חיוב אישי של נושאי משרה בדמי שכירות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב אישי של נושאי משרה בדמי שכירות מכוח דיני הרמת מסך: השופטת רות לבהר שרון 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כבוד השופט חיים טובי ב-ת.א 161327/02 , מיום 11.03.07, בקשר לתביעה לתשלום דמי שכירות שהגישה המערערת נגד המשיבים על סך 782,106 ₪, כאשר התביעה נדחתה על ידי בית משפט קמא. 2. יצוין, כי המשיבה 1 נמצאת בהליכי פירוק והוצא צו להקפאת הליכים כנגדה. לפיכך, פסק דין זה מתייחס רק למשיב 2. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 3. המערערת, ל.י.ג.ר. השקעות בע"מ (להלן: "המערערת"), הינה בעלת זכות החכירה בנכס מקרקעין ברח' חוצות היוצר 7 באזור התעשייה הדרומי באשקלון, שהינו מבנה תעשייתי בשטח של 4,800 מ"ר (להלן: "המושכר" או "הנכס"). ביום 21.04.94 נחתם הסכם שכירות בין המערערת לבין חברת פרוגרס ביח"ר לשוקולד 1984 בע"מ (בפירוק) (להלן: "פרוגרס הישנה") (להלן: "הסכם השכירות"). לפי הסכם השכירות השכירה המערערת לפרוגרס הישנה את המושכר בשכירות חופשית, וזאת עד ליום 31.12.95. הסכם השכירות כלל אופציות להארכת תקופת השכירות לתקופה מצטברת של 8 שנים (להלן: "תקופת ההארכה"), ודמי השכירות על פיו עמדו על סך של 67,608 ₪ לחודש, בתוספת מע"מ. במהלך תקופת ההארכה נקלעה פרוגרס הישנה לקשיים כלכליים, נכנסה להליכי פירוק ועורכי הדין גינדס ו-בודה מונו כמפרקים (להלן: "המפרקים"). המשיבה 1, פרוגרס החדשה (תעשיות מזון) בע"מ (להלן: "המשיבה" או "פרוגרס החדשה") רכשה את העסק של פרוגרס הישנה והמשיכה להפעילו במושכר, וזאת על פי הסכם מכר מיום 21.06.01 שנחתם בינה לבין המפרקים ואושר על ידי בית המשפט של פירוק (להלן: "הסכם המכר"). על פי סעיף 5ג להסכם המכר, לקחה על עצמה פרוגרס החדשה את כל התחייבויות פרוגרס הישנה בקשר עם הסכם השכירות, וזאת עד ליום 31.12.01. עוד נקבע בסעיף זה, כי דמי השכירות יעמדו על סך של 54,431 ₪ לחודש. כך קובע סעיף 5ג להסכם המכר: "הקונה מסכים ומצהיר כי הינו מקבל על עצמו את כל התחייבויות החברה כלפי משכיר המבנה בו מופעלת החברה כיום, החל מהיום הקובע, ועד ליום 31.12.01, לרבות תשלום דמי שכירות בסך 54,431 ₪ לחודש בצירוף מע"מ, ארנונה וכו'". המשיב 2, מר יצחק דיין (להלן: "המשיב 2"), היה בזמנים הרלוונטיים, מנהלה ובעל השליטה של המשיבה. בעקבות פיגור המשיבה בתשלום דמי השכירות והודעת המערערת על ביטול הסכם השכירות ודרישה לפינוי הנכס, נחתם ביום 22.11.01 הסכם פשרה בין הצדדים. ביום 26.11.01 בוטל הסכם הפשרה על ידי המערערת, לאחר שהמשיבה לא קיימה אותו, ואולם בהמשך, שילמה המשיבה למערערת את דמי השכירות בגין השימוש במושכר עד ליום 31.12.01. בתחילת שנת 2002 נוהל משא ומתן בין המערערת לבין המשיבה בדבר התקשרות בחוזה שכירות חדש אשר יחל ביום 01.01.02, אך בסופו של דבר לא נחתם החוזה החדש, והמשיבה המשיכה להחזיק במושכר, תוך שהיא משלמת למערערת דמי שכירות השונים בגובה שונה ובמועד שונה מאלה שנקבעו בהסכם השכירות. לאור זאת, הגישה המערערת, ביום 24.02.02, תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידה של פרוגרס החדשה מהמושכר ולחיובה בתשלום סך של כ-380,000 ₪ בגין חוב דמי שכירות ופיצויים מוסכמים - אשר פסק הדין שניתן בה הוא נשוא הערעור שבפנינו (להלן: "התביעה"). ביום 06.10.02 קיבל כב' השופט דן מור את בקשת הרשות להתגונן ככל שהיא נוגעת לתביעה הכספית. בתוך כך, קבע כי המשיבה נכנסה בנעלי פרוגרס הישנה בכל הקשור להסכם השכירות אשר הסתיים ביום 31.12.01, וכי בגין התקופה שמיום זה ואילך, וכל עוד לא סוכמו תנאי שכירות חדשים, חייבת המשיבה לשלם דמי שכירות לפחות לפי המוסכם עד לאותו מועד. באשר לתביעה לסילוק יד - דחה בית המשפט את בקשת הרשות להתגונן, והורה על פינוי המשיבה מהנכס תוך 6 חודשים, ובתנאי שהמשיבה תעמוד בתנאי הסכם השכירות (להלן: "ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן"), וכדברי בית המשפט: "...