קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום תמלוגים על שיר: א. מהות התובענה תביעה זו עניינה טענת התובע כי הנתבע הפר זכויות קניין רוחני הנתונות לו בשיר "דיווה" בביצוע הזמרת דנה אינטרנשיונל, אשר ייצג את מדינת ישראל וזכה בתחרות האירוויזיון בשנת 1998 (להלן: "השיר "דיווה""). ב. עובדות רלבנטיות שני הצדדים הינם מוסיקאים. התובע עסק בתקופה הרלבנטית לתביעה, בין השאר, גם בעיבוד שירים. הנתבע הלחין את השיר "דיווה", ואת המלים לשיר כתב יואב גינאי. בשנת 1998 התבקש התובע לעבד מוסיקלית את השיר "דיווה", בטרם יוצג לוועדת קדם האירוויזיון, שבחרה בשיר זה לייצג את מדינת ישראל בתחרות האירוויזיון בשנת 1998. התובע עשה כן, וכידוע זכה השיר "דיווה" בתחרות האירוויזיון. לטענת התובע, נמנע הנתבע מלרשום אותו כבעל זכויות העיבוד בשיר והעיבוד נרשם ברישומי אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים ומלחינים בישראל, אשר שני הצדדים חברים בה) ועל גבי הקלטות, על שמו של הנתבע בלבד. יצוין כי תפקידה של אקו"ם הינו גביית תמלוגים עבור שימוש ביצירות ישראליות ובינלאומיות והעברתם לבעלי הזכויות עפ"י מפתח הקבוע בתקנונה. כתוצאה מכך, עפ"י הנטען, גרף הנתבע לכיסו גם את רווחי התובע כמעבד המוסיקאלי של השיר, תוך שהוא מונע ממנו קבלת תמלוגים בארץ ובעולם. עוד נטען כי הנתבע גזל את זכויותיו המוסריות של התובע, סירב להעניק לו קרדיט בהשמעה, הפצה ומכירה של השיר, ומנע ממנו הכרה ציבורית כמעבד שיר שזכה באירוויזיון. לפיכך עתר התובע למוסד הבוררות של אקו"ם וטען להכרה בזכויותיו בעיבוד השיר "דיווה", לרבות זכויות מוסריות וזכויות כספיות/תמלוגים בגין יצירתו כמעבד. הליך הבוררות בין הצדדים ארך כשנתיים וביום 18.1.00 ניתן פסק בוררות ע"י אקו"ם, אשר הגדיר את המחלוקת בין הצדדים באופן הבא: "המחלוקת בפנינו היתה בנושא קיומן, או העדר קיומן, המלא, או החלקי, של זכויות העיבוד בשיר "דיווה", שהולחן ע"י המלחין צביקה פיק, כפי שהשיר בוצע בתחרות האירוויזיון 1998, ע"י הזמרת דנה אינטרנשיונל, בהקלטות ובהופעות עוקבות". פסק הבוררות קבע בזו הלשון (נספח א' ל-ת/1): "לאחר שמיעת העדויות והראיות שהובאו בפנינו, בחינתן וההתרשמות מהן, לרבות מחקירת הצדדים, ע"י עוה"ד שפעלו בתיק זה, בייצוגו של כ"א מהצדדים, ולאחר עיון בשתי חוות דעת נפרדות, של שני מומחים אובייקטיביים, שמונו ע"י הוועדה, לצורך הבדיקה בנושא זה, והגיעו למסקנה זהה, ובהיות הוועדה ערה לכך, כי שני הצדדים מסכימים להיותו של העיבוד הקולי פרי יצירתו הבלבדית של המלחין, צביקה פיק, הגיעה ועדת הבוררות למסקנה כי לפחות-מחצית מעבודת העיבוד, במשמעות המושג "עיבוד" לצורך תשלום התמלוגים המשתלמים למי שנחשב מעבדה של יצירה, וכן לצורך הזכות המוסרית, לרבות כל פרסום שמו של המעבד - בביצוע הנ"ל של השיר "דיווה" ובהקלטות העוקבות-שייך למר אלון לוין, וכך אנו מורים (ההדגשה אינה במקור - ד.