עסקת חילופי קרקעות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוקף עסקת חילופי קרקעות: פתח דבר בתובענה שבפני בקשה לצו עשה ולמתן פסק דין הצהרתי נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל או "המשיב 1"), הגב' זיוה יעקובי (להלן: "גב' יעקובי" או "המשיבה 2") וקרן נאמנות ויצ"ו (להלן: "ויצ"ו" או "המשיבה 3") בגדרה עתרו לקבל לחייב את המינהל להכיר בזכויות המבקשות וגב' יעקובי בחלקה 43, בעקבות עסקת חילופי קרקעות שבוצעה בין מר שאול יעקובי ז"ל (להלן: "מר יעקובי") לבין ויצ"ו במהלך שנת 1960, בה הועברו כל זכויותיו של מר יעקובי בגוש 3629 חלקה 24 תמורת כל זכויותיה של ויצ"ו בגוש 3629 חלקה 43 (להלן: "עסקת חילופי הקרקעות"). לאחר הגשת המרצת הפתיחה הושג הסדר בין המבקשים למינהל, במסגרתו הוארכו המועדים לחתימת הסכמי הפיצוי לגבי חלקה 44 בגוש 3629 וחלקה 77 בגוש 3629. בהתאם להסכמה הדיונית ביניהם, ויתרו הצדדים על חקירת המצהירים על תצהיריהם. פסק דין זה ניתן בהתבסס על סיכומי הצדדים ועל יסוד התצהירים ונספחיהם, כפי שהוגשו לבית המשפט. הצדדים לתביעה המבקשים תובעים להירשם כחוכרים לדורות בנחלה חקלאית במושבה נחלת יהודה. בעלת הזכויות במקרקעי נחלת יהודה הינה הקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל"), אשר החתימה את המתיישבים בנחלת יהודה על חוזי חכירה. בין קק"ל למר יעקובי נחתם בשנת 1929 חוזה לחכירת זכויות בנחלה חקלאית, אשר הורכבה מחלקות 24, 44 ו-77 בגוש 3629. בעסקת חילופי הקרקעות העביר מר יעקובי את זכויותיו לויצ"ו תמורת זכויות בחלקה 43 בגוש 6329 (להלן: "נחלה 43"). המבקשת 2, גב' חנה לוין (להלן: "גב' לוין" או "המבקשת 2") היא בתו ויורשת זכויותיו של מר יעקובי, אשר נפטר לבית עולמו בשנת 1964. במהלך ההליכים המשפטיים הלכה גב' לוין לבית עולמה. שני ילדיו הנוספים נפטרו אף הם עם השנים והורישו את חלקם בזכויות בנחלה למבקשת 1, גב' נילי רוטשילד (להלן: "גב' רוטשילד" או "המבקשת 1") ולמשיבה 2, גב' יעקובי. המבקשים 3-7 הינם בני משפחתה הקרובים של גב' לוין: בתה (המבקשת 3), חתנה (המבקש 4), נכדיה (המבקשים 5 ו-6) ובנה (המבקש 7), אשר קיבלו מגב' לוין 78% מזכויותיה. תיאור העובדות בהסכם בין קק"ל לבין בעלי נחלות בנחלת יהודה (ויורשי נחלת מר יעקובי ביניהם) (להלן: "בעלי הנחלות"), התחייבה קק"ל להקצות לבעלי הנחלות כ-216 דונם משטח החולות, אותו התחייבו בעלי הנחלות לעבד ולשמור (להלן: "הסכם החולות"). נוהלו מגעים בין קק"ל לבין בעלי הנחלות אשר נועדו ליישם את הסכם החולות באמצעות הקצאות המקרקעין כמוסכם בין הצדדים. עם הקמת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י" או "המינהל"), פנו בעלי הנחלות לממ"י במטרה לקיים את הסכם החולות, אולם ממ"י לא קיימה הסכם זה, עד אשר נחתם ביום 2.1.2000 הסכם פשרה בין הצדדים, הוא ההסכם נושא המרצת הפתיחה (להלן: "הסכם הפשרה"). על פי הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ה.