הנני דוחה את ביצוע צו סילוק ידה ל-6 חודשים מהיום... אולם דחייה זו מותנית בהסכמת המבקשת לעמידה בכל תנאי חוזה השכירות שבין המשיבה ופרוגרס הישנה, כולל תשלום דמי השכירות כנקוב בה ומתן הערבויות והבטוחות כאמור שם, וזאת תוך 30 יום". לאחר שהמשיבה לא עמדה בתנאים אלה, הורה בית המשפט, ביום 18.12.02 על פינוייה המיידי מהנכס. בפועל, פונה הנכס רק ביום 18.06.03. בהמשך, גם פרוגרס החדשה נקלעה לקשיים כלכליים, וביום 15.06.03 מונה לה מפרק זמני. ביום 08.07.03 מונה, לבקשת בנק הפועלים בע"מ (להלן: "בנק הפועלים"), עו"ד בנקל ככונס נכסים זמני (להלן: "כונס הנכסים"), וזאת לצורך אכיפת שעבודים שנתנה המשיבה לבנק הפועלים. ביום 11.12.03 הורה בית המשפט של פירוק על פירוק המשיבה ומינה את הכנ"ר למפרקה הזמני (פש"ר 9162/03). ביום 11.01.04 הורה בית משפט קמא, לבקשת הכנ"ר, על עיכוב ההליכים כנגד המשיבה בתביעה ועל המשך ההליכים כנגד המשיב 2. 4. בכתב התביעה המתוקן שהגישה המערערת (לאחר שבית המשפט הורה על עיכוב ההליכים כנגד המשיבה והתיר את תיקון כתב התביעה), עתרה המערערת לחייב את המשיב 2 בתשלום חוב דמי השכירות בגין השימוש במושכר מיום 01.01.02 ועד ליום 15.06.03, הוא מועד מינוי המפרק הזמני הראשון לפרוגרס החדשה. סכום התביעה לצרכי אגרה הועמד על סך של 782,106 ₪. לחילופין, עתרה המערערת לחייב את המשיב 2 בתשלום הפיצוי המוסכם בגין הפרת הסכם השכירות. המערערת טענה, כי המשיב 2 חייב בתשלום דמי השכירות באופן אישי, מאחר ושכר את הנכס באופן אישי, ולחילופין, מכוח ערבותו להתחייבויות פרוגרס החדשה. לחילופי חילופין, טענה, כי המשיב 2 חב באופן אישי בשל הצגת מצג כוזב ותרמית לפיו הנכס יושכר באותם התנאים שבהסכם השכירות עם פרוגרס הישנה, וכן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ומכוח התנאים להרמת מסך המתקיימים במקרה זה. 5. מנגד, כפר המשיב 2 בגובה חוב דמי השכירות וטען כי סמוך למועד הרכישה של פרוגרס הישנה הגיע להסכמה עם מנהל המערערת, מר ארביב, לפיה דמי השכירות יועמדו על סך 1.25 דולר למ"ר, במקום סך של 3.1 דולר למ"ר על פי הסכם השכירות. עוד טען, כי שולמו דמי שכירות במהלך התקופה, אך המערערת זקפה תשלומים אלו, שלא כדין, על חשבון פיצויים מוסכמים. הוסיף וטען המשיב 2, כי לא היה ערב לתשלום דמי השכירות, וערבותו האישית ניתנה אך ורק למכירת פרוגרס הישנה למשיבה, ועל כן אין לייחס לו חבות אישית. 6. בית משפט קמא דחה את התביעה כנגד המשיב 2. בתוך כך, קבע, לאחר ששמע את הראיות ועיין בטענות הצדדים, כי המשיב 2 לא חייב אישית בתשלום דמי השכירות. בית המשפט קבע, בין היתר בהתבסס על ההחלטה בבקשה לרשות להתגונן, כי המשיבה היא שנכנסה כשוכרת למושכר בנעליה של פרוגרס הישנה, והיא זו שחבה על פי הסכם השכירות, ולא קיבל את הטענה כי גם המשיב 2 שכר את הנכס באופן אישי. בית המשפט ציין, כי המשיב 2 ניהל אמנם את המו"מ על תנאי השכירות של הנכס לתקופה נשוא הדיון (מיום 01.01.02), אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להעיד על חבותו האישית כשוכר, וכל שעשה היה במסגרת תפקידו כמנהל המשיבה ובהיותו שלוח בלבד שאינו חב בחבות חוזית עצמאית. בית המשפט דחה גם את הטענה החלופית של המערערת, לפיה המשיב 2 היה ערב בערבות אישית לחיובי המשיבה. בית המשפט קבע, כי אומנם חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") אינו דורש מסמך בכתב כתנאי ליצירת ערבות אישית, אולם במקרה דנן הסכם השכירות התנה במפורש וקבע כי הערבות תהיה על ידי בעלי המניות של פרוגרס הישנה, וזאת באמצעות חתימתם האישית על שטר חוב (סעיף 37א להסכם השכירות). על כן, קבע בית המשפט, חל במקרה זה הסיפא של סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ועל