החזר כספי על השקעה במיזם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר כספי על השקעה במיזם: פתח דבר 1. עניינה של התובענה במיזם של מחצבה בסמוך לכפר תרקומיה שבאזור יהודה ושומרון (להלן: "המחצבה") שבקשר אליה התקשר התובע מר דוד אברהם המכונה דודי (להלן: "התובע") בהסכם עם הנתבעת מס' 1 ח.מ.ש.ק נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "חמשק"); ובנסיבות שנוצרו הוא תובע מאיתה החזר כספים שהשקיע מכוח אותו הסכם. התביעה הוגשה גם נגד הנתבע מס' 2 מר קוקו עובדיה (להלן: "עובדיה") והנתבע מס' 3 מר אברהם מתן (להלן: "מתן"), מי שהם בעלים ומנהלים בחמשק. חמשק מצידה הגישה נגד התובע תביעה שכנגד בגין הוצאות שהיו מנת חלקה לטענתה בקשר עם מיזם המחצבה, שלגרסתה שומה על התובע לשאת בחלק יחסי שלהם מכוח ההתקשרות שביניהם. רקע עובדתי וטענות הצדדים 2. המחצבה כפי שהובהר על ידי הצדדים היא בשטח של כ-530 דונם, בסמוך כאמור לכפר תרקומיה, שבה אוכלוסיה פלסטינית גדולה. בשנת 1994 או בסמוך לכך, מר דני בן ארי (להלן: "בן ארי") קיבל זיכיון מאת מדינת ישראל, המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, להפעלת המחצבה; אלא שהוא נתקל בקשיים להפעלתה בשל התנגדות של תושבים פלסטיניים שטענו לזכויות באדמות שבאזור המחצבה ואף התנכלו לה, וכן פנו לבג"צ בעתירות רבות נגד מדינת ישראל בגין מתן הזיכיון להפעלת המחצבה שבמסגרתן הוצאו צווי מניעה . לעובדיה ולמתן - ובעיקר לעובדיה - היו באותה עת קשרים ענפים ומבוססים מזה שנים עם בכירי הרשות הפלסטינית, בין היתר על רקע הובלה ואספקה של דלק לרשות הפלסטינית באמצעות חברות שפר את לוי בע"מ (להלן: "שפר"), שאף היא בבעלותם ובהנהלתם של עובדיה ומתן. שפר היא חברה אחות של חמשק, ולטענת הנתבעים משמשת כזרוע הביצועית של חמשק. על רקע זה, במהלך שנת 1994 פנה בן ארי לעובדיה ומתן כדי שיפעלו אצל הרשות הפלסטינית ויסתייעו בקשריהם עמה על מנת שתסדיר את הסכסוך עם בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור המחצבה ותגרום לכך שיסירו את התנגדותם למחצבה; וכן תיתן "רשת בטחון" להפעלתה של המחצבה, כלשון הנתבעים ובן ארי, שמשמעותה מתן ביטחון אישי ומניעת השחתת ציוד וגניבות מהמחצבה. ואמנם עובדיה החל במגעים בעניין זה עם בכירים ברשות הפלסטינית, ובעיקר עם מוחמד ראשיד שהיה יועצו הכלכלי של יו"ר הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, וכן עם ג'יבריל רג'וב שהיה ראש המנגנון לביטחון מסכל בגדה. במגעים אלה מצא עובדיה עניין אצל בכירי הרשות הפלסטינית לפעול ליישוב הסכסוך עם בעלי הקרקעות באזור המחצבה כדי לאפשר את הפעלתה, וכן נתברר "כי מתגלגל אצל הרשות הפלסטינית רעיון לפיו חומרי החציבה ישמשו לבניית הנמל בעזה (המדובר בתקופת יישום 'הסכמי אוסלו'), והמשאיות שיובילו את חומרי החציבה לעזה (לבניית הנמל) יחזרו לגדה המערבית עם חול מעזה (בגדה המערבית יש מחסור באתרי כריית חול לבנייה)" (ראו: סעיף 14 לתצהיר עובדיה ותצהיר מתן). במצב דברים זה, לטענתם של עובדיה ומתן שנתאשרה בעדותו של בן ארי, הוסכם ביניהם על הקמת שותפות עסקית בקשר להפעלת המחצבה - עובדיה ומתן מצד אחד ובן ארי מצד שני, באמצעות חברות שבשליטתם - כאשר זו היתה מותנית בכך שהסכסוך עם התושבים הפלסטיניים המקומיים יוסדר, ובקבלת בלעדיות מאת הרשות הפלסטינית לאספקת חומרי חציבה לנמל עזה. כן היה מוסכם על הצדדים כי בכל ההוצאות הכרוכות בקידום היעדים האלה אצל הרשות הפלסטינית ישאו עובדיה ומתן או מי מטעמם, ואילו תרומתו של בן ארי לשותפות היא בכך שהוא מחזיק בזיכיון מאת מדינת ישראל להפעלת המחצבה. 