קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסדר פשרה צופה פני עתיד או פיצוי כספי בתביעה ייצוגית: 1. התובע הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברות דוד לובינסקי בע"מ ושרודר בע"מ (להלן: "הנתבעות"), שהן היבואן הבלעדי של רכבי "פיג'ו" ו"סיטרואן" (להלן: "כלי הרכב") והמוסך המרכזי של היבואן. הטענה שהועלתה בבקשה היא כי הנתבעות קבעו הנחיה מיותרת לפיה יש צורך להחליף אחת לשנתיים את נוזל הקירור בכלי הרכב משנת ייצור 2000 ומעלה, על מנת לעמוד בתנאי אחריות היצרן, וזאת למרות שלפי ספר הרכב והוראות היצרן אין צורך בהחלפה שכזו לכל אורך חיי המנוע. עוד נטען בבקשה כי בעת החלפת נוזל הקירור - כאמור שלא לצורך - ממלאות הנתבעות נוזל קירור ישן מסוג G32 (או מקביליו), במקום למלא בכלי הרכב נוזל קירור מסוג G33 (או מקביליו). הנוזל החדש (G33) הושק לראשונה בשנת 2000, והוא הנוזל המומלץ על ידי היצרן שכן אין צורך להחליפו. כתוצאה מכל אלו, נדרשים בעלי כלי הרכב לשלם ללא צורך עבור נוזל הקירור והטיפול בהחלפתו סך של 219 ₪, וזאת משום שהנתבעות מטעות את הצרכן לסבור כי יש צורך בהחלפה, וכי אם לא יבצע אותה לא תחול האחריות. זאת ועוד, החלפת הנוזל שלא לצורך גורמת לבעיה אקולוגית, שכן נוזל הקירור מזיק לסביבה. בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה הייצוגית העריך התובע כי הקבוצה התובעת כוללת כ-70,000 כלי רכב שעלו על הכביש ממחצית שנת 2000 ועד סוף 2004, וכי הנזק המוערך לקבוצה הינו בסך של 27,500,000 ₪. עילות התביעה הנטענות הן הטעייה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, עושק לפי סעיף 3 לחוק זה, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוזה וחוסר תום לב, תרמית, גזל ועיכוב נכס שלא כדין. 2. בתגובה לבקשה לאישור התובענה הייצוגית טענו הנתבעות כי הוראות היצרן לעניין החלפת נוזל קירור אינן חלות על מדינות שמחוץ לאירופה, ואין להן תוקף מחייב. לא אחת יבואני הרכב עורכים שינויים והתאמות בהתאם לתנאי השימוש המקומיים כפי שנעשה במקרה זה. ההוראות בדבר החלפת נוזל הקירור נעשו משיקולים ענייניים ולטובת הצרכן, שכן לנוזל הקירור חשיבות מהותית בפעילותו התקינה של הרכב, וקיים חשש שבעת החלפתו ימהלו אותו בנוזלים אחרים; לכן באה ההוראה להחליף את נוזל הקירור אחת לשנתיים, מה גם שבשל הטמפרטורה הגבוהה בארץ יש תופעה של איבוד נוזלים, שאיננה קיימת באירופה. עוד נטען בתגובה כי הנתבעות הבהירו לבעלי הרכב את הצורך בהחלפת נוזל הקירור, ואלו הסכימו לקבל טיפול זה. לגבי סוג נוזל הקירור, נטען כי אין פסול בשימוש בנוזל מסוג G32, שההבדל היחיד בינו לבין G33 הוא בשמירה על יציבות הנוזל לתקופה ארוכה - דבר שאיננו רלוונטי כאשר מחליפים את הנוזל אחת לשנתיים. טענות הנתבעות נסמכו על חוות דעתו של מומחה לרכב, מר דוד נמרי, לפיה, קיים טעם ענייני ומקצועי בהחמרת הנחיות היצרן בעניין החלפת נוזל קירור. 