פ.)". כן נקבע בפסק הבוררות כי מאחר ומועד הגשת התביעה היה לפני חלוקתם הראשונה של כספי התמלוגים שהצטברו באקו"ם בגין נושא הדיון, יועברו מחצית התמלוגים לחשבונו של התובע, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות; ובאשר לתמלוגים שכבר נמסרו לנתבע, עליו להעביר לתובע את חלקו במחצית העיבוד בכפוף למפתח החלוקה. התחשבנות זו תיערך באופן שבו ינוכה הסכום ויועבר לתובע, ע"י גזברות אקו"ם, מתוך החלוקות העתידיות של תמלוגי אקו"ם לנתבע. לטענת התובע, התעלם הנתבע מפסק הבוררות והמשיך לעשות בקניינו הרוחני של התובע כבשלו, ובין היתר מכר לאחרים את השיר כולל זכויותיו של התובע, תוך שהוא גורף לכיסו את רווחי התובע כמעבדו המוסיקלי של השיר. בהקשר זה הפנה התובע להסכם שחתם הנתבע עם חברת SONY / ATV MUSIC PUBLISHING (UK) LIMITED (להלן: :"חברת סוני" ו-"הסכם סוני") (נספח ב' ל-ת/1), ממנו עולה לטענתו כי הנתבע לא נתן לו קרדיט וגם מכר לחברת סוני את מלוא זכויותיו בשיר, לרבות העיבוד של התובע (יצוין כי ההסכם נחתם בשנת 1998 ואילו פסק הבוררות ניתן בשנת 2000, ועל כך - להלן). מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט ביום 15.12.04, במסגרתה עתר התובע למתן חשבונות, צו עשה, צו מניעה קבוע, מינוי כונס נכסים ופיצויים לסוגיהם. טענת הנתבע בתמצית היא כי מעולם לא הפר את זכויות התובע ביצירותיו המוסיקליות ולא הפיק רווח כלשהו השייך לתובע; וכן שאקו"ם היא הגוף המופקד על העברת התמלוגים, ובגין הסכם סוני אין הוא חב לתובע דבר. התיק נקבע לשמיעת הוכחות ליום 25.9.07, כאשר הדיון פוצל כך שבשלב הראשון נדונה אך ורק השאלה האם קיימת זכות למתן חשבונות בין הצדדים. בהחלטתי מיום 24.2.08 קבעתי כי הוכח שהתקיימה בין הצדדים מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות; כן קבעתי כי: "זכות התביעה הכספית של התובע היא לגבי עיבוד שלו, לשיר "דיווה", כפי שבוצע בתחרות האירוויזיון 1998 ע"י הזמרת דנה אינטרנשיונל בהקלטות ובהופעות עוקבות". ובהמשך: "אשר על כן אני קובעת שעל הנתבע לגלות בתצהיר את כל המסמכים הרלבנטיים לעיבוד, עפ"י הגדרתו בהחלטה זו, ולצרף לתצהיר את כל המסמכים המתאימים, כל זאת תוך 45 יום מהיום". הנתבע הגיש לביהמ"ש שני תצהירים (נ/2 ו - נ/3) אליהם צורפו מסמכים שונים, והחלה שמיעת הראיות בחלק השני של הדיון בתובענה בו עובר נטל ההוכחה אל הנתבע אשר נדרש לשכנע שהחשבונות שנמסרו הינם נאותים (ר' א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית בעמ' 177; וכן ע"א 1842/90 בר לב נ' רפפורט, פ"ד מח (5) 221). בשלב זה אם כן, יש לדון ולהכריע בפלוגתאות הבאות: ג. הפלוגתאות בין הצדדים היש לחייב את הנתבע בתשלום תמלוגים לתובע ואם כן - מה גובהם? היש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לתובע בגין הפרת זכותו המוסרית ו/או בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 ו/או עשיית עושר ולא במשפט ו/או בגין עוגמת נפש? ד. היש לחייב את הנתבע בתשלום תמלוגים לתובע ואם כן - מה גובהם? כעולה מחומר הראיות שהוצג בפני