3. עובדיה והתובע הכירו זה את זה עוד בשנת 1974, עת שעבדו יחדיו בהובלת דלקים בארץ ונרקמו ביניהם יחסי ידידות. בשנת 1983 נסע התובע לארצות הברית שם התגורר עם משפחתו עד לשובו ארצה בשנת 1994. השניים שמרו על קשר גם בעת שהתובע שהה בארצות הברית, וכאשר חזר לארץ ועוד קודם לכן בעת שעשה הכנות לחזור, חברו יחדיו במספר יוזמות עסקיות. בעדותו אישר התובע שרכש ביחד עם חמשק מגרש באשדוד בשנת 1993, השתתף עם הנתבעים בשנת 1993 בעסקה לרכישת "בית הספירלה" באילת ובינואר 1994 קנה עם הנתבעים מבנה ברעננה (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 19-22; סעיף 4 לתצהיר התובע; סעיף 10 לתצהיר עובדיה ותצהיר מתן). כך שמע התובע גם על המיזם העסקי בקשר עם המחצבה, כאשר קימת מחלוקת בין הצדדים של מי מהם היתה היוזמה לשתף את התובע במיזם זה - ואולם אומר כבר עתה כי הכרעה בענין זה אינה נדרשת לצורך בירור הסכסוך נושא הדיון. ביום 15/1/95 התקיימה פגישה בין התובע לבין עובדיה ומתן בבית קפה "הבימה" בתל אביב. לטענת התובע בבוקרו של אותו יום הודיע לו מתן כי מאחר שנקבעה פגישה לשעות הצהריים בין עובדיה ומתן לבין בן ארי לדון בענייני השותפות במחצבה, אזי אם התובע מעוניין להיכנס כשותף במיזם זה ב-50% מחלקם של הנתבעים (קרי: 25% בשותפות כולה) שומה עליו לנצל את ההזדמנות ולהגיע לבית הקפה כחצי שעה קודם עם פנקס שיקים, שאם לא כן "מחר זה כבר יהיה מחיר אחר" (סעיף 10א לתצהיר התובע). לדברי מתן ועובדיה, עוד קודם לכן נתקיימו מספר פגישות בין מתן לבין התובע שבהן התגבשו ביניהם התנאים לצירופו למיזם בענין המחצבה. מכל מקום, התובע אכן הגיע לפגישה עם הנתבעים בבית הקפה, שאליה הגיע מתן כשהוא מצויד בהסכם הנושא תאריך יום 15/1/95 שכתב בכתב ידו (מקור וצילום) שהצדדים לו הם חמשק והתובע, ואלה חתמו עליו (ההסכם מיום 15/1/95 צורף כנספח א למוצגי הנתבעים, להלן: "ההסכם"). נאמר בו שחמשק מתכוונת להתקשר בהסכם לאספקת מוצרי מחצבה לאוטונומיה הפלסטינית וכן עומדת להתקשר בהסכם שיתוף במחצבה, וכי התובע מעונין להצטרף כשותף של חמשק לעסקאות אלה. על פי ההסכם, שהוא בן עמוד אחד, התחייב התובע להשקיע בחמשק סכום של 700,000 דולר, שישולם בשישה תשלומים בסך 100,000 דולר כל אחד והיתרה בסך 100,000 דולר תקוזז מחוב של חמשק לא.ש דוד בע"מ - חברה בבעלותו של התובע. בתמורה להשקעתו של התובע, נאמר בהסכם שיקבל 50% מכל עסקה שתבצע חמשק בקשר עם המחצבה ואספקת חומרי החציבה לשטח הרשות הפלסטינית, ועוד נקבע כי התובע יהיה נציג העסקה במחצבה ויעבוד שם כמפקח מטעם השותפות. אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי חרף האמור בהסכם (אף שיצוין כי בכתבי הטענות שהגישו טענו הנתבעים אחרת ), כי משטען התובע כי אין בידו להעמיד לצרכי עסקה זו אלא 460,000 דולר - בצירוף 100,0000 דולר שהוסכם שיקוזזו מחוב חמשק אליו, כך שבסה"כ יעמוד סכום ההשקעה של התובע על 560,000 דולר - הוסכם כי כך יהיה וכי מנגד יקטן חלקו בשותפות עם חמשק ל-40%, ואילו חלקה של חמשק יהיה 60%. בהתאם ליחס זה, במרץ 1995 הועברו האחזקות במניות חברת לבה חומרי חציבה ובנייה בע"מ (להלן "לבה"), שהיתה חברת מדף, אל חמשק ואל חברה שבבעלותו של התובע. מטרת חברת לבה היתה להפעיל בעתיד את מיזם המחצבה ביחד עם בן ארי או חברה מטעמו, בכפוף להסדרת הפעלתה של המחצבה על ידי הרשות הפלסטינית וקבלת בלעדיות באספקת חומרי החציבה לרצועת עזה (תדפיס רשם