פ. 714/97 ות.א. 13/93, זכאים יורשי הנחלה, המבקשים ומשיבה 2, לפיצוי של 8 יחידות מגורים (מתוכן 3 בתשלום מלא) בחלקה א' של הנחלה ועוד 27% מהזכויות בחלקה ב', פיצוי שהיה צריך להינתן ליורשי הנחלה בתוך 48 חודשים, אולם עד לשלהי שנת 2006 לא קוים הסכם הפשרה. בשלהי 2006 זומנו למשרדי ממ"י בעלי הנחלות לבדיקת טיב זכויותיהם. אז התברר למבקשים כי ממ"י מתכחש להסכם חילופי הקרקעות ולזכויות המבקשים בנחלה 43. נוסף על כך, התגלה ברישומי ממ"י הסכם מתנה על שם המבקשת 2. בעקבות גילויים אלו, נמנעה חתימת הצדדים על הסכם הפיצוי. ממ"י סירב לאפשר למבקשות 1 ו-2 לחתום על הסכם הפיצוי משום שלא היו בידי בא כוחן ייפוי כוח של שאר בני משפחת גב' לוין. נוסף על כך, מכיוון שבלשכת רישום המקרקעין טרם נרשמו צווי הירושה וצווי קיום הצוואה של מר יעקובי ויורשיו שאינם בין החיים, הזכויות הקיימות למבקשים 1-2 הינן אובליגטוריות בלבד. דרישת ממ"י לקבלת ייפוי כוח של המבקשים 3-7 נבע מהסכם המתנה בין גב' לוין לבינם, אשר כל עוד לא נרשם מהווה רק זכות אובליגטורית. למבקשים התברר כי משמעות העובדה שלא נחתם הסכם פיצוי בגין זכויותיהם בגין נחלה 43 הוא כי המבקשים איבדו את כל זכויותיהם לפיצוי כלשהו בגין נחלה זו. טענות המבקשים חובת הזהירות החלה על ממ"י כגוף המינהל את מקרקעי הציבור, הייתה להפנות את המבקשים ואת ויצ"ו לבירור הזכויות הקיימות בחלקה 43 ולא לקבל החלטה שיפוטית בהעדר סמכות לגבי זכויות המבקשים בנחלה 43, ללא זכות טיעון. המבקשים טוענים לזכויות בחלקה 43 מכוח עסקת חילופי הקרקעות, המתבטאת בהסכמה ממחצית שנת 1960, אשר תועדה במסמך משנת 1974 (להלן: "מסמך העסקה" או "מסמך עסקת חילופי הקרקעות"). בבקשתם מיום 15.2.2008 ביקשו המבקשים לצרף לתיק בית המשפט את העתקו המקורי של מסמך העסקה, לאחר שהעתק צילומי נאמן למקור שלה הוגש כבר לתיק בית המשפט. בהחלטתי מיום 10.8.2008 קיבלתי את הבקשה משום שהמדובר בראיה שצירופה נחוץ לבירור הפלוגתאות בתובענה דנן. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לסירובו של ממ"י להכיר בעסקת חילופי הקרקעות אין בסיס. ההסכם בין מר יעקובי לבין ויצ"ו תקף, משפחת יעקובי מחזיקה בחלקה 43 ובמרבית התקופה אף היה נטוע על החלקה פרדס מניב שעובד על ידי משפחת יעקובי. על ממ"י היה למסור למבקשים כי אין הוא מכיר בעסקה חילופי הקרקעות וליתן להם שהות להסדיר את זכויותיהם בחלקה 43, במיוחד לאחר שממ"י מסר למבקשים עוד בשנת 2004, כי עליו לבחון את דרישות המבקשים לפיצוי על רקע העובדה כי בוצעו העברת זכויות לצדדי ג' במקרקעין נושא התובענה: ”נחלת יהודה הדרומית - מבדיקת התיקים עולה כי במהלך הזמן בוצעו עסקאות שונות עם צדדים שלישיים.” (מכתב ממ"י מיום 6.7.2004). עם חתימת עסקת חילופי