ביהמ"ש, ניתנו הנחיות ברורות ע"י אקו"ם להעברת תמלוגים לתובע, למפרע, בגין השיר "דיווה", ומתן הוראה לכל חברות התקליטים להקפיד על מתן קרדיט לתובע (ר' הנחיות אקו"ם מיום 8.2.00 - נספח ב' ל-נ/2). כמו כן, במכתב מיום 28.11.04 (נספח ה' ל-נ/2) המופנה אל הנתבע מאת הגב' ארנית ספיר-צמחי, מנהלת השירות לחבר באקו"ם, מאשרת האחרונה כי הועברו לתובע כל התמלוגים עבור חלקו בעיבוד השיר משנת 1998, למעט סכום של כ-14,000 ₪ שהתקבל מהאגודות בחו"ל בשל חוסר מידע אילו גרסאות בוצעו או הוקלטו בחו"ל וכי ההחלטה בעניין זה מועברת לועדת הבוררות. עוד צוין במכתב הנ"ל כי משנת 2001 ואילך קיבל התובע את תמלוגיו ביצירה. לגבי תמלוגי חו"ל - מסיכום פגישה שהתקיימה באקו"ם ביום 3.9.00 (נספח ה' ל-ת/1) עולה כי המו"ל בחו"ל אינו מעביר לאקו"ם דיווחי מכירות תקליטים וטרם נמצא פתרון להשגת נתונים אלה. בעניין זה ובעקבות טענת התובע לפיה הסכומים שהגיעו לאקו"ם בגין תמלוגי חו"ל אינם אמינים, כונסה ועדת הבוררות ביום 19.4.05 והתברר כי אין לאקו"ם נתונים לגבי אלו עיבודים משולמים התמלוגים מחו"ל וכי לטענת הנתבע קיימים עשרות עיבודים ברחבי העולם. הנתבע התבקש ע"י הועדה להגיש לה רשימה של העיבודים הידועים לו לשיר "דיווה" שאינם עיבודו של התובע; היא המליצה, בין היתר, על הקפאת תמלוגי העיבוד של "דיווה" מחו"ל המצויים בקופת אקו"ם עד להחלטה אחרת (נספח א' ל-נ/2). לעניין זה ראה גם את האמור בתצהירו של מנכ"ל אקו"ם, מר יוריק בן דוד (סעיפים 8,9 ל-נ/4); וכן את עדותו של התובע בדבר קבלת הכספים שהצטברו אצל אקו"ם (עמ' 33 שורות 7-10). אין חולק אם כן, שהתובע קיבל מאקו"ם את חלקו בתמלוגים שהתקבלו אצלה בגין עיבוד השיר "דיווה", החל ממועד ביצוע גרסת העיבוד באירוויזיון בשנת 1998. אולם לטענת התובע, רוב התמלוגים לא הגיעו כלל לאקו"ם מכיוון שהנתבע חתם על הסכמים "עוקפי אקו"ם" ונמנע מלדווח לה ו/או לתובע על הכנסותיו. התייחסות הצדדים בהקשר זה היא להסכם שחתם הנתבע עם חברת סוני והשאלה האם זכאי התובע לתמלוגים שהתקבלו ישירות אצל הנתבע מחברת סוני בגין ההסכם; אדון בכך להלן. הסכם סוני הסכם סוני נחתם ביום 15.6.98 בין הנתבע לבין חברת סוני (נספח ב' ל-ת/5), במסגרתו העניק הנתבע אשר הוגדר בהסכם כמלחין (Composer) לחברת סוני, את מלוא הזכויות הבלעדיות בשיר "דיווה", בכל רחבי העולם למעט ישראל (ר' סע' 2 להסכם), כאשר המונח "שיר" הוגדר בסעיף 1 להסכם כך: ""Song" means the musical work(s) together with the lyrics and titles of such musical work(s) entitled "Diva" to the extent shown in the Schedule to have been written and/or composed by the Composer, including all adaptations, arrangements, and translations in any and all languages thereof" בהחלטתי מיום 24.2.08 קבעתי כי לפי הגדרה זו המשמעות היא שה"שיר" כולל הכל: לחן, מלים ועיבוד מוסיקלי. לטענת הנתבע, הסכם סוני אינו עוסק בזכויות העיבוד של התובע מכיוון שבמועד כריתתו כלל לא היו