החברות של חברת לבה צורף כנספח ד למוצגי הנתבעים). בעת החתימה על ההסכם מסר התובע בידי הנתבעים חמישה שיקים לפרעון במועדים נדחים בסכום כולל בשקלים של 1,380,000 ₪ שהיה אז שווה ערך ל-460,000 דולר; אלה נרשמו לפקודת עובדיה, הוסבו על ידו לחברת שפר והופקדו בחשבונה של שפר בבנק לאומי לישראל בע"מ (קבלה שהוצאה מאת שפר לעובדיה בגין השיקים שהוסבו לה צורפה כנספח ב למוצגי הנתבעים). לטענת התובע נרשמו השיקים לפקודת עובדיה לבקשתו של זה, ואילו עובדיה טוען כי כך נעשה לבקשת התובע שטען כי הוא סומך על עובדיה שעמו היה מיודד, כאשר בה בעת הבהיר עובדיה לתובע כי אלה יופקדו בחשבונה של שפר. 4. הפעלת המחצבה התעכבה משך שנים, לנוכח ההליכים המשפטיים שהתנהלו אל מול בעלי האדמות הפלסטיניים והתנכלויות בשטח. לטענת התובע מאז שנחתם ההסכם ועם חלוף הזמן הנתבעים לא שיתפו אותו במהלכים שנקטו בקשר לקידום מיזם המחצבה והמגעים עם הרשות הפלסטינית. ואולם בשנת 1999 או 2000, נודע לו שבן ארי החל סוף סוף להפעיל את המחצבה, ומשכך פנה התובע לעובדיה על מנת שיאפשר לו להשתתף בפיקוח על עבודות החציבה - כמתחייב מן ההסכם. ואולם, לדבריו, עובדיה דחה אותו ב"לך ושוב", עד אשר הודיע לתובע כי בסופו של דבר "לא התאים לו" לעשות את העסקה עם בן ארי - כך בלשון עובדיה לטענת התובע - ולכן המצב הוא שלחמשק אין חלק בעסקי המחצבה. במצב דברים זה דרש התובע לקבל בחזרה את כספו בסך 560,000 דולר, אלא שאז טענו כלפיו הנתבעים כי לא קמה זכותו להחזר כספו בשל האמור בסעיף 3 להסכם, שזו לשונו: "ח.מ.ש.ק אינה מתחייבת כלפי דוד אברהם (התובע - ע.ב.) כי העסקה עם המחצבות תצא לפועל ולדוד אברהם ברור כי במידה והעסקה לא תצא לפועל לא יוחזר סכום ההשקעה דלעיל" (ההדגשה בקו כפול היא במקור - ע.ב.) (להלן: "תניית הוויתור"). לטענת התובע, במשך מספר שנים נעשו נסיונות פשרה מצידו ובאמצעות מתווכים על מנת להתחשבן עם הנתבעים בנוגע למיזם המחצבה וגם בנוגע לעסקים אחרים שבין הצדדים, ואולם אלה לא צלחו. על כן במכתב מיום 8/12/03 ששלח התובע באמצעות בא-כוחו לידי הנתבעים, הודיע על ביטול ההסכם ודרש, בין היתר, לקבל בחזרה את השקעתו בסכום של 560,000 דולר (המכתב צורף כנספח ה לתצהיר התובע). דרישתו של התובע נדחתה במכתב מיום 1/1/04 מאת ב"כ הנתבעים לב"כ התובע שבו טענו הנתבעים מצידם כי התובע נדרש להשלים את השקעתו על פי ההסכם לסך של 700,000 דולר ככתוב בהסכם - דרישה שכפי שכבר צוין לעיל הנתבעים חזרו בהם ממנה, משאינם חולקים עוד כי הוסכם על הצדדים כי חרף האמור בהסכם יועמד סכום ההשקעה הנקוב בו על סך 560,000 דולר בלבד, ובהתאם קטן חלקו של התובע בשותפות עם חמשק. (המכתב צורף כנספח ו לתצהיר התובע). על כך התביעה הנדונה, שבה עותר התובע להשבת הסכום של 560,000 דולר - סכום ההשקעה שלו בחמשק מתוקף ההסכם. 5. לטענת התובע, טרם שחתם על ההסכם דרש בתוקף למחוק את תניית הוויתור אלא שאז הרגיע אותו עובדיה באומרו כי אין להוראה זו כל משמעות מעשית משום שפרויקט המחצבה כבר מובטח, ולא קימת אפשרות של ממש שהמחצבה לא תופעל, וגם משום שהוא יכול לסמוך על עובדה "וזה לא משנה מה שכתוב" (סעיף 10ג לתצהיר התובע). לכן לעמדת התובע אין הנתבעים יכולים לסמוך על הוראה זו, מה גם שלדבריו חתם על ההסכם "בלחץ", כלשונו, מאחר שמתן ועובדיה אמרו לו שאם לא יעשה כן באותו מעמד "המחיר יעלה". מכל מקום, לטענת התובע, עסקת המחצבה שבין חמשק לבין בן ארי יצאה אל הפועל ומשכך אין תחולה כלל לתניית הוויתור. התביעה הוגשה נגד חמשק מכח ההסכם עמה, ונגד עובדיה ומתן בטענה שהם נושאים באחריות אישית להתנהלותה חסרת תום הלב בתוקף היותם מנהליה ובעלי מניותיה. נגד עובדיה נטען שהוא חב בהשבת הסכום כאמור, גם מהטעם שהוא שולם בשיקים לפקודתו. 