הקרקעות ומימוש העסקה, אין עוד לויצ"ו זכויות בחלקה 43 ואין היא זכאית לפיצוי כלשהו בגינה. עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי עם סירוב ממ"י להכיר בעסקת חילופי הקרקעות, פחת מספר המגרשים המיועדים לפיצוי, דבר המסכן את זכויות היורשים בבתי המגורים שלהם וטרף את הקלפים בכל הקשור להסכמים במערכת היחסים הפנימית שבין בני המשפחה. טענות מינהל מקרקעי ישראל ראשית, טוען המינהל כי הסיבה המהותית בגללה לא נחתם הסכם פיצוי עם המבקשים נעוצה בסכסוכים משפחתיים בין המבקשים עצמם. טרם החתימה על הסכם הפיצוי נוצר משבר קשה בין בעלי הזכויות בדבר אופן חלוקת הזכויות ביניהם וכתוצאה ממשבר זה לא חתמו הצדדים על הסכם הפיצוי. כלומר, מחלוקות פנימיות בין המבקשים לבין עצמם הן שהביאו לידי כך שהמבקשים וגב' יעקובי לא התקשרו בהסכם נושא בקשה זו ולא מחדלי המינהל. הדבר נלמד ממכתבו של ב"כ המבקשים, עו"ד אשד, מיום 1.2.2007: ”הסיבה המהותית לכך שכלל היורשים יצאו את בנין המינהל ללא הסכם פיצוי חתום עם ממ"י ביחס לחלקה 44 הייתה סירובו של מרשך, מר צבי יעקבי [כך במקור- צ.ב.] כנציג יורשי יצחק יעקבי ז"ל לחתום על מסמכי הפיצוי מבלי שקודם לכן יחתמו מרשי על "כתב שיפוי" כאמור לעיל.” שנית, המינהל טוען כי לנציגי המבקשים לא היו ייפוי כוח המייפים את כוחם של נציגיהם להתקשר בהסכם הפיצוי מטעמם של המבקשים 7-3 ולכן לא יכלו נציגי המינהל להתקשר בהסכם הפרטני עם נציגי המבקשים. כלומר, המינהל טוען כי האשם באי ההתקשרות אינו טמון במינהל, אשר היה ערוך כראוי להתקשר עם בעלי הזכויות בהסכם הפיצוי, אלא ישירות במבקשים ובעלי הזכויות בנחלה, אשר לא השכילו להתקשר בהסכמים המוכנים. עוד מוסיף המינהל וטוען כי המבקשים מעולם לא היו בעלי זכויות בחלקה 43. זכויות החכירה בחלקה 43 רשומות, הן בפנקסי רישום המקרקעין והן בפנקסי המינהל, על שמה של המשיבה 3 ולא על שם המבקשים. חלקה 43 מהווה מקרקעין מוסדרים ולכן תוכן הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו, לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: ”רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". המינהל טוען כי מכיוון שאין למבקשים כל טענה הנוגעת לסעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, הרי שהרישום בפנקסי מרשם המקרקעין מהווה ראייה חלוטה ואין המבקשים יכולים להשיג על רישום זה. נוסף על כך, המבקשים מעולם לא פנו למינהל בבקשה להעביר את הזכויות במקרקעין על שמם והמינהל מעולם לא אישר העברת זכויות שכזו. מוסיף המינהל וטוען כי לא מוטלת עליו כל חובה להודיע ולהתריע בפני המבקשים כי הזכויות בחלקה 43 אינן רשומות על שמם ולהפנות אותם להליכים משפטיים על מנת שיסדירו את זכויותיהם. פנקסי המינהל פתוחים לעיון הציבור הרחב ועל המבקשים היה לברר את זכויותיהם במועד. כאמור, בהיעדר צו שיפוטי, הרישום