אף שהוכח כי פרוגרס החדשה קיבלה על עצמה את מלוא התחייבויותיה של פרוגרס הישנה על פי הסכם השכירות, ובכלל זאת ערבותם האישית של בעלי המניות - הרי שבהעדר חתימה של המשיב 2 על שטר החוב, כמתחייב מהוראות הסכם השכירות, לא ניתן להטיל עליו ערבות אישית מכוחו. הוסיף וקבע בית המשפט, שאף אם היה הנתבע חותם על שטר חוב כנדרש בהסכם השכירות, לא ניתן היה לחייבו, שכן הסכם השכירות מורה במפורש כי נדרשת חתימה של שניים מבעלי המניות, ומכאן שבהעדר חתימה של ערב נוסף על זו של המשיב 2 - אין תוקף לערבות. כך גם דחה בית משפט קמא את טענת המערערת, לפיה העובדה שהמשיב 2 ערב אישית להסכם המכר במסגרתו רכשה המשיבה את עסקי פרוגרס הישנה מלמדת כי הוא ערב אישית גם להסכם השכירות. זאת, בהסתמך על סעיף 3 לחוק הערבות, שקובע כי על חוזה ערבות חלים הכללים הנוגעים לעצם יצירת הקשר החוזי, תוך שצריכה להיות התחייבות מפורשת בין הנושה לבין הערב. בענייננו, מסתמכת המערערת בטענתה על סיכום פגישה מיום 14.07.01 (מוצג ו' לתיק מוצגי המערערת) שנערכה בין המשיב 2 לבין המפרקים בעניין הסכם המכר (לרכישת עסקי פרוגרס הישנה על ידי פרוגרס החדשה) ובה התחייב המשיב 2 בערבות אישית (להלן: "סיכום הפגישה"). בית המשפט קבע, כי התחייבות זו הינה בין המשיב 2 לבין המפרקים והמערערת אינה צד לה, וכי היא מתייחסת להסכם המכר ולא להסכם השכירות, ועל כן המערערת אינה יכולה להיבנות ממנה ולטעון כי המשיב 2 ערב כלפיה אישית. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי טענת המערערת בעניין קיומה של ערבות אישית תמוהה לאור העובדה שהמערערת כלל לא ידעה על הסכם המכר. בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה יש להרים מסך ולחייב את המשיב 2 בחובות המשיבה. בתוך כך, דחה הטענה כי המשיב 2 ביצע מעשה תרמית והציג מצגי שווא בהיותו מנהל המשיבה ועשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של המשיבה, וציין כי המערערת לא הוכיחה טענות אלה. בהקשר זה, ציין בית המשפט, לאחר ששמע את העדויות, כי אינו מקבל את עדותו של מר ארביב, מנהלה של המערערת, קבע שהיא נסתרה מניה וביה, וקבע כי הוכח בפניו כי כניסת המשיבה למושכר במקומה של פרוגרס הישנה לא הייתה על בסיס הבטחה אישית או מצג שיצר המשיב 2 כלפי המערערת. עוד קבע בית המשפט, כי אין ממש בטענה "כאילו הנתבע [המשיב 2] ניהל משא ומתן שלא בתום לב וגמר אומר לעשות שימוש במושכר באמצעות הנתבעת [המשיבה] מתוך כוונה להונות התובעת ו/או לקפחה", וכי לא הוכח שהייתה למשיב 2 כוונה להונות את המערערת. בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש לחייב את המשיב 2 מכוח היותו נושא משרה במשיבה. בית המשפט קבע, לאחר שבחן את ראיות הצדדים, כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה כאילו המשיב 2 התרשל כלפיה בכך שהכניס את המשיבה למושכר על אף שידע כי היא צפויה להפר את ההסכם ולא לשלם את דמי השכירות, וקבע כי מדובר בטענה סתמית ובלתי מבוססת, שלא הונחה כל תשתית ראייתית להוכחתה. בית המשפט קיבל את עדותו של המשיב 2, לפיה כניסת המשיבה למושכר, תוך נטילת התחייבויותיה של פרוגרס הישנה, שהייתה בהליכי פירוק, הייתה מתוך רצון להבריא את העסק הקיים, ומתוך מגמה להמשיך ולנהל את העסק לתקופה ארוכה. הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי גם אם היה מגיע למסקנה שהמשיב 2 התרשל, הרי שבמקרה זה לא הוכח שהייתה למשיב 2 חובת זהירות כלפי המערערת, שכן המערערת היא שנטלה על עצמה את הסיכון שאם המשיבה לא תוכל לפרוע את דמי השכירות, לא יהיה לה ממי לגבות אותם, וסמכה על הבטחת המפרק, בלא שדאגה לקבל בטוחות נוספות כלשהן מהמשיבה, מהמפרקים או מצד ג' אחר. טענות הצדדים בערעור 7. המערערת טוענת, כי שגה בית משפט קמא שעה שדחה את טענתה לפיה המשיב 2 אחראי אישית לתשלום דמי השכירות מכוח התחייבות אישית שלו