6. הנתבעים מצידם טוענים כי התובע היה מודע היטב לסיכונים ולסיכויים הכרוכים בהוצאת המיזם מן הכוח אל הפועל. הוא ידע כי השותפות עם בן ארי שהוא בעל הזיכיון להפעלת המחצבה מותנית בכך שניתן יהיה להסדיר את הסכסוך עם בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור המחצבה ולהרגיע את הרוחות, וכן בקבלת בלעדיות מאת הרשות הפלסטינית לאספקת חומרי חציבה לנמל עזה. הסיבה להכללת תניית הוויתור בהסכם נבעה מכך שקידום עניינים אלה אצל הרשות היה כרוך בהשקעת ממון רב שלא ניתן יהא לקבלו בחזרה גם אם היעדים שהם הותנתה השותפות עם בן ארי לא יושגו - ולטענת הנתבעים ענין זה הוסבר היטב לתובע והוא היה מודע לו, שאלמלא כן לא היה חותם על ההסכם הכולל הוראה זו. הנתבעים מכחישים מכל וכל את האמירה המיוחסת לעובדיה שכביכול אין משמעות לתניית הויתור. הנתבעים טוענים עוד, כי אין גם יסוד לטענת התובע שלפיה העסקה עם בן ארי יצאה אל הפועל, ותומכים את עמדתם בעדותו של בן ארי. בכל מקרה מכחישים הנתבעים חבות אישית; ובאשר לטענת התובע כי קמה זכותו להחזר ההשקעה מאת עובדיה בשל כך שהשיקים ניתנו לפקודתו של האחרון - טענה זו מופרכת שכן השיקים ניתנו באופן זה לבקשת התובע ומכל מקום הוסבו מיד והופקדו בחשבון שפר, המשמשת כזרוע הביצועית של חמשק, כפי שגם ידע והסכים התובע. לא רק זאת, אלא שבפועל ובניסיון לקדם את המיזם, השקיעו הנתבעים באמצעות חברת שפר סכום של 2,100,000 דולר ששולם לחברת ייעוץ פלסטינית בשם "מאסאר" שאליה הופנו על ידי מוחמד ראשיד, כדי שתנהל ותקדם את המגעים עם בכירי הרשות הפלסטינית. הסכומים הנטענים נתמכים בהסכם עם חברת מאסאר וחשבוניות שהוצגו. בהקשר זה הגישה חמשק את התביעה שכנגד שבה היא טוענת שעל התובע לשאת בחלקו היחסי (40%) בהוצאות שבהן נשאה לקידום המיזם - ואלה בניכוי הסכום ששילם לטענתה, 460,000 דולר, עומדים על סך 380,000 דולר. 7. התובע מצידו טוען כי הוסכם עם הנתבעים שהשקעתו תסתכם בסכום של 560,000 דולר ששילם (100,000 דולר מתוכם על ידי קיזוז חוב של חמשק כלפיו), ואין כל יסוד בהסכם לדרישת חמשק שישא בתשלום נוסף. מעבר לכך, הוא גם לא שותף בכל המהלכים של הנתבעים עם הרשות הפלסטינית שבמסגרתם שילמו את הסכומים שהם טוענים להם לידי חברת מאסאר. אך בראש ובראשונה טוען התובע, כי בכל מקרה לא קמה זכותה של חמשק לסכומים הנתבעים על ידה, מהטעם שגם לטענתה שלה מדובר בסכומים ששולמו על ידי חברת שפר ולא על ידי חמשק. יוער כי בסיכום טיעוניו טען התובע כי ההסכם עם חברת מאסאר זויף וכן שמאסאר שימשה כצינור להעברת שוחד לרשות הפלסטינית; ובהמשך לכך הוא טוען כי כלל הוא ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". אלא שטענות אלה בדבר זיוף ההסכם עם מאסאר ומתן שוחד, אין להן זכר בכתבי הטענות ואף לא בתצהירי עדות ראשית שהגיש התובע; איש מעדי הנתבעים אף לא נשאל בעניינים אלה. משכך מדובר בהרחבת חזית אסורה שהנתבעים מתנגדים לה, מה גם שהצדדים הצהירו לפרוטוקול כי אין ולא יהיה שינוי או הרחבת חזית מצד מי מהם (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 7-8). אין אפוא מקום להידרש לטענות אלה, אך עם זאת אומר כי מדובר בטענות חמורות שלא הוכחו, מה גם שמעצם טבען של טענות מסוג זה שהן בעלות גוון פלילי, נדרשת רמת הוכחה מוגברת. דיון 8. מטעם התובע נשמעה עדותו שלו בלבד. מטעם הנתבעים העידו נתבעים מס' 2 ו-3 עובדיה ומתן; בן ארי; מר בשאר מסרי (להלן: "מסרי") - מנהל חברת "מאסאר", שהיא חברה פרטית פלסטינית; ורו"ח אביגדור ברי המשמש כרואה חשבון של חברת חמשק ושל חברת שפר (להלן: "רו"ח ברי"). תניית הויתור 9. מאחר שתניית הוויתור היא בלב המחלוקת שבין הצדדים, אחזור ואצטט אותה כלשונה: "ח.