מחלת נפש סייג לאחריות פלילית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם מחלת נפש מהווה סייג לאחריות פלילית: מחלוקת נתגלעה בין הפסיכיאטרים המומחים באשר לשפיות הדעת של הנאשם 1. 2. הנאשמים הואשמו בשתי עבֵרות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק). ב"כ הנאשם 1 טוען לקיומו בנסיבות העניין של סייג לאחריות פלילית, מחמת אי-שפיות הדעת של הנאשם 1 בשעת ביצוע המעשה. 4. על-פי כתב האישום, לפני כשנתיים הכיר הנאשם 2 את א', יליד שנת 1993, בפנימיית אמי"ת בפתח תקווה במשך תקופה קצרה של מספר שבועות. במהלך היכרותם התלקח עימות ביניהם. בסיום התקופה עזב נאשם 2 את הפנימייה ומאז לא נפגשו השניים. בליל 14.9.08 בשעת חצות, ב"כיכר החתולות" בירושלים, חגגו א' וחבריו יום הולדת לג', יליד שנת 1992. לפתע פגשו בנאשם 2 אשר בילה במקום עם נאשם 1. נאשם 2 פנה לא' ושאל אותו: "אתה רוצה לריב?". מיד לאחר מכן ובאופן פתאומי החל הנאשם 1 להכות את א' באגרופים, לבעוט בו, ובין השניים התפתחה קטטה. אדם שלישי הפריד בין הניצים. א' הִפנה את גבו לנאשם 1 והחל ללכת. או אז הצטייד הנאשם 1 בכלי זכוכית מנופץ וחד, רץ אל עבר א' ונעץ את החפץ החד בגבו מספר פעמים. במקביל, בעט הנאשם 2 בא' והיכה אותו באגרופים בראשו. מחמת הדקירה, נגרם לא' חתך באורך של כ-5 ס"מ באזור בית השחי משמאל, חתך שטחי מתחת לשכם שמאל, חתך עמוק באורך של כ-3 ס"מ בגב האמצעי וחתך שטחי באורך של כ-3 ס"מ בגב התחתון. בניסיון לעצור את הנאשמים התקרב ש' אל הנאשם 1 וזה בתגובה נעץ את החפץ החד בזרועו השמאלית של ש' מספר פעמים. מחמת הדקירות נגרמו לש' חתכים קטנים במרפק וחתך עמוק בשריר מעל אספקט לטרלי של הכתף באורך של כ-7 ס"מ. בתום הארוע, נמלטו הנאשמים מן המקום. א' וח' אושפזו בבית חולים ונזקקו לתפרים. 5. סעיף 34ח לחוק - עניינו ב"אי שפיות הדעת" - קובע לאמֹר: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". 6. אין עוררין על כשירותו של הנאשם 1 לעת הזאת לעמוד לדין. המחלוקת היא על שעת המעשה, האם היה אז הנאשם 1 שפוי בדעתו, או שנתקיימו בו תנאי סעיף 34ח הנ"ל. חווֹת דעת סותרות ניתנו מטעם המומחים הפסיכיאטריים. אציין תחילה, בטרם נבחן את חווֹת הדעת, כי אין די במחלת נפש על מנת להחיל את הסייג לאחריות הפלילית. מחלת נפש היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לתחולת סייג אי-שפיות הדעת. חולה נפש אחראי למעשיו ככל אדם אלא אם בעטיה נשללה יכולתו לגבש כוונה פלילית בהתאם לאמוּר בסעיף 34ח הנ"ל. 7. ד"ר אלה קיאנסקי, מומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ולשעבר סגנית מנהל מחלקת ילדים (בפועל) במרכז לבריאות הנפש "איתנים" הגישה חוות דעת מטעם ההגנה. לצורך הכנת חוות הדעת נעזרה ד"ר קיאנסקי בדוח אבחון פסיכודידקטי מ-09/06, בסיכום מחלקה מאשפוז פסיכיאטרי ב"איתנים" מיום 24.3.08, ובדוח מרכז