לתובע זכויות עיבוד; וההסכם חל על כל הזכויות בשיר דיווה, לרבות הלחן, המלים וכל גרסאות העיבוד שבוצעו בעולם. מכל מקום לעמדתו, אף אם ההסכם היה רלבנטי, הוא היה בידי אקו"ם שנתיים קודם להכרעת ועדת הבוררות והחובה להעברת התמלוגים לתובע חלה על אקו"ם. איני מקבלת את טענות הנתבע, על כל ראשיהן. ראשית אציין, כי הסכם סוני אמנם התקבל אצל אקו"ם במהלך שנת 1998 (נספח ו' ל-נ/4), אך לא היתה לו רלבנטיות כלשהי להכרעה בשאלה שעמדה על הפרק בפני ועדת הבוררות, קרי קיומן של זכויות עיבוד השייכות לתובע בשיר "דיווה" כפי שבוצע באירוויזיון 1998 (ר' גם עמ' 4 להחלטתי מיום 24.2.08). מכל מקום, ועדת הבוררות קבעה שמחצית מזכויות העיבוד כאמור שייכות לתובע החל מהחלוקה הראשונה של כספי התמלוגים בגין גרסת הביצוע באירוויזיון וכך גם נערכה ההתחשבנות עמו; היינו, פסק הבוררות מצהיר למעשה מהו המצב המשפטי הנכון לצורך קבלת תמלוגים, והוא חל למעשה ממועד קבלת כל תמלוג, לרבות כאלה שכבר התקבלו, וכך גם צוין בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע (סעיף 12). מכאן, שהתובע זכאי לקבל תמלוגים בגין כל שימוש בגרסת העיבוד בה שייכות לו מחצית הזכויות, לרבות בגין הסכם סוני והעובדה שההסכם נחתם טרם מתן פסק הבוררות אין בה לשלול את זכותו זו. הנתבע העיד בביהמ"ש (עמ' 47 שורות 13-14): "בשנת 2000 התובע בא לאקו"ם ואמר אני עזרתי בעיבוד, אז איך יכולתי שנתיים לפני הטענה הזו לפגוע בזכויותיו כשהוא בכלל לא פנה לגבי זכויותיו? הוא פנה שנתיים אחרי זה...". דברים אלה אינם מדויקים, מכיוון שהתובע לא פנה בשנת 2000 לועדת הבוררות של אקו"ם, אלא כבר בשנת 1998 ופסק הבוררות ניתן בשנת 2000. זאת ועוד, הנתבע לא הוכיח שהזכויות שנמכרו לחברת סוני בשיר "דיווה" לא כללו את גרסת העיבוד של התובע כפי שבוצעה באירוויזיון 1998; נהפוך הוא - לשון ההסכם היא אבסולוטית וגורפת. ראוי להזכיר בהקשר זה כי הסכם סוני נחתם ביום 15.6.98; ותחרות האירוויזיון נערכה ביום 9.5.98, כך שסביר בהחלט להניח שה"שיר" שנמכר לחברת סוני הינו בגרסת העיבוד כפי שבוצעה באירוויזיון. טוען הנתבע כי ככל שהגיעו לתובע תמלוגים בגין הסכם סוני, הגוף שהיה חייב לגבותם ולהעבירם לתובע הוא אקו"ם. אולם, בביהמ"ש העיד (עמ' 44 שורות 19-20): "ת: ...יש שני סכומים, יש סכום מסוני שהתובע לא קשור אליו ויש סכום מאקו"ם". ובהמשך (עמ' 46 שורות 18-21): "ש: בחקירה מה-20.9.07 נשאלת: "האם דיווחת לאקו"ם על הכספים שקיבלת מסוני?" והשבת: "אני לא צריך לדווח לאקו"ם", כלומר המקדמות שקיבלת מסוני דרך טלית הגיעו ישירות אליך, נכון? ת: נכון". לעדותו של מר יהודה טלית, יו"ר חברת טלית הפקות בע"מ, אשר שימש כסוכן של הנתבע בנושא השיר "דיווה", התמלוגים שהתקבלו מחברת סוני הגיעו ישירות אל חברת טלית הפקות, וחולקו בין הנתבע לבין מר יואב גינאי לאחר הפחתת 10% ששולמו ליהודה טלית עצמו (עמ' 42 שורות 23-29, עמ' 43 שורות 18-20). לדבריו היתה הנחיה במשרדי החברה שברגע שמקבלים דיווחים