הוצאת דיבה משלוח מכתב לעורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת דיבה משלוח מכתב לעורך דין: בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט ח. ברנר) בת.א 19483/08 מיום 5.5.09 לפיו נתקבלה תביעתו של המשיב לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע אודותיו, ולפיו חוייבה המערערת לשלם למשיב פיצוי בסך 25,000 ש"ח בתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח + מע"מ. המשיב הינו עו"ד במקצועו אשר ייצג בתיק אחר עו"ד מסויימת אשר נתבעה לדין על ידי המערערת דכאן, תושבת גרמניה. מקור תביעת הדיבה שהגיש המשיב כנגד המערערת במכתב ששיגרה לו ולעו"ד נוסף בשם עופר קאופמן, בו כינתה את שניהם "שקרנים נוראיים" הנוקטים ”שפה של נסראללה וכל יתר פעילי חמאס ואל- פתח". בסיפא למכתבה התריסה המערערת במשיב ובעו"ד קאופמן והזמינה אותם להגיש כנגדה תביעת לשון הרע. המשיב נענה לאתגר ואכן הגיש כנגד המערערת תביעת דיבה. בית משפט קמא דחה את שלל טענות המערערת לתחולת ההגנות העומדות לה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אף דחה את טענת המערערת לאי קיום יסוד הפרסום משהמכתב נשלח בדואר רשום ומוען אליו בלבד. בימ"ש קמא אף דחה את הטענה לפיה אסור היה לעובדי משרדו של המשיב, אף לא הוכח כי עשו כן, לעיין במכתב. בכתב הערעור חזרה המערערת על מרבית הטענות אותן העלתה בפני בית משפט קמא, ובכללן, פרסום מותר, אמת בפרסום והגנת תום הלב. כן טענה המערערת כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח את רכיב הפרסום, משהמכתב מוען באופן ספציפי אליו בלבד. עוד נטען כי בית משפט קמא לא היה רשאי לסמוך על הסיכומים שהגישה המשיבה בעצמה לבית המשפט, לאחר שהסיכומים שהוגשו על ידי בא כוחה, לא נשאו חן בעיניה. בא כוחה של המערערת, אשר עשה עבורה את המירב בנסיבות העניין, מיקד את טיעונו, מבלי לבטל את יתר הטענות שהועלו בכתב הערעור, בשני נושאים מרכזיים: האחד - המשיב לא הוכיח את אלמנט הפרסום ולא הביא לעדות, לביסוס תביעתו, מי מעובדי משרדו, אף לא את עו"ד קאופמן שעל פי הנטען, המכתב מוען גם אליו; והשני - בית משפט קמא לא היה רשאי לבסס כל ממצא שהוא על "המכתב", כך לדבריו יש לראות את כתב הסיכומים הנוסף שהוגש על ידי המערערת, בהיותה מיוצגת, והיה על בימ"ש קמא להחזירנו לשולחתו. חוששתני כי מדובר בערעור שאין בו ממש. בדין דחה בית משפט קמא את כל טענות המערערת המתייחסות להגנות המוקנות ע"י חוק איסור לשון הרע. אין עסקינן כלל ועיקר בפרסום שנעשה "תוך כדי דיון", אלא במכתב תוכחה שנשלח מחוצה לו, ושוגר למשיב מכיוון שפעילותו המקצועית ביצגו את עורכת הדין שנתבעה על ידי המערערת, לא נשאה חן בעיניה. בדין אף דחה בית משפט קמא את טענת המערערת להגנת אמת בפרסום, שהרי לא הוכיחה כי המשיב הינו "שקרן נוראי" כפי התבטאותה. המערערת אף לא הוכיחה ולו אחת מן ההגנות האחרות המוענקות על ידי החוק, אף לא נהגה בתום לב. גם טענת המערערת לאי הוכחת רכיב הפרסום נדונה לכשלון. ראשית, סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, המגדיר פרסום מהו, מבדיל בין פרסום בעל פה לבין פרסום בכתב; בעוד שבפרסום בעל פה יש להוכיח כי הפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע בפועל לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, הרי