משמעת של הוסטל "בית הצייר". כמו כן שוחחה ד"ר קיאנסקי עם ד"ר פורטו בן הרוש, הרופא הפסיכיאטר המטפל, עם מנהל "בית הצייר" ועם העובדת הסוציאלית של ההוסטל, וקיימה שתי פגישות עם הנאשם 1 במסגרת קליניקה פרטית. בחוות הדעת תֵארה ד"ר קיאנסקי את הנאשם 1, כבן 16, ילדותו הייתה תקינה ושגרתית, עד שבגיל 8-9 החלו אצלו בעיות ויסות קשות, ליבליות רגשית ובעיות התנהגות. הנאשם 1 נפלט ממספר מסגרות לימודיות, ברח מן הבית, התחבר לנוער שוליים, והחל להשתמש בסמים. מגיל 14 לומד הנאשם 1 ב"בית הצייר" ומתגורר שם בהוסטל. לפני כשנה וחצי החל בטיפול פסיכיאטרי אצל ד"ר פורטו בן הרוש. הנאשם 1 גילה תנודות קיצוניות במצבי רוח, בתקופות מסויימות היה מדוכא וחסר מוטיבציה, בתקופות אחרות היה במצב רוח מרומם, לעיתים רגזן, התקשה להרדם בלילות, גילה מיניות יתר, בִּזבֵּז כספים, ברח מהבית, התנהג לעיתים באלימות חסרת ריסון. הנאשם 1 לא החל בטיפול תרופתי, בניגוד להמלצת ד"ר בן הרוש. בהמשך חוות דעתה ציינה ד"ר קיאנסקי כי בחודש מרץ 2008 חלה הידרדרות במצבו של הנאשם 1 שבאה לידי ביטוי בבעיות התנהגותיות קשות, מיניות יתר, דיבור יתר, רוגז, עצבנות ותוקפנות. מיום 16.3.08 עד ליום 24.3.08 אושפז הנאשם 1 ב"איתנים" במצב מאני, שם התנהג באופן אימפולסיבי וחסר גבולות, דיבר בשטף, בלחץ, קפץ מנושא לנושא, ביטא מחשבות גדלוּת, מיניות יתר, אפקט לבילי בלתי מבוקר. שיפוטו היה לקוי ולא הייתה אצלו תובנה למצבו. הנאשם 1 שוחרר עם אבחנה של הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית (31F) והמלצה לטיפול תרופתי. בהמשך שהותו של הנאשם בבית הצייר לא נטל תרופות, ומצבו הנפשי לא היה מאוזן. כשלושה שבועות לפני האֵרוע הנדון היה מצבו הנפשי מאד לבילי והתנהגותו אימפולסיבית עם סף תסכול נמוך. בשל מצבו הנפשי בוטלו יציאותיו בסופי שבוע. 8. לדברי ד"ר קיאנסקי, נתון היה הנאשם 1 במהלך האֵרוע במצב נפשי מעורער, והיה זה גם לאחר לילה ללא שינה. מאז, מטופל הנאשם בתרופות באופן קבוע וחל שיפור ואיזון במצבו הנפשי. זהו סיכום חוות דעתה של ד"ר קיאנסקי: "מדובר בבחור בן 16, שסובל מהפרעה אפקטיבית ביפולרית. כאשר נמצא במצב מאני - מגלה בעיות התנהגות קשות, מאד מרומם, רוגזני עם סף תסכול נמוך, מאוד אימפולסיבי. להערכתי בזמן העבירה המיוחסת לו, הנ"ל היה במצב מאני, לא היה מסוגל באותו הזמן להבדיל בין רע לטוב, לא ידע לצפות את תוצאות מעשיו. בשל מצבו הנפשי באותו הזמן, הנ"ל אינו כשיר לעמוד לדין". 