מ.ש.ק אינה מתחייבת כלפי דוד אברהם (התובע - ע.ב.) כי העסקה עם המחצבות תצא לפועל ולדוד אברהם ברור כי במידה והעסקה לא תצא לפועל לא יוחזר סכום ההשקעה דלעיל" (ההדגשה בשני קווים היא במקור- ע.ב.) כפי שכבר צוין, התובע טוען כי אף שבפגישה שהתקיימה בין הצדדים בבית הקפה דרש תחילה כי תניית הויתור תימחק מההסכם, נתרצה וחתם על ההסכם כשהוא כולל תנייה זו משנאמר לו שאין לה משמעות וכי התובע יכול לסמוך בענין זה על עובדיה, שבו התובע לדבריו נתן אמון. הנתבעים טוענים מנגד כי לא היו דברים מעולם, וכי תנייה זו נכללה בהסכם על דעתו של התובע ולאחר שהובהר לו כי ההשקעה שתידרש בניסיון לקדם את עסקת המחצבה בסיוע הרשות הפלסטינית, כרוכה בתשלומים שיכול שיגיעו למיליוני שקלים שלא ניתן יהיה לקבלם בחזרה במידה שהעסקה לא תצא לפועל. רציונל זה הוא שעומד מאחורי תניית הויתור, ועניין זה לטענתם הוסבר היטב לתובע, אשר הבין לאשורם את הסיכונים הכרוכים בהשקעה; לא רק זאת, אלא שטענתו היא טענה בעל פה נגד מסמך בכתב שאין לקבלה גם מטעם זה. גרסתו של התובע אינה מתקבלת על הדעת והתרשמתי שאין בה ממש. מדובר בהסכם קצר בן עמוד אחד בלבד, כאשר תניית הויתור כתובה בלשון פשוטה ומפורשת והמילה "ברור" אף הודגשה באופן חריג בשני קווים. טענת התובע, כי חרף כל זאת נתן משקל עדיף לאמירה שהוא מייחס לעובדיה שלפיה אין משמעות לתנייה זו, היא טענה מרחיקת לכת ומעוררת חוסר אמון כשלעצמה; מה גם שהוברר שהתובע הוא איש עסקים מנוסה "המגלגל" במסגרת עסקיו כספים בהיקפים משמעותיים ביותר, כפי שעולה מחקירתו (עמ' 11 ש' 1-7). אף טענת התובע כי הופעל עליו "לחץ" לחתום על ההסכם, אינה כפי שהיא מרמזת, שכן גם אם נאמר לו שההזדמנות העסקית שניתנה לו להתקשר בהסכם ביום 15/1/95 לא תחזור בעתיד מבחינת המחיר, כפי שטען (סעיף 10א וסעיף 10ג לתצהיר התובע), אין זה אלא שיקול בכדאיות העסקה ולא "לחץ" במובן המשפטי שיכול להצמיח למי שהתקשר בהסכם כזה, עילה להתנער ממנו. מכל מקום מדובר בעדות בעל פה נגד מסמך בכתב, שלה התנגדו הנתבעים, וכבר בשל כך יש לדחותה: "טענותיה של המערערת בעניין זה, וככל שהן מתייחסות לסיכום בעל-פה שהושג בטרם חתימת הערבות, הן בבחינת טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אין מקום לייחס להן משקל (ראו: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 389; י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, עמוד 1104). ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא, שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם. לא נעלמה מעיני נטיית ההלכה הפסוקה לצמצם את פרשנותו של כלל זה, על ידי קביעת חריגים רבים לו. ברם, המקרה שבפנינו אינו נמנה על אותם חריגים, הואיל ומותר היה להניח כי לו היה ממש בטענה בדבר ייחוד הערבות, היתה טורחת המערערת, חברה בעלת ניסיון רב בתחום זה, לעגן סייג זה בכתובים (ההדגשה שלי - ע.