצאות", אשר מעצם טיבם אינם נכללים בשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים. בפסיקה נקבע כי המבחן המעשי לסיווגה של תוספת הוא מבחן "התנאי או הגורם". לפי מבחן זה, תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת (בג"צ 5580/94 יהודה מירוז ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, נב(1) 252). על-פי אותו רציונל, "החזר הוצאות" - גם הוא אינו נכלל בחישוב הפיצויים, וזאת, אף אם ישולם בסכום קבוע מידי חודש. מכאן, שאין ללמוד דבר מהכינוי או מהשם שניתן לרכיב מסוים המופיע בתלוש השכר ובכל מקרה יש לבחון את מהות התשלום מבחינה עובדתית בקשר לכל עובד ועובד. (דב"ע מב/44-3 רות גולדברג נ' עירית בת ים פד"ע יג 338; דב"ע מג/4-2 ההסתדרות הכללית נ' מדינת ישראל פד"ע טז 169; ע"ע 300370/97 אברהם זבדי נ' איי.די.אי. טכנולוגיות בע"מ, , ניתן ביום 24.12.01). ובאשר לנטל השכנוע לכך שתשלום מסוים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי משכר העבודה, הרי שזה מוטל על העובד (ע"ע 300124/98 משה אהרונוביץ נ' ערוגות מושב עובדים, ניתן ביום 10.6.02). במקרה שלפנינו, על פי אותו מבחן שנקבע בפסיקה שוכנענו, כי יש לכלול במסגרת השכר הקובע לפיצויי פיטורים את רכיב "שכר הנהלה" ששולם לעובד, שכן המדובר בתוספת קבועה ואמיתית ששולמה לו מידי חודש בחודשו ולא הותנתה בקיומו של תנאי או גורם כלשהו. בעניין זה אנו דוחים את עמדת המעביד לפיה יש להפריד בין שתי הפונקציות שמילא העובד בחברה (כ"עובד" וכ"דירקטור") וקובעים כי כעובד בכיר, שפעל למעשה בשני "כובעים", קיבל התובע משכורת אחת עבור עבודה אחת שכללה ניהול והיא לא הותנתה בקיומו של תנאי או גורם נוסף. על כן אין להפריד את "רכיב ההנהלה" ויש לראותו כחלק משכרו הרגיל של העובד. באשר לרכיב "גילום רכב", הרי שלאור הסכמת המעביד כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומיו, אנו קובעים כי גם רכיב זה יובא בחשבון כחלק מהשכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. באשר לשאר הרכיבים (דמי הבראה", "טלפון", "מס אחיד"/"דמי ביטוח בריאות") הרי שמדובר ברכיבים שהם בגדר "החזר הוצאות", כאשר העובד לא עמד בנטל השכנוע להוכיח כי מדובר ברכיבים שהם חלק אינטגרלי משכרו הרגיל. כך גם לא שוכנענו כי יש להכליל לצורך חישוב פיצויי הפיטורים את תוספת השכר בשיעור 3% שהעובד טוען לזכאותה; שכן העובד לא הוכיח קיומה של חובה כלשהי מצד המעביד להעלות את שכרו כשאר העובדים, שעה שקיים בין הצדדים הסכם פרטני שקובע את תנאי שכרו. מלבד האמור, ועל אף שסעיף 5 להסכם ת/1 קובע כי "השכר המשולם לX ע"י כצ"ט יתואם מפעם לפעם לתוספות השכר המקובלות למנהלים...", אנו מקבלים את גרסת המעביד בעניין זה, ולפיה אי תשלום תוספת השכר לחברי הנהלת החברה, ובכללה התובע, נעשה על דעת חברי ההנהלה, ובידיעתו של העובד ונבעה משיקולים כלכליים של החברה (ר' עדות הגב' פירסט, עמ' 50 לפרוטוקול). סוף דבר (לענין "פיצויי הפיטורים"): התביעה להפרשי פיצויי פיטורים מתקבלת בחלקה בלבד, כך שבשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, יש לכלול את רכיב ההנהלה" בסך 20,000 ש"ח וכן את רכיב "גילום רכב" בסך 2,740 ש"ח. בסה"כ זכאי התובע להפרש פיצויי פיטורים בסך של 