קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה לאחר שינוי הלכה משפטית / ביטול הסכם פשרה לאחר הלכה חדשה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו, בת.א 39233/05 (כב' השופטת ארנה לוי), בו דחה בית המשפט את תביעת המערערים בגין הפרת חובות תום הלב והגילוי במשא ומתן. רקע ביום 1.5.2000 נהרגה בתאונת דרכים בתם של המערערים 1 ו-2 והיא בת 17. הרכב בו נסעה המנוחה היה מבוטח בהתאם להוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 ב"שמשון חברה לביטוח בע"מ", ואשר המשיבה 1 היא חליפתה. ביום 22.1.2001 פנה עורך דין פלדמן בשם המערערים, יורשיה של המנוחה, לשמשון חברה לביטוח בע"מ בדרישה לפצות את המערערים בשל מות בתם המנוחה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. בעקבות דרישה זו החלה חליפת מכתבים בין עורך דין פלדמן לבין עורכת הדין פרידמן, אשר טיפלה בדרישה מטעם המשיבות. בסופו של דבר, לאחר משא ומתן בין הצדדים, הוסכם על פיצוי העזבון בסכום של 52,500 ₪. ביום 20.5.2001 חתמו המערערים על "שטר פיטורין והסכם סופי ומלא" (להלן: "הסכם פשרה"). במסגרת הסכם הפשרה צוין כי הוא "מתייחס לתביעת העזבון בלבד, ואין באמור בו משום ויתור על זכותם של קרובי משפחת המנוחה לתבוע נזקיהם האישיים כנפגעים או על פי הלכת אלסוחה", וכן כי עו"ד פלדמן מאשר כי "הסביר היטב את תוכנו ואת כל התוצאות הנובעות ממנו". כ- 3 שנים לאחר הסכם הפשרה, ביום 15.2.2004 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון ששינה את ההלכה הקיימת בעניין "השנים האבודות", הוא פסק הדין בע"א 140/00 מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום הרובע היהודי פ"ד נח(4) 486,(להלן: "הלכת אטינגר"). פסק הדין הפך את ההלכה בע"א 295/81 עזבון המנוח גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (1982) ("הלכת גבריאלי") כפי שהייתה שנים קודם וקבע כי כפי שיש להכיר בזכותו של הניזוק-החי לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות", יש להכיר גם בזכות דומה של עזבונו. פסק דין זה הגדיר ראש-נזק של אבדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". בעקבות פסק הדין, פנו המערערים, ביום 9.6.2004, למשיבה 1 והודיעו לה כי אינם רואים עצמם מחויבים להסכם הפשרה וכי הם זכאים לפיצוי כפי האמור בהלכת אטינגר. המשיבות סרבו לדרישת המערערים לחזור בהם מההסכם. וביום 20.7.2005 הגישו המערערים תביעתם לבית משפט השלום. טענות הצדדים בפני הערכאה הדיונית המערערים טענו כי המשיבה 1 הפרה את חובת הגילוי כלפיהם. נטען כי על המשיבה היה לגלות למערערים את עצם הגשת הערעור לבית המשפט העליון בעניין אטינגר, זאת לאור כך שהמשיבה 1 הייתה אחת המבטחות שהיו מעורבות בעניין. אי הגילוי, הביא לכך שתביעת העזבון סולקה, ללא מרכיב של פיצוי בגין השנים האבודות. עוד טענו המערערים כי חובת הגילוי נובעת מהיות המשיבה 1 חברת ביטוח אשר חבה חובת הגינות ותום לב מוגברות למבוטחיה. נטען כי המדובר בעובדה מהותית אשר אי גילויה עולה לכדי הטעיה, על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") וכן בהפרת החובה לנהוג בתום לב ודרך מקובלת על פי סעיף 12 לחוק החוזים. לבסוף טענו המערערים כי אם היו מודעים לעובדת הגשת הערעור בעניין אטינגר לא היו מוכנים לסלק את תביעת העזבון כפי שסולקה בפועל, ללא פיצוי בגין השנים האבודות. המשיבות טענו כי המדובר בניסיון ל"התנער" מהסכם פשרה לאור שינוי הלכה משפטית כשלוש שנים לאחר חתימתו, כאשר התביעה כולה מתבססת על "חוכמה בדיעבד". כן הפנו לפסק דינו של בית המשפט העליון רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אלחמיד ז"ל ,(, 27.2.06) ( להלן: "הלכת סולל בונה"), אשר עסק גם הוא בנפקותה של הלכה חדשה על הסכם פשרה שנחתם עובר לשינויה. עוד טענו המשיבות כי במועד חתימת הסכם הפשרה, ההלכה הפסוקה הייתה "הלכת גבריאל", אשר משלה בכיפה במשך למעלה מ- 20 שנים ולפיה לא זכאי העזבון לפיצוי בגין ה"שנים האבודות". דיון בערכאה הדיונית בית משפט השלום דחה את תביעת המערערים