מסוני, מעבירים את זה הלאה לנתבע וליואב גינאי (עמ' 43 שורות 22-23). הנתבע העיד כי לא העביר לאקו"ם את הסכומים שקיבל מיהודה טלית בגין הסכם סוני, מכיוון שכספים אלה הם כספים שהתקבלו ממו"ל עבור הלחן שלו והמלים של המחבר יואב גינאי וזה לא קשור לתובע (עמ' 48 שורות 8-10). כאמור, עפ"י קביעתי לעיל, כלל ההסכם שחתם הנתבע עם חברת סוני גם את עיבוד השיר "דיווה" ולא רק את הלחן והמלים; וכי מדובר בעיבוד כפי שבוצע השיר בתחרות האירוויזיון 1998, אשר בהתאם לפסק הבוררות מחצית הזכויות בו שייכות לתובע. כפועל יוצא מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה לפיה זכאי התובע לקבלת תמלוגים בעבור חלקו בעיבוד השיר "דיווה", מתוך הכספים שהעבירה חברת סוני ישירות לנתבע בגין הסכם סוני. בשלב הבא אפנה לבחון אילו סכומים שולמו לנתבע מכוח הסכם סוני ועפ"י איזה מפתח יש לחשב את חלקו של התובע בסכומים אלה, וזאת עפ"י הסתמכות הצדדים על מפתח החלוקה. מהראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש עולה כי חברת סוני שילמה לטלית הפקות מקדמה בסך 200,000 $ (סעיף 4 להסכם, וכן ר' ת/6). סכום זה חולק בין הנתבע לבין יואב גינאי כך שכל אחד מהם קיבל 100,000 $. עוד עולה כי מתוך חלקו של הנתבע שולם סך של 10,000 $ שהם 10% כעמלה ליהודה טלית (ר' עדותו של הנתבע בעמ' 45 שורות 14-16; עדות יהודה טלית בעמ' 42 שורה 29; עדות התובע בעמ' 39 שורות 23-24, עמ' 40 שורה 3). בביהמ"ש הוצגו שתי חשבוניות בסך כולל של 381,832 ₪ (נספח ו' ל-ת/2) אשר, כאמור בתצהירו של הנתבע, מפרטות את כל התקבולים שקיבל בגין הסכם סוני (ככל הנראה בניכוי הסכום ששולם כעמלה לסוכן יהודה טלית). ייאמר מיד - איני סבורה כי יש להפחית מחלקו של התובע את העמלה ששילם הנתבע לסוכן בגין ההסכם; על כן ייערך החישוב על בסיס סכום המקדמה בסך 200,000 $ ששולם ע"י חברת סוני. כמו כן הוצג בביהמ"ש מסמך המכונה Advance Letter (נספח ג' ל-ת/5) ממנו עולה כי סוני תעביר תשלום נוסף בסך 50,000 $. הנתבע העיד בדיון שהתקיים ביום 29.6.08 כי סכום זה אמור להגיע אליו לאחר שההכנסות מהשיר יגיעו לסכום המקדמה ומאחר וזה קרה רק לפני תקופה קצרה, אין לו מושג מתי יגיעו ה-50,000 $ הנוספים (עמ' 45 שורות 20-22). הנתבע הציג חשבוניות נוספות בגין סכומים שקיבל מחברת טלית הפקות בעבור תמלוגים מהשיר "דיווה", כדלקמן (נספח א' ל-נ/3): סך 9,188 ₪ כולל מע"מ ביום 30.6.07; סך 8,971 ₪ כולל מע"מ ביום 31.3.08; סך 5,454 כולל מע"מ ביום 16.4.08. סה"כ - 23,613 ₪. באשר למפתח החלוקה הרלבנטי: לתצהיר התובע צורף מפתח להערכת יצירות ומפתח חלוקה של אקו"ם, מעודכן ליום 7.6.94 (נספח יא' ל-ת/5); על פיו זכאי המעבד לזכויות בשיעור 16.67% מכלל הזכויות ביצירה. לתצהיר שהוגש ע"י מנכ"ל אקו"ם צורפו שני מפתחות חלוקה (נספח א' ל-נ/4): האחד נכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2006 וקובע ששיעור חלקו של המעבד 10%; והמפתח השני מעודכן למועד 21.6.98 ולפיו חלקו של המעבד בזכויות