ב.). [ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5) 348, 361-362 (2004)]. במיוחד אמורים הדברים במקרה דנן, כאשר עדות התובע היא עדות יחידה מפיו של צד מעוניין בדבר, אשר על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א-1971 משקלה הראייתי מועט [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (2006)]. מנגד, טענתם של עובדיה ושל מתן כי האפשרות לקדם את מיזם המחצבה ואת היעדים שבהם הותנתה השותפות עם בן ארי, כאשר זו היתה תלויה בשיתוף הפעולה של בכירי הרשות הפלסטינית, מציבה בדרגת סיכון גבוהה את ההשקעה הכספית הכרוכה ב"תשלומי שתדלנות" לפלסטינים, כלשון הנתבעים (סע' 21 לתצהיר מתן). נראה שהיא תובנה הנגזרת מטבע הסיטואציה; ומי שבוחר לנסות מזלו בעסקים מסוג זה, עליו לקחת בחשבון כי כגודל הסיכוי כך גם גודל הסיכון, ומכאן הרציונל שמאחורי תניית הויתור. בפועל אמנם הוברר כי במקרה דנן מאמצי הנתבעים לקדם את השותפות עם בן ארי בסיוע בכירי הרשות הפלסטינית וחברת מאסאר שאליה הופנה עובדיה על ידי מוחמד ראשיד, לא נשאו פרי. 10. טענה אחרת בפי התובע בהקשר של תניית הוויתור, והיא שבכל מקרה אין לה תחולה בנסיבות המקרה על פי לשונה, וזאת משום שבניגוד לטענת הנתבעים המצב הוא שעסקת המחצבה בין הנתבעים לבין בן ארי יצאה אל הפועל; ועובדה היא שהמחצבה פועלת ופעילה. אלא שטענה זו שלפיה השותפות בין הנתבעים לבין בן ארי יצאה אל הפועל אין לה תימוכין, היא הוכחשה הן על ידי עובדיה ומתן והן על ידי בן ארי ונראה כי אין בה ממש; ומכל מקום היא לא הוכחה. אמנם אין מחלוקת כי בסוף 1999 או תחילת 2000 המחצבה החלה לפעול, וכך עד היום, ואולם לטענת בן ארי הנתמכת בעדותו של מתן ושל עובדיה, המחצבה הופעלה על ידי בן ארי לבדו בלא שיתוף הנתבעים או מי מטעמם. זאת משום שהנתבעים "לא סיפקו את הסחורה", וכך על פי עדותו של בן ארי: "הרשות הפלסטינית לא הסדירה את הסכסוך עם בעלי הקרקעות, לא סיפקה רשת בטחון להפעלת המחצבה, ובסיכומו של דבר אף לא נתנה את הבלעדיות לצורך הספקת חומרי החציבה של המחצבה לרצועת עזה ולבניית הנמל בעזה. למותר לציין כי לאחר פרוץ האינתיפדה השנייה בסוף 2000 היחסים בין ישראל לרשות הורעו מאוד ובניית הנמל בעזה או טיפוח הקשרים הכלכליים הפך ללא רלבנטי. לאור האמור לעיל הרי שהמיזם העסקי של חברת 'לבה' (שבבעלות עובדיה, מתן והתובע - ע.ב.) לא יצא אל הפועל, לא נחתם כל הסכם ולא התקבל כל תשלום. יחד עם זאת המיזם אותו הובלתי להפעלת המחצבה צלח וזאת ללא קשר למשא ומתן שניהלתי עם קוקו ואבי מתן, ונכון להיום חברת אליקים בן ארי בע"מ מפעילה את המחצבה באזור תרקומיה. ברצוני להבהיר כי ביני ו/או בין חברת אליקים בן ארי בע"מ לבין חברת 'חמשק' ו/או מנהליה ו/או מי מטעמם אין כל שותפות או שיתוף מכל סוג שהוא בקשר להפעלת המחצבה בתרקומיה ומכירת חומרי המחצבה". (סעיפים 18-20 לתצהיר בן ארי). בחקירתו חזר בן ארי על כך שאף שהיה ניסיון מצד הנתבעים לעמוד ביעדים שבהם הותנתה השותפות עימם, דרכם של הנתבעים לא צלחה והם "לא סיפקו את הסחורה". ואולם לטענת התובע, כפי שניתן לדברים ביטוי בסיכום טיעוניו, יש להתייחס בספקנות לעדותו של בן ארי, שכן לא הוצג כל הסכם בכתב בנוגע לאופי ההתקשרות שבינו לבין הנתבעים בקשר עם מיזם המחצבה, ואין זה מתקבל על הדעת שהדברים לא עוגנו בכתב; והמסקנה שהתובע מבקש שבית המשפט יסיק מכך היא, שלא ניתן לסמוך על גרסתו של בן ארי כפי שגם לא ניתן לטענתו לסמוך על גרסתם של עובדיה ומתן בנוגע לטיב היחסים בינם לבין בן ארי. בן ארי נשאל שוב ושוב לגבי קיומו של הסכם בכתב בינו לבין הנתבעים וחזר וטען פעם ועוד פעם כי לא היה כזה: "האם לא היה שום הסכם בכתב? ת: לא היה. זו היתה עסקה שאם הוא יביא לי את הסחורה, אני