פיצוי על פיצוץ גז

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי על פיצוץ גז במסעדה: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט, אליהו קידר, ס.נ.) מיום 16.6.08 (ת.א 39935/05) , אשר דחה את תביעתה של המערערת לפיצוי בגין נזק שנגרם למסעדה שהפעילה במודיעין סנטר בעיר מודיעין (להלן: "המסעדה"). הרקע והמחלוקת בין הצדדים ביום 1.8.98 בסמוך לשעה 06:00 אירע פיצוץ עז במערכת אספקת הגז למסעדה, שכתוצאה ממנו נגרמו למערערת - המפעילה של המסעדה נזקים. בגין נזקים אלה הגישה המערערת תביעת פיצויים כנגד המשיבה, שהתקינה את מערכות הגז, סיפקה את מיכלי הגז ופיקחה על אספקת הגז ותקינותה אצל המערערת. בכתב תביעתה טענה המערערת כי הפיצוץ במסעדה אירע כתוצאה מהתקנה רשלנית של מערכת הגז על-ידי המשיבה ותוך הפרת חובה חקוקה, בין היתר, בכך שהתקינה את מערכת הגז מבלי שחובר צינור לפריקת עודף גז במקרה של דליפה, התקינה ברז ביטחון בתוך התקרה הדקורטיבית במקום נסתר אשר הגישה אליו הייתה בעייתית, ללא שסומן מיקומו של ברז הביטחון, לא התקינה ברז נגיש נוסף, לחץ הגז היה גבוה מהמותר בחוק, המשיבה אישרה את השימוש במתקנים מבלי שערכה בדיקה מתאימה, התקינה ואישרה את השימוש על-ידי טכנאים בעלי הסמכה בלתי מתאימה ועוד. מנגד, טענה המשיבה בכתב הגנתה כי היא אינה אחראית לנזק שנגרם מאחר ובבדיקה שנערכה על-ידי טכנאי מטעמה לאחר התקנת מערכת הגז נמצא כי המערכת תקינה, כמו כן חיבור מערכת הגז למכשירים במסעדה נעשה על-ידי המערערת ללא פיקוח מטעם המשיבה, כן הכחישה המשיבה את גובה הנזק. פסק דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא דן בסוגיית האחריות וקבע כי המערערת לא הוכיחה את תביעתה, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין הפיצוץ לבין הליקויים שנמצאו בפעולות ההתקנה של המשיבה. לצורך קביעה זו בחן בית משפט קמא את העדויות והראיות שהיו לפניו וקבע כי ברזי הגז שהותקנו על-ידי המשיבה לא היו נגישים, ומר אייל קמחי, שהתקין את מערכת הגז במסעדה מטעם המשיבה היה טכנאי ברמה 1 ולא ברמה 2 כפי שנדרש. כמו כן קבע בית משפט קמא, על-סמך העדויות שנשמעו לפניו ובהתבסס על חוות דעתו של המהנדס, מר עזרא לבנברג (מוצג 8 למוצגי המערערת) כי הפיצוץ אירע כתוצאה מדליפת גז במסעדה, וכי הדליפה נגרמה בשל חיבור גרוע בין הווק במסעדה לבין ברז הגז. עוד קבע בית משפט קמא כי הוא מעדיף את גרסתה של המשיבה לפיה העובדים מטעמה לא חיברו את צינורות הגז למכשירים במסעדה, אלא עובדי המערערת הם שחיברו את המכשירים, ללא פיקוח המשיבה. בהתאם לקביעה זו קבע בית משפט קמא כי אין מקום להעביר את נטל הראיה לכתפי המשיבה, שכן משקבע כי הדליפה הייתה ממכשיר של המערערת, שלא היה בשליטתה של המשיבה ולא היא חיברה אותו לגז - הרי שלא מתקיימים יסודות סעיפים 38, 41 לפקודת הנזיקין בנסיבות העניין. על-סמך הקביעות העובדתיות הנ"ל קבע בית משפט קמא כי אומנם נפלו פגמים בעבודת המשיבה אך פגמים אלה לא גרמו לפיצוץ במסעדה, ומשכך, לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנותה של המשיבה לבין הנזק שנגרם, ודין התביעה להידחות. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערערת שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין הפיצוץ שארע במסעדה לבין רשלנותה של המשיבה. לטענת המערערת, שגה בית משפט בקביעתו לפיה לא הוכח כי המשיבה היא זו שחיברה את הגז למכשירים במסעדה. לטענתה, היה על בית משפט קמא להסיק מעדותו של מר יעקב אנקונינה, כי הוא הגיע למסעדה ביום שישי כדי לחבר את הגז למכשירים שהיו במסעדה, שאם לא כן מדוע הגיע למסעדה? כן טוענת המערערת כי לא סביר שאנשים מטעמה חיברו את הגז, שכן החיבור הצריך ידע מקצועי. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא משהתעלם מעדותו של מר נתן רינגלר, שלא נסתרה, לפיה מר אנקונינה הוא זה שחיבר את מערכת הגז למכשירים במסעדה. מוסיפה המערערת וטוענת כי שגה בית משפט קמא משביסס את מסקנתו כי עובדי המערערת הם שחיברו את הגז על עדותו של מר אריה גור (שלא נכח באותו יום שישי בו חוברו המכשירים על-ידי מר אנקונינה), לפיה הוא חיבר את מכשיר הגריל הנייד לגז בעצמו. לטענתה הדבר אינו הגיוני שכן מכשיר הגריל הנייד הובא למסעדה כחודש לאחר הפתיחה, מדובר במכשיר נייד אשר מוצא לעיתים מהמסעדה, אין חובה שמכשיר מסוג זה יחובר על-ידי עובדי המשיבה, ומכשירי הווק הינם מכשירים מקובעים שהחיבור שלהם נעשה פעם אחת, לפני פתיחת המסעדה. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס לעדויותיהם של מר דב שריר- נציג מנהל הגז, ומעדותו של מומחה הגז מטעם המשיבה- מר עזרא לבנברג בתיק הפלילי. מוסיפה המערערת וטוענת כי שגה בית משפט קמא משלא דן בשאלת בדיקת חיבור המכשירים בטרם הזרמת הגז, ומשלא דן בטענות המערערת להפרת חובה חקוקה. עוד טוענת המערערת כי אף אם ייקבע כי אכן עובדיה הם שחיברו את המכשירים לגז, עדיין היה על המשיבה לבדוק חיבור זה ולאשר אותו בטרם מתן אישור להזרמת גז למערכת. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא משקבע כי לא חל בנסיבות העניין היפוך נטל הראיה על-פי סעיפים 38, 41 לפקודת הנזיקין, שכן הנזק נגרם כתוצאה מחיבור גרוע באמצעות צינור בלתי תקני שהיה בשליטתה של המשיבה ולא מהווק שהיה בבעלות המערערת, שהוא בבחינת "מתקן גז" אשר הינו על-פי החוקים הרלוונטיים בבעלות או בחזקת המשיבה. כמו כן, הגז אשר הוזרם במערכת, שהינו "דבר מסוכן", הוא בבעלות ו/או חזקת המשיבה. בנוסף מציינת המערערת כי מר אנוקנינה זוכה מחמת הספק מהרשעה בעניין חיבור המכשירים לצנרת הגז, והורשע בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות בעניין התקנת מערכת הגז, בהליך הפלילי שהתנהל נגדו. לבסוף, טוענת המערערת כי יש לקבל את חוות דעתה לעניין גובה הנזק ולהעדיפה על-פני חוות דעת המשיבה מטעם רואה החשבון זיתוני, ולפסוק לה פיצוי בסך 1,300,000 ₪. מנגד, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא מוצדק, מנומק ומבוסס היטב בראיות ובעדויות שנשמעו לפניו, ומשכך יש לדחות את הערעור. לטענת המשיבה בצדק קבע בית משפט קמא כי דליפת הגז שגרמה לפיצוץ במסעדה נגרמה כתוצאה מחיבור לקוי של הווק שבוצע על-ידי מי מטעם המערערת ולא מתשתית הגז, כאשר קביעה זו מתיישבת בין היתר, עם עדותו של העד מטעם המערערת, מר דב שריר, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. עוד טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם הראיות ועם הכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי שהתנהל בגין אירוע הפיצוץ שהתנהל כנגד המשיבה. כן מפרטת המשיבה בעיקרי טיעוניה את הסתירות שהתגלו בעדויותיהם ובגרסאותיהם של העדים מטעם המערערת, שהצדיקו לטענתה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה הוכח כי הווק חובר לברז הגז על-ידי מי מטעם המערערת. מוסיפה המשיבה וטוענת כי לא התרשלה בתכנון והתקנת מערכת הגז במסעדה, שכן טכנאי הגז ברמה 1 שהתקין את מערכת הגז עבד תחת