דמי הביטוח (הפרמיה) הם הסכומים המשתלמים למבטח תמורת התחייבותו לשלם למבוטח, בקרות מקרה הביטוח, את תגמולי הביטוח ... דמי הביטוח כוללים לעתים סכומים שונים המתווספים על הפרמיה הבסיסית, כגון "דמי רישום", "דמי פוליסה", "גורם פוליסה", וכיוצא באלה. סכומים אלו, המכונים בשם הכללי "דמים", מבטאים חלק מההוצאות האדמיניסטרטיביות של המבטח במסגרת הנפקת הפוליסה וניהולה. לא אחת עשויה להתעורר שאלה בדבר מהותם של הדמים האמורים, דהיינו, האם הם מהווים חלק אינטגרלי מדמי הביטוח או שמא יש להתייחס אליהם באופן נפרד ומובחן. התשובה לשאלה זו עשויה להשליך על היבטים שונים של עסקת הביטוח, כגון על גובה ההחזר של דמי הביטוח במקרה שבו הפוליסה בוטלה לפני תום תקופת הביטוח. כך, אם נאמר כי המושג "דמי הביטוח" מבטא את הפרמיה הבסיסית בלבד, ללא ה"דמים", ברי כי סכום ההחזר שהמבוטח זכאי לו יהא נמוך יותר. בפסיקה נקבע כי יש להתייחס אל הפרמיה הבסיסית ואל הדמים המתווספים אליה כאל מקשה אחת. לפי גישה זו, ההבחנה בין רכיביו השונים של התשלום "אינה מעניינו של הציבור הרחב, המתבקש או הנדרש לשלם סכום כולל אחד עבור פוליסת הביטוח שהוא רוכש, בין שהוא מורכב מפרמיה, דמים מסים והיטלים למיניהם, ובין אם האבחנה, או החלוקה, בין המרכיבים השונים של דמי הביטוח היא אחרת". דעה זו עולה בקנה אחד עם גישתו של מחוקק המשנה, לפחות ככל שהיא משתקפת בפוליסות התקניות לביטוח רכב ולביטוח דירות ותכולתן. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרמיה כולל דמים:## א. מבוא שנים הרבה מתנצחים הצדדים בבתי המשפט לערכאותיהם. דומה היה כי משהגיעו הצדדים ביום 14.3.1999, להסכם פשרה כתוב וחתום, אשר קיבל תוקף של פסק דין למחרת היום בבית המשפט העליון, יגיעו אל המנוחה והנחלה, ולא היא. לפניי שתי תביעות שהגישו הצדדים זה כנגד זה, שעניינן - יישומו של אותו הסכם פשרה. לאחר כברת דרך ארוכה, הצטמצמה יריעת המחלוקת אך לשאלה - כיצד יש לפרש את הדיבר "פרמיה", בו נקבו הצדדים בהסכם הפשרה ושאלה זו מונחת לפתחי. ב. הצדדים, המחלוקת וההליך 1. אליהו חברה לביטוח בע"מ היא תאגיד ביטוח רשום כדין בישראל (להלן: "אליהו"). 2. ביום 3.6.2000 הגישה אליהו תביעה כספית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 1651/03) , בסך 26,529,411 ₪. ביום 12.1.2004 הגישה כתב תביעה מתוקן בסכום של 13,264,706 ₪ (להלן: "תביעת אליהו"). 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "אבנר") היא תאגיד שהקימו חברות הביטוח בישראל בעקבות חקיקתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. 4. ביום 6.1.2004 הגישה אבנר נגד אליהו תביעה כספית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 1031/04) בסך 16,088,555 ₪ (להלן: "תביעת אבנר"). 5. שתי התביעות נבעו מעסקי הביטוח המשותפים שניהלו הצדדים בנוגע לפוליסות ביטוח חובה משותפות שהנפיקו. העסקים המשותפים החלו עת נחתם בין הצדדים הסכם ביום 10.6.1987, לפיו הוסכם על חלוקת אחריות בשיעורים שווים בין אליהו לבין אבנר בקשר לפוליסות לביטוח חובה (להלן: "הסכם השיתוף"). פוליסות ביטוח החובה הונפקו ע"י אליהו בשמה ובשם אבנר. במסגרת הסכם השיתוף קבעו הצדדים כי ההסכם יחול עד ליום 31.12.1991 ובהיעדר הודעה מטעם מי מהצדדים על רצונו לסיים את הסכם השיתוף, יוארך תוקפו בחמש שנים נוספות. ביום 30.11.1993 הודיעה אליהו לאבנר על סיום הסכם השיתוף החל מיום 1.1.1994 ומיום זה הנפיקה פוליסות לביטוח חובה באופן בלעדי ועצמאי. החל מאותו יום גבתה אליהו את מלוא דמי הביטוח ששולמו לה ומאידך גיסא נשאה לבדה בתשלום כל התביעות שנבעו מאותן פוליסות. אבנר עמדה על המשך קיומו של הסכם השיתוף. 6. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסדר, הגישו תביעות זה כנגד זה בגין רווחי שנות החיתום 1995-1994, בהן פעלה אליהו לבדה. ביום 20.7.1995 ניתן פסק דינו של כבוד הנשיא דאז של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר א' וינוגרד, לפיו - נדחתה תביעתה של אליהו והתקבלה התביעה שכנגד שהגישה אבנר. ביום 28.9.1995 השלים כבוד השופט ד"ר וינוגרד את פסק דינו וקבע כי ההתחשבנות לגבי השנים 1995-1994 תיעשה בהתאם לנייר העמדה שהגישה אבנר ולפיו תשלם אליהו לאבנר מחצית מדמי הביטוח שגבתה בגין הפוליסות שהנפיקה באותה תקופה בניכוי מחצית מסכום התביעות ששילמה אליהו בגין הפוליסות האמורות. בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב והשלמת פסק הדין, נשמרה עקרונית חלוקת האחריות והרווחים (או ההפסדים) בין הצדדים בחלקים שווים ביניהן. אליהו הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון והצדדים המשיכו להתנצח במסגרת הליכים נוספים שנקטו בהוצאה לפועל, בבקשה לביזיון בית משפט ועוד. 7. ביום 14.3.1999 הגיעו הצדדים להסכם פשרה לסיום ההליכים המשפטיים הרבים שניהלו ביחס להסכם השיתוף. ביום 15.3.1999 נתן בית המשפט העליון תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה נקבע כי ההתחשבנות בין הצדדים תיעשה על סמך דוחות אבנר ולפי הקבוע בנספח א' להסכם הפשרה. 8. התביעות הנדונות לפניי סומכות על הסכם הפשרה והצדדים חלוקים על תוכנו ועל הדרך שיש לפרשו. 9. אליבא דאליהו יישום הנתונים המספריים על בסיס דוחות אבנר לפי הקבוע בנספח א' להסכם הפשרה, מעלה כי אבנר חייבת לאליהו 13,264,706 ₪. 