זכרון דברים חלוקה של מגרש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכרון דברים חלוקה של מגרש: מבוא בפני תביעה שעניינה מחלוקת לעניין הבעלות במגרש הידוע כגוש 7962, חלק מחלקה 14, מגרשים מס' 610/8, 610/7, בשטח של 5.963 דונם לערך (להלן:"המגרש"). המבקשים והמשיב קנו במשותף את המגרש וערכו ביניהם חלוקה של המגרש, קיימת מחלוקת לעניין חלוקת המגרש. לאחר עיון בכתבי הטענות, בפרוטוקול ובסיכומי הצדדים, כולל סיכומי התשובה מטעם המבקשים ניתן פסק הדין כדלהלן: רקע וטענות הצדדים ביום 1/1/91 נוסח ונחתם ע"י הצדדים "הסכם שיתוף" (להלן:"ההסכם הראשוני") (נספח א לכתב ההגנה). בהסכם הראשוני קבעו הצדדים כי: "מר ביטון מקבל מחצית המגרש האחורי+ כל הדרך הזאת וכל זה צבוע בצבע כתום וחתום ע"י שני הצדדים. מר ציוני מקבל מחצית מהשטח הנ"ל, השטח החזיתי פחות הדרך הצבועה בקטע כתום, שטחו של ציוני צבוע בצבע צהוב." מצורף שרטוט השטח אשר מתואר בהסכם הראשוני ומאשר את הכתוב (נספח ב לכתב ההגנה). ביום 7/1/91 חתמו הצדדים על חוזה בפני עו"ד (נספח א להמרצת הפתיחה), בו מוסדרת חלוקת הזכויות במגרש. בראשית החוזה נכתב כי: "..וברצון הצדדים לרכוש יחדיו בחלקים שווים ביניהם, את הזכויות במגרש..". וכן, בסעיף 4 לחוזה מוסכם כי: "א. ביטון יהיה בעל הזכויות הבלבדי בחלק המגרש הצבוע בצבע אדום, קטע ב' עפ"י התשריט המצורף להסכם. ב. ציוני יהיה בעל הזכויות הבלבדי בחלק המגרש הצבוע בצבע צהוב קטע א' בתשריט." התשריט המצוין בחוזה צורף להמרצת הפתיחה כנספח א'1. קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לרצועת שטח, ברוחב של 5 מ', מקבילה לאורך חלקת המבקשים, ששטחה מגיע לכ-306 מ"ר (להלן:"שטח המחלוקת"). אין מחלוקת בין הצדדים כי משנת 91' ועד היום המשיב הינו המחזיק הבלעדי בשטח המחלוקת וכי למבקשים אין גישה לשטח זה. המבקשים ביקשו מהמשיב לחתום על מסמכי מינהל מקרקעי ישראל (להלן:"המינהל") לצורך הסדרת רישום הזכויות של הצדדים במגרש. המשיב סירב לחתום, בטענה כי שטח המחלוקת שייך לו בלבד ואין מדובר בחלוקה לחלקים שווים. לצורך בקשת המבקשים על ביהמ"ש לקבוע מהן זכויותיו של כל אחד מהצדדים במגרש. ברצוני לציין כי בהמרצת הפתיחה המבקשים צירפו כמשיבים את המינהל. ביום 27/12/07 הוגשה לביהמ"ש בקשה בהסכמה להורות על מחיקת התביעה כנגד המינהל. במסגרת בקשה זו הדגיש המינהל כי אין לו אינטרס ישיר בתביעה והוא יקבל את הכרעת ביהמ"ש. בהחלטתי מיום 30/12/07 אישרתי את בקשת המינהל והתביעה נגדו נמחקה. טענות המבקשים בהמרצת הפתיחה מבקשים כי: ביהמ"ש ייתן צו עשה המחייב את המשיב לחתום על מסמכי המינהל וכל מסמך נדרש אחר לצורך הסדרת רישום הזכויות של הצדדים במגרש, זאת בהתאם לטענתם כי מדובר בחלוקה לחלקים שווים בין הצדדים. ביהמ"ש ימנה את עוה"ד רקובר ככונס הנכסים לצורך הסדרת הזכויות במגרש. ביהמ"ש יחייב את המשיב לשאת במחצית מסכום ההוצאות ששולמו ע"י המבקשים לצורך הסדרת הזכויות במגרש, סכום העומד על 15,000 ₪ נכון ליום הגשת התובענה. המבקשים טוענים שהצדדים הגדירו בחוזה שהמגרש נרכש על ידם בחלקים שווים, לפיכך ביהמ"ש צריך לבחון את החוזה ולא את ההסכם הראשוני בין הצדדים ולהכריע לפיו. המבקשים מוסיפים כי אף תשלומי העירייה שולמו בחלקים שווים בין הצדדים. הצדדים