כלפיה בכל הקשור להסכם השכירות, התחייבות בה הודה במפורש, וזו הודאת בעל דין. לטענתה, טעה בית המשפט כאשר לא נתן משקל להודאת המשיב 2 בתצהירו לפיה הוא הגיע להסכמה באופן אישי עם המערערת, וכן טעה כאשר פירש כי פעולות המשיב 2 נעשו בשם המשיבה. לטענתה, שגה בית משפט קמא כאשר האמין למשיב 2, במקום לקבוע כי הוא משקר - כפי שקבעה כב' השופטת קרת במסגרת הדיונים בפירוק המשיבה, כי אינה מאמינה לדבריו בעניין גובה דמי השכירות. יצוין, כי כאשר הוצג למשיב 2 הפרוטוקול טען "אף פעם לא היה במחוזי". עוד טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא כאשר לא קבע כי המשיב 2 ערב בערבות אישית לכל חובותיה של פרוגרס הישנה, וזאת הן מכוח היותו ערב להסכם המכר במסגרתו רכשה המשיבה את עסקי פרוגרס הישנה - התחייבות הבאה לידי ביטוי בסעיף 9 לסיכום הפגישה, והן מכוח התחייבותה של פרוגרס החדשה לשאת בהתחייבויות פרוגרס הישנה בכל הנוגע להסכם השכירות (סעיף 5ג להסכם המכר) בצירוף העובדה שבהסכם השכירות עם פרוגרס הישנה הייתה ערבות אישית של שני בעלי מניות. די באמור לעיל, בצירוף העובדה כי המשיב 2 הוא שניהל את המו"מ לקראת חתימת הסכם המכר, ידע את פרטיו ומשמעויותיו, וידע כי המערערת לא ויתרה על הערבות שהייתה בהסכם השכירות, כדי לקבוע כי המשיב 2 ערב אישית. מה גם שחוק הערבות, כפי שקבע גם בית משפט קמא, אינו מחייב קיומו של מסמך בכתב על מנת לקבוע שקיימת ערבות אישית. בהקשר זה, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי מאחר והמשיב 2 לא חתם על שטר חוב, כמתחייב מהסכם השכירות, אין הוא בגדר ערב, שכן הסכם השכירות עצמו כולל חתימה על ערבות אישית, ולפיכך חייב היה המשיב 2 לדעת כי הסכם המכר הופך אותו לערב אישית להסכם השכירות. עוד טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי אין להרים מסך במקרה זה. בתוך כך, שגה בית המשפט, לטענתה, כאשר לא קיבל את טענתה כי המשיב 2 ניהל את המו"מ בחוסר תום לב תוך כוונה להונות את המערערת. לבסוף, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי אין לחייב את המשיב 2 מכוח דיני הנזיקין, כנושא משרה במשיבה, וכי לא עוול בעוולת התרמית, גרם הפרת חוזה והתרשלות. 8. מנגד, סומך המשיב 2 ידיו על קביעותיו של בית משפט קמא, שקבע כאמור לעיל, כי אינו חייב כלפי המערערת, לא מכוח התחייבות אישית כשוכר הנכס, לא מכוח היותו ערב בערבות אישית. בתוך כך, לטענתו, בצדק קבע בית משפט קמא שהמערערת לא הייתה צד להסכם המכר במסגרתו רכשה פרוגרס החדשה את זכויותיה וחובותיה של פרוגרס הישנה, ואף לא ידעה על קיומה של עסקה זו, ועל כך שזו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. הסכם מכר זה אין בו כדי להטיל על המשיב 2 חיוב כלשהו בעניין נשוא הדיון. עוד הוא טוען, כי צדק בית המשפט כאשר קבע שהמערערת לא הוכיחה שהוא עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של המשיבה ולפיכך אין להרים מסך. עוד לטענתו, צדק בית משפט קמא שעה שדחה את טענת המערערת לפיה בהיותו נושא משרה בחברה יש להטיל על המשיב 2 אחריות אישית וקבע כי מדובר בטענה סתמית ובלתי מבוססת. בנוסף, טען ב"כ המשיב 2 לפנינו, כי קביעותיו של בית משפט קמא הינן קביעות עובדתיות, שאין להתערב בהן. 9. בערעור שכנגד שהגיש המשיב 2 נגד המערערת הוא טוען, כי שגה בית משפט קמא בכך שעל אף שדחה לחלוטין את התביעה שהוגשה נגדו - נמנע מלפסוק לזכותו הוצאות ושכ"ט עו"ד, ללא שנימק החלטה זו, שעומדת בסתירה מוחלטת לפסק דינו המנומק והמפורט. לטענתו, פסיקתו של בית המשפט חורגת מגבולות הסביר לאחר שקדמו להגשת הסיכומים ולמתן פסק הדין דיונים והליכים רבים ושונים. המערערת - המשיבה בערעור שכנגד - טוענת, כי יש לדחות את הערעור שכנגד על הסף, בהעדר זיקה וקשר לעניין הנזכר בהודעת הערעור, ואין מקום לאפשר ערעור שכנגד בנושא זה, מה גם שההלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בנושא הוצאות אלא במקרים חריגים ביותר, ואין מקרה זה נמנה עליהם. דיון 10. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה בערעור זה הינה האם ניתן לקבוע כי המשיב 2, בהיותו המנהל ובעל השליטה במשיבה, חייב באופן אישי בתשלום חובה של המשיבה למערערת בגין דמי השכירות. א. חיוב המשיב 2 מכוח הדין הכללי 11. עיקר טענות המערערת מתייחסות לחבות המשיב 2 לחובות המשיבה לפי הסכם השכירות, וזאת מכוח דינים שונים, ובתוך כך - חבות לאור קיומה של התחייבות אישית כלפי המערערת בכל הקשור לשכירות הנכס, היינו היותו שוכר הנכס באופן אישי; חבות מכוח דיני הרמת מסך ומכוח היות המשיב 2 נושא משרה במשיבה; וחבות מכוח דיני נזיקין (תרמית, התרשלות, גרם הפרת חוזה). אלא שטענות אלה, תוקפות כולן ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, שאין מקום להתערב בהם. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי פרוגרס נכסה בנעלי פרוגרס הישנה לגבי ההתחייבויות על פי הסכם השכירות, וכי המשיב 2 לא שכר באופן אישי את הנכס וכי פעולות המשיב 2 בעניין זה נעשו במסגרת היותו מנהל המשיבה ושלוח שלה. בתוך כך, דחה בית המשפט במפורש את טענת המערערת, לפיה מדברי המשיב 2 בסעיף 15 לתצהיר המשיב 2 שצורף לתביעה - ולפיו: "החל מיום 1/1/02 נכנס לתוקפו ההסכם שנכרת ביני לבין המשיבה באמצעות מר ארביב" - יש ללמוד על התחייבות אישית של המשיב 2 לשכור את הנכס. בית המשפט ציין, כי אין מחלוקת שהמשיב 2 הוא שניהל את המשא ומתן על תנאי השכירות, אולם אין בכך, ואין בדבריו כפי שהם בתצהירו, כדי ללמד על היותו שוכר אישית את המושכר, וכל שעשה היה במסגרת תפקידו כמנהל המשיבה. עוד ציין בית המשפט כי אין בשימוש בלשון "ביני" לבין המשיבים כדי להוות הודאת בעל דין בדבר שכירת הנכס באופן אישי, שכן ברור כי המשיב 2 פעל בשם המשיבה וכמנהלה, והפרשנות הנכונה של דברי המשיב 2 בתצהירו הינה כי הוא זה שניהל את המשא ומתן וייצג את המשיבה. באשר לטענת הרמת המסך - דחה בית המשפט את עדות מנהל המערערת, וקבע כי כניסת המשיבה למושכר לא נעשתה בעקבות מצג שווא או תרמית של המשיב 2. עוד קבע בית המשפט כי המשא ומתן שניהל המשיב 2 בעניין שכירות הנכס נעשה בתום לב ובצורה לגיטימית, וכי לא הוכחה כל כוונה להונות את המערערת או לנצל את אישיותה המשפטית הנפרדת של המשיבה. לבסוף קבע בית המשפט, כי המערערת לא הוכיחה התרשלות מצד המשיב 2 בהיותו נושא משרה במשיבה וציין כי טענה זו נטענה באופן סתמי. הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים עובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם [ראו למשל: ע"א8589/06 יעקב שפיגל נ' צבי איינס ( 14.05.08); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל ( 11.6.98); ע"א 6018/03 אוליאר נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ ( 21.1.07)]. אינני סבורה כי המקרה שבפנינו נופל בגדרם של אותם מקרים בהם מוצדקת התערבות בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. בענייננו, פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק היטב. בית המשפט בחן והתייחס לכל טענות המערערת באופן מקיף ויסודי, ואין מקום להתערב בממצאים אלה, המתבססים על הראיות שהובאו בפניו ועל העדויות ששמע. 12. מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענת המערערת כי יש להרים מסך ולחייב המשיב 2 באופן אישי. דוקטרינת הרמת המסך מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ומאפשרת לבית המשפט להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות לחובותיה של החברה (או להטיל אחריות על החברה לחובות בעלי מניותיה). סעיף 6 לחוק החברות (כפי שהיה במועדים הרלוונטיים לענייננו) מאפשר להרים מסך במקרים הבאים: תנאי הקבוע בחיקוק; צודק ונכון לעשות כן; השימוש בחברה נועד לסכל דין