10. מנגד - טוענת אבנר בתביעתה כי עמדה בכל התחייבויותיה עפ"י הסכם הפשרה והעבירה לאליהו על פיו למעלה מ - 107,000,000 ₪. לטענתה, העבירה אבנר לאליהו דוחות תקופתיים ועפ"י דוח חישוב הרווחים הסופי לשנים 1995-1994, על אליהו להעביר לאבנר 15,882,748 ₪ בגין חלקה של אבנר ברווחי שנות חיתום אלו. 11. השוני בין עמדות הצדדים נובע מהשיטה שבה ערכה אבנר את תחשיביה. לטענתה של אליהו פעלה אבנר בניגוד ללשונו של הסכם הפשרה ושל נספח א' להסכם הפשרה כאשר - "אבנר כללה בדו"ח שערכה, שני רכיבים נוספים, אשר כלל לא הוסכם עליהם ולא נכללו בנספח א' לפסק הדין: "הכנסות מהשקעות" וכן "דמים". מאידך, לא נכללו בדו"ח אבנר "דמי טיפול ששולמו" וזאת על אף שנספח א' לפסק הדין קובע מפורשות, כי יש לכלול רכיב זה במסגרת החישוב לשנות החיתום 1994 ו - 1995" (סעיף 6 בתביעת אליהו). מנגד טוענת אבנר, כי פעלה אך ורק בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסכם הפשרה, וכי אופן החישוב בו נקטה תואם את מסגרת החישוב שהגדירו הצדדים בנספח א' (סעיף 56 בתביעת אבנר). 12. עם כינונו של בית המשפט המחוזי מרכז הועבר הדיון בתביעות הנדונות לבית משפט זה ולאחר שהסתיימו ההליכים המקדמיים הגישו הצדדים תצהירי עדויות ראשיות וחוות דעת. 13. ביום 18.9.2008 הציע עו"ד מ. שחל, ב"כ אליהו, כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב מבלי שהעדים ייחקרו, ומשהסכים לכך גם חברו, הגישו הצדדים סיכומים בכתב ואף השלימו טיעוניהם בע"פ. בישיבת יום 10.3.2009 הבהירו הצדדים, כי - "אין מחלוקת בנושא הסכומים. המחלוקת היא פרשנית, והשאלה היא האם במונח "פרמיה" הנקוב בהסכם ובהתחשבנות הנדונים יש לכלול את הרכיבים "הכנסות מהשקעות ודמים" והאם היה מקום לכלול דמי טיפול ששולמו" (עמ' 43 בפרוטוקול בשורות 1 - 3). ג. הסכם הפשרה מפאת חשיבותו, מן הראוי להביא את עיקרי הדברים של הסכם הפשרה ושל נספח א' להלן: - " הסכם פשרה שנערך ונחתם ביום 14.3.99 בין: אליהו חברה לבטוח בע"מ (להלן "אליהו") מצד אחד לבין: אבנר - אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: אבנר) מצד שני הואיל ... והואיל: ובית משפט העליון הנכבד המליץ לצדדים, בעת הדיון שהתקיים בתאריך 9.2.99, לבוא בדברים על מנת לסיים את ההתדיינות ביניהם, נשוא הערעורים, בדרך של פשרה; והואיל: והצדדים מעוניינים, מתוך הענות להמלצת בית המשפט העליון הנכבד, להביא לידי סיום את כל ההתדיינויות ביניהם; לפיכך הוסכם, הוצהר והותנה בין הצדדים כדלקמן: 1. א. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד הימנו. ב. לחיסול מלא ומוחלט של כל התביעות ההדדיות שבין הצדדים בהקשר לפרישת אליהו מאבנר בשנת 1994 וההליכים שננקטו על ידי הצדדים בהקשר זה יפעלו הצדדים כמוסכם בהסכם פשרה זה, כך שפסק הדין ישאר בעינו אך ורק ככל שהוא נוגע לאכיפת הסכם אבנר והשלמת פסק הדין והפסיקתא יבוטלו, והכל בכפוף לשינויים המפורשים בהסכם פשרה זה להלן. 2. א. הפרמיה ששילמה אליהו לאבנר בגין פוליסות שאליהו הוציאה לבדה בשנים 1994 ו - 1995 כתוצאה מהשלמת פסק הדין והפסיקתא תוחזר לאליהו בתוך 14 ימים ממועד אישור הסכם פשרה זה על ידי בית המשפט העליון הנכבד, כשהיא נושאת הצמדה למדד וריבית בשיעור 4%, בניכוי סכומי התביעות ששולמו על ידי אבנר בגין אותן פוליסות, כשאף הם צמודים למדד, בצירוף ריבית בשיעור 4%. ב. עם השלמת העברת הכספים תישא אליהו במלוא האחריות על פי הפוליסות שהונפקו על ידה בשנים 1994 ו - 1995 ותישא בכל התשלומים בגינן; היה ואבנר תישא בתשלומים כלשהם שהם באחריות אליהו כאמור, אליהו תחזיר סכומים אלה לאבנר במועדים הקבועים בהסכם אבנר. 3. א. אליהו מתחייבת לשלם לאבנר את חלקה ברווחים לשנות החיתום 1994 ו- 1995, במידה ויהיו. אבנר מתחייבת להחזיר לאליהו כספים היה ויתברר כי באותן שנות חיתום (1994 ו -1995) היו הפסדים. ב. החישוב וקביעת הרווחים, או ההפסדים לצורך קיום סעיף קטן א' לעיל יעשה על בסיס דוחות אבנר שיערכו בסוף שנות הכספים 2001 ו - 2002 בהתאמה לשנים 1994 ו - 1995 בהתאמה - לפי חלקה של אליהו בשוק ביטוח חובה לרכב מנועי בכל אחת מאותן שנות חיתום, דהיינו 1994 ו - 1995. החשבון עבור שנת 1994 יערך נכון ליום 31.12.2001. החשבון עבור שנת 1995 יערך נכון ליום 31.12.2002. שיטת עריכת החישוב תהיה לפי הקבוע בנספח א' המצורף להסכם פשרה זה כחלק בלתי נפרד ממנו. החישוב יערך בסמוך ככל האפשר לאחר תום כל אחת מאותן שנים: 2001, 2002 בהתאמה, ובכל מקרה לא יאוחר מתום 90 יום מסוף אותה שנה. התשלומים בגין סעיף זה יעשו תוך 15 יום מעריכת החשבון. תשלום הרווח או ההפסד כאמור יהווה גמירת הסדר Out Off מיצויו ביחס לשנות חיתום אלה בין אבנר לבין אליהו. ג. חילוקי דעות חשבונאיים בהקשר לסעיפים 2 ו-3 לעיל, אם יהיו, יוכרעו על ידי רו"ח עזרא גבאי. 4. א. מעבר לאמור בסעיפים 2 ו-3 דלעיל אבנר תעביר לאליהו בתוך 7 ימים ממועד אישרו הסכם פשרה זה על ידי בית המשפט העליון הנכבד סך של 25 מליון ₪ (עשרים וחמישה מליון שקלים חדשים) ללא כל הצמדה וריבית ובלבד שישולם במועד. ב. ... 5. א. ... ג. אליהו מסכימה כי החל מיום 1.9.93 דמי הטיפול שעל כל צד לשלם למשנהו בשל טיפול בתביעות הינו בשיעור 2.1%. ... 7. א. ... ב. הצדדים יבקשו מבית המשפט העליון הנכבד לתת להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין בערעורים - ללא צו להוצאות. ולראיה באו הצדדים על החתום: אליהו חברה לבטוח בע"מ אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נספח א' רכב חובה אופן ההתחשבנות בקשר לשנות החיתום 1994, 1995 (כל הסכומים ממודדים לשקל של חודש דצמבר בסוף התקופה) שנת חיתום שנת חיתום 1994 1995 פרמיות פרמיה ביטוח משנה (עודף והפסדים) תביעות ששולמו בניכוי - ביטוח משנה (עודף והפסדים) עמלה ששולמה הוצאות הנהלה וכלליות (לפי שיעור מהפרמיה, בספרי אבנר) דמי טיפול ששולמו תביעות תלויות לסוף התקופה (לפי מאזן אבנר) (*) יתרה רווח/והפסד) * ליום 31.12.01 31.12.02" (חלק מההדגשות במקור. א.