חתמו ביום 27/1/91 על חוזה פיתוח בין החברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ לבין הצדדים (נספח ב' להמרצת הפתיחה) (להלן:"חוזה הפיתוח"). בחוזה הפיתוח צוין כי הצדדים רכשו את המגרש בחלקים שווים. הצדדים הגישו לביהמ"ש שתי חוו"ד שמאיות. המבקשים הגישו את חוו"ד של מר אהרון בוץ והמשיב הגיש את חוו"ד של מר זהר עירון. השמאי זהר עירון קבע בחוו"ד כי שטח המחלוקת שייך לחלקו של המשיב, זאת משום שסיפוח שטח המחלוקת לשטחו של המשיב ישווה את ערכם של שני השטחים. המבקשים טוענים כי חוו"ד נערכה על בסיס שני תרשימים משנת 1991 ו-2004 והיא אינה משקפת את רצון הצדדים בחוזה ביניהם ובהתנהגותם מול העירייה והחברה לפיתוח. לפיכך, אין להעניק לחוו"ד משמעות יתרה. השמאי מטעם המבקשים, אהרון בוץ קבע בחוו"ד כי: "יש לרשום את שטח המעבר כשטח בחזקת המחזיק באגף החזיתי, ועל זכות זו יש לרשום "זיקת הנאה למעבר" על פני הקרקע בחזקתו לטובת אגף המגרש העורפי כנהנה". קרי, השמאי מטעם המבקשים קבע כי יש לחלק את שטח המחלוקת בין הצדדים. המבקשים טוענים כי אין להעניק משמעות לשתי חוו"ד וביהמ"ש צריך לבסס את קביעתו על סמך המצוין בחוזה בין הצדדים. המבקשים מוסיפים כי הפרשנות הראויה הינה בחינת לשון החוזה, אשר מחייבת חלוקה שווה בין הצדדים. טענות המשיב המשיב טוען כי ההסכם הראשוני אשר נערך בין הצדדים לא בוטל ולא שונה בחוזה המאוחר. בהסכם זה הצדדים חילקו ביניהם את השטח והגדירו את בסיס ההסכמה ביניהם. המשיב טוען כי העובדה שהמבקשים בחרו להסתיר את ההסכם הראשוני מביהמ"ש ולא לצרפו להמרצת הפתיחה מלמד על ניסיון להסתירו. המשיב מוסיף כי החוזה המאוחר לא ביטל את ההסכם הראשוני אלא אישר את ההסכמות בהסכם הראשוני. על כך ניתן ללמוד מצירוף התשריט המקורי המגדיר את החלוקה גם לחוזה, כך לטענת המשיב. המשיב מוסיף שניתן ללמוד ממפת הרישום של המודד מר בן ציון לזר (נ/2) על עובדות המוכיחות את טענתו. לדוגמא: המודד מציין מפורשות כי חלקם של המבקשים הינו 2,695 מ"ר וחלקו של המשיב הינו 3.305 מ"ר. המשיב מוסיף כי גם השמאי מטעם המבקשים, בחקירתו על חוו"ד בביהמ"ש (פרוטוקול 16/2/09 עמ' 5-6) אישר כי שטח המחלוקת סופח לחלקו של המשיב. המשיב מדגיש שניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים במהלך 20 שנים, כאשר שטח המחלוקת היה בחזקתו של המשיב בלבד, על כוונת הצדדים. כהוכחה מפנה המשיב לחקירתו של מר ציוני בביהמ"ש כאשר הודה כי לא היה לו מפתח לשטח המחלוקת והוא לא עבר שם. יתרה מכך, כאשר השכיר את חלקו ציין מפורשות לשוכרים כי שטח זה אינו חלק מהשטח המושכר (פרוטוקול 23/6/08 עמ' 5). המשיב מדגיש כי עדותו של מר ציוני מהווה עדות יחידה ולכן אין להסתמך עליה. מר ציוני יכול היה להביא את אשתו להעיד, אף היא בעלת דין, אך נמנע מלעשות כן. לפיכך, יש להעניק משקל רב יותר לכתוב בתשריט החלוקה בין הצדדים ולא לעדותו של מר ציוני. המשיב מדגיש כי גם חוו"ד של שני השמאים מאשרות את דבריו, יש להעניק להן משמעות משום שלא נסתרו. דיון והכרעה המחלוקת שבפני עניינה הכרעה לעניין בעלות בשטח המחלוקת. לצורך כך אבחן את תוקפו של ההסכם הראשוני אשר ערכו הצדדים ביניהם, החוזה המאוחר שנחתם בין הצדדים והתנהגות הצדדים במהלך השנים. ראשית אבחן את תוקפו של ההסכם