תוך שהוא מסתמך על ההלכה שנפסקה ב"סולל בונה". מפאת חשיבותה של הלכה זו, נרחיב בה כבר עתה. פרשת "סולל בונה" עניינה הסכם פשרה בעניין תביעת עיזבון ותלויים שאושר על ידי בית המשפט כשלושה שבועות עובר לפרסום "הלכת אטינגר". גם שם, כפי שבענייננו, לא נכלל פיצוי בגין ה"שנים האבודות" במסגרת ההסכם. ובית המשפט נתבקש לבטל את הסכם הפשרה ולאפשר למערערים שם לכלול את ראש הנזק חדש בגין השינוי בהלכה. בפסק דינו, הכריע בית המשפט העליון, בשתי שאלות עיקריות: האם "הלכת אטינגר" חלה באופן פרוספקטיבי בלבד (מעתה ואילך) או שמא יש לה גם תחולה רטרוספקטיבית (שינוי המצב לעבר)? במידה שמדובר בהלכה רטרוספקטיבית - מה דינם של הסכמי פשרה שנכרתו טרם בואה לעולם? באשר לשאלה הראשונה קבע בית המשפט העליון כי נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית, וכן כי אין מניעה עקרונית להכיר בכוחו ליתן לתקדימיו תוקף רטרוספקטיבי בלבד. אשר על כן, קובע בית המשפט כי בנסיבות העניין, תוקפה של הלכת ה"שנים האבודות" כפי שנקבעה בפסק דין אטינגר, הינו רטרוספקטיבי. באשר להשפעת הלכת אטינגר על היכולת להשתחרר מהסכם פשרה אשר אינו כולל פיצוי בגין ה"שנים האבודות", נקבע כי יש לבחון האם הוטעו התובעים לחשוב כי הדין החל בעניינם הינו זה הקבוע בהלכת גבריאל ולא כנפסק בפרשת אטינגר. לענייננו, לאור פסק הדין בעניין "סולל בונה" ראה בית משפט קמא לנכון להחיל את "הלכת סולל בונה" בנימוק כי גם במקרה דנן המדובר בטעות בכדאיות העסקה, המתייחסת להערכת המצב המשפטי בעניין הפיצוי לו זכאי העיזבון מכוח הדין. טעות זו, קבעה הערכאה הדיונית, אינה מהווה פגם ברצון ואינה מזכה בסעדים. באשר ליסוד ההטעיה וחובת הגילוי הקבועה בסעיף 15 סיפא לחוק החוזים, נקבע כי נקודת המוצא היא כי בעוד החובה לומר אמת היא כללית לא כך הדבר לעניין חובת הגילוי. עד לשינוי ההלכה, קרי, עד להלכת אטינגר, הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים תאמה את הלכת גבריאל, לרבות בעניין אטינגר עצמו. על רקע כך, לא צריך ולא ניתן היה לשער כי עצם הגשת הערעור יהווה הליך בעל משמעות יוצאת דופן. המשיבה, כך נקבע, לא היתה אמורה לזהותה כחשובה ומשמעותית וכמבטחת סבירה שהייתה מעורבת כצד בעניין אטינגר, לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת כי דווקא בעניין זה יחליט בית המשפט לשנות את ההלכה. לבסוף, קובעת הערכאה הדיונית, כי חברת ביטוח כצד לחוזה, חבה חובות זהירות, נאמנות, תום לב וגילוי. עם זאת, חובת גילוי אקטיבית כללית של כל הליך משפטי או ערעור בו היא מעורבת, והערכת הסיכויים באותו הליך אינם נכללים במסגרת חובותיו של צד למשא ומתן וגם לא במסגרת חובותיה של מבטחת. הערעור טענתם העיקרית של המערערים היא כי המשיבות הפרו את חובת תום הלב והגילוי במהלך המשא ומתן כנדרש בסעיף 12 לחוק החוזים. לטענתם, הסתירה המשיבה 1 מידע רלוונטי לעניין הפיצוי הכספי בגין האובדן ובחרה לא לגלות למערערים את העובדה כי תלוי ועומד ערעור עקרוני בבית משפט העליון. לעניין חובת תום הלב במשא ומתן נטען כי יש לכך חשיבות יתרה משום שהמדובר בחברת ביטוח אשר מוטלות עליה חובות תום לב והגינות מוגברות בהיותן מספקות שירות חיוני לציבור. המשיבות טוענות כי התביעה והערעור מהווים ניסיון חסר בסיס לבטל בדיעבד הסכם פשרה שנחתם כדין. המערערים נטלו על עצמם סיכון בעת שחתמו על ההסכם והתביעה כולה מתבססת על חוכמה בדיעבד. עוד טוענות המשיבות כי הגשת הערעור בעניין אטינגר לא הייתה עובדה מהותית שהצריכה גילוי וכי חובה זו איננה נגזרת מכוח סעיף 12 לחוק החוזים. חובת הגילוי של צד במהלך משא ומתן לכריתת הסכם חלה אך ביחס לעובדות חשובות, מהותיות ורלוונטיות. לבסוף נטען כי הטלת חובת גילוי על חברות ביטוח ביחס לערעורים אשר מועלות בהם טענות שיש בהן פוטנציאל לשינוי ההלכה, הינה בלתי מעשית. המשמעות תהיה כי חברות הביטוח תאלצנה לסרוק אלפי תיקים המתנהלים אצלן, על מנת לגלות תיקים אשר קבלת הטענות המועלות במסגרתם יכול שתגרומנה לשינוי ההלכה הנוהגת. דיון לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. טענתם