9. לבקשת ב"כ המאשימה ועל-פי החלטתי, ניתנה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי מאת ד"ר גליה אשר, הרופאה הפסיכיאטרית התורנית הבודקת ומאת הרופא הפסיכיאטר הבכיר ד"ר מיגל שסטצקי, סגן מנהל מחלקת ילדים ונוער ואחראי על יחידת המתבגרים ב"איתנים". לאחר סקירת הפרטים האנמנסטיים שנתקבלו מפיו של הנאשם 1 ולאחר עיון בכתב האישום, בפרוטוקול ובהחלטת בית המשפט מיום 16.12.08, במכתבה של העובדת הסוציאלית מ"בית הצייר", בחוות דעתה הנ"ל של ד"ר קיאנסקי, בסיכום המחלה מ"איתנים" מיום 24.3.08, ובדוח אבחון פסיכודידקטי מ-09/06, ציינו המומחים הללו את הסטאטוס הפסיכיאטרי הנוכחי של הנאשם 1 וחיוו את דעתם כי הוא "כשיר לעמוד לדין, יכול לעקוב אחרי דיון בביהמ"ש, מבדיל בין טוב לרע". בסיום חוות דעתם הוסיפו המומחים הללו וציינו כי "לגבי כשירותו בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו - אין ביכולתנו כיום, מס' חודשים לאחר האירוע לחוות דעה מקצועית, אך מעיון במכתבה של עו"ס אלומה יחזקאלי: '... בשבועות שלפני האירוע חשנו החמרה במצבו הנפשי והוא סובל מאי שקט, התנהגות אימפולסיבית, סף תסכול נמוך, התפרצויות, חשיבה אסוציאטיבית, עוררות מינית מוגברת. באותם השבועות היה מעורב במספר אירועים אלימים, ועלה חשש בקרב הצוות כי הוא אינו משתף פעולה עם הטיפול התרופתי'". 10. סתמה חוות הדעת ולא פֵּרשה מהי עמדתם של המומחים לגבי הציטוט שהביאו מפיה של העובדת הסוציאלית. לבקשת ב"כ המאשימה ביקשתי מאת ד"ר שסטצקי להבהיר את חוות דעתו, ובעקבות זאת השלים את חוות הדעת וציין כי במהלך הבדיקה הפסיכיאטרית, כשהנאשם נשאל על העבֵרה המיוחסת לו "זכר היטב שדקר כמה אנשים, כלל וכלל לא פירט תכנים דלוציונאלים וללא הפרעות בבוחן המציאות, לכן, למרות שהנאשם אובחן כסובל מהפרעה אפקטיבית דו-קוטבית, את העברה ביצע שלא בהשפעת מחשבות שווא או תכנים פסיכוטיים". 11. השלמה זו לחוות הדעת הראשונה, לא הניחה את דעתי. כאמור, בחוות הדעת הראשונה קבע ד"ר שסטצקי, כי "לגבי כשירותו בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו - אין ביכולתנו כיום, מס' חודשים לאחר האירוע לחוות דעה מקצועית"; לעומת כן, קבע שם ד"ר שסטצקי באופן החלטי ומפורש כי הנאשם 1 כשיר לעמוד לדין, ללמדנו לכאורה שלגבי שעת ביצוע העבֵרה ישנו ספק; בחוות הדעת הובא ציטוט מדבריה של העובדת הסוציאלית שיש בו לפחות רמז לכיוון של העדר אחריות. על רקע הדברים האלה, הפתיעה חוות הדעת המשלימה שלפיה ביצע הנאשם 1 את העבֵרה "שלא בהשפעת מחשבות שווא או תכנים פסיכוטיים". 12. לכאורה די בכך כדי לחרוץ את גורלו של הנאשם 1 לחסד ולקבוע כי לא היה אחראי למעשיו. זאת מכיוון שמקוּבּלנו כי "בּרי ושמא - בּרי עדיף" (בבלי סנהדרין עו, ב). העמדה הבּוֹטחת וההחלטית של ד"ר קיאנסקי בחוות דעתה, עדיפה על עמדתו הראשונה הספקנית של ד"ר שסטצקי כי אין ניתן לחווֹת דעה מקצועית בחלוף מספר חודשים. כך בכלל, ובפרט כשניכר בעקבות עדויותיהם של המומחים כי בחוות דעתה של ד"ר קיאנסקי הושקעה מחשבה מעמיקה מזו שהושקעה בחוות דעתו של ד"ר שסטצקי וכי הראשונה מקיפה יותר מן השנייה. אתייחס לכך עוד בהמשך. 