תביעת בנק נגד מורשה חתימה בחשבון

ב-16.3.1994 נפתח, בסניף בני ברק של הבנק התובע (להלן: "הבנק") חשבון משותף על שם הנתבע ואמו המנוחה, הגב' ציפורה גורט. החשבון התנהל במסגרת "חוזה דביטורי כללי" שעליו חתמו הנתבע ואמו כבעלי החשבון. על פי תנאי פתיחת החשבון הם היו רשאים לפעול בו ביחד ולחוד. לימים ביקש הנתבע להוציאו מהחשבון כך שאמו תיוותר הבעלים היחיד בחשבון והוא יפעל בו כמורשה חתימה מטעמה. אף שלטענת הבנק, הפעולות הפרוצדורליות להוצאת הנתבע מהחשבון לא הושלמו, הבנק התייחס אל החשבון במשך מספר שנים כחשבון שבעליו היחיד הוא הגב' צפורה גורט ז"ל, והנתבע פועל בו כמיופה כוח שלה. זמן קצר לפני שהוגשה תביעה זו, החזיר הבנק את "הסדר הישן" על כנו, מבלי שהתבקש על כך על ידי הנתבע, ועתה תובע הוא מהנתבע את החוב שנצבר בחשבון בטענה שהנתבע מעולם לא חדל להיות בעלים בחשבון. למועד הגשת התביעה יתרת החובה בחשבון עמדה על סכום של 58,755.52 ₪. מנהל הסניף בזמנים הרלבנטיים היה מר יצחק רוטשילד שהעיד לתובע. בתצהיר עדות ראשית מצא העד לנכון לציין רק כי זכור לו שהנתבע פנה בבקשה להוציאו מהחשבון וכי נאמר לו שהדבר מצריך חתימה על מסמכים מיוחדים - "מסמכים שמעולם לא הוחזרו לתובע ואין לדעת אם הם אי פעם נחתמו על ידי הנתבעים". מכיוון שכך קובע המצהיר כי "הוצאת הנתבע מס' 1 מן החשבון לא השתכללה והוא נשאר כבעל החשבון לכל דבר וענין". ואולם, בחקירה נגדית נאלץ המצהיר מטעם הבנק להרחיב את היריעה. התברר שהנתבע נדרש על ידי מנהל הסניף לאפס את יתרת החובה בחשבון כתנאי ליציאתו מהחשבון, והתנאי הזה אכן קויים. כפי שעולה מדף החשבון הראשון לשנת 1999, מה-17.1.99 ועד ל-15.4.99 היה החשבון מאופס למעשה - להוציא חיוב אחד בדמי ניהול בסך של 98 אגורות. במקביל, שמו של הנתבע כאחד מבעלי החשבון, "נעלם" מדפי החשבון, לשנים 1999, 2000 ו-2001 עד שלפתע הוחזר שמו של הנתבע לדף החשבון שהופק ב-יולי 2002 - כשבועיים ימים לפני שהוגשה התביעה כאן. עוד התברר מפי מנהל הסניף כי מי "שהלך והוציא את מאיר גורט ממחשבי הבנק והשאיר שם רק את ציפורה גורט" היה הוא עצמו, ואילו "החזרתו" של הנתבע לדפי החשבון התבצעה לאחר מרץ 2002 שאז פרש מתפקידו כמנהל הסניף. לו עצמו לא הייתה יד בביצוע השינוי הזה בספרי הבנק - הוא אפילו לא הנחה בעניין זה את מחליפו בתפקיד, (פרוטוקול מ-21.4.2004 עמ' 6). ואכן דרישת החוב הראשונה אשר מופנית "לגורט ציפורה ומאיר" נושאת את התאריך 30.4.2002 (הדרישה כלולה באחד הנספחים לכתב התביעה). במשך 3 שנים אפוא שמו של הנתבע אינו מופיע בדפי החשבון כמי שהוא אחד מבעליו. יתר על כן, הבנק מפגין בהתנהלותו ביחס לחשבון, כי לשינוי בבעלות על החשבון, יש נפקות מלאה בכל הנוגע לזהות האחראי לפעולות שבוצעו בו. כך, ב-23.8.99 מתרה הבנק בבעלת החשבון - גורט ציפורה פייגה - ובמיופה הכוח בחשבון - מר גורט מאיר - שבחשבון זה כבר סורבו 5 שיקים בשל העדר כיסוי מספיק. (ההתראה הזו, לפי חוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א-1981, סומנה נ/6). שנה לאחר מכן, מוצאות מטעם הבנק בשני מועדים שונים (3.10.2000 ו-18.12.2000) דרישות לתשלום החוב שנצבר בחשבון - בשתיהן (נ/5 ו-נ/6) הדרישה היא מציפורה גורט. סניף בני ברק של הבנק מכותב לקבלת העתק, אך לא - הנתבע. כזכור, העד מטעם הבנק תולה את הקביעה שבתצהירו כי הנתבע היה ונשאר בעל החשבון בכך שהמסמכים הדרושים להוצאתו, לא הוחזרו לבנק