בפנקסי מרשם המקרקעין הוא הקובע לעניין זה. טענות ויצ"ו ויצ"ו טוענת טענה מקדמית לפיה טענות המבקשות בנוגע לזכויותיהם בחלקה 43 התיישנו. לטענת המבקשים חוק המקרקעין לא חל על עסקת חילופי הקרקעות, אלא יש לבדוק את נושא ההתיישנות על פי חוק הקרקעות העותומאני (להלן: "החוק העותומאני"). ויצ"ו טוענת כי לפי הוראות סעיף 29 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), יש להחיל את הוראות חוק ההתיישנות גם על תביעות אשר לכאורה התיישנו לפי הוראות חוק הקרקעות העותומאני. בנסיבות אלו, יש לבחון את שאלת התיישנות התביעה על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה. לפי הוראה זו, התיישנה תביעת המבקשים לכל המאוחר בשנת 1999, היינו 25 שנה מיום חתימת המסמך בשנת 1974. זאת ועוד, לאור טענת המבקשים כי עיבדו את חלקה 43 עד לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, הרי שתביעתם התיישנה לכל המאוחר בשנת 2005. לטענת ויצ"ו מסמך עסקת חילופי הקרקעות מעורר קושי רב משום שהוא נחזה להיות חתום ע"י מר יעקובי אשר המבקשים הם יורשיו, לבין ויצ"ו. דה עקא, כי מר יעקובי נפטר 10 שנים קודם לחתימה על מסמך עסקת חילופי הקרקעות, בשנת 1964. מסמך זה אינו מוכר לויצ"ו ואינו מצוי בתיקיה. עוד מוסיפה ויצ"ו וטוענת כי עסקת חילופי הקרקעות אינה תקפה לאור הוראות חוזה החכירה של חלקה 24. סעיף ט"ו לחוזה החכירה קובע כדלהלן: ”…העברת זכות-החכירה זקוקה לאישור קודם של הקרן בכתב. לפני ההעברה הזו מחויב החוכר לשלוח לקרן את הצעת החוזה להעברת זכות-החכירה, לאישור, וכמו-כן הצהרה מאת מקבל ההעברה…” המבקשים לא הוכיחו כי מר יעקובי עמד בתנאי סעיף ט"ו כאמור ולכן גם אם הוחלפו הזכויות, הרי שלהחלפה זו אין כל תוקף. לבסוף, ויצ"ו טוענת כי הסיבה האמיתית להגשת התובענה על ידי המבקשים היא שינוי יעוד חלקה 43 בשנת 1995 מקרקע חקלאית לקרקע למגורים, בעוד שחלקה 24 הייתה ועודנה קרקע לחקלאות. אם תבוצע החלפת הקרקעות, יזכו המבקשים לקרקע המיועדת למגורים, אשר שוויה גבוה לעין שיעור מקרקע לחקלאות. טענות גב' זיוה יעקובי המשיבה 2 מצטרפת לעמדת המבקשים ומוסיפה וטוענת כי המבקשים עבדו את חלקה 43 עד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, כפי שהעיד על כך מר אליהו גורה (להלן: "מר גורה"), תושב נחלת יהודה אשר היה עד לעסקת חילופי הקרקעות: ”זכור לי כי בשנות ה-60 של המאה הקודמת קניתי ביחד עם דניאל יעקובי ז"ל עצים שמשתלת גצלר בהוד השרון [כך במקור - צ.ב.]