הינו בשיעור של 12.5%. מנכ"ל אקו"ם העיד בביהמ"ש שמפתח החלוקה הוא דינמי ומשתנה במהלך השנים (עמ' 55 שורות 19-20). יודגש כי זכויות המעבד מחושבות מתוך סך כל הזכויות ביצירה. במילים אחרות - למרות ששולם סכום של 100,000 דולר למר גינאי, סכום זה עדיין ישויך למכלול היצירה וזכותו של התובע תיגזר מסה"כ כללי של היצירה. כמו כן, כללי החלוקה קובעים (נספח י' ל-ת/5), כי מלחין שהוא גם מעבד - אינו מקבל תוספת עבור העיבוד. בענייננו, נראה שבשנת 1998, בעת העברת התשלום בסך 200,000 $, מפתח החלוקה הרלבנטי העניק 12.5% למעבד היצירה; ובשנת 2007 ו/או 2008 בעת העברת הסך של 50,000 $ ו- 23,613 ₪, מפתח החלוקה הרלבנטי העניק 10% למעבד היצירה. אשר על כן אני קובעת שהנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 25,000 $ שהם 12.5% מתוך 200,000 $. הסכום יומר לשקלים עפ"י שער הדולר במועד קבלת התשלום ע"י הנתבע ויתווספו לו מע"מ בשיעור שהיה קבוע באותה עת וכן הפרשי ריבית והצמדה מיום חתימת הסכם סוני (15.6.98) ועד למועד מתן פסק הדין. סך של 5,000 $ שהם 10% מתוך 50,000 $. הסכום יומר לשקלים עפ"י שער הדולר במועד קבלת התשלום ע"י הנתבע ויתווסף לו מע"מ בשיעור הקבוע באותה עת. סך של 2,361 ₪ שהם 10% מתוך 23,613 ₪ + מע"מ. כמו כן ניתן בזאת כלפי הנתבע צו עשה קבוע המחייב אותו לשלם לתובע את חלקו מכל סכום שיתקבל אצלו בעתיד בגין הסכם סוני עפ"י מפתח החלוקה שיהא תקף באותו זמן. בנוסף, אני מורה לנתבע להעביר לתובע העתק, בזמן אמת, מהדיווחים ככל שמתקבלים אצלו מחברת סוני בגין ההסכם. ה. היש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לתובע בגין הפרת זכותו המוסרית ו/או הפרת חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 ו/או עשיית עושר ולא במשפט ו/או בגין עוגמת נפש? התובע עותר לקבלת פיצוי בסך 1,000,000 ₪ מהנתבע, לחילופין ובמצטבר, בגין הפרת זכותו המוסרית; עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב; ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף עותר התובע לקבלת פיצוי מהנתבע בסך 500,000 ₪ בגין עוגמת נפש. יוער, כי בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע, לא פורטו טענותיו כלפי הפיצויים לסוגיהם להם עותר התובע. משכך ייערך הדיון להלן על סמך בחינת טענות התובע בלבד. לטענת התובע, נישל אותו הנתבע מזכויותיו בשיר והפר את זכותו המוסרית לקבלת קרדיטים בגין עבודתו על גבי כל עותק שנמכר מהשיר "דיווה". ביהמ"ש מתבקש לפסוק לתובע פיצוי בהתבסס על סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים, 1924, הקובע פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪ לכל הפרה. לגרסת התובע, נמכר השיר "דיווה" במיליוני עותקים במדינות רבות; כך למשל מצביע התובע על כך שנכון ליום 25.1.99 נמכרה כמות של 991,000 עותקים מהשיר על גבי אוספים; והסינגל עצמו מכר בשבוע אחד ביוני 1998, 34,000 עותקים בבריטניה (נספחים ה', ו' לסיכומי התובע וכן דוגמאות