או להונות או לקפח אדם; ניהול עסקי החברה שלא לטובתה, נטילת סיכון בלתי סביר או "מימון דק". סעיף 6 לחוק החברות הרחיב את המקרים בהם ניתן להרים מסך והוסיף ל"מבחן השימוש לרעה" במסך ההתאגדות - המבחן המקובל על פי הפסיקה קודם לחקיקתו - גם את "מבחן הצדק", ובכך הרחיב את שיקול דעתו של בית המשפט. ואכן, מאז חקיקת הסעיף עשו בתי המשפט שימוש בשיקול הדעת הרחב שניתן להם והרימו מסך מקום בו בנסיבות המקרה מצאו כי הדבר צודק ונכון (א' חביב סגל דיני חברות (כרך א')) . יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי גם לאחר חקיקת סעיף 6 לחוק החברות, יש להקפיד ולשמור על אישיותה הנפרדת של החברה ויש להשתמש בדוקטרינת הרמת המסך רק במקרים חריגים בהם ביקש בעל המניות לעשות באישיות הנפרדת של החברה שימוש לשם השגת מטרה לא כשרה כדי להשיג טובת הנאה אישית [ע"א 2555/04 (חיפה) א.שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר ( 16.02.05); בש"א (נצ') 1164/05 יצחק סולומוביץ נ' אירוסים יזמה ובניו בע"מ ( 08.03.05). זאת ועוד, בתי המשפט נטו להרים את מסך ההתאגדות מקום בו פעולות בעלי המניות גבלו במעשה תרמית או נעשו שלא בתום לב (א' חביב סגל דיני חברות (כרך א')). פסיקה זו מקבלת משנה תוקף נוכח חקיקת חוק החברות (תיקון מס' 3), התשנ"ה-2005, במסגרתו הוחלף סעיף 6 לחוק החברות, צמצמו העילות להרמת מסך ונקבע במפורש כי הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד. כאמור, קבע בית משפט קמא כי לא נעשה מעשה תרמית מצד המשיב 2, אשר פעל בתום לב ומתוך כוונה כנה להבריא את העסק שנוהל במושכר. בית המשפט דחה את עדות מנהל המערערת, לפיה אפשרה המערערת את כניסת פרוגרס החדשה למושכר בתקופת החוזה (היינו עד 31.12.01) בהתבסס על התחייבות מפורשת של המשיב 2 כי התנאים בהם יושכר הנכס לא יהיו שונים מהתנאים בהם הוא הושכר לפרוגרס הישנה. בית המשפט קבע כי בהכניסה את פרוגרס החדשה למושכר, הסתמכה המערערת לא על התחייבות כזו או אחרת של המשיב 2, אלא על הבטחת המפרק, עו"ד גינדס, לדאוג לכך שייחתם הסכם שכירות חדש. באשר לתקופה שלאחר תום הסכם השכירות קבע בית המשפט, כי המשיב 2 ניהל משא ומתן לקראת הסכם שכירות חדש בתום לב, וכי לא הייתה לו כל כוונה להונות את המערערת. משקבע בית משפט קמא קביעות עובדתיות אלה, צדק בפסיקתו כי אין זה המקרה בו יש להרים מסך ולחייב את המשיב 2, בהיותו בעל מניות, באופן אישי. ב. חיוב המשיב 2 מכוח דיני הערבות 13. באשר לטענת המערערת, כי לחילופין יש לחייב את משיב 2 מכוח היותו ערב אישית להסכם השכירות, אקדים ואציין כי צדק בית משפט קמא כאשר דחה טענה זו, ואפרט. 14. אין חולק כי על פי הסכם המכר מיום 21.06.01 רכשה פרוגרס החדשה מהמפרקים את הבעלות בנכסי פרוגרס הישנה, במצבם "AS IS". בסעיף 5 ג להסכם המכר הצהירה פרוגרס החדשה כי היא מקבלת על עצמה את כל התחייבויות פרוגרס הישנה כלפי המערערת על פי הסכם השכירות, וזאת עד ליום 31.12.01. על פי סעיף 9 לסיכום הפגישה, שעסקה בהסכם המכר ושנערכה ביום 14.07.01 בין המפרקים לבין המשיב 2 (ואדם נוסף) נתן משיב 2 ערבות אישית למכירה, וכלשון הסעיף: "יצחק דיין מבקש כי המכירה תהא לחברת פרוגרס החדשה (תעשיות מזון) בע"מ ובערבותו האישית וכי תוגש בהתאם בקשה לביה"מ..." (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). אין גם חולק, כי בהתאם לסעיף 37 א להסכם השכירות בין המערערת לבין פרוגרס הישנה, הוסכם כי כבטחון לקיום התחייבויות פרוגרס הישנה, היא תמסור למערערת שטרי חוב על סך 200,000 דולר בחתימת שני ערבים שיהיו מבעלי המניות העיקריים של השוכרת כאשר הערבות תהיה בתוקף 120 יום מיום סיום תקופת השכירות. וכך קובע סעיף זה: "כבטחון לפינוי המושכר, תשלום כל התשלומים החלים על השוכר ומילוי כל יתר התחייבויותיו של השוכר המפורטות בהסכם זה ימסור השוכר למשכיר, עם קבלת החזקה במושכר שטר