שעה שעסקינן בפרסום בכתב, די לו לתובע כי יוכיח שהכתב "עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". וכפי שנקבע בספרות: "לפיכך, ניתן להטיל על אדם אחריות לפרסום לשון הרע בכתב, גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע" ( א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז, בעמ' 90). המשיב לא חייב היה להוכיח כי בפועל עו"ד קאופמן עיין במכתב, די שעשוי היה להגיע אליו. במקרה דנן, מוען המכתב מלכתחילה, על פי כותרתו ברישא, גם למשיב וגם לעו"ד עופר קאופמן, מה גם שמשנשלח המכתב למשרדו של המשיב, ולא לביתו הפרטי, סביר היה להניח כי המכתב ייפתח על ידי מי מהמזכירות המטפלת בדואר והמקשרות בין כל מכתב לתיק או לנושא אליו הוא רלבנטי. כעולה מתצהירו של המשיב, מדובר במשרד המעסיק עורכי דין לא מעטים, ולא סביר להניח כי המשיב, העומד בראש המשרד, עוסק בפתיחת הדואר ומיונו. יתירה מכך, בתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי המשיב, נטען על ידו כי המכתב "נפתח כמקובל על ידי צוות המזכירות במשרדי" (סעיף 9 לתצהירו) וכן: "הגיע למשרדי ואף למשרד עו"ד קאופמן ונפתח על ידי צוות משרדי והובא לחדרי, כאשר מזכירתי וכל צוות עורכי הדין במשרד היו מזועזעים למקרא דברי הבלע במכתב…" (סעיף 10 לתצהיר). תצהירו זה לא נסתר, הוא אינו מצריך ראייה מסייעת או מחזקת, ומשכך די היה בו כדי להוכיח את אלמנט הפרסום. ואם לא די בכך, הרי המערערת, שלא שבעה נחת מהסיכומים שהוגשו לבית משפט קמא על ידי בא כוחה הקודם, שלחה לבית המשפט בחודש מרץ 2009 השלמת סיכומים מטעמה המשתרעת על פני לא פחות מ-12 עמודים כתובים בכתב ידה, בהם נאמר בין היתר, בנוסף להכפשות נוספות, כי אמירת בא כוחה לפיה לא הוכיח המשיב כי המכתב אכן הגיע גם לעו"ד קאופמן הינם, לדבריה "שטות" ובהם היא מודה, הגם באופן עקיף, כי המכתב נתקבל במשרדו, וכדבריה: "צודק עוה"ד שטיין בסעיף 7 שהם לא צריכים להוכיח שה(א)כן המכתב הרשום ששלחתי לעוה"ד קאופמן עופר הגיע אליו. גם אני כתבתי לעוה"ד הוכמן שזה שטות,,, אין פה בכלל לשון הרע, ש.פ.ר שעוה"ד קאופמן עופר הוא חלק מש.פ.ר, זאת היא מאפיה...". נותר, איפוא, לדון בטענת ב"כ המערערת לפיה אמור היה בית המשפט להתעלם מהסיכומים המשלימים המהווים לא יותר ממכתב אישי לשופט ממנו הוא אמור להתעלם. אינני סבורה כי מדובר במכתב אישי. מדובר בהשלמת טיעונים לאחר שהמערערת פקפקה ביכולתו המשפטית של בא כוחה הקודם. בית משפט קמא נהג כפי שצריך היה לנהוג והעביר את המסמך לידיעת ב"כ שני הצדדים בהחלטתו מיום 12.3.09. ב"כ המערערת לא פנה לבית המשפט בבקשה למשוך את הסיכומים המשלימים או להתעלם מהם, ומשכך רשאי היה בית המשפט לעיין בהם, ולא להתעלם מהאמור בהם. מכל האמור לעיל עולה כי תביעת הדיבה שהגיש המשיב כנגד המערערת הוכחה כדבעי. אציין כי התרשמתי כי לו היתה נשמעת מפיה של המערערת התנצלות על מכתבה, המשיב היה מסתפק בכך ולא היה עומד על תביעתו בבית משפט קמא, כשם שהדיון בערעור יכול היה להסתיים במחיקתו ללא צו להוצאות, כפי הסכמת המשיב, לו רק הסמיכה המערערת את בא כחה בהוראות מתאימות, ולא נותר אתא להצטער שלא עשתה כן.. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק. לשון הרע / הוצאת דיבהמשלוחמסמכיםעורך דין