… דניאל יעקובי קנה שתילי שמוטי אותה ייעד לשתילה על חלקה 43… בהמשך שיווק דניאל יעקובי ז"ל את פרי ההדר שגידל על חלקה 43 באמצעות אגודת "ההדר".” כן מעיד על כך מר אהרון גורן (להלן: "מר גורן"), אשר עבד במפעל המים של נחלת יהודה החל משנת 1951, במשך 40 שנים: ”זכור לי כי החלפת הקרקעות בין משפחת יעקובי לבין ויצו התרחשה בראשית שנות ה 60, שכן באותה תקופה פנה אלי מר דניאל יעקובי ז"ל וביקש כי אתקין מד מים בחלקה 43 הנ"ל.” לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום ההודאה במקצת הזכויות. מכיוון שמרוץ ההתיישנות החל מסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, הרי שתביעת המבקשים לא התיישנה, שכן טרם חלפו 25 שנים, תקופת ההתיישנות למקרקעין מוסדרים. טוענת המשיבה 2 כי התנהגות ויצ"ו כלפי מר יעקובי לאורך כל השנים שחלפו מיום ביצוע עסקת החלפת הקרקעות מצביעה על כך כי ויצ"ו ראתה בעסקת חילופי הקרקעות, עסקה שהושלמה. מר יעקובי כבעל הזכויות השביח את הקרקע והשקיע בה משאבים במשך כל השנים שחלפו מיום ביצוע עסקת החלפת הזכויות וזאת ללא כל התנגדות מצד ויצ"ו. נוסף על כך, חתימת ויצ"ו על מסמך עסקת חילופי הקרקעות עם יורשו של מר יעקובי, דניאל יעקובי ז"ל, מצביע על מחויבות ויצ"ו לביצוע עסקת חילופי הקרקעות. לבסוף מוסיפה המשיבה 2 וטוענת כי אין לקבל את טענת ויצ"ו המתכחשת לתוקפו של מסמך עסקת חילופי הקרקעות. במסמך זה מצהירה ויצ"ו על כוונתה לקיים את ההסכם בין הצדדים ומחזקת הצהרה זו בחתימתה. המדובר בהסכם חתום כדין בידי מורשי החתימה של ויצ"ו ובחותמתה ולכן חזקה על מסמך זה כי הוא תקף. המחלוקת כאמור, לאחר הגשת המרצת הפתיחה הגיעו הצדדים להסדר בגדרו הוארך למבקשים ולגב' יעקובי המועד לחתימת הסכם הפיצוי, על כן הסוגיה שנותרה במחלוקת בתובענה זו היא זכויות המבקשים וגב' יעקובי בחלקה 43 מכוח עסקת חילופי הקרקעות, ולפיצוי בכוח הזכויות בחלקה זו. התיישנות עסקת חילופי הקרקעות כאמור, טוענת ויצ"ו כי על תביעת המבקשים להכרה בזכויותיהם בחלקה 43 חלה התיישנות ולכן דינה להדחות. מנגד, המבקשים טוענים כי חוק המקרקעין לא חל על העסקה, משום שהיא נוצרה בטרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, אלא החוק העותומאני. על פי החוק העותומאני אשר היה בתוקף במועד עסקת חילופי הקרקעות, נשללת טענת ההתיישנות. זאת אף לפי סעיף 27 לחוק ההתיישנות: ”אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי.” כך גם לפי סעיף 159(ב) לחוק, תביעה במקרקעין מוסדרים אינה מתיישנת: ”59. אי-תחולת הוראות מסוימות: (ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 32, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה.” בנסיבות אלו, יש לבחון את שאלת התיישנות התביעה על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה: ”התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא: (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 2 - עשרים וחמש שנה.” המבקשים טוענים כי את מניין הימים לחישוב תקופת ההתיישנות יש להתחיל ולמנות מיום ביצוע "מקצת הזכויות" של המבקשות, משמע מתום המועד בו עיבדו המבקשים את חלקה 43. מכיוון שהמבקשים עיבדו את חלקה 43 עד תום שנות השמונים