13. זאת לזכור ולהזכיר, כי על הנאשם מוטל הנטל להניח תשתית ראייתית להוכחת קיומו של סייג לאחריות הפלילית; ברם, די בהעלאת ספק סביר, ואם זה לא הוּסר, כי אז יחול הסייג. לשון אחר: אין צורך להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי חוות דעתה של ד"ר קיאנסקי היא נכונה. דיינו בספק סביר כי מצב הדברים הוא אכן כדעתה. הנאשם 1 עמד בנטל המוטל עליו. לחוות הדעת המבוססת של ד"ר קיאנסקי הצטרף לפחות ספק שהעלה ד"ר שסטצקי בחוות דעתו הראשונה. די בצֵרופם של שני אלה כדי להחיל את הוראת סעיף 34ח ולקבוע כי בעת ביצוע העבֵרה, לא היה הנאשם 1 אחראי למעשיו. 14. ניתן היה לסיים בזאת, אך מפאת חשיבות הנושא ומפני שבאי-כוחם השקדנים של הצדדים העמיקו-חקר, אלך בעקבותיהם עוד כִּברת-דרך. ב"כ המאשימה טענה כי מעשיו של הנאשם 1 לא נעשו באופן אקראי או פתאומי וכי הם אינם נטולי הקשר. הסיבה לכאורה לתקיפה היא העובדה שלמתלונן א' סכסוך קודם עם הנאשם 2 ובעקבות שאלתו של הנאשם 2 את המתלונן א' אם הוא רוצה מכות, החל הנאשם 1 לתקוף, להכות ולדקור. לטענת ב"כ המאשימה פעל הנאשם 1 באופן מתאים לסיטואציה שבה נמצא, כשעליו "להגן" על חברו, הנאשם 2, בעקבות סכסוך קודם עם המתלונן א'. הנאשם לא תקף אנשים אחרים שלא היו קשורים לארוע. מכאן מסקנתה של ב"כ המאשימה כי אין לקבל את חוות דעתה של ד"ר קיאנסקי על בוחן מציאות לקוי כביכול אצל הנאשם 1. 15. אינני מקבל גישה זו. בוחן מציאות לקוי, כפי שלמדנו לדעת מפיהם של המומחים לדבר, איננו מוחלט ולא 'שחור או לבן'. ישנן דרגות ביניים. לא רק תקיפה נטולת כל הקשר יכולה ללמד על בוחן מציאות לקוי. גם מעשה קיצוני ובלתי-מידתי יכול שיינבע מבוחן מציאות לקוי. המעשה שעשה הנאשם 1 הִסלים את האֵרוע באופן קיצוני וללא כל הצדקה. על-פי המתואר בכתב האישום, החל הנאשם 2 בהתגרות מילולית, הוא זה שיזם את תחילת הארוע, הנאשם 1 לא ידע כלל על הסכסוך הישן שבין המתלונן א' לבין הנאשם 2, המתלונן א' מצִדו לא עשה כל מאומה, ולכאורה לא נשקפה כל סכנה לנאשם 2. ממילא לא היה צורך מצִדו של הנאשם 1 להֵחלץ להגנתו כביכול של הנאשם 2, לבטח לא באופן התוקפני שבו נהג; ועל הִישנוֹת הדבר פעמיים - גם לאחר נסיגתו של המתלונן א', גם כלפי ש' שכל חטאו שניסה להפריד בין הניצים - לא כל שכן. התנהגותו התוקפנית כל-כך של הנאשם 1 מתחילת הארוע ועד סופו, בהחלט יכולה להתיישב עם בוחן מציאות לקוי. 16. יתר על כן. בחינת מצבו של הנאשם 1 בתקופה שקדמה לאֵרוע נשוא כתב האישום מלמדת לכאורה, כי היה זה שיאה של הִידרדרות נפשית שעברה על הנאשם 1. גם ב"כ המאשימה מסכימה כי נקודת המוצא היא שהנאשם 1 היה חולה במאניה. מפיהם של המדריך מאיר אוחיון והעובדת הסוציאלית אלומה יחזקאלי למדנו לדעת על קליטתו של הנאשם 1 בבית הצייר בחודש נובמבר 2006 בהיותו בן 14 וחצי על רקע שוטטות, מעורבות בארועים אלימים, הימורים, צריכת אלכוהול וסמים. בעקבות התנהגויות קיצוניות, הופנה הנאשם 1 לטיפול פסיכיאטרי אצל ד"ר בן הרוש. הנאשם 1 אובחן כנער פוסט טראומטי, גם