של המערערים היא כי הלכת "סולל בונה", העוסקת ב"טעות" בכלל, ו"בטעות בכדאיות העסקה" בפרט, לא חלה על המקרה שבפנינו אשר עיקרו בעקרון תום הלב וחובת הגילוי המוטלת על חברת הביטוח במהלך משא ומתן לקראת חתימה על הסכם פשרה. עילת הערעור מקורה בסעיף 12(א) לחוק החוזים: "12. (א)במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב." דיו רב נשפך בפסקי דין לאורך השנים בנסיון לתאר את מושג "תום הלב" והשלכותיו. ברבים מפסקי הדין הללו נקבע כי עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים כל אחד לאינטרס שלו עצמו וכי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת, תוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. ובלשונו של כבוד נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט אהרון ברק בקובעו את אמת המידה לבחינת תום הלב: "אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם". (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279 ). ולעניין הקשר שבין עקרון חובת תום הלב לבין חובת הגילוי נמצא כי: "חובת הגילוי היא אחת החובות הנגזרות מעקרון תום הלב שאומץ בדין החוזים הישראלי וביתר ענפי המשפט כעקרון-על, וכמוהו היא מבטאת מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (שלו, 317-318). בע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002) דן הנשיא ברק במהותו של עקרון תום הלב ובחובות המוטלות מכוחו בשלב הטרום חוזי על צדדים המנהלים משא ומתן, וציין כי עקרון תום הלב: "אינו מבוסס על הדרישה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האינטרס העצמי. תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים." ( ע"א 2469/06 רונן סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, , 14.8.2008). דיני החוזים אינם קובעים חובת גילוי כללית ואין הם מטילים על הצד למשא ומתן נטל אלטרואיסטי מוחלט וגורף לגלות לצד שכנגד כל נתון. ההחלטה לגלות מידע זה או אחר, היא תלויית נסיבות. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לובשת צורה של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. בענייננו, יש קושי רב לקבוע כי על המשיבה 1 חלה חובת הגילוי באשר לעצם הגשת הערעור. מה גם שפסק הדין ניתן כ- 3 שנים לאחר שהצדדים הגיעו להסכם הפשרה. המשיבה 1 לא צפתה וגם לא היה עליה לצפות כי ההלכה בדבר "השנים האבודות", עתידה להשתנות. בוודאי שלא צפתה ולא היה עליה לצפות כי הדבר יקרה דווקא בערעור בעניין אטינגר. אין ספק כי במועד הרלוונטי היינו, בעת חתימת הסכם הפשרה, עצם הגשת הערעור בעניין אטינגר לא היוותה עובדה מהותית שבאותו שלב היה לה השפעה או השלכה על המשא ומתן. ודוק, הערעור על פסק הדין בעניין אטינגר היה ערעור בזכות מבית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון לא נדרש לשאלה נשוא הערעור קודם לכן במסגרת בקשת רשות ערעור, לכן לא היה רמז מקדים המעיד על העתיד להתרחש או על כוונתו של בית המשפט לסטות מההלכה לגופו של עניין או רמז שיש אפשרות כי בית המשפט העליון יסטה מההלכה שהייתה נכון לאותו מועד מקובלת וידועה. לא הייתה סיבה מיוחדת להניח כי דווקא בעניין אטינגר יבחר בית משפט העליון להפוך את "הלכת גבריאל", זאת לאחר כעשרים שנים שבהן לא עשה כן. לאור כל האמור לעיל, ברי כי במועד חתימת הסכם הפשרה איש לא ידע, ולא יכול היה לדעת, כי בבוא היום, כשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם, יסטה בית המשפט העליון מהלכת גבריאל דווקא בעניין אטינגר. יתר על כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערערים היו מיוצגים לכל אורך המשא ומתן באמצעות עורך דין אשר תחום התמחותו דיני הנזיקין ותביעות פיצויים בגין נזקי גוף, וכי הם פעלו על פי המלצתו. עובדה זו, לדידנו, מפחיתה מטענתם לפיה חלו על המשיבות חובות גילוי מוגברות. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת. אין צו להוצאות. הערבון המופקד בתיק יוחזר לידי ב"כ המערערים. חוזהביטול הסכם פשרהביטול חוזההסכם פשרהפשרה