ד.) ד. טענות הצדדים ואלו טענות אליהו בקצירת האומר: 1. יש לכבד חופש החוזים והאוטונומיה של הרצון הפרטי, לפרש חוזה על פי לשונו ולתת תוקף להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט העליון כשם קץ לכל המחלוקות שבין הצדדים. 2. ביום 10.10.2004 דן רשם בית המשפט המחוזי בת"א, כבוד השופט א' שילה (כתוארו אז) בבקשת אליהו לדחות על הסף בקשתה של אבנר לעכב את ההליכים בתביעת אליהו להעבירה לדיון לפני פוסק מכריע. בהחלטתו (תיק בש"א 18586/03, 16781/0 ,3 במסגרת ת"א 1651/03 ), קבע כבוד הרשם שבנסיבות דנן גוברת לשונו המפורשת של הסכם הפשרה. לפיכך, קבע כי "...אין להיזקק למונחים "רווחים" או "הפסדים" במשמעות החשבונאית (ביטוחית) המקובלת של מונחים אלה, ויש לקיים את הסכמתם של הצדדים ולבחון את המחלוקת שביניהם על פי הכללים המיוחדים שקבעו לעצמם בהסכם הפשרה ובנספח א'...". לכן תחשיבה של אבנר, המיוסד על כללי דיווח חשבונאי מקובלים, לכאורה אינו תואם את הסכם הפשרה ואת נספח א'. 3. הצדדים היו ערים לכל המחלוקות שנתגלעו ביניהם, היו מיוצגים ע"י עורכי הדין מן המעלה הראשונה ונעזרו במיטב המומחים. על-כן, ברי כי הסכם הפשרה, כמו גם נספח א', נערכו בצורה מדוקדקת. 4. פרשנותה של אבנר היא התרחיש הגרוע ביותר מבחינתה של אליהו ואם תתקבל גישתה של אבנר, אין כל פשרה בהסכם הפשרה. 5. אבנר מנסה להכניס לחישוב הרווח שבנספח א' בהסכם הפשרה שני רכיבים שלא נכללו בו - "הכנסות מהשקעות" ו"דמים". 6. נספח א' נועד להתוות כללים ברורים ומדויקים לחישוב הרווחים ואין להוסיף על מה שנרשם בו. כיוון שהצדדים הסכימו על חישוב מדויק, פשוט וברור, הסכימה אליהו שבכל מחלוקת יפנו הצדדים לרו"ח עזרא גבאי, הוא רואה החשבון של אבנר. 7. יש לדחות את טענת אבנר שהמונח "פרמיה" כולל בתוכו רכיב "הכנסות מהשקעות". ניתן לראות הפרדה ברורה בין שני המונחים הן בדו"חות הכספיים של אבנר הן בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (פרטי דין וחשבון), תשנ"ח - 1998. הצדדים ויתרו במפורש על רכיב זה. כשרצו הצדדים להתייחס לתשלומי ריבית והפרשי הצמדה, עשו כן בהסכם הפשרה במפורש. 8. עו"ד יוסף הלוי, אשר ייצג את אבנר, היה שותף בניסוח ההסכם והציג את תוכן הפשרה בדירקטוריון אבנר, לא העיד ויש ללמוד מכך שעדותו הייתה תומכת בטענות אליהו. 9. אבנר לא התייחסה בדוחות שלה לדמי טיפול אלא רק לתביעות ששולמו. ואלו טענות אבנר בקצירת האומר: 1. המושג "פרמיה" כולל גם "הכנסות מהשקעות" ו"דמים" בעולם הביטוח- בכלל ובהסכם הפשרה- בפרט. 2. פרשנות זו מתחייבת משישה אלו: כוונת הצדדים; התנהגותם; הנוהג בענף; שימושי הלשון בענף הביטוח; תכליתו והגיונו של הסכם הפשרה; על מנת למנוע אבסורד כלכלי ומשום שפרשנות זו עומדת בכל קנה מידה עסקי ופרשני. 3. אליהו הסכימה לוותר על חקירות המצהירים ובשלב מאוחר יותר ביקשה לחזור בה מההסכמה הדיונית וביקשה שכרמי גילון ושלמה אליהו ייחקרו. מכך ניתן ללמוד שאליהו הסכימה לכל הטענות העובדתיות המפורטות בשאר התצהירים וחווה"ד שהגישה אבנר והתומכים בעמדתה. 4. אבנר הציגה שורה ארוכה של תצהירים וחוו"ד, מולם הציבה אליהו תצהיר דל אחד, מתחמק ושותק שערך שלמה אליהו ואין די בעדותו היחידה זו של מר אליהו בהיותו בעל דין כדי לתת מענה לטענות המפורטות בתצהירו של מר גילון. 5. הוסכם במפורש שרכיבי "הכנסות מהשקעות" ו"דמים" יילקחו בחשבון בעת חישוב הפרמיה וכך גם הובן בישיבת הדירקטוריון של אבנר. 6. במשך השנים אף הוגשו לאליהו דוחות ביניים ברוח זו ואליהו לא מחתה. 7. חשב אבנר נפגש במשך השנים עם חשב אליהו, רו"ח אסלן, אשר לא טען דבר כנגד חישובים אלו ואף לא הגיש תצהיר מטעמה. 8. כל טקסט חוזי ראוי לפרשנות ויש לפרש הסכם הפשרה כפי שטוענת אבנר, שאם לא כן נגיע לתוצאה אבסורדית. אבנר אינה מבקשת לנקוט בפרשנות הסותרת את ההסכם, להיפך - הרעיון שבבסיס הסכם הפשרה הוא שאבנר תקבל 50% מרווחי פעילות אליהו באותן שנים וההכנסות מהשקעות הן התשואה מכספי הפרמיה. כשרצו הצדדים לשלול את רכיב התשואה, עשו כן בהסכם הפשרה במפורש (למשל בסעיף 4 א. בהסכם). אין לחרוג מכללי פרשנות חוזים גם כשמדובר בהסכם פשרה. 9. דמי טיפול ששולמו כבר נלקחו בחשבון ע"י אבנר במסגרת רכיב "תשלומי תביעות". אבנר טענה כך בתצהיריה ואליהו לא הביאה כל ראיה לסתור טענה זו. 10. אין להסתמך על החלטת כבוד הרשם א' שילה מיום 10.10.2004. ההחלטה ניתנה בהליך ביניים ועוד בטרם הוגשה בקשת הרשות להתגונן מטעם אבנר וכמובן - בטרם הוגשו תצהירי הצדדים. 11. אבנר חתמה על הסכם הפשרה ובו וויתרה על רכיבים אחרים וכך למשל שילמה סכום נוסף של 25,000,000 ₪ בהתאם לסעיף 4 א. בהסכם. ה. הראיות שהובאו 1. מטעם אליהו הוגש תצהירו של מר שלמה אליהו. בתצהירו הדגיש מר אליהו, כי הסכים שהחשבון ייערך לפי דוחות אבנר וכי דרך החישוב פורטה בנספח א' בהסכם מתוך כוונה "להגיע לנוסחה פשוטה אשר לא תגרור המשך בירור המחלוקות הערכאות משפטיות" (סעיפים 5 ו - 6 בתצהירו). מר אליהו הודה בהגינותו שאליהו קיבלה את מכתבה של אבנר מיום 20.6.2002, לפיו עומד לזכות אליהו סך של 917,000 ₪ ו"הואיל והחישוב שנערך לא תאם את פסק הדין לא התייחסתי למכתב זה" (סעיף 8 בתצהיר). עוד הודה מר אליהו כי ביום 24.4.03 שלחה אבנר לאליהו דוח המרכז את חישוב הרווחים וההפסדים לשנות החיתום 1994 ו - 1995, אך אבנר לא פעלה לפי הקבוע בנספח א' בהסכם הפשרה, משכללה בדו"חות "הכנסות מהשקעות" ו"דמים" והשמיטה "דמי טיפול ששולמו". עוד הביא מר אליהו וציטט מהחלטתו של כבוד השופט א' שילה וצירף לתצהירו חישוב של הרווחים וההפסדים לגישתה של אליהו. ודוק - סתם מר אליהו ולא פירש - מדוע לא מחתה אליהו כשקיבלה את הדוחות המטעים והמוטעים לגישתה ואף לא הרחיב ופירט מר אליהו באשר לכוונת הצדדים עת כרתו את הסכם הפשרה (להבדיל מכוונתו שלו לסיים את כל המחלוקות הכספיות שבין הצדדים). 