בעקבות פגיעה מינית שחווה בילדותו ושלא טופלה בשעתהּ. בחלוף תקופה של רגיעה, שב הנאשם 1 להתנהג בקיצוניות, אלימות, מצבי רוח מוגזמים, עד שד"ר בן הרוש הורה לאשפּזוֹ. לאחר שטיפול תרופתי הועיל במהלך האישפוז לייצוב מצבו, הוחזר הנאשם 1 לבית הצייר. אלא שלקראת הארוע נשוא כתב האישום שב הנאשם 1 והידרדר. העובדת הסוציאלית והמדריך תֵארו בטחון מופרז, צחוק לא מותאם, עיסוק מופרז במין. בעקבות בֵּרור הסתבר אז שקיימת טעות במינון התרופתי. הנאשם נדרש לבצע בדיקת דם דחופה, ורק מסיבה זו שוחרר לביתו לאחר שבועות ארוכים שבהם נמנע ממנו לצאת לחופשה בשל מצבו הנפשי. באותה יציאה לחופשה קצרה אֵרע האֵרוע. אכן, דומני, מסתבר כי ההידרדרות הנפשית של הנאשם 1 הייתה הגורם לארוע נשוא כתב האישום, הרבה יותר מאשר אותו סכסוך עמוּם מן העבר שבין הנאשם 2 לבין המתלונן א'. 17. על רקע הדברים הללו מן הראוי לציין עוד דברים אחדים שבעטיים מן הראוי להעדיף את חוות דעתה של ד"ר קיאנסקי מטעם ההגנה, על זו של ד"ר שסטצקי מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שב"כ המאשימה מבקשת לאמץ. בחוות דעתו הראשונה ציין ד"ר שסטצקי כי הנאשם 1 "מדווח שזוכר שדקרתי כמה אנשים, יותר מזה לא זוכר שום דבר". בחוות דעתו המשלימה, לאחר ארבעה חודשים ומבלי ששב להיפגש עם הנאשם 1, ציין ד"ר שסטצקי כי הנאשם 1 "זכר היטב שדקר כמה אנשים". בחוות דעתו הראשונה ציין ד"ר שסטצקי כי אין ביכולתו בעת ההיא, מספר חודשים לאחר האֵרוע, לחווֹת דעה מקצועית. למרות זאת, ארבעה חודשים לאחר מכן, נתן חוות דעת מקצועית שלפיה הנאשם 1 "כלל וכלל לא פירט תכנים דלוציונאלים וללא הפרעות בבוחן המציאות, לכן, למרות שהנאשם אובחן כסובל מהפרעה אפקטיבית דו-קוטבית, את העבירה ביצע שלא בהשפעת מחשבות שווא או תכנים פסיכוטיים". אציין כי הנאשם 1 טוּפּל בין היתר ברספרדול, שזו תרופה לטיפול בהפרעה בבוחן המציאות, וגם מטעם זה יש להטיל ספק בדברים הנ"ל שבחוות הדעת המשלימה. ב"כ הנאשם 1 עמד על כמה הבדלים נוספים בין שתי חוות הדעת אשר קשה להלום אותם, בהתחשב בכך שחלפו ארבעה חודשים בין השתיים ובכך שד"ר שסטצקי לא שב לבדוק את הנאשם 1 לקראת עריכת חוות הדעת המשלימה. 18. לקראת מתן חוות הדעת הראשונה בדק ד"ר שסטצקי את הנאשם 1 זמן קצר מאד, כנראה כ-10 דקות בלבד. המידע הזה נמסר מפי הנאשם 1 ומפי המדריך. ד"ר שסטצקי טען כי ככלל לצורך מתן חוות דעת נדרשת לו בדיקה של כחצי שעה עד ארבעים דקות, אך בחקירתו אישר כי יכול להיות שהסתפק בעניינו של הנאשם 1 בבדיקה של 10 דקות. זהו פרק זמן קצר מדי. 19. זאת ועוד. ד"ר שסטצקי נמנע מלבוא בדברים עם ד"ר בן הרוש. ד"ר בן הרוש טיפל בנאשם 1 מאז שנכנס לבית הצייר, הכיר היטב את מצבו, הִפנה אותו לבדיקות, ערך לגביו אִבחונים, נתן את ההנחיות הרפואיות בעניינו ופגש בו גם בסמיכות לארוע נשוא כתב האישום. על מנת לקבל תמונה מהימנה ומקיפה, מוטב היה לד"ר שסטצקי לשמוע את דברי ד"ר בן הרוש לפני הגשת חוות דעתו לבית המשפט. 