חוב צמוד למדד המחירים לצרכן בערבות שני ערבים שיהיו מבעלי המניות העיקריים של השוכר ע"ס השווה בש"ח ל-200,000 דולר ארה"ב..., שטר החוב יהיה בתוקף עד 120 יום מיום סיום תקופת השכירות או מיום סיום תקופת/ות השכירות המוארכת/ות, הכל לפי העניין". אין חולק שערבויות אלה לא בוטלו גם לאחר שפרוגרס החדשה נכנסה בנעליה של פרוגרס הישנה. בנוסף, בסוף הסכם השכירות חתמו מר יצחק פרסקי ומר שפמן בן עמי על התחייבות לכל חיובי פרוגרס הישנה לפי ההסכם, וכלשון ההסכם: "אנו החתומים להלן: מצהירים ומאשרים כי קראנו ההסכם דלעיל וכי אנו ערבים ביחד וכל אחד לחוד, לכל התחייבויות של השוכר על פי הסכם זה...". 15. בהתבסס על הנתונים המפורטים לעיל, טוענת המערערת, כי יש מקום לקבוע כי המשיב 2 ערב אישית, וזאת: (א) מכוח התחייבות פרוגרס החדשה לשאת בהתחייבויות פרוגרס הישנה לפי הסכם השכירות - ובכלל זאת בערבות המתחייבת מכוח הסכם זה - התחייבויות ההופכות את המשיב 2, כבעל מניות עיקרי, לערב אישית לפי הסכם השכירות; (ב) מכוח ערבותו האישית של המשיב 2 להסכם המכר, כפי שהיא בסיכום הפגישה, בצירוף עם התחייבות פרוגרס החדשה לפי הסכם המכר ביחס להסכם השכירות. ב.1. האם ניתן לחייב את משיב 2 אישית מכוח התחייבות שבסעיף 5ג להסכם המכר 16. באשר לחיוב המשיב 2 בערבות אישית מכוח ההתחייבות שבסעיף 5ג להסכם המכר, לפיה, פרוגרס החדשה תשא בהתחייבויות פרוגרס הישנה לפי הסכם השכירות - אין בידי לקבל טענה זו. אומנם מכוח הסכם המכר נכנסה פרוגרס החדשה בנעלי פרוגרס הישנה בכל הקשור להסכם השכירות, ובתוך כך גם ביחס למתן הערבויות, ואומנם חוק הערבות אינו דורש מסמך בכתב כדי ליצור ערבות אישית, ולכאורה ניתן היה לראות במשיב 2 כערב אישית שכן היה בעל מניות עיקרי. ואולם - במקרה זה קבע הסכם השכירות את אופן יצירת הערבות האישית, וזאת במסגרת סעיף 37 שבו, לפיו התחייבויות פרוגרס הישנה מכוח הסכם השכירות יובטחו במתן שטרי חוב של שני ערבים שיהיו מבעלי המניות העיקריים על סך השווה ל- 200,000 דולר ארה"ב. לכן, אין די בכך שחוק הערבות אינו דורש מסמך בכתב, אלא יש לעמוד בתנאי סעיף 23 לחוק החוזים, לפיו: "חוזה יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". דהיינו, לפי סעיף 23 לחוק החוזים, כדי שהמשיב 2 יהיה ערב אישית להתחייבויות מכוח הסכם השכירות, חייבים להתקיים התנאים הקבועים בהסכם השכירות ליצירת הערבות. אין חולק שבענייננו לא נדרש משיב 2 לחתום על שטר חוב כלשהו, ולא נדרש ליתן ערבות עצמית, ודי בכך כדי לקבוע כי אין הוא ערב אישית. מה גם, כפי שציין בית משפט קמא, שגם אם המשיב 2 היה חותם על שטר חוב, לא היה די בכך כדי לחייבו כערב אישית, שכן סעיף 37 להסכם דורש חתימה של שני בעלי מניות (ע"א 610/68 הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית חברה רשומה בע"מ, פ"ד כג(1)410). זאת ועוד, הרי שפרוגרס החדשה לקחה על עצמה במסגרת הסכם המכר את התחייבויות פרוגרס הישנה בקשר עם הסכם השכירות, אך לא את הערבויות, ועל כן, בכל מקרה לא היה צריך המשיב 2 לערוב לחובות אלה. בהקשר זה, אין למערערת להלין אלא על עצמה כאשר לא פעלה לשם קבלת ערבויות חלופיות בהתאם להסכם השכירות, גם לאחר שידעה כבר כי פרוגרס הישנה נקלעה לקשיים ומכרה נכסיה וזכויותיה לפרוגרס הישנה. ב.2. חיוב המשיב 2 מכוח ערבותו האישית להסכם המכר 17. הטענה כי המשיב 2 חב באופן אישי לגבי הסכם השכירות, מכוח ערבותו להתחייבויות פרוגרס החדשה על פי הסכם המכר - דינה להידחות, שכן לא מדובר בתחייבות שבין הערב לבין הנושה. סעיף 3 לחוק הערבות קובע: "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה...". על פי לשון הסעיף, ערבות נוצרת בהסכם מפורש או במתן הודעה לנושה, כאשר ההודעה יכולה להינתן על ידי החייב העיקרי, או על ידי הערב [ר' בר-קהן ערבות (תשס"ו) (להלן: "בר-קהן"), בעמ' 85]. דהיינו, על חוזה ערבות חלים