2. מטעם אבנר הוצגו הראיות הבאות: א. תצהיר שערך רו"ח איתן השחר, מנהלה המיוחד של אבנר מאז ינואר 2003, אשר שימש מאז חודש פברואר 2001 כחשב מלווה באבנר; ב. תצהיר שערך כרמי גילון, אשר כיהן כמנכ"ל אבנר מחודש נובמבר 1997 ועד לחודש דצמבר 1999; ג. תצהיר שערך צורי שמר מחפוד, אשר שימש כחשב אבנר משנת 1997 והוא מכהן גם כמנהל הכספים של אבנר משנת 2000; ד. תצהיר שערך בן רבינוביץ, אשר כיהן כיו"ר הדירקטוריון של אבנר בישיבה שנערכה ביום 11.3.1999, שבה הביא כרמי גילון את הסכם הפשרה לאישור הדירקטוריון; ה. תצהיר רו"ח מאיר שני, אשר כיהן בעבר בתפקידים ניהוליים שונים בענף הביטוח, שבו חיווה דעתו כי שימוש ברכיב ה"פרמיה" כשהוא "עירום" (ללא רכיבי השקעות ודמים) הוא בלתי נכון, אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת; ו. חוו"ד רו"ח פרופ' יורם עדן וד"ר אריה עובדיה - לפיה הכנסות מהשקעות עתודות הביטוח מהוות חלק אינטגראלי מהפעילות הביטוחית. לגישתם - מהות ההתחשבנות בהסכם הפשרה מחייבת הכללת מרכיב ההכנסות מהשקעות ומרכיב הדמים בחישוב הרווח שנמנע או שנחסך מאבנר והשמטת רכיבים אלו תביא לתוצאה בלתי סבירה ואף אבסורדית. ו. פרשנותו של הסכם הפשרה 1. הדין החל בעבר הלא רחוק נהגו בתי המשפט, בכל הנוגע לפרשנות חוזים, בהתאם להלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)), על פיה בבוא בית המשפט לברר את אומד דעת הצדדים לחוזה (סעיף 25 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים")) לא יסתפק הוא בלשון החוזה בלבד, אלא יבחן גם את נסיבות כריתתו. לאחרונה חזר בית המשפט העליון וקבע, כי כאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו של ההסכם (רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' נורקייט בע"מ (לא פורסם, , 28.1.08); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (לא פורסם, , 13.2.08)). נראה לי כי במקרה הנדון, משלא נחקרו העדים, נכונים הדברים ביתר שאת. פשרה הוגדרה בפסיקת בית המשפט העליון כ-"...הסכם ליישוב סכסוך בין שני הצדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשו מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם..." (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא(1) 577, 591-590 (1997) (להלן:- "עניין בן לולו")). תכונה מרכזית בהסכמי פשרה, החשובה לענייננו, היא סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות, פוגעת בוודאות המשפטיות ושוללת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 719 (1989); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 (2003)). ויובהר - הטעמים העומדים מאחורי עיקרון סופיות הפשרה תקפים בין אם יאושר ההסכם בפסק-דין בין אם לאו (עניין בן לולו, עמ' 593-591). כך או כך, אין בקבלת תביעתו של צד זה או אחר כדי לפגוע באלמנט הסופיות. על כן עלינו להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים ולפרש את שקבעו בהסכם הפשרה. כפי שנראה להלן, הצדדים התכוונו אמנם לכך שיבוא הקץ לכל המחלוקות הכספיות שנתגלעו ביניהם, אך בערכם את הסכם הפשרה לא תמיד השתמשו בלשון ברורה וחד משמעית. על כן - "...בבואנו לפרש חוזה או הוראה מהוראותיו עלינו להתחקות, ככל הניתן, אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שערכו את החוזה ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2), 265, 311 (1995) (להלן: עניין אפרופים)).... על אומד דעת זה ניתן ללמוד מלשון החוזה וכן מן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו (ראו שם; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, פסקאות 11-9 לפסק דינו של השופט ריבלין (טרם פורסם, , 11.5.2006) (להלן: עניין ארגון מגדלי הירקות). אם אין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות, דהיינו, "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים...בהתאם "לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג..." (ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (לא פורסם, , 4.2.09)) למעשה, כבר מעצם העובדה ששני הצדדים כאחד נצרכו להגיש תביעות לצורך אכיפת הסכם הפשרה (לוֹ ניתן, כזכור, תוקף של פסק דין) ניתן ללמוד על אי הבהירות בניסוחו של הסכם הפשרה, אשר פתח פֶתח להתדיינויות חדשות ומנע אכיפתו הישירה בכל דרך שהיא [וראו רע"א 5112/07 אלברט סיבוני נ' דידי יזרעאלי (לא פורסם, , 28.1.08)]. 