646,195 ש"ח (12: 341 X 20,000 ש"ח + 2,740 ש"ח). פסיקה הצהרתית בדבר זכאות העובד לפנסיה לפי סעיף 11 להסכם העבודה ת/1: בהתאם לסעיף 11 להסכם ת/1 עותר העובד לזכאותו לפנסיה בשיעור של 60% מתקרת שכר של 50,000 ש"ח (צמוד לתוספות היוקר במשק). העובד מוסיף ומעלה טענות שונות הנוגעות לאופן שבו יש לחשב לשיטתו את הפנסיה לה הוא זכאי. המעביד מצידו מכחיש את זכאותו של העובד לפנסיה, ומשתית טענתו זו על פעולותיו ומחדליו של העובד כפי שפורטו בתביעת המעביד ושבגינם נטען כי יש לשלול ממנו זכאות לפנסיה. משהכרענו לעיל כי אין בסיס ממשי לתביעות המעביד, אין בידינו לקבל את עמדת המעביד בעניין זה. על כן מאחר ומדובר בהליך הצהרתי בלבד, אנו מקבלים עקרונית את עמדת העובד וקובעים את זכאותו העקרונית לפנסיה כאמור בסעיף 11 להסכם ת/1. מאחר ומדובר בתביעה למתן סעד הצהרתי בלבד, אין מקום להידרש בהליך זה לאופן חישוב הפנסיה של העובד. עם זאת, אנו מקבלים את עמדת המעביד בנוגע למועד תחילת תשלומי הפנסיה ולפיה על אף שההסכם "שותק" בעניין זה, הרי שיש לפרשו כך, שהעובד יהא זכאי לתשלומי פנסיה אך ורק עם הגיעו לגיל הפרישה כאמור בחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 וכמקובל בתקנוני קרנות הפנסיה ולא מיד עם סיום עבודתו בכ.צ.ט. פדיון חופשה (6 משכורות מכוח סעיף 7ב' להסכם ת/1): במיקוד הדיון מיום 20.6.07 עתר העובד לתשלום "פדיון חופשה" בשווי שש משכורות בהתאם לסעיף 7/ב להסכם ת/1. ואולם בסיכומיו העמיד העובד את תביעתו לפדיון חופשה של 63.5 ימים. לטענת המעביד, התובע אינו זכאי לפדיון ימי חופשה נוכח הקבוע בסעיף 9 להסכם ת/1 ולפיו "אם יעמדו לזכות X יתרות ימי חופשה בגין התקופה שקדמה ליום מתן ההודעה המוקדמת- תהיה כצ"ט רשאית לדרוש את צאתו של X לחופשה בתשלום, בתוך תקופת ההודעה המוקדמת". לאור האמור, ובהתאם למכתבה של הגב' פירסט מיום 9.7.02 (נ/10) נטען כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה שעמדו לזכותו במהלך "תקופת ההודעה המוקדמת" שניתנה לו. אכן המעביד הודה (סעיף 30 לתצהיר הגב' פירסט) כי עם סיום עבודתו בכ.צ.ט עמדו לזכות העובד 63.5 ימי חופשה. עם זאת צודק המעביד כי על פי סעיף 9 להסכם, רשאית היתה כצט לדרוש מהעובד לנצל במהלך תקופת ההודעה המוקדמת את ימי החופשה שעמדו לזכותו, וכך אכן נאמר לעובד בהתאם למכתבה של הגב' פירסט מיום 9.7.02 (נ/10). יש לקבוע, כי דרישה זו של המעביד אינה עומדת בסתירה לסעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 וראה בעניין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעע 1496/02 נשואה זנקס בע"מ נ' גל ארז (מיום 3.8.08, להלן: "הלכת נשואה"), שם נקבע כי: "לפי הוראתו של סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"): "הימים שלא יובאו במניין ימי החופשה;... ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה עשר, ובמידה שעלו". וכך פסקנו בעניין זה בפרשת עמנואל: "משמעה של הוראה זו היא כי מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת בתנאי כי לפחות 14 ימי הודעה מוקדמת יוותרו ללא חפיפה (הדגשה הוספה) של תקופת חופשה שנתית" (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ ואח' פד"ע כח 241). כך אף פסקה כב' סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין, לאמור - "... אלא שעל פי חוק חופשה שנתית, ה'תשי"א-1951, בסעיף 5(א)(7) לא יובאו במניין ימי החופשה ימי ההודעה המוקדמת אלא אם עלו על ארבעה עשר יום... מכאן, מעבר לארבעה עשר ימים מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת (ראה דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ - ; דב"ע נז/101-3 עו"ד דן רייזמן ועו"ד מיכאל קידר - סימני עיני - טרם פורסם). " ועוד באותו עניין נקבע בפסה"ד כי: ..." כך אף לא מצאנו עיגון בלשון החוק לפרשנות, לפיה חפיפה בין ימי חופשה לימי הודעה מוקדמת אפשרית, אך במצב בו המעביד דורש עבודה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת והעובד הוא הבוחר לצאת לחופשה; או מקום בו העובד מסכים, אף אם אינו נדרש לעבוד, כי ימי ההודעה המוקדמת יחשבו אף לימי חופשה. זכות המעביד לחפיפה התלויה בהסכמת העובד - נראית בעינינו בלתי סבירה והפוכה לתכלית החוק.... הלכת ארבל, לפיה העובד, והוא בלבד, מחליט מתי לקחת חופשה, חורגת מן ההלכה המושרשת, לפיה המעסיק הוא הקובע והמסדיר את מועדי יציאת עובדיו לחופשה שנתית, בתאום עם העובדים... לקבוע כי בידי העובד הזכות להחליט אם לצאת לחופשה אם לאו בתקופת ההודעה המוקדמת, משמעה - סיכול תכלית הוראת החוק כמבואר לעיל. לסיכום, ... ניתן לחפוף בין ימי הודעה מוקדמת הניתנים בפועל והעולים על ארבעה עשר, לבין ימי חופשה, הניתנת בפועל. הדבר מותנה כמובן בכך, שהמעסיק אכן מוציא את העובד לחופשה כדין באותה תקופה.. " לאור האמור בהלכת נשואה כפי שהובאה לעיל, הרי שכדין הוצא העובד לחופשה החופפת את תקופת ההודעה המוקדמת הארוכה שקיבל (9 חודשים), כאשר העובד לא הוכיח קיומו של נוהג ולפיו היה מקובל בחברה להעניק תמורת הודעה מוקדמת בנוסף למלוא פדיון ימי החופשה המגיעים לו. אשר על כן, התביעה ל"פדיון חופשה" נדחית. הפרשי "תמורת הודעה מוקדמת": התובע עתר לתשלום הפרשי "תמורת הודעה מוקדמת" לפי שכר קובע של 107,958 ₪, כאשר בפועל קיבל לטענתו הודעה מוקדמת של 9 חודשים, אבל לפי שכר של 101,891 ש"ח (השכר לפי התלוש, כשכר היסוד כולל הנהלה וכיוצ"ב) כמפורט בתלוש (סומן ת/3, ר' עמ' 8 לפרוטוקול). לאור קביעתנו לעיל (בעניין השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים) הרי שהתביעה להפרשי הודעה מוקדמת נדחית. הפרשי שכר (40,000 ש"ח): גם התביעה בגין רכיב זה נדחית, לאור הכרענו האמורה בעניין "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים: איננו מוצאים מקום במקרה דנן לפסוק לעובד פיצויי הלנה מעבר להפרשי הצמדה וריבית חוקית, וזאת בהתחשב במחלוקת הכנה והממשית הן באשר לעצם הזכאות לפיצויי פיטורים וכל שכן לשיעורם. סוף דבר: תביעת המעביד נדחית במלואה. תביעת העובד מתקבלת בחלקה. המעביד ישלם לתובע הפרשי "פיצויי פיטורים" בסך של 646,195 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת תביעתו (29.5.03) ועד התשלום בפועל. כמו כן, אנו מצהירים בדבר זכאותו העקרונית של העובד לתשלומי פנסיה עם הגיעו לגיל הפרישה ואז בלבד. יתר רכיבי תביעתו נדחים. מאחר והתובע זכה במיעוט של תביעתו המקורית, כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור: תוך 30 יום. החזר כספימעביד נגד עובד