הכללים של דיני החוזים לעניין יצירת קשר חוזי וגמירות דעת בין הצדדים לבין עצמם. גם מקום בו מדובר בהתחייבות של ערב שהודע עליה לנושה - שניתן לראות בכך משום הצעה שאין לנושה סיבה אמיתית לסרב לה, ומתקיימת לגביה חזקת קיבול על ידי הנושה - חלים דיני החוזים (בר-קהן, בעמ' 86-87). בענייננו - התחייבות המשיב 2 כפי שניתנה בסיכום הפגישה, ניתנה על ידו כלפי המפרקים, ולא כלפי הנושים, ובקשר עם עסקת מכירת נכסי ועסקי פרוגרס הישנה לפרוגרס החדשה. התחייבות זו אינה מתייחסת כלל להסכם השכירות ואינה חלה עליו. המערערת כלל לא הייתה צד לסיכום הדברים בפגישה, לפיכך, ולאור סעיף 3 לחוק הערבות ודיני החוזים - לא יכולה היא להיבנות ממנה. מה גם שבעת מתן הערבות של המשיב 2 לעסקת המכר, המערערת לא ידעה על מכירת פרוגרס הישנה לפרוגרס החדשה, ועל העברת הזכויות על פי הסכם השכירות לפרוגרס החדשה, וכן לא ידעה על התחייבות המשיב 2 כפי שניתנה בסיכום הפגישה. הכיצד יכולה המערערת להתבסס על התחייבות שלא הייתה צד לה ולא ידעה עליה, לשם יצירת ערבות כלפיה?! בנסיבות העניין לא נוצרה כל ערבות כלפי המערערת. כפי שציין בר-קהן בספרו הנ"ל, כדי שהתחייבות חד צדדית לערבות תקים חיוב, יש צורך שהדבר יודע לנושה. במקרה זה אין חולק כי המערערת - הנושה - לא ידעה על ההתחייבות, ולא ידעה כלל על הסכם המכר. בהקשר זה קבע כב' הנשיא (בדימוס) מאיר שמגר כי "יחסי ערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה... מהעובדות שהובאו לא הוכחה זיקה, היכולה להעמיד את המשיב כערב לחוב..." (ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג(3)159). יצוין במאמר מוסגר, כי אם הייתה המערערת יודעת על החלפת השוכרים, ברי שהייתה דורשת מפרוגרס החדשה ערבויות דומות לאלה שדרשה מפרוגרס הישנה, ואין ספק שרק בשל כך שלא ידעה ולא נתנה הסכמתה לכך, היה מקום לחייב את פרוגרס החדשה - אך כאמור בראשית דבריי ההליכים כנגד פרוגרס החדשה הוקפאו לאור הליכי הפירוק, ולא ניתן להיפרע ממנה. ג. הערעור שכנגד - פסיקת הוצאות 18. אין בידי לקבל את טענת המערערת (המשיבה בערעור שכנגד) לפיה יש לדחות את הערעור שכנגד על הסף בהעדר זיקה בין הערעור לערעור שכנגד, ויש לדון בערעור שכנגד לגופו. אומנם, ככלל צריכה להתקיים זיקה בין הערעור לערעור שכנגד, אולם נשמעו בפסיקה גם דעות אחרות. הנשיא (בדימוס) אורי גורן ציין בעניין זה בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), בעמ' 609 כדלקמן: "הנושאים, בהם ניתן להגיש ערעור שכנגד, נדרשים לבטא זיקה וקשר לעניין הנזק בהודעת הערעור הראשית... אולם בעניין אחד נפסק [ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3)177 - תוספת שלי, ר.ל.ש.)], כי הזכות לערעור שכנגד אינה מוגבלת לנושאים שהועלו בערעור העיקרי, והמערער שכנגד זכאי לתקוף כל הכרעה הקשורה בנושא הערעור" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.) 19. לגופו של עניין - אכן הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות של הערכאה דלמטה, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית בפסיקתה, וכל זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בקביעת סכום הוצאות נמשפט [ראה למשל: רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים ( 14.07.09); רע"א 6568/05 כץ נ' כץ ( 17.08.05)]. המקרה שבפני אינו נופל לאותם מקרים חריגים, ואין להתערב בפסיקת בית משפט קמא. סוף דבר 20. לו נשמעה דעתי הייתי ממליצה לחברי להרכב לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת תוחזר לה, באמצעות בא כוחה. רות לבהר שרון, שופטת השופט ישעיהו שנלר - אב"ד אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופט - אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רות לבהר שרון. דמי שכירותאחריות אישיתשכירותאחריות נושא משרה בתאגידמשרהדיני חברות