לעטיפות תקליטורים על גביהם הופץ השיר ברחבי העולם - נספח ט' ל-ת/5). התובע טוען כי אי רישומו כמעבד השיר הסב לו נזקים רבים, שכן במהלך הדפסת התקליטורים אמורות חברות התקליטים להסתמך על הרישום באקו"ם לצורך מתן הקרדיטים לאמנים (ר' נספח ח' לסיכומי התובע המעידים על רישום קרדיט על גבי התקליטור על שם הנתבע ועל שם יואב גינאי). בראשית הדברים, אין חולק שהתובע, מכוח היותו מעבד עמית של השיר "דיווה" בגרסת אירווזיון 1998 בביצוע הזמרת דנה אינטרנשיונל, הינו בעל חלק בזכויות היוצרים בשיר. סעיף 4 א' לפקודת זכות יוצרים מעגן את זכותו ה"מוסרית" של המחבר שהיצירה תופיע תחת שמו, וזכותו למנוע את סילוף יצירתו; וזוהי לשון הסעיף: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. .... (3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה. (4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החמרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה, הועברה לאחר. (5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". סעיף 3 א' לפקודת זכות יוצרים קובע לאמור: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים...". בפסק הדין שקבע קוים מנחים בנושא זכויות היוצרים, ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros S.A (פ"ד מח(4) 133), הבחין ביהמ"ש בין הזכויות הכלכליות למוסריות: הכלכליות עניינן העתקת המוצר ושיווקו על ידי מי שאינו זכאי לכך, בעוד ה"מוסריות" הן אלה הדנות בזכות המחבר שהיצירה תיקרא על שמו ושלא יסלפוה. גם ב-ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון, (פ"ד נד(3), 817 (2000) (להלן: "פס"ד אייזנמן"), קבע ביהמ"ש: "מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית". עפ"י פס"ד אייזנמן, גם הפרת הזכות המוסרית, תוכל להביא לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 3א לפקודה: "פסיקת פיצויים בעבור נזקים ממוניים שנגרמו בשל הפרת זכות יוצרים, לפי סעיף 3א לפקודה, אינה מונעת פסיקת פיצויים בעבור פגיעה בזכות המוסרית, ובלבד שלא יווצר מצב של כפל פיצוי בגין נזק זהה". מתעוררת השאלה: האם פגע הנתבע בזכותו המוסרית של התובע בשיר "דיווה"? אני סבורה שהתובע זכאי לפיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכותו המוסרית ואבאר את דבריי: פסק הבוררות שניתן בשנת 2000 קבע את זכויותיו של התובע במחצית מעבודת העיבוד בשיר "דיווה" כפי שבוצע בתחרות האירוויזיון 1998 ע"י הזמרת דנה אינטרנשיונל, בהקלטות ובהופעות עוקבות, לצורך תשלום התמלוגים המשתלמים למי שנחשב מעבדה של יצירה וכן לצורך הזכות המוסרית, לרבות כל פרסום שמו של המעבד, בביצוע הנ"ל של השיר "דיווה" ובהקלטות עוקבות. פסק הבוררות לא יצר זכויות חדשות אלא הצהיר על זכויות קיימות, ומכאן שזכותו המוסרית של התובע קמה מיום ההשמעה של השיר בעיבודו. עוד נקבע בפסק הבוררות, שבכל רישום, הדפסה/הטבעה עתידה של הביצוע, כפי שבוצע באירוויזיון, יצוין שמו של התובע כמעבד