20. ב"כ הנאשם 1 עמד בסיכומיו על כמה הבדלים בין חווֹת הדעת של ד"ר שסטצקי לבין עדותו בבית המשפט. חלקם פורטו לעיל. בהקשר זה אני רואה צורך להעיר על חילופי דברים מחוץ לכתלי בית המשפט בין ב"כ המאשימה לבין הפסיכיאטר המחוזי וד"ר שסטצקי. הדבר נודע לב"כ הנאשם 1, הוא התרעם על כך ובצדק. חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי נועדה לשרת את בית המשפט ולא את מי מן הצדדים. אין שום הצדקה להעניק יתרון לתביעה על פני ההגנה במגעים עם הפסיכיאטר המחוזי. כך בכלל, ובפרט בולט הדבר בענייננו שבו חלה תפנית בעמדת ד"ר שסטצקי בין חוות הדעת הראשונה לבין זו המשלימה, ובין שתיהן לבין עדותו בבית המשפט. 21. לעומת הקשיים בחוות דעתו של ד"ר שסטצקי, חוות דעתה של ד"ר קיאנסקי מלכתחילה הייתה נרחבת ומקיפה יותר, ועדותה בבית המשפט הייתה תואמת ועקבית. ד"ר קיאנסקי נפגשה פעמיים עם הנאשם לצורך הכנת חוות הדעת, שוחחה עם הרופא המטפל ד"ר בן הרוש והסתמכה גם על מידע חשוב שנתקבל מאת הגורמים הטיפוליים הנוספים בבית הצייר. אֵלוּ הם גורמים מקצועיים ואין סיבה להניח שמסרו מידע שאיננו נכון. גם קלטת שהוצגה כשבה מתועד הנאשם 1 במכונית משטרתית כ-36 שעות לאחר הארוע, יכולה להתיישב עם גישתה של ד"ר קיאנסקי. אומנם נשמע הנאשם 1 אומר שם לנאשם 2 שלא כדאי להודות במעשה כי אז יילכו לכלא, שזו אמירה שיכולה להעיד על 'חיבור' למציאות. ברם, כדברי ד"ר קיאנסקי (עמוד 34) הנאשם נִצפּה שם מצחקק באופן שאינו מתאים לסיטואציה, "עם אפקט מרומם, לא מחובר לגמרי למציאות...הבחור נראה מרומם ובהיי". 22. כשלעצמי, על יסוד חוות דעתה של ד"ר קיאנסקי, חוות דעתו הראשונה של ד"ר שסטצקי ושאר החומר שהובא לפניי, נוטה דעתי לכך שהנאשם 1 סובל ממחלת נפש ולא מהפרעת התנהגות, היו לנאשם בתקופה שקדמה לארוע נשוא כתב האישום מחשבות גדלות, הוא סבל משיפוט לקוי, מהפרעה בבוחן המציאות, והייתה גם תקלה במינון התרופתי. הארוע בא באופן פתאומי כתוצאה מהידרדרות נפשית במצבו של הנאשם 1 ולא כפועל יוצא מהתנהלות עבריינית. הנאשם 1 נתון היה במצב מאני עם מאפיינים פסיכוטיים, מחשבות שווא וערך עצמי מוגבר, ובעת האֵרוע לא היה מסוגל להבחין בין טוב לרע, לא יכל כנראה לצפות את תוצאות מעשיו ולא היה אחראי למעשיו. לכל הפחות, קיים ספק סביר לגבי התקיימותו בנסיבות העניין של סייג אי-שפיות הדעת. כיוון שכך, אין להטיל אחריות פלילית על הנאשם 1. 23. עם זאת, שומה לנקוט בדרכי טיפול על-פי חוק טיפול בחולי נפש, לטובתו-שלו ולהבטחת בטחון הציבור. הפסיכיאטר המחוזי יבוא בדברים עם הרופא המטפל, ד"ר בן הרוש, ויגיש את חוות דעתו לבית המשפט בתוך 20 יום לעניין דרכי הטיפול בנאשם 1. נאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדיןחולי נפשאחריות פליליתרפואההתחום הנפשימשפט פלילי