של המאה הקודמת, הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות על התביעה לזכויות בחלקה זו. לא מצאתי ממש בטענת ההתיישנות של וויצ"ו. אני מקבלת את עמדת המבקשים לפיה ההחזקה בחלקה 43 עד לסוף שנות השמונים דוחה את טענת התיישנות התביעה. נוסף על כך, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום יצירת עילת התביעה, בעניינינו מיום בו לטענת המבקשים סירב המינהל להכיר בזכויותיהם בחלקה 43, בפגישתם בשלהי 2006. מכיוון שטענת ההתיישנות אף לא נטענה כלל על ידי המינהל, הריני דוחה את טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי ויצ"ו. תוקף עסקת חילופי הקרקעות כאמור, במהלך שנת 1960 או בסמוך לה, בוצעה עסקת חילופי הקרקעות בין מר יעקובי לבין ויצ"ו. מיום ביצוע העסקה החזיק ועיבד מר יעקובי בחלקה 43 וכך גם בנו יורשו, מר דניאל יעקובי, אשר אף הוא נפטר לבית עולמו. בשנת 1974 השתכללה העסקה במסמך בכתב שנחתם בין נציג ויצ"ו לבין מר דניאל יעקובי. ההסכם מיום 3.7.1974 קובע כדלהלן: ”שאול יעקבי [כך במקור - צ.ב.] וקרן נאמנות ויצ"ו הסכימו ביניהם בתאריך הסמוך למחצית 1960, להחליף ביניהם את החלקות 24 ו-43 בגוש 3629... לא שולמו שום תשלומים ע"י כל צד שהוא למשנהו לצורך החלפת זכויותיהם על החלקות הנ"ל. ההעברה נעשתה מרצונם הטוב של שני הצדדים והם מבקשים להעביר את חלופי הזכויות בספרי המינהל והטאבו.” על קיומה של עסקת חילופי הקרקעות ניתן ללמוד מתצהיריהם של ה"ה אליהו גורה, אשר היה עד לעסקת חילופי הקרקעות. כן מצהיר על קיומה של עסקת חילופי הקרקעות מר אהרון גורן: ”בהיותי עובד מפעל המים בנ"י בין השנים 1951-1990 הנני מצהיר בזאת כי ידוע לי שהמנוח דניאל יעקובי בהיותו נציג משפחת שאול יעקובי עיבד את החלקות 43 בגוש 6329 שהיו נטועות פרדס שמוטי.” תיעוד נוסף לקיומה של עסקת חילופי המקרקעין קיים בידי המינהל, בסעיף 7(ד) למכתבה של הגב' צביה ספיר ממחלקת חוזים חקלאיים של המינהל מיום 29.1.2007: ”מעיון בתיק המינהל עולה כי עוד בימי חייו של המנוח, מר שאול יעקובי ז"ל בוצעה עסקת חליפין בה העביר מר יעקובי את חלקה 24 לויצ"ו העולמית וויצ"ו העבירה לו את חלקה 43 בתמורה.” מעיון במסמכים אשר הוצגו בפני, אני מקבלת את טענת המבקשים כי עסקת חילופי הקרקעות אכן התקיימה במהלך שנת 1960 והשתכללה במסמך אשר נחתם בין הצדדים בשנת 1974. חרף טענות ויצ"ו כי עסקת חילופי המקרקעין נעדרת אישורי ההנהלה הדרושים, הרי שמסמך עסקת חילופי הקרקעות נחתם על ידי מי ששימש כנציג ויצ"ו ומהווה ראויה לכך כי הגורמים הרלוונטיים בויצ"ו אכן אישרו את העסקה. זכות המבקשים להירשם כבעלי הזכויות בחלקה 43 המינהל וויצ"ו טוענים כי המבקשים מעולם לא היו בעלי זכויות בחלקה 43. זכויות החכירה בחלקה 43 רשומות, הן בפנקסי רישום המקרקעין והן בפנקסי המינהל, על שמה של המשיבה 3 ולא על שם המבקשים ולכן