מתחייב שהוא יקבל את הזיכיון ללא תמורה, אלא שהוא משלם רק עבור העלויות. לא היה שום דבר בכתב. לא סגרנו בכתב, כי זו היתה עסקה - אם הוא לא מביא לי את הסחורה אני לא צריך אותו". (עמ' 30 ש' 13-18). ובהמשך: "ת: ... בשנת 2000 יצאתי מכל הבעיות המשפטיות. עברתי 10 בג"צים שבכולם זכיתי וב-18 צווי מניעה שבהם גם זכיתי. קיבלתי את הרישיונות להפעיל את המחצבה והפעלתי אותה לבד. לא קיבלתי אגורה מקוקו עובדיה על החשבון או משהו דומה. אני מעריך שהם הבינו בשלב מסוים שיהיה קשה מאד למחצבה לפעול. ... ש: האם אמרת להם באיזה שהוא שלב שכל ההבנות והדיבורים שהיו ביניכם כבר לא רלוונטיים? ת: אני לא זוכר שאמרתי מפורשות, אבל כבר לא היו פגישות עם הרשות. המצב היה שונה לחלוטין. היחסים עם הרשות כבר היו קשים יותר. לא נעשו שום פעולות מצד קוקו (עובדיה - ע.ב.) לעזור לי ונשארתי בודד במערכה". (עמ' 31 ש' 1-18). דברים דומים נאמרו גם על ידי עובדיה: "ההסכם ביני לבין מחצבת בן ארי היה אם אצליח לספק את הסחורה, להביא את הסכם הבלעדיות עם הרשות. עשיתי זאת בכל דרך - נסעתי לערפאת עם דני בן ארי, סיכנתי את החיים שלי. בשנת 97' ערפאת נתן את ברכת הדרך. סיכנתי את החיים שלי פעמים רבות בנסיעה לטרקומיה, לעזה, לרמאללה ולכל ערי הגדה ודני גם העיד שעשיתי את כל המאמצים להביא את ההיתרים. בסוף שנת 2000 פרצה האינתיפאדה והכל ירד לטמיון. סגרו את עזה ואי אפשר להיכנס יותר לעזה. ש. היית אמור להיות שותף עם בן ארי במחצבה, רק אם יהיה כל הפרויקט עם הרשות? ת. רק אם אני אצליח להביא את הסכם הבלעדיות עם הרשות, אחרת דני לא צריך אותי. זאת היתה העסקה מההתחלה. הסכם הבלעדיות אומר שנספק חומר מחצבה לעזה ואת האבנים לנמל עזה. ש. כאשר פרצה האינתיפאדה והדברים השתבשו, איך סיכמת עם דני בן ארי שהעסקה ביניכם מתבטלת? ת. כפי שדיברנו. הוא אמר שהוא לא צריך אותי. שפרצה אינתיפאדה והכל ירד לטמיון". (עמ' 62 ש' 5-20; וכן ראו עדות מתן בעמ' 79 ש' 2-14). גם התובע למעשה הודה בעת חקירתו כי ידע שאמנם מדובר בהתקשרות שסיכון רב בצידה: "ש. ידעת שמדובר בעסקה מסוכנת, ידעת שמדובר בעסקה שתלויה בנסיבות פוליטיות בטחוניות שמטבען משתנות ולכן היה פוטנציאל גדול מצד אחד וסיכון גדול מצד אחר. ת. יכול להיות ..." (עמ' 16 ש' 21-22). 11. לנוכח כל האמור לעיל, לא קמה זכותו של התובע להחזר הכספים ששילם מכוח ההסכם, לא מאת חמשק ולא מאת הנתבעים בהיותם מנהלים ובעלי מניות בחמשק. יוער בעניין זה, לעניין טענתו של התובע כי הכספים מגיעים לו מאת עובדיה משום שהשיקים ניתנו לפקודתו והוא ניכס את הכספים לעצמו - גם דינה של זו להידחות. אמנם השיקים ניתנו לפקודת עובדיה ואולם אלה הופקדו על ידו מיד לחברת שפר, ושפר - לטענת הנתבעים שלא נסתרה וכפי שנראה גם ממסמכי הנהלת החשבונות של שפר שהוצגו באמצעות רו"ח ברי - היא שמימנה את הפעילות ברשות הפלסטינית בניסיון לקדם את מיזם המחצבה. התביעה שכנגד 12. במסגרת התביעה שכנגד טוענת חמשק כי בהיות התובע שותף עמה מכוח ההסכם, שומה עליו לשאת בהוצאות שבהן נשאה לקידום נושא הפעלת המחצבה והשותפות עם בן ארי, הגם שזו לא יצאה לפועל בסופו של יום - וזאת כשיעור חלקו בשותפות, 40%. כפי שעולה מההסכם מיום 20/12/98 שבין חברת שפר לבין חברת מאסאר (ההסכם מיום 20/12/98 צורף כנספח A לתצהיר מאסאר, להלן: "ההסכם עם מאסאר"), חברת מאסאר שאליה הופנו הנתבעים על ידי מוחמד ראשיד יועצו הכלכי דאז של יאסר ערפאת, התחייבה לפעול על מנת לקדם את עניין הפעלת המחצבה "בחסות" הרשות הפלסטינית - והכוונה לעשות את מירב המאמצים על מנת ששפר (או כל גוף או שותפות, כפי שתורה שפר) תקבל מאד הרשות הפלסטינית בלעדיות לגבי אספקת חומרי חציבה לשטחי הרשות ולנמל עזה בפרט, וכן לעשות את מירב המאמצים כדי לפתור את נושא בעלי הקרקעות הפלסטיניים בסמוך למחצבה; והכל בלא שמאסאר התחייבה לתוצאות מאמצים אלה. בתמורה התחייבה שפר לשלם למאסאר דמי יעוץ בסכום חודשי של 175,000 דולר ובסך הכל 2,100,000 דולר, כאשר נאמר בהסכם עם מאסאר כי דמי ייעוץ אלה לא יוחזרו לשפר בשום מקרה; קרי - גם לא אם מאמציה של מאסאר לא ישאו פרי. מעדותו של מסרי הנתמכת בחשבוניות נ/2-נ/4 נראה כי אמנם סכום זה שולם לידיה של מאסאר, ואולם "את הסחורה" מאסאר לא סיפקה. במצב דברים זה, כפי שהעידר מסרי, היו פניות מצד מתן כמנהל שפר על מנת שהכספים ששולמו יוחזרו לפחות בחלקם; ואולם מסרי לדבריו השיב את פני מתן ריקם בטענה שהתשלום היה עבור מאמציה של מאסאר ומשאלה לא צלחו נקבע בהסכם מאסאר כי לא יבוצע כל החזר כספי. משכך, חמשק - שעל מנת לקדם את ענייניה נעשתה ההתקשרות בין שפר למאסאר ושולמו הכספים כאמור - מבקשת לחייב את התובע בחלקו היחסי, 840,000 דולר (40%) בניכוי הסכום של 460,000 דולר שהשקיע זה מכבר על פי ההסכם, ובסה"כ 380,000 דולר. יוער כי בחישוב זה של חמשק נשמט סכום נוסף של 100,000 דולר שהתובע שילם על דרך של קיזוז כאמור בהסכם, שגם אותו לכאורה יש להפחית; ואולם השאלה היא אם בכלל קמה זכותה של חמשק לדרוש את השתתפותו של התובע בהוצאות שבהן נשאה למאסאר. ייאמר בנקודה זו כי לטענת התובע החשבוניות זויפו, ואולם אף שהתובע מבקש למצוא בחשבוניות "סימנים" להוכחת טענתו זו - היא לא הוכחה. מסרי נחקר ארוכות ביחס לחשבוניות אלה ותשובותיו מספקות ונתמכות גם בעדותו של רו"ח ברי ומסמכי הנהלת החשבונות של שפר שהוצגו באמצעותו. ואולם נראה כי על פניו אין מקום לדרישת חמשק מטעם אחר והוא - שמדובר בכספים ששולמו על ידי חברת שפר ולא על ידי חברת חמשק, כך לטענת הנתבעים וכעולה מן ההסכם והחשבוניות שהוצגו. מדובר בשתי חברות, כל אחת בעלת אישיות משפטית נפרדת, ולפיכך גם אם התשלומים שבוצעו על ידי שפר נועדו לקדם את עניין המחצבה שחמשק היתה אמונה עליו - הרי קודם שחמשק יכולה לבוא בדרישה כלשהי לתובע להחזר התשלומים ששפר ביצעה, שומה על חמשק להתחשבן עם שפר; וזאת לא עשתה וגם לא נטען שעשתה. כבר מטעם זה דיון התביעה שכנגד להידחות. למעלה מן הצורך ייאמר, כי על פניו אין כל התייחסות בהסכם להשקעות נוספות מצד התובע פרט לסכום הנקוב בהסכם (שלאחר מכן אין מחלוקת ששונה בהסכמה והועמד על 560,000 דולר). בהסכם גם נאמר במפורש ואך ורק ביחס להשקעה הנזכרת בו, כי זו לא תוחזר לתובע אם מיזם המחצבה לא ייצא אל הפועל - ויש בכך כדי לתמוך בעמדתו של התובע שלפיה: "קוקו הבטיח לי בשותפות הזה (כך במקור - ע.ב.) שמה שהשקעתי זהו זהו. אני שאלתי על מה אני משלם והוא אמר שמה ששילמתי שילמתי והוא דואג לכל" (עמ' 13 ש' 20-22). תמיכה נוספת בגרסה זו ניתן למצוא בעובדה שבמכתב תשובה שנשלח מאת ב"כ הנתבעים לב"כ התובע - לאחר שזה האחרון הודיע על ביטול הסכם השותפות - יש התייחסות לדרישת הנתבעים שהתובע "ישלים" את סכום ההשקעה שבו התחייב בהסכם, דרישה שהנתבעים חזרו בהם ממנה כאמור לעיל; ואולם אין כל אזכור ולו ברמז להוצאות שעתה דורשת חמשק שהתובע ישתתף בהן, והדבר אומר דרשני. התוצאה היא שגם התביעה שכנגד דינה להידחות. סוף דבר 13. אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות. השקעותהחזר כספייזמותדיני חברות