3. לאחר שהתקיים דיון מיקדמי בבית המשפט בבקשה לאישור התובענה, הגישו הצדדים לאישור בית המשפט הסדר פשרה. בעקבות דיון נוסף שהתקיים בהסדר הראשוני, תיקנו הצדדים את הסדר הפשרה בהתאם להוראות בית המשפט, ואז אושר ההסדר באופן עקרוני וראשוני ביום 13.5.09. הצדדים חויבו לפרסם את הסדר הפשרה, ולשלוח העתקים ממנו למנהל בתי המשפט וליועץ המשפטי לממשלה. כך גם נקבע מועד של 45 יום להגשת התנגדויות ולהתייחסות היועץ המשפטי לממשלה לשאלה של מינוי בודק. הליכים אלו ננקטו בהתאם לנדרש בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק"). 4. הסדר הפשרה שאושר עקרונית התבסס על כמה נתונים שהתבררו לצדדים. כך התברר כי החל משנת 2000 מגיעים כלי הרכב עם נוזל קירור G33 שאין חובה להחליפו. אך ההנחיה הקיימת של הנתבעות להחליף את הנוזל כל שנתיים נובעת מתוך דאגה מקצועית לתקינות הרכבים, ולאור העלות הנמוכה של החלפת הנוזל אל מול הנזק הגדול שיכול להיגרם מחוסר תקינות הנוזל. גם בדיקה מדגמית שבוצעה הראתה כי בחלק משמעותי מכלי הרכב מתעורר צורך בהחלפת הנוזל במסגרת טיפול תקופתי משום שטמפרטורת הקיפאון שלו עולה על מינוס 30 מעלות. כך גם הוברר כי ליבואן סמכות להחמיר את הוראות היצרן בעניין זה, אם כי הנתבעות לא ציינו זאת בספר הרכב, בתנאי האחריות או בלוח הטיפולים. אשר לסוג הנוזל, הוברר כי נוזל G32 איננו גורם נזק לרכב, רק שיש להחליפו מידי תקופה שלא כמו נוזל G33. כמו כן התברר כי התביעה סובלת מבעיה של חוסר הומוגניות, שכן חלק משמעותי מהחלפות נוזל הקירור היו צריכות להתבצע בשל מצבו, וחלק בלתי מבוטל מבעלי כלי הרכב מבקשים להחליפו, לאור המלצת היבואן. לא ניתן לדעת מי מבעלי הרכב נופל לקבוצות אלו, שאין להם עילת תביעה. בנסיבות אלו הגיעו ב"כ התובע למסקנה כי יהיה בלתי אפשרי לזהות את חברי הקבוצה התובעת הזכאים לסעד, ולכן מן הראוי להתמקד בסעדים הצופים פני העתיד אשר יסדירו מחדש את סוגיית החלפת הנוזל באופן שיביא בחשבון את זכות הבחירה של הצרכן, טובת כלי הרכב והמשתמשים בהם כמו גם שיקולים אקולוגים. לפיכך עיקרי הסכם הפשרה הם כדלקמן: א. הקבוצה התובעת לצורך הסדר הפשרה (להלן: "הקבוצה הקובעת") כוללת כל מי שבמועד כלשהו לפני או אחרי חתימת הסכם הפשרה הוא הבעלים, המחזיק, המשתמש או המטפל בכלי רכב מסוג "פיג'ו" "וסיטרואן" משנת ייצור 2000 ואילך, שיובאו או ייובאו על ידי הנתבעת 1, ו/או שטופלו או יטופלו על ידי הנתבעת 2 לפי הנחיות הנתבעות, ואשר הנחיית היצרן לגביהם היתה להשתמש בנוזל קירור מסוג G33 (או מקביליו). ב. הנתבעות אינן מודות בטענות התובע, ומדגישות כי הסכם הפשרה נעשה מבלי להודות באחריות כלשהי, לפנים משורת הדין, ומבלי לוותר על טענותיהן. ג. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה החל מ-45 ימי עסקים מן היום שבו יהפוך פסק דין זה לחלוט, ינחו הנתבעות את המוסכים המורשים שלהם למלא בכלי הרכב רק נוזל מסוג G33, או כל נוזל קירור אחר כפי שינחה יצרן הרכב, וזאת במקרים שבהם נדרש מילוי נוזל קירור אגב טיפול ברכב. כמו כן, במועד הנ"ל, תבוטל ההחלפה האוטומטית של נוזל הקירור בכלי הרכב אחת לשנתיים, או כל 60,000 קילומטר. אך הנתבעות תהיינה רשאיות להמליץ ללקוח להחליף את הנוזל, ולהבהיר לו את העלות הכרוכה בכך, מבלי שהחלטה של הלקוח שלא להיענות להמלצה זו תפגע בתנאי האחריות. היה והנתבעות תחלטנה להנחות את הלקוחות לנהוג כאמור, ימצא הדבר את ביטויו במהדורות החדשות של ספר הרכב בעברית, בצרוף הערה בה נאמר: "באישור יצרן הרכב". ד. בהסכם הפשרה המתוקן נקבע מנגנון מעקב אחר ביצוע הסכם הפשרה, הכולל דיווחים לבית המשפט על ביצועו (סעיף 6(ד) להסכם). ה. הצדדים הסכימו כי הנתבעות תשלמנה גמול לתובע המייצג בסך 200,000 ₪, ושכ"ט עו"ד לב"כ התובע המייצג בסך 200,000 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעות תשאנה בהוצאות ביצוע ההסכם. 5. בחלוף התקופה להגשת תגובות והתנגדויות, ומשאלו לא הוגשו, הגישו הצדדים בקשה למתן פסק דין המאשר סופית את הסדר הפשרה. מבקשה זו עולה כי פורסמו הודעות לציבור בהתאם להחלטת בית המשפט; נמסרו הודעות כנדרש ליועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי המשפט; לא הוגשו התנגדויות או תגובות כלשהן, ואף לא הודעה על רצון להימנע מלהיכלל בקבוצה התובעת. נציג היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי אין בדעת היועץ להתערב בהסכם הפשרה שהוגש לאישורו. לפיכך הושלמו כל ההליכים הדרושים לצורך אישור הסדר פשרה לפי סעיפים 18 ו-19 לחוק (כפוף לסוגיה של מינוי בודק, אליה אתייחס בהמשך). 6. באישור הסדר הפשרה, על בית המשפט לפעול בהתאם למתווה הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות. להלן פירוט עיקרי הסדר הפשרה, תוך התייחסות להגדרת הקבוצה התובעת, עילות התובענה, השאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, הסעדים הנתבעים - כנדרש בסעיפים 14(א) ו-19(ג) לחוק: א. פרטי הסכם הפשרה ותאור הקבוצה התובעת הם כמפורט בסעיף 4 לעיל. ב. עילות התביעה הן כמפורט בסעיף 1 לעיל. ג. המחלוקות העובדתיות והמשפטיות בין הצדדים הן כמתואר בסעיפים 1-2 לעיל. השאלות המהותיות שבעובדה ובמשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה הן: האם הוטעו חברי הקבוצה התובעת על ידי הנתבעות לסבור כי יש צורך בהחלפת נוזל הקירור אחת לשנתיים, או שמא ההנחיה להחליפו היתה מוצדקת והובהרה ללקוח; האם היתה הצדקה למלא נוזל קירורG32 ולא G33; מהם הסעדים להם זכאים חברי הקבוצה. ד. הסעדים לפי הסכם הפשרה ודרך ביצועו הם כמפורט בסעיף 4 לעיל. 7. על פי סעיף 19(ב) לחוק עלי לשקול האם יש צורך במינוי בודק מטעם בית המשפט, שיחווה את דעתו בעניין היתרונות והחסרונות של הסדר הפשרה, בשים לב למכלול הנסיבות. ב"כ הצדדים ביקשו להימנע מהליך זה, והיועץ המשפטי לא הביע עמדה בנושא. לצורך ההחלטה בשאלה זו, ולצורך אישור הסדר הפשרה, על בית המשפט לבחון האם הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, והאם סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות שבין הצדדים (סעיף 19(א) וסעיף 19(ג)(2) לחוק). לאחר שעיינתי בנימוקי הצדדים, ובחנתי את כלל הנסיבות לענין, הגעתי למסקנה כי אין צורך במקרה זה במינוי בודק, אשר יעכב את ביצוע הסכם הפשרה, ויגרור הוצאות נוספות, בלא שצפויה מכך תועלת של ממש (לענין השיקולים למינוי בודק, ראה החלטתי בת.