עמית; וכן שהתובע זכאי להסתמך על פסק הבוררות בפני כל גורם רלבנטי, נוסף על אקו"ם, לצורך מיצוי זכויותיו. כאן המקום להזכיר, שסלע המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים והשאלה שניצבה בפני ועדת הבוררות היו קיומן או היעדרן של זכויות עיבוד לתובע, ועל כך הם ניהלו הליך בוררות במשך שנתיים, משנת 1998 ועד שנת 2000. וזאת ייאמר - פסק הבוררות לא קבע כי הנתבע מנע מהתובע מלכתחילה, במכוון ובאופן מודע או למצער, בחוסר תום לב, הכרה בזכויותיו כמעבד עמית ועניין זה אמנם הועלה בכתבי הטענות של התובע אך לא הוכח במהלך הדיון בביהמ"ש. פסק הבוררות הוחל למעשה למפרע,- במיוחד לצורך עריכת ההתחשבנות הכספית וחלוקת התמלוגים המגיעים לתובע שהצטברו אצל אקו"ם (תוך החזר סכומים שכבר שולמו לנתבע והגיעו בחלקם לתובע). כך ייעשה, גם עפ"י קביעותיי בפסק דין זה, לגבי הסכם סוני והתמלוגים פרי ההסכם להם זכאי התובע בדין. אולם, אין בכל אלה כדי להסביר מדוע הנתבע, לאחר פסק הבוררות לא פנה לסוני לבקש על-פי פס"ד זה שיינתן לתובע קרדיט. ודוק: משניתן פסק הבוררות, הוציאה אקו"ם הנחיה לכל חברות התקליטים (וכפי שצוין מסתמכות חברות התקליטים בארץ ובחו"ל על הרישום באקו"ם), לציין את שמו של התובע; וביחס לקרדיטים עפ"י הסכם סוני, - וכאמור הדרך היתה פתוחה בפני התובע להסתמך על פסק הבוררות ולפנות אל חברת סוני בדרישה למתן קרדיט (ונזכיר כי עצם קיומו של הסכם סוני, גם אם לא תנאיו הכספיים המלאים, היה ידוע לאקו"ם וגם לתובע כבר בשנת 1998). נסיבות אלו לענין פגיעה בזכותו המוסרית של התובע, יילקחו בחשבון כדי לקבוע את גובה הפיצוי. לאור מסקנתי זו, אני סבורה כי מתייתר הצורך לדון בעילות הנוספות של גניבת עין, תיאור כוזב ועשיית עושר ולא במשפט. לעניין טענת התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש לנוכח ההכרה הציבורית שנמנעה ממנו: בבוא ביהמ"ש לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש, הוא אמור לשקול את חומרת המעשה, את מצבו הנפשי של הפוגע ואת נזקו המשוער של התובע. ביהמ"ש ייקח בחשבון טיעונים אלה במסגרת הכללית של פסיקת פיצויים בגין הזכות המוסרית. ו. הפיצויים בהתחשב בסה"כ ההופעות שהושמעו בתקופה של כשנתיים, ובשיקול הדעת שניתן לביהמ"ש לקבוע את הסכומים, אני קובעת שסה"כ הפיצוי הגלובאלי בגין הפגיעה בזכות המוסרית הוא 15,000 ₪ לכל שנה ובסה"כ 30,000 ₪. הפיצוי בגין עוגמת נפש הוא 10,000 ₪. הסכומים נכונים ליום הגשת התביעה, וישאו ריבית והצמדה מאותו יום ועד לתשלום בפועל. ז. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית כמפורט בגוף פסק הדין לעיל. הנתבע ישא בשכ"ט עו"ד התובע בסך 50,000 ₪ + מע"מ. סכום זה נקבע, בין היתר, נוכח התנהלות שכללה הארכת הדיון והשחתת זמן שיפוטי שלא לצורך תוך סטייה ממתכונת הדיון (ר' החלטתי מיום 24.2.08 בשלב מתן החשבונות). כן ישא הנתבע בהוצאות המשפט של התובע אותן ישום הרשם. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.תמלוגים