לדרישת המבקשים לזכויות בחלקה 43 אין הוכחה רישומית להתבסס עליה. המבקשים טוענים כי מכיוון שעסקת חילופי הקרקעות נערכה טרם חקיקת חוק המקרקעין, יש להחיל את הדין העותומאני, בהתאם להוראות סעיף 166(א) לחוק המקרקעין: ”עסקה במקרקעין והתחייבות לעיסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם.” לפי סעיף 78 לחוק העותומאני, המחזיק ומעבד קרקע מסוג "מירי" במשך 15 שנים ברציפות, יכול לקבל שטר טאבו המעיד על זכויותיו בקרקע. לפיכך זכאים המבקשים לרישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין. אפילו לא שונה רישום חלקה 43, פתוחה בפני המבקשים האפשרות לתקוף את אמיתית המרשם: ”גם רישום, שבוצע על-פי הצהרה שאינה תואמת את הנתונים המהותיים בחוזה, או שבוצע במירמה ואפילו בטעות בתום-לב וכיוצא באלה המקרים, יכול הבעלים האמיתי לתקוף אותו בתביעה משפטית” (ע"א 371/85 פיליפ נ' רוזנברג, פ"ד מב(1) 584. בעקבות פניית בית המשפט, מסרה המשיבה 2 הודעה המבהירה את זכאותה לזכויות בחלקה 43, יחד עם המבקשים. מכיוון שקיבלתי את עדויות המבקשים בדבר קיומה של עסקת חילופי הקרקעות והכרתי בתוקפה, פתוחה בפני המבקשים והמשיבה 2 הדרך לבקש את תיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין לרישום המעיד על זכויותיהם. המועד הקובע לזכאות לקבלת פיצוי ותשלום דמי הסכמה טוען המינהל, כי גם אם ייקבע כי הזכויות בחלקה 43 שייכות למבקשים, לא יהא בכך כדי להקים זכות לפיצוי למבקשים בגין חלקה זו, משום שבמועד הקובע המבקשים לא היו בעלי הזכויות במקרקעין נושא התובענה ומשום שלא שולמו דמי הסכמה כנדרש. סעיף ט(1) להחלטה 727 קובע: ”פיצוי לפי החלטה זו יינתן רק למי שהיו בעלי זכויות בקרקע בתאריך הקובע.” סעיף 1 להחלטה 727 קובע כי "התאריך הקובע" הינו י"ד בתשרי התשנ"ה (19 בספטמבר 1994). לכן רכישת זכויות מאוחרת לתאריך זה, אף מכוח החלטת בית משפט, איננה חלה רטרואקטיבית ולכן למבקשים לא קמה הזכות לפיצוי. על כך משיבים המבקשים כי המועד לביצוע עסקאות על פי החלטות 717 ו-727 הוארך עד ליום 31.12.2006 ובלבד שהוגשה בקשה לבצוע עסקה עד ליום 10.4.2005, בהתאם להחלטת 1065 להחלטות מועצת מקרקעי ישראל מיום 13.12.2005. המבקשים פנו למינהל בתאריך 13.11.2000: ”אנו החתומים מטה, בעלי הזכויות ביתרת חלקות א' ובחלקות ב'.... מבקשים בזה להקצות לנו את המגרשים המפורטים בטבלה מטה בגוש 6329 במסגרת זכויותינו לקבל 27% מהזכויות...” בהתאם למכתב זה, טוענים המבקשים כי הגישו בקשה לביצוע עסקה לקבלת הפיצוי במועד. נוסף על כך, טוענים המבקשים כי בקשת המבקשים מבית המשפט היא להצהיר כי עסקת חילופי הקרקעות תקפה ועל כן להם הזכויות בחלקה 43 עוד משנת 1960, השנה בה ביצע מר יעקובי את עסקת חילופי הקרקעות ולא רק מיום מתן פסק הדין. לכן יורשיו של מר יעקובי היו במועד הקובע בעלי הזכויות בקרקע כנדרש. בהחלטתי מיום 12.1.2008 קיבלתי את בקשת המבקשים להגשת טיעון משלים, לפיו טוענים המבקשים כי אף אם לא עמדו בתנאי החלטה 727 משום שלא היו בעלי הזכויות בחלקה 43 במועד ביצוע העסקאות, הרי שעל פי סעיף יז' להסכם הפשרה אשר נחתם במסגרת ה.