הראשוני ואקבע האם נכונה טענת המבקשים כי החוזה ביטל את ההסכם הראשוני או שמא אישר את ההסכם הראשוני, כטענת המשיב. בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד פ"ד לג(2) (1979) (להלן:"עניין רבינאי") מגדיר כב' הש' ברק (כתוארו אז) את המבחנים לבחינת תוקפו של "זכרון דברים" או "הסכם ראשוני" שנערך בין צדדים. ראה עניין רבינאי עמ' 281, 284: "המבחן הראשון לתוקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בכוונתם של הצדדים (ע"א 1 ] 407/66], בע' 294). על כוונה זו יש ללמוד, על-פי אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים ומתוכן זכרון הדברים עצמו (ע"א 694/69, (רפאל מגידו נגד "דיור חן", חברה קבלנית לבנין בע"מ, ו-3 אח', פ"ד כד(9 ,6 (2.) בע' 9). בחינתו של זכרון הדברים עצמו חייבת לשים דגש על שני ענינים: היסודות שהצדדים קבעו בזכרון הדברים עצמו ו"נוסחת הקשר" שנקבעה בזכרון הדברים בינו לבין "החוזה" הפורמלי שייחתם בעתיד." (הדגשה שלי צ.ב.) " המבחן השני לתקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בקיום הסכמה בגופו של זכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. זהו תנאי נפרד ועצמאי. אפילו מגלה מכלול העובדות של המקרה כוונה ליצור קשר משפטי מחייב עם החתימה על זכרון הדברים, אין בכוונה זו כדי ליצור את הקשר המצופה, אם הצדדים לא נתנו ביטוי בזכרון הדברים לפרטים החיוניים והמהותיים של העסקה."(הדגשה שלי צ.ב.) מן הכלל אל הפרט: בהסכם הראשוני קבעו הצדדים את אופן חלוקת התשלומים על השטח, את חלוקת השטח, את מועדי התשלום בגין השטח וכן כי מודד מוסמך ימדוד את השטח ואדריכל יכין תוכניות. הצדדים אף קבעו ביניהם כי "מסמך מחייב יותר יוכן ע"י העו"ד."(הדגשה שלי צ.ב.) ניתן ללמוד מלשון ההסכם הראשוני בין הצדדים ומהעובדה כי התנאים המהותיים של העסקה אכן סוכמו ביניהם במסגרת הסכם זה, שאכן הייתה כוונה שהסכם זה יהווה הסכם מחייב ביניהם. כפי שציינתי לעיל, במסגרת ההסכם הראשוני חילקו ביניהם הצדדים את השטח בכתב ובשרטוט באופן אשר מוכיח כי הצדדים אכן התכוונו ששטח המחלוקת יהיה בבעלותו של המשיב. באשר למבחן של "נוסחת הקשר" ניתן לראות כי ההסכם הראשוני אכן קבע כי בעתיד ייחתם חוזה פורמאלי מחייב. לפיכך, אבחן האם ניתן ללמוד מלשון החוזה שהצדדים אכן התכוונו לבטל את תוקפו של ההסכם הראשוני וליצור חלוקה עדכנית ומחייבת של השטח ביניהם. בחוזה נקבע כי הזכויות של כל אחד מהצדדים יהיה בחלק הצבוע כחלקו בתשריט. ניתן ללמוד מהתשריט המצורף לחוזה, הזהה לתשריט אשר צורף להסכם הראשוני, כי שטח המחלוקת אכן שייך למשיב. ברצוני להדגיש כי התשריטים אכן חתומים ע"י הצדדים לחוזה ומר ציוני לא הצליח להסביר בחקירתו בביהמ"ש מדוע שטח המחלוקת מסומן בצבעו של המשיב. אני אף מקבלת את טענתו של המשיב כי עדותו של מר ציוני מהווה עדות יחידה ולפיכך אין להעניק לה משקל בהכרעה במחלוקת. מר ציוני יכול היה לחזק את עדותו ע"י העדת אשתו בביהמ"ש, כאשר הינה בעלת דין וצד לחוזה, משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. ראה לעניין זה ס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. . " 54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1)   העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2)   העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3)   העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4)   התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5)   נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור." אופן פירוש החוזה ע"י השופט מוסדר בס' 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים. (ד) סעיפים 2, 4, 5, 6, 7, 8 ו-10 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, וסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על פירושו של חוזה, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור." פירוש חוזה ע"י ביהמ"ש הינו נושא אשר נדון רבות בפסיקה. ההלכה לעניין זה נקבעה ע"י כב' הנשיא (בדימוס) הש' ברק בע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2) (1995) (להלן:"עניין אפרופים"). ואושררה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (11/5/06) (להלן:"עניין מגדלי הירקות"). כב' הש' ברק קבע בעניין אפרופים כי חוזה יש לפרש לפי הלשון והנסיבות, אין הפרשן צריך לדבוק רק בלשון החוזה אלא להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ע"י בחינת נסיבות העניין. ראה לעניין זה את דבריו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) בעניין אפרופים עמ' 265, 272: "מה שעל פניו נראה כברור עשויה להתברר כלא ברור לאור הנסיבות. מכיון שמקובל על הכל, כי אומד דעתם של הצדדים היא אמת מידה פרשנית ראויה, ניתן לקבוע כי הלשון היא ברורה רק לאחר שהשופט סיים את המהלך הפרשני, דהיינו קבע את אומד דעתם של הצדדים, ופרש על-פיה את לשון החוזה. לשון החוזה היא ברורה רק כאשר היא מגשימה את אומד הדעת של הצדדים. אכן, מדע הלשון ומדע המשפט שוללים את הפרופוזיציה כי הלשון היא ברורה "כשלעצמה". עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "אין מלים 'ברורות' כשלעצמן. אכן, אין לך דבר פחות ברור מהקביעה כי המלים הן 'ברורות'" (הדגשה שלי צ.ב.) "קו הגבול בין 'החוזה' לבין 'נסיבות' עריכתו של 'החוזה' עשוי להיות דק-מכל-דק, והתחומים יונקים זה מזה. בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים. ואולם דעתם של הצדדים אין היא מושג ערטילאי ותיאורתי, והרי היא, בין השאר, תוצר הנסיבות שבהן נערך החוזה... בבדיקת אומד דעתם של הצדדים לחוזה כתוב, תחנתנו הראשונה היא באותו כתב, שהצדדים הסכימו עליו ויצרוהו, אך אין זו התחנה האחרונה במסענו לגילוי כוונתם המשותפת. כוונה משותפת, אומד דעת - והם מחוז בירורינו בפירושו של חוזה - הינם כולם מושגים מופשטים שאינם בני מימוש... מתוך ששואפים אנו לברר היקפו ותחומי פרישתו של אותו מושג מופשט - אומד דעתם של הצדדים - ממילא לא נוכל להגביל עצמנו אך לפירוש המילולי של החוזה" (ע"א 5795/90 סקלי נ. דורען בע"מ, פ"ד מו(818 ,811 (5). אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה." (הדגשה שלי צ.