2. ומן הכלל אל הפרט - נבחן תחילה את לשונו של הסכם הפשרה. אין חולק כי בסעיף 1 ב' בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי פסק דינו של כבוד השופט ד"ר א' וינוגרד יישאר בעינו, ככל שהוא נוגע לאכיפת הסכם השיתוף אך השלמת פסק הדין והפסיקתא יבוטלו, בכפוף לשינויים המפורטים בהסכם הפשרה. בסעיף 2 א' בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי הפרמיה ששילמה אליהו לאבנר בגין פוליסות שאליהו הוציאה לבדה בשנים 1995-1994 תוחזר לאליהו תוך 14 יום בניכוי סכומי התביעות ששילמה אבנר בגין אותן פוליסות והכול בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית בשיעור 4%. בנוסף לכך התחייבה אבנר בסעיף 4 א' בהסכם להעביר לאליהו בתוך 7 ימים סך נוסף של 25 מליון ₪. בסעיף 3 א' בהסכם התחייבה אליהו לשלם לאבנר את חלקה ברווחים לשנות החיתום 1994 ו - 1995 במידה ויהיו. אבנר התחייבה להחזיר לאליהו כספים, היה ויתברר כי באותן שנות חיתום היו הפסדים. בסעיף 3 ב' הסכימו הצדדים כי החישוב וקביעת הרווחים או ההפסדים לצורך קיום ס"ק א' לעיל ייעשה על בסיס דו"חות אבנר שייערכו בסוף שנות הכספים 2001 ו - 2002 בהתאמה לשנים 1994 ו - 1995, כאשר שיטת עריכת החישוב תהיה לפי הקבוע בנספח א' להסכם הפשרה. נספח א' להסכם נקב ברשימת הרכיבים שיפורטו וייבחנו במסגרת ההתחשבנות: פרמיות; פרמיה ביטוח משנה; תביעות ששולמו; בניכוי ביטוח משנה; עמלה ששולמה; הוצאות הנהלה וכלליות (לפי שיעור מהפרמיה, בספרי אבנר); דמי טיפול ששולמו; תביעות תלויות לסוף התקופה (לפי מאזן אבנר) ויתרת רווח/הפסד. והנה - כבר בבחינה ראשונית של לשון ההסכם נראה, כי חרף כוונת הצדדים לשים קץ לכל מחלוקת או אי בהירות, הרי שנותרו מספר לקונות. וכך - נוקב נספח א' ברכיב "הוצאות הנהלה וכלליות (לפי שיעור מהפרמיה, בספרי אבנר)" - אך אין בהסכם, כמו גם בנספח א' לו, כל התייחסות לשאלה - מהו השיעור הרלוונטי שאותו יש להביא בחשבון. יתרה מזאת. נספח א' נוקט במונח "פרמיות" ועל פרשנותו של מונח זה הרחיבו הצדדים מילותיהם. נבחן אפוא את הפרשנות המקובלת למונח זה. 3. האם "פרמיה" כוללת "דמים"? נחזור ונזכיר כי בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי קביעתו של כבוד השופט וינוגרד בדבר תקפותו של הסכם השיתוף ואכיפתו נשארה על כנה. ודוק - בהסכם השיתוף נקבע (בסעיף 2): ""דמי הביטוח" - פרמיות, לרבות פרמיות בגין תעודות כיסוי זמנית שיגבו חברות הביטוח, בגין עסקי ביטוח, למעט דמים לכיסוי הוצאות המינהל של חברת הביטוח, כנקוב בסעיף 1 (ג) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעורי דמי ביטוח), התשמ"ה - 1985, או כל סעיף שיחליף סעיף זה (להלן - "הדמים")...". בסעיף 6 (ד) בהסכם השיתוף נקבע שעל אליהו לשלם לאבנר דמי טפול בגין הטיפול שנעשה ע"י אבנר וכי שיעור דמי הטיפול הללו יקבע מעת לעת ע"י הועד הפועל של אבנר. בסעיף 10 בהסכם השיתוף נקבע כי - "(א) גביית דמי הביטוח לרבות הדמים, תיעשה על ידי חברת הביטוח בלבד. תשלום דמי הביטוח והדמים ייעשה ע"י המבוטח לחשבונות בנק מיוחדים, אשר ישמשו ל"עסקי הביטוח" בלבד...". על כן כבר מלשונו של הסכם השיתוף ניתן אולי ללמוד ש"פרמיה" כוללת גם דמים. איתן אבניאון מגדיר בספרו "לקסיקון ביטוח" (1984) בעמ' 302 את המונח "פרמיה / דמי ביטוח" כ - "הסכום שמשלם המבוטח למבטח בעבור הסכמתו לשלם פיצוי למבוטח במקרה שיקרה נזק לנשוא הביטוח מסיכון מבוטח. זוהי התמורה למבטח שהיא אלמנט יסודי בחוזה ... שיעור הפרמיה נקבע לכל סוגי הביטוח על-פי הסיכונים המיוחדים שלו והסתברות הנזקים. כלומר, על פי האפשרויות לנזק בעתיד בכל סוגי ביטוח, עלות צפויה של ניהול העסק, העמלות לסוכנים, והרווח על ההשקעה והסיכון שבניהול עסקי ביטוח; תהליך זה מכונה קביעת שיעור פרמיה ... המפקח על הביטוח מגדיר דמי ביטוח כפרמיה, דמי רישום, דמי פוליסה, דמי אשראי ותקבולים אחרים כיוצא באלה; ובמקום אחר הגדירם כפרמיה וכל הדמים המשתלמים לחברה וכן המיסים וההיטלים, הכל על פי המפורט במפרט. פרמיה הכוללת את כל המרכיבים האמורים מכונה שיעור פרמיה כולל ..." את המונח "דמים" מגדיר המחבר בספרו (בעמ' 116) כך: "סך כל הסכומים המתוספים לפוליסה לכיסוי הוצאות מנהל והוצאות אחרות של המבטח, כמו דמי רישום, דמי פוליסה, או המוטלים על המבוטח על-פי חוקי מסים והיטלים שונים. יש שכוללים את הדמים במסגרת פרמיה ברוטו ויש שאין כוללים אותם בה. הדמים מתייחסים להוצאות המבטח הישיר ואינם נלקחים בחשבון בחישוב הסכום המועבר למבטח המשנה..." י' אליאס בספרו "דיני ביטוח - מהדורה שנייה" (תשס"ט - 2009) מסביר מהי פרמיה (בעמ' 523) - "דמי הביטוח (הפרמיה) הם הסכומים המשתלמים למבטח תמורת התחייבותו לשלם למבוטח, בקרות מקרה הביטוח, את תגמולי הביטוח ... דמי הביטוח כוללים לעתים סכומים שונים המתווספים על הפרמיה הבסיסית, כגון "דמי רישום", "דמי פוליסה", "גורם פוליסה", וכיוצא באלה. סכומים אלו, המכונים בשם הכללי "דמים", מבטאים חלק מההוצאות האדמיניסטרטיביות של המבטח במסגרת הנפקת הפוליסה וניהולה. לא אחת עשויה להתעורר שאלה בדבר מהותם של הדמים האמורים, דהיינו, האם הם מהווים חלק אינטגרלי מדמי הביטוח או שמא יש להתייחס אליהם באופן נפרד ומובחן. התשובה לשאלה זו עשויה להשליך על היבטים שונים של עסקת הביטוח, כגון על גובה ההחזר של דמי הביטוח במקרה שבו הפוליסה בוטלה לפני תום תקופת הביטוח. כך, אם נאמר כי המושג "דמי הביטוח" מבטא את הפרמיה הבסיסית בלבד, ללא ה"דמים", ברי כי סכום ההחזר שהמבוטח זכאי לו יהא נמוך יותר. בפסיקה נקבע כי יש להתייחס אל הפרמיה הבסיסית ואל הדמים המתווספים אליה כאל מקשה אחת. לפי גישה זו, ההבחנה בין רכיביו השונים של התשלום "אינה מעניינו של הציבור הרחב, המתבקש או הנדרש לשלם סכום כולל אחד עבור פוליסת הביטוח שהוא רוכש, בין שהוא מורכב מפרמיה, דמים מסים והיטלים למיניהם, ובין אם האבחנה, או החלוקה, בין המרכיבים השונים של דמי הביטוח היא אחרת". דעה זו עולה בקנה אחד עם גישתו של מחוקק המשנה, לפחות ככל שהיא משתקפת בפוליסות התקניות לביטוח רכב ולביטוח דירות ותכולתן..." (ההדגשות שלי.א.