פ. 714/97 המבקשים זכאים לפיצוי אפילו לא היו רשומים כבעלי הזכויות בקרקע: ”הסדר זה יהיה תקף אך ורק לגבי בעלי הזכויות הרשומים ו/או הזכאים להירשם במינהל כבעלי זכות בנחלה. בעל זכות אשר אינו עומד בתנאי הנ"ל יהיה חייב בהסדרת הזכויות במינהל, לרבות תשלום דמי הסכמה בעד העברת הזכויות במידה והדבר מתחייב על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל. כמו כן ישולם חוב דמי חכירה בעד הנחלה, אם קיים.” מהאמור עולה, כי למבקשים זכויות לקבלת פיצוי מכוח היותם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בחלקה 43, על יסוד עסקת חילופי קרקעות, אפילו לא היו רשומים כבעלי הזכויות בקרקע ולא שולמו דמי ההסכמה. אני מקבלת את טענת המבקשים כי במידה ובית המשפט מכיר בזכויותיהם לזכויות בנחלה 43, הרי שהכרה זו מקנה להם את הזכות לפיצוי בגין נחלה זו, אף אם במועד לביצוע עסקאות על פי החלטות 717 ו-727 לא היו רשומים המבקשים כבעלי הנחלה במינהל, וזאת בכפוף לתשלום דמי ההסכמה למינהל כדין. טענת הרחבת חזית המינהל וויצ"ו טוענים כי טענת המבקשים לזכאות לפיצוי בגין זכויותיהם בנחלה 43 אף אם במועד הקובע לא היו רשומים כבעלי הזכויות בנחלה זו, בהתבסס על הקבוע בהסכם הפשרה, מהווה הרחבת חזית אסורה. בעניין טענה שהועלתה לאחר הגשת כתבי הטענות, נפסק כי: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים (ע"א 311/83 ע"א 312/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496; ההדגשה שלי - צ.ב.). בפרט נכונה תוצאה זו בענייננו, כאשר הטיעון המבוקש אשר הוסף לסיכומי המבקשים מתייחס לסעיף רלוונטי בהסכם הפשרה המצוי בפני בית המשפט ומהווה טענה חלופית ומחזקת לטענות המבקשים בדבר זכאותם לזכויות בחלקה 43. לאחר שעיינתי שוב בכתבי הטענות של הצדדים, אשר כללו התייחסויות נרחבות להסכם הפשרה בין הצדדים, אין אני רואה בכך שינוי חזית ומקבלת את טענות המבקשים וראיותיהם לעניין זה. סיכום התביעה מתקבלת. ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו עסקת חילופי הקרקעות הינה תקפה מיום עריכתה, דהיינו משנת 1960. המבקשים ומשיבה 2 הם בעלי הזכויות בחלקה 43 ועל כן התגבשה זכותם לקבלת פיצוי בגין חלקה 43 על פי הסכם הפשרה והחלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל. המשיבות 1 ו-3 ביחד ולחוד ישלמו למבקשים ולמשיבה 2 ביחד הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו המשיבות 1 ו-3, ביחד ולחוד למבקשים ולמשיבה 2 ביחד שכר טרחת עורך דין בסך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. מקרקעיןקניית קרקעות / מגרשיםקרקעות