ב.) הלכה זו של השופט ברק (כתוארו אז), הייתה נתונה לביקורות רבות בפסיקה ובספרות. למעשה, ניתן ללמוד כי אכן אושררה בעניין מגדלי הירקות. ראה לעניין זה את דבריו של כב' הש' ריבלין בעניין מגדלי הירקות עמ' 1681: "עד כה בחנו את לשון החוזה. אולם מלאכתו של הפרשן איננה מלאכת הבלשנות. "בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, 818). בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407-408; ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט הנ"ל, בעמ' 388; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה) 417-416). כך מתחייב מעקרון תום-הלב. אכן, החוזה הכתוב הוא פרק חשוב - לעיתים החשוב ביותר - בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה. כפי שציין חברי, השופט חשין (כתוארו אז): בבדיקת אומד דעתם של צדדים לחוזה כתוב, תחנתנו הראשונה היא באותו כתב שהצדדים הסכימו עליו ויצרוהו, אך אין זו התחנה האחרונה במסענו לגילוי כוונתם המשותפת. כוונה, כוונה משותפת, אומד דעת - והם מחוז בירורינו בפירושו של חוזה - הינם כולם מושגים מופשטים שאינם בני-מישוש... מתוך ששואפים אנו לברר היקפו ותחומי פרישתו של אותו מושג מופשט - אומד דעתם של הצדדים - ממילא לא נוכל להגביל עצמנו אך לפירושו המילולי של החוזה." מן הכלל אל הפרט. בעניין שבפני בחוזה בין הצדדים צוין בראשיתו כי "ברצון הצדדים לרכוש יחדיו בחלקים שווים ביניהם" ובס' 4 לחוזה צוין כי יש לחלק את השטח בין הצדדים עפ"י התשריט המצורף. בתשריט, כפי שפירטתי לעיל, ניתן ללמוד כי שטח המחלוקת אכן בבעלותו של המשיב. לשון החוזה והנסיבות בעניין זה מוכיחות למעלה מכל ספק כי שטח המחלוקת שייך למשיב. במהלך 20 שנים השטח נמצא בבעלותו ולמבקשים אין כל גישה לשטח. המבקשים אף לא חפצו בגישה לשטח ומעולם לא התלוננו על כך בפני המשיב או ניסו לשנות את פני הדברים. חלקו של המשיב הינו חלק אחורי כאשר שטח המחלוקת מהווה למעשה כביש גישה לשטחו, אלמלא היו הצדדים יוצרים חלוקה כזו לא יכול היה המשיב להגיע לשטחו דרך הכביש. אני אף מסתמכת על שתי חוו"ד השמאיות אשר הובאו בפני ונחה דעתי כי החלוקה נערכה בצורה שהאדם שקיבל את החלק החיצוני, אשר מוערך בסכום רב יותר ימסור את שטח המחלוקת לאדם אשר קיבל את השטח האחורי, אשר מוערך בסכומים נמוכים יותר. זאת על מנת לקזז את ההפרשים בשווי ולהגיע לעמק השווה. לעניין הכתוב בהסכם הפיתוח: אינני סבורה כי האמור בו מוכיח שאכן התכוונו הצדדים ליצור חוזה המחלק את השטח ביניהם בחלקים שווים. לעניין הסכם הפיתוח, אני אכן סבורה שהמשיב לא סבר שחתימה על הסכם זה אכן תשנה את הסיכום הראשוני ביניהם. אני מסיקה מהעניין כי המשיב הבין שזכויותיו עשויות להיפגע רק בשלב החתימה על ההסכם מול המינהל, ומשכך סירב לחתום והתובענה הובאה בפני. סיכומם של דברים אני דוחה את התביעה וקובעת כי שטח המחלוקת, קרי רצועת שטח, ברוחב של 5 מ', מקבילה לאורך חלקת המבקשים, ששטחה מגיע לכ-306 מ"ר הינו בבעלות המשיב. לפיכך, העברת הזכויות במינהל תבוצע על פי נהלי המינהל, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 30/12/07 בעניין בקשת מחיקת התביעה כנגד המינהל. הצדדים יפעלו במינהל לפי הכתוב בפס"ד בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-90 ימים לאחר מתן פסק הדין, קרי 26/8/09. המבקשים ביחד ישלמו למשיב הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד ליום מתן פסק הדין. כמו כן ישלמו המבקשים ביחד למשיב שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.זכרון דבריםקרקעותחוזה