פיקוחו של מהנדס ולפיכך, לא היה צורך בהתקנה על-ידי טכנאי ברמה 2. כמו כן, טוענת המשיבה כי ברזי הגז היו נגישים ומנהלי המערערת ידעו על מיקומם וכי במועדים הרלוונטיים לא הייתה חובה על-פי התקנים לנגישות של הברזים. עוד טוענת המשיבה כי בצדק קבע בית משפט קמא כי לא מתקיימים בנסיבות העניין, התנאים להיפוך נטל הראיה וכי בלאו הכי, אף אם היה מתהפך הנטל, הוכח כי המשיבה לא התרשלה. לבסוף טוענת המשיבה, כי אף אם טענות המערערת לעניין החבות היו מתקבלות, התביעה הייתה נדחית היות והמערערת לא הוכיחה את היקף הנזק הנטען. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים המחלוקות שעמדו לפני בית משפט קמא בפסק דינו, היו מחלוקות עובדתיות גרידא, והן האם המשיבה התרשלה בהתקנת מערכת הגז במסעדה, מה היה הגורם לפיצוץ במסעדה, מי חיבר את המכשירים במסעדה לגז, והאם הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הפיצוץ לבין הרשלנות. בית משפט קמא בחן את המחלוקות העובדתיות הנ"ל וקבע כי אכן המשיבה התרשלה בהתקנת מערכת הגז, שכן התגלו פגמים בעבודתה, הן לעניין רמת הטכנאי שהתקין את מערכת הגז במסעדה, והן לעניין גובה הברזים והנגישות אליהם. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי הפיצוץ ארע כתוצאה מדליפת גז שמקורה בחיבור גרוע בין הווק לבין ברז הגז, כאשר חיבור זה נעשה על-ידי מי מעובדי המערערת, ולא הוכחה הטענה לפיה חיבור זה נעשה על-ידי עובדי המשיבה. בהתאם לקביעות העובדתיות הנ"ל קבע בית משפט קמא כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הפיצוץ שאירע במסעדה לבין רשלנותה של המשיבה. לצורך קביעותיו הנ"ל, בחן בית משפט קמא כל אחת מהמחלוקות והכריע לגביהן תוך התייחסות לטענות הצדדים, ותוך ציון הראיות והעדויות עליהן ביסס את קביעותיו. אני סבור כי הקביעות והממצאים העובדתיים, שקבע בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה מונח לפניו, ומבוססים על התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהעדים שנשמעו לפניו. עיון בטענות המערערים לפנינו, מעלה כי טענותיהם הן כנגד קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא. כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו ע"י הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו לפניה. המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה. כאמור, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, מלמד כי בית משפט קמא נדרש ובחן היטב את העדויות והראיות שהונחו לפניו, ולפיכך, לא מצאנו עילה להתערבותנו בממצאים מבוססים אלה ובמסקנה אשר גובשה על בסיסם. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט דנציגר בע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (, 14.5.08): "הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם" (ראו גם: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, וע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (, 8.12.05)). די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לטענות הצדדים. לא הוכח כי מי מטעם המשיבה חיבר את מכשירי הגז במסעדה למערכת הגז מעיון בטענות המערערת לפנינו, וכפי שציינה לפנינו ב"כ המערערת (פרוטוקול מיום 28.6.09 שורות 18-17), עולה כי למעשה אין מחלוקת בין הצדדים שהגורם לדליפה ולפיצוץ במסעדה היה חיבור גרוע בין הווק לבין ברז הגז, כפי שקבע בית משפט קמא בהתבססו על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה - המהנדס עזרא לבנברג (מוצג 8 למוצגי המערערת). למעשה, עיקר טענותיה של המערערת הן כנגד קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכח כי מר אנקונינה או מי מטעם המשיבה חיברו את מכשירי הגז למערכת הגז במסעדה. לאחר שבחנתי את טענות המערערת לעניין זה, אני סבור כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית הנ"ל של בית משפט קמא, שכן קביעה זו מבוססת ומעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה לפני בית משפט קמא, כפי שיפורט להלן: מהראיות שהונחו לפני בית משפט קמא עולה, כי באותו היום בו נטען כי חוברה מערכת הגז למכשירים, יום שישי ה- 19.12.97, נכחו במסעדה שני אנשים בלבד, מר אנקונינה ומר רינגלר (טענתו של מר אנקונינה לפיה נכחו באותו המועד שני בעלי המסעדה, דהיינו גם מר גור - לא הוכחה), כאשר כל אחד מהם נתן גירסה אחרת לאירועי אותו היום. מר אנקונינה העיד כי לא היו מכשירים במסעדה באותו היום, והוא הגיע למסעדה כדי לבדוק את תקינות מערכת הגז בלבד, מבלי שחיבר מכשיר כלשהו לגז (פרוטוקול מיום 29.1.08 עמודים 196-192) ואילו מר רינגלר העיד והצהיר כי הוא נכח במועד בו חיבר טכנאי מטעם המשיבה את המכשירים במסעדה לגז (פרוטוקול מיום 10.1.08 עמוד 178 שורות 21-17 וכן תצהיר עדות ראשית של מר רינגלר, מוצג 2 למוצגי המערערת). מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי למעשה מצא בית משפט קמא את עדותו של מר אנקונינה מהימנה, והעדיף את עדותו וגירסתו על-פני עדותו של מר רינגלר. קביעה מסוג זה מסורה כאמור, לערכאה הראשונה אשר התרשמה בצורה בלתי אמצעית מהעדויות והראיות, ובנסיבות העניין לא מצאתי הצדקה להתערבותנו בקביעה זו. טוענת המערערת לפנינו כי לא יתכן שחיבור המכשירים לגז נעשה על-ידי עובדיה היות והם לא ידעו היכן מצויים ברזי הגז, שלא היו נגישים. אין בידי לקבל טענה זו, שכן מר אנקונינה העיד שלאחר ביקורו במסעדה ביום שישי ה- 19.12.97 הוא סגר את ברז הגז בפרוזדור מחוץ למסעדה, וכי באמצעות טיפוס על סולם ניתן היה לפתוח ברז זה ולחבר את מכשירי הגז שבמסעדה לצינורות הגז: "אחרי שגמרת את כל העבודות האלה, האם סגרת את ברז הגג? ת: לא חושב שסגרתי. ש: יכול להיות שסגרת? ת: לא מאמין, סגרת את הברז בפרוזדור המוביל למסעדה כך לא היה גז במסעדה ולכן לא היה צורך לסגור את הברז על הגג. ש: את הברז של הגלריה בפרוזדור- סגרת? ת: כן. ש: בהנחה לשיטתך שלא היו מכשירים האנשים האלה היו צריכים לעשות את הפעולה כדלקמן: להביא את המכשירים, לחבר אותם בצנרת בין הברזים לבין המכשיר ובנוסף על כך לצאת לפרוזדור הקניון ולפתוח את הברז. זה נשמע לך הגיוני? ת: כן, זה מה שהם עשו, נראה לי שכן. ש: אתה יודע שהם עשו את זה או אתה מניח שהם עשו את זה? ת: לא ראיתי, אני מניח שהם עשו." (פרוטוקול מיום 29.1.08 עמודים 204-203)." עדות זו נתמכה בעדותו של מר קמחי, לפיה בעל המסעדה היה מודע למקום הימצאו של הברז הנ"ל, ובאמצעות טיפוס על כסא או סולם יכול היה להגיע אליו ולפתוח אותו: "ש: האם לבעל החנות היה מותר לגשת לברז שנמצא במסדרון הקניון? ת: זה מסדרון פתוח, זה קניון פתוח. זה ברז שלו ולכן כן, אבל זה לא היה ברז שהיה צריך להשתמש בו שימוש יומיומי... הוא היה מודע לברז זה... ש: מה היה הגובה במסדרון? ת: זה קניון, טיפה יותר גבוה, בוא נניח שהייתי צריך לעלות על כסא או סולם והייתי צריך להזיז את תקרת גג המגשים." (פרוטוקול מיום 29.1.08 עמוד 212 שורות 24-14). מהעדויות הנ"ל עולה כי ה"תיזה" שהועלתה על-ידי המערערת, לפיה עובדיה לא היו יכולים לחבר את המכשירים לגז היות ולא יכלו לפתוח את ברזי הגז שלא היו נגישים - נדחתה על-ידי מר אנקונינה ומר קמחי בעדותם בבית משפט קמא. משכך, לא נשללה האפשרות כי המערערת או מי מטעמה הם שחיברו את מכשירי הגז במסעדה. זאת ועוד, וכפי שקבע בית משפט קמא, העובדה שמר גור חיבר בעצמו את מכשיר הגז הנייד, שהוכנס למסעדה כחודש לאחת פתיחתה (פרוטוקול מיום 10.1.08 עמודים 170-169), מחזקת אף היא את האפשרות שגם את שאר מכשירי הגז חיברה המערערת או מי מטעמה. לאור האמור, לא מצאתי להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המערערת לא הוכיחה כי מר אנקונינה חיבר את המכשירים במסעדה למערכת הגז. לכן, גם אם התרשלה המשיבה בהתקנת מערכת הגז במסעדה, כפי שקבע בית משפט קמא לגבי רמת הטכנאי הנדרשת להתקנת מערכת הגז וגובה הברזים שהותקנו והנגישות אליהם, אין בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן פגמים אלה לא גרמו לפיצוץ, ואין קשר בינם לדליפת הגז שהייתה במסעדה עצמה ונבעה מהחיבור הלקוי בין הווק לברז הגז. היפוך נטל הראיה טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי אין מקום להחיל בנסיבות העניין את סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, שכן לטענתה הגורם לפיצוץ היה צינור גז בלתי תקין (עם פס אדום) שסיפקה המשיבה, שחיבר בין המכשיר לבין ברז הגז. דהיינו, לטענת המערערת צינור הגז הבלתי תקין שהיה בשליטתה של המשיבה ו/או הזרמת הגז על-ידי המשיבה, שהינו בבחינת "דבר מסוכן" הם שגרמו לפיצוץ, ולא מכשיר הגז שהיה בבעלות המשיבה, כפי שקבע בית משפט קמא.אין בידי לקבל טענה זו, היות וכפי שצוין לעיל, בית משפט קמא קבע כי "הגורם לדליפה היה חיבור גרוע בין מכשיר הווק לבין ברז הגז." [הדגשה שלי ק.ו.] (פסקה 27 לפסק הדין). דהיינו, הגורם לפיצוץ לא היה צינור הגז הבלתי תקין ו/או הגז, כפי שמבקשת המערערת לטעון, כי אם החיבור הלקוי לגביו נקבע, כי לא הוכח שהמשיבה היא שביצעה אותו. לאור האמור, אני סבור כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא היה מקום בנסיבות העניין להעביר את נטל השכנוע. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם היה מקום בנסיבות העניין להעביר את נטל השכנוע על המשיבה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא. לאור האמור, לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה המערערת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק. כאן המקום לציין כי אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה בית משפט קמא לא התייחס לטענתה להפרת חובה חקוקה, היות וטענה זו נזנחה על-ידי המערערת בסיכומיה. לגופה של הטענה אוסיף, כי משקבע בית משפט קמא כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הנזק לבין הרשלנות, הרי שגם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין הפרת החובה החקוקה הנטענת, שכן כאמור הפיצוץ נגרם כתוצאה מחיבור לקוי שבוצע ככל הנראה על-ידי המערערת ולא כתוצאה מרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה בהתקנת מערכת הגז. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור להידחות. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הפיקדון שהפקידה המערערת יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות שנפסקו. ד"ר ק' ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.גזפיצויים