א. 1953/06 עמר נ' אוסם תעשיות מזון בע"מ, . הסדר הפשרה המאושר הוגן וסביר בנסיבות הענין, בשל הקושי להבחין בין אותם בעלי רכב שהוחלף להם נוזל קירור ואין להם עילת תביעה (בנסיבות שהובהרו לעיל), לבין בעלי רכב אחרים שנוזל הקירור הוחלף אצלם מבלי שתובהר להם זכותם שלא לעשות כן. במקרה שכזה סביר להשתית את הסדר הפשרה על סעדים הצופים פני עתיד ולא על פיצוי כספי. כך גם יש להביא בחשבון את טענות הנתבעות המצדיקות את החלפת הנוזל כל שנתיים בתנאים הנוהגים בישראל, אף שהדבר איננו מחויב על ידי היצרן. הסדר הפשרה ימנע טעויות בעתיד בעניין זה, וכן ימנע החלפת נוזל שאיננה נעשית מרצונו החופשי של הצרכן, לאחר שהעובדות הרלוונטיות הובאו בפניו, והוברר לו כי אם יחליט שלא להחליף את הנוזל לא תיפגע האחריות. הסעדים הנפסקים במסגרת הסדר הפשרה הם סבירים ובעלי ביצוע, ואין צורך לבדוק זאת. השאלה אם יש מקום להסתפק בסעדים אלו, היא שאלה משפטית הנובעת מהערכת הסיכויים והסיכונים בתביעה, ובענין זה אין לבודק יתרון על פני בית המשפט. נראה לי כי הסדר הפשרה שהושג מאזן היטב בין הצורך להותיר בידי הצרכן את ההחלטה המושכלת אם ומתי להחליף את נוזל הקירור, לבין הרצון למנוע מצב שבו אי-החלפת הנוזל תגרום נזק לרכב, כמו גם הצורך להותיר מרחב שיקול דעת בנוגע לדרך הטיפול ברכב בידי הנתבעות. למעשה, עם אישור הסכם הפשרה תוסר הסכנה להטעיה אפשרית של בעלי הרכב בעתיד, כאשר לגבי העבר, כאמור לעיל, קיים קושי בפסיקת סעד כספי בשל העדר הומוגניות של הקבוצה התובעת. 8. לאור כל האמור לעיל, אני מאשר את הסדר הפשרה, כולל הגמול לתובע הייצוגי ושכר הטרחה לבאי כוחו. סכומים אלו משולמים על ידי הנתבעות, ואינן באות על חשבון הקבוצה. הם גם נראים סבירים בהתחשב בטרחה הכרוכה בהגשת התובענה, ובתועלת הצפויה מאישורה לכלל חברי הקבוצה. הגשת התביעה והסדר הפשרה חידדו והעלו למודעות הציבורית את הצורך בהחלפת נוזל קירור, ואת זכותו של הצרכן לקבל החלטה מושכלת בעניין זה. התגמול ושכר הטרחה משקפים תמריץ ראוי להגשת תובענות מוצדקות, כמו גם פיצוי עבור הסיכון שנטלו על עצמם. בעניין התגמול לתובע ולבאי כוחו הבאתי בחשבון את השיקולים המפורטים בסעיפים 22 ו-23 לחוק. 9. אני מורה על פרסום מודעה לפי סעיף 25(4) לחוק, בהתאם לנוסח שיובא לאישורי בתוך 14 יום. הפרסום יהיה בעיתונים בהם פורסם האישור העקרוני של ההסדר, ויכלול את הפרטים המפורטים בסעיפים 25(א)(ד) לחוק, תוך ציון עילות התביעה, השאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעד שנקבע וכן שיקולי בית המשפט בעניין אישור ההסדר ואי מינוי בודק, תוך ציון העובדה שלא הוגשו התנגדויות, תגובות או הודעות הימנעות. 10. לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסדר הפשרה ונותן לו תוקף של פסק דין. אין צו להוצאות. הסדר פשרהתביעה ייצוגיתפשרה