ד.) סעיף 22 (א) בפוליסה התקנית לביטוח רכב מגדיר "דמי ביטוח" כ"סך כל התשלומים, למעט מס בולים, שרשאי מבטח לגבות במועד תחילת הביטוח בקשר לפוליסה זו". גם תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי חישוב הפרשות לתביעות עתידיות בביטוח כללי), תשמ"ה - 1984 מגדירות בתקנה 1 כך: "'דמי ביטוח' - פרמיה ודמים - 'דמים' - דמי רישום, דמי פוליסה והיטל" באותה דרך הלך מחוקק המשנה גם בסעיף 20ב' בפוליסה התקנית שבתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו-1986; בסעיף 22(א) בפוליסה התקנית שבתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 ובהגדרת הדיבר "דמי ביטוח" בתקנה 1 בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (פרטי דין וחשבון), תשנ"ח - 1998. ודוק: ההתייחסות למונח "דמים" כמונח "סל" מצאה ביטויה כבר בסוף שנת 1997, כאשר צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעורי דמי ביטוח), תשנ"ג - 1993 בוטל והוחלף בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעורי דמי ביטוח), התשנ"ח - 1997 ובתקנה 1(ג) חל שינוי מהותי וזהו נוסחה: "נוסף על האמור בסעיף זה רשאי מבטח לגבות ממבוטח סכום שלא יעלה על 10.95 אחוזים מדמי הביטוח שבתוספת לכיסוי הוצאות המינהל שלו, לרבות עמלות סוכנים..." לשם השלמת התמונה ולמעלה מן הצורך יצוין כי תקנות אלו בוטלו ביום 1.9.1998 והוחלפו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעורי דמי ביטוח) (מס' 2), התשנ"ח-1998, שבוטלו ביום 1.9.1999 והוחלפו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעורי דמי ביטוח), התשנ"ט - 1999 ואלו בוטלו ביום 1.9.2000 והוחלפו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעורי דמי ביטוח), התש"ס-2000 (התקפות גם כיום). ממכתבה של סגנית המפקחת על הביטוח מיום 29.7.1998 עולה כי ההוזלה של "סה"כ הפרמיה למבוטח (דמי ביטוח כאמור, לרבות קרן בטיחות, הוצאות מנהל, דמי טיפול, עמלת סוכנים ובולים) בשיעור של כ-8%" ייקבע ע"י כל חברת ביטוח בעקבות הפסקת הגבייה בגין הפסדי עבר בהתאם להסכם השיתוף. מהמקובץ עולה אפוא כי במועד חתימת הסכם הפשרה דיבר ענף ביטוח רכב החובה בישראל, רובו ככולו, בשפה אחת, וכשדן בפרמיה שמשלם המבוטח, ידעו הכול כי אין עוד עסקינן ב"פרמיה נטו" כי אם ב"פרמיה ברוטו", קרי לרבות דמים (הכוללים: דמי פוליסה, דמי טיפול, עמלות סוכנים וכו'). ב"כ אליהו לא שלל זאת בטיעוניו לפניי והודה בהגינותו כי גם מר אליהו היה מודע לכך, אך הוא כשלעצמו סבר, שההסכם דן אך ב"פרמיות נטו", שאם לא כן לא היה חותם על הסכם הפשרה (וראו בעמ' 60 בפרוטוקול משורה 28 עד עמ' 61 בשורה 4). על יושרו ועל הגינותו של מר אליהו לא חלקו הצדדים, ואולם יושם אל לב - אף מר אליהו בעצמו לא טען בתצהירו כי דובר או כי הוסכם במפורש ש"הפרמיות" בהן נקבו הצדדים בנספח א' להסכם הפשרה הן "פרמיות נטו", וזאת בניגוד לנהוג ולשגור בענף הביטוח. זאת ועוד. אין חולק על מקצועיותו של מר אליהו ועל בקיאותו הרבה במונחי ענף הביטוח ואין חולק כי היה מיוצג ע"י מיטב עוה"ד בהליכים שהתנהלו ובמו"מ ערב כריתת הסכם הפשרה. וכי מדוע לא סייג את המונח "פרמיות", כאשר חזקה עליו כי ידע שבשפה הביטוחית המדוברת הכוונה לפרמיה ברוטו, הכוללת רכיבים שונים ונוספים? אתמהה! רמז ובדל של הסבר להתנהגותו זו של מר אליהו ניתן אולי למצוא בפסק דינו של כבוד השופט נ' ישעיה בת"א 1242/03, 1243/03 (מחוזי - ת"א) מלכה אבניאל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 25.7.04), שם נדונו שתי בקשות להכיר בתביעות כתובענות ייצוגיות ועניינן - גביית יתר של מס בולים בגין פוליסות שהנפיקו המשיבות שם, כלל חברה לביטוח בע"מ ומגדל חברה לביטוח בע"מ. בפסק דינו דן כבוד השופט ישעיה בטענת המבקשים, כי יש לגבות מס בולים על פוליסות ביטוח בשיעור 1.5% מסכום הפרמיה בלבד, "ללא שיובאו בחשבון ה'דמים' האחרים המתווספים לסכום הפרמיה". המשיבות שם טענו כי מדובר בפרשנות מוטעית ואנכרוניסטית שנתנו המבקשים למונח "פרמיה" וטענתן נתקבלה. השופט ישעיה עמד על כך שמחוקק המשנה מתייחס (לפחות מאז שנת 1986) לכל התשלומים של המבוטח למבטח כ-"דמי בטוח" ו-"אין לו כוונה להמשיך לעשות שימוש באבחנה שהייתה מקובלת, כאמור, בקרב חברות הביטוח עצמן, ושאינה מעניינו של הצבור הרחב, המתבקש או הנדרש לשלם סכום כולל אחד עבור פוליסת הביטוח שהוא רוכש, בין שהוא מורכב מפרמיה, כולל אחד עבור פוליסת הביטוח שהוא רוכש, בין שהוא מורכב מפרמיה, דמים, מסים והיטלים למיניהם, ובין אם האבחנה, או החלוקה בין המרכיבים השונים של דמי הביטוח היא אחרת...". מעבר למשמעות פסק דין זה לענייננו (עליו הסתמך גם אליאס בספרו הנ"ל), מעניין לציין, כי השופט ישעיה מתייחס בפסק דינו לכך שרק שתי חברות ביטוח, הדר חברה לביטוח בע"מ ואליהו, גובות מס בולים על הפרמיה בלבד ועל כן היפנה השופט ישעיה את תשומת לבו של המפקח על הביטוח לחוסר האחידות הזו. מר אליהו לא נחקר לפניי. אין לי אלא להעלות סברתי כי מר אליהו המשיך לדבוק בפרשנות שהייתה נהוגה בעבר הרחוק, דיבר, חשב ונהג בשפת עָבר ועל כן סבר אולי לפי תומו כי הוא מתחייב בחתימתו בשם אליהו להעביר לאבנר את החלק שגבתה אליהו כפרמיות נטו, ולא היא. למותר לציין, כי גם אם טעה מר אליהו (וממילא לא נטען ולא הוכח כי הוטעה ע"י אבנר) הרי שטעות שאינה אלא בכדאיות העסקה איננה בגדר טעות (וראו סעיף 14 (ד) בחוק החוזים). פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה - 2005) מגדירה בעמ' 298 מהי "כדאיות עסקה" כך: "כדאיות עסקה היא תשואה, טובת הנאה, תועלת, ערך או שווי, שאדם מתעתד להפיק מעסקה. טעות בכדאיות העסקה היא טעות המתייחסת לערך העסקה, לשוויה המסחרי או הכלכלי היחסי ..." מסקנתי זו מבוססת לא רק על המשטר החקיקתי שהיה נוהג בעת כריתת הסכם הפשרה, לא רק על תצהירו הבודד של מר אליהו (על שנאמר בו כמו גם על מה שלא נאמר בו) אלא גם על התצהירים וחוות הדעת שהציגה אבנר. אגע מתוכם בעיקרי הדברים - כך מר גילון הצהיר בסעיף 46 בתצהירו, כי למיטב ידיעתו והבנתו רכיב הדמים מהווה חלק בלתי נפרד מפרמיית הביטוח הנגבית מהמבוטח; כך בתצהירו של מר שמר מחפוד, נטען כי העביר בשנים 2002-200 דוחות ביניים וחישובים תקופתיים מעת לעת, כאשר כולם נעשו לפי גישתה ופרשנותה של אליהו. עוד טען מר צורי שחשב אבנר ישב עמו מעת לעת, קיבל הסברים ומעולם לא טען כנגד הכללת רכיב הדמים. זאת ועוד, רק ביום 5.5.2003 התכחשה אליהו לתחשיבי אבנר ולדוחות שהגישה לה עד לאותו מועד וגם במכתב זה לא טענה דבר לגבי רכיב הדמים. על טרוניה זו חזר גם רו"ח איתן השחר בסעיפים 58-55 ו - 73 בתצהירו. למותר לציין כי חשב אליהו לא הגיש כל תצהיר וגם למר אליהו לא היה כל הסבר מספק מדובר לא הגיבה לכל דוחות הביניים, כמו גם לחישוב הסופי לשנת 1994 ששלחה אבנר ביום 20.6.02 . הפרשנות הנהוגה בענף הביטוח נדונה גם בתצהירו של מר שני והיא עולה בקנה אחד עם סקירת הספרות וחקיקת המשנה שהובאה לעיל. לסיכום נקודה זו אני קובעת כי המונח "פרמיות" שבו נקבו הצדדים בנספח א' להסכם הפשרה, כולל רכיב "דמים", בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח והכוונה לסכום הכולל שגבתה אליהו ממבוטחיה בשנים 1995-1994. 4. רכיב הכנסות והשקעות לאחר שעיינתי בכל החומר שהביאו לפניי הצדדים ובחומר האחר, נחה דעתי כי אין לכלול במונח "פרמיה" את רכיב ההכנסות מהשקעות. מסקנתי זו מבוססת על האדנים הבאים: ראשית - קביעת גובה הפרמיה יכולה אמנם להביא בחשבון את רכיב ההכנסות מהשקעות (וראו הגדרת המונח "פרמיה" בלקסיקון הביטוח) אך רכיב ההכנסות מהשקעות כשלעצמו אינו מהווה חלק מהפרמיה, כמשמעה בענף הביטוח. וכך מוגדר הדיבר "הכנסה מהשקעות" בלקסיקון הביטוח (שם, 131): "הכנסה מהשקעות (Investment Income) - כספים שהם רווח מהשקעות נכסים, עתודות ביטוח, הון וכדומה, שהורווחו במשך תקופה מסוימת. הכנסה מהשקעות אפשר שתכלול גם רווחי הון. בדוחות הכספים של מבטח זוקפים הכנסה מהשקעות על העתודות המתאימות, על-פי הוראות המפקח, לדוח עסקי ביטוח חיים ולדוח עסקי ביטוח כלליים ואת היתרה - לדוח רווח והפסד..." למותר לציין, כי אין בהגדרה כל רמז לכך שיש לראות הכנסות אלו חלק מהפרמיות, שהרי נכסים, הון וכדומה אינם בבחינת פרמיות כלל ועיקר. זאת ועוד. גם בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (פרטי דין וחשבון), תשנ"ח - 1998 וגם בדוחות אבנר קיימת הפרדה ברורה בין הכנסות מפרמיות לבין הכנסות מהשקעות ולא בכדי. שנית - בהסכם הפשרה ובנספח א' לו לא בא זכרו של רכיב הכנסות מהשקעות ולו ברמז, הגם כפי שכבר ראינו, מדובר ברכיב נפרד. עדיה של אבנר ניסו להסביר מחדל זה בכך שהסכם הפשרה הוכן ונחתם בחופזה תוך יום אחד בלבד, ערב הדיון בערעור בבית המשפט העליון (סעיף 70 בתצהירו של איתן השחר; סעיף 43 בתצהירו של כרמי גילון וסעיף 29 בתצהירו של צור שמיר מחפוד), על כן אמור היה נספח א' לפרט רק את המסגרת לחישוב הרווחים (סעיף 69 בתצהיר איתן השחר). טענה זו אין ביכולתי לקבל. על אף החופזה שבה נוסח אולי הסכם הפשרה, יש לזכור כי הצדדים היו מיוצגים ע"י עורכי הדין מהשורה הראשונה וההסכם נבחן ע"י מומחיהן ובכיריהן של אבנר ושל אליהו בטרם נחתם ע"י העומדים בראשן. בעניין זה אתלה באילנו של הרשם (כתוארו אז) אילן ש' שילה שקבע בהחלטתו כדלקמן: - "...בעלות הדין שערכו את הסכם הפשרה הן חברות מהגדולות במשק הביטוח. בהסכם הפשרה ייצגו אותן עורכי דין מהמעלה הראשונה, ואלה נועצו בבכירי המומחים לחשבונאות והסכימו על הדרך שבה יש לקבוע את חלקיהן של בעלות הדין ברווחים או בהפסדים בשנים הרלוונטיות וכדבריהם: 'שיטת עריכת החישוב תהיה לפי הקבוע בנספח א המצורף להסכם הפשרה זה כחלק בלתי נפרד ממנו' (ס' 3 [ב] להסכם). תכליתו של הסכם הפשרה, כאמור בו, הייתה "להביא לידי סיום את כל ההתדיינויות ביניהם", ו'חיסול מלא ומוחלט של כל התביעות ההדדיות שבין הצדדים'..." שלישית - וזה העיקר - בנספח א' קבעו הצדדים מנגנון של שיערוך ההתחשבנות. הצדדים קבעו מפורשות כי "כל הסכומים ממודדים לשקל של חודש דצמבר בסוף התקופה". בסעיף 3 ב' נקבע כי - "החשבון עבור שנת 1994 יערך נכון ליום 31.12.2001. החשבון עבור שנת 1995 יערך נכון ליום 31.12.2002". בין שאר הרכיבים המנויים בנספח א' מצאנו גם "תביעות תלויות לסוף התקופה ..." ומכאן שהדיבר "תקופה" מתייחס לשנת 1994 ולשנת 1995. נמצאנו למדים שאת נספח א' יש לערוך לפי מדד חודש דצמבר 1994 לגבי שנת החיתום 1994 ולפי מדד חודש דצמבר 1995 לגבי שנת החיתום 1995. את הסכומים יש לשערך מחודש דצמבר 1995/1994 ויש לשלמם תוך 15 יום מיום עריכת החשבון ובכל מקרה לא יאוחר מ-105 יום לאחר תום 2001 ו-2002 בהתאמה, כעולה מהוראותיו של סעיף 3 ב בהסכם. במקרה דנן קבעו הצדדים מנגנון שערוך ברור ויש לתת להסכמתם זו משקל מכריע ולא להתחקות אחר נסיבות חיצוניות. לכן גם אין נפקות לתצהירו של בן רבינוביץ, לפיו היה ברור בישיבת הדירקטוריון כי יובאו רווחי ההשקעה בחשבון. מה עוד שדברים אלו לא זכו לכל ביטוי שהוא בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון (נספח ז' לבקשת הרשות להתגונן שהגישה אבנר). פרשנות זו מתבקשת מלשונם המפורשת של ההסכם ושל נספח א' ויש בה גם כדי להגשים את התכלית האובייקטיבית של הסכם הפשרה, שהרי בחוזה מסחרי תהא התכלית האובייקטיבית אותה תכלית מסחרית המגשימה את ההיגיון הכלכלי - מסחרי המונח ביסוד החוזה (רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 148 (1998); ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' שלמה קלדרון, פ"ד ל(2) 191 (1976)). סבורתני, כי שערוך הסכומים בד בבד עם מתן תוקף להסכמתם המפורשת של הצדדים מגשימים את ההיגיון הכלכלי-מסחרי המונח ביסוד הסכם הפשרה. ודוק: גם מר שני בתצהירו מתייחס להבנתו כי "...הצדדים ביקשו להתחשבן ביניהם באופן מושכל ולהימנע מלאפשר לאליהו להרוויח מעין "כפל רווח" על חשבון אבנר. לכן, תוצאה שלוקחת בחשבון בעת ההתחשבנות את סכום התביעות שכלל כבר בחובו כדבר מובן מאליו את גידול סכום התביעה בהתחשב במועד הגשתה ותשלומה (סכום התביעה כולל בחיובו לעניין זה גם, לפחות, ריבית והצמדה); כאשר הפרמיה מאידך לא תכלול מרכיב של רווחי השקעה או ריבית והצמדה (הדגשה שלי. א.ד.); יוצרת "הפסד" מדומה ("על הנייר") אצל אבנר וכפל רווח אבסורדי בעיניי אצל אליהו..." (סעיף 5 בתצהיר). כך גם רו"ח השחר בתצהירו (בסעיפים 89-72). למותר לציין, כי שערוך סכומי הפרמיה מחודש דצמבר 1994 או 1995 מאיין אותו הפסד מדומה או כפל רווח אבסורדי, אותם בקשו הצדדים למנוע כשניסחו את נספח א', בידעם היטב כי מדובר בענף המתנהל בדרך של "Long Tail", כאשר ההכנסות מתקבלות בשנה מסוימת אך ההוצאות (התשלומים למבוטח או לנפגע) משתלמות גם בשנים שלאחר מכן ובערך ריאלי. רביעית - אין די בעצם העובדה שאבנר התייחסה לרכיב זה במכתבה אל גב' אופירה אליאב (סגנית בכירה לממונה על שוק ההון, ביטוח וסיכון) בציינה שהבסיס לחישוב הרווח או ההפסד ביחס לשנות החיתום 1995-1994 הוא דו"חות אבנר דווקא וכי ההסתמכות על דו"חות אבנר נראית לה נכונה יותר. העובדה שאבנר ציינה במכתבה ש"יש לזכור שהרווח ההשקעתי של "אבנר" הוא בדרך כלל טוב יותר מזה של חברה בודדת ויש בכך כדי לשפר את הרווחיות" אין בה כדי להתגבר על לשונם המפורשת של ההסכם ונספח א'. גם משלוח העתק המכתב לאליהו, כמו גם התייחסות לרכיב ההכנסות מהשקעות בדוחות שהעבירה אבנר לאליהו לאחר חתימת הסכם הפשרה אין בהם די כדי להוסיף הסכמות שאין להן כל זכר בהסכם כזה שנועד מעצם טיבו וכמוצהר בו להביא "לחיסול מלא ומוחלט של כל התביעות ההדדיות שבין הצדים בהקשר לפרישת אליהו מאבנר בשנת 1994..." ויוזכר - "...בבואו של בית המשפט לפרש הסכם, שומה עליו להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו. כאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, ברי כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. ואולם, מקום בו לשון ההסכם אינה ברורה דיה, כי אז אין מנוס מפנייה לנסיבות החיצוניות להסכם על מנת שאלה תלמדנה על אומד דעתם של הצדדים לו ותסייענה בפרשנותו של ההסכם..." (ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (לא פורסם, , 1.2.09). חמישית - פרשנות זו עולה בקנה אחד עם עמדתה של אבנר, אשר הוגשה לשופט ד"ר א' וינוגרד (נספח ד' לבר"ל) בו טענה כי יש לחשב מחצית מדמי הבטוח שגבתה אליהו בניכוי מחצית מסכום התביעות ששילמה אליהו לנפגעים ו"הסכומים דלעיל יכללו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ..." (סעיפים 3 ו - 9 (ג)). למותר לציין, כי אין בעמדת אבנר כל רמז לרכיב הכנסות מהשקעות, כי אם למנגנון השערוך האמור. גם בסיכומיה בע"פ הבהירה אבנר (מפי עו"ד הלוי) שגם לגישתה היה ויתור על תשלום ריבית עד למועד התשלום ותו לא (עמ' 57 בפרוטוקול שורות 22-12). פרשנות זו מונעת גם תוצאה אבסורדית, אליה ניקלע, לו נלך לגישתה של אליהו. 5. התייחסות לדמי הטיפול לטענת אליהו, מנסה אבנר להתחמק מתשלום "דמי טיפול ששולמו". בסעיף 5 ד' בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי "החל מיום 1.9.93 דמי הטיפול שעל כל צד לשלם למשנהו בשל טיפול בתביעות הינו בשיעור 2.1%". בנספח א' להסכם הפשרה מופיע רכיב "דמי טיפול ששולמו", אך לטענת אליהו התייחסה אבנר בדוחותיה ל"תביעות ששולמו" בלבד ולא התייחסה כלל ל"דמי הטיפול". אבנר מסכימה לכך שלא התייחסה בדוחות שהוציאה בנפרד לרכיב "דמי טיפול ששולמו" אך טענה, כי הביאה אותם בחשבון במסגרת רכיב "תשלומי תביעות" (סעיפים 127-123 בתצהירו של רו"ח השחר; סעיפים 23 ו - 68-63 בתצהירו של מר שמר מחפוד). משויתרה אליהו על חקירתם של העדים ומשחדלה ולא הביאה כל תצהיר או חוות דעת מטעם החשב שלה, לא נסתרה טענתה זו של אבנר ואין לשעות לטענתה של אליהו. למותר לציין כי אליהו אף לא טענה כי שלחה שאלון לאליהו או ביקשה פירוט של דרך החישוב ולא נענתה. לפיכך תידחה טענתה זו של אליהו. 6. סיכום אשר על כן, הגעתי לכלל המסקנות הבאות: א. יש לכלול במסגרת רכיב ה"פרמיות" שבנספח א' להסכם הפשרה גם "דמים". ב. אין לכלול בהתחשבנות עפ"י נספח א' את רכיב "הכנסות מהשקעות" שלא בא זכרו בהסכם הפשרה ובנספח א'. ג. יש לשערך את כל הסכומים המפורטים בנספח א' ל"שקל של חודש דצמבר" בסוף כל תקופת חיתום, ולרבות את סכומי הפרמיות. ממועד התשלום עפ"י הסכם הפשרה יש להוסיף גם ריבית כחוק. ד. אין לנכות שוב "דמי טיפול ששולמו" מתחשיבי אבנר, משאלו הובאו בחשבון במסגרת רכיב "תביעות ששולמו". אבנר תדאג להגיש פסיקתא מוסכמת לחתימתי תוך 30 יום מהיום. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות. עם חתימת פסק הדין אין לי אלא לחזור ולהביע תקוותי כי בכך יקיץ הקץ להתדיינויות בין הצדדים ויתקיים בהם סוף-סוף הפסוק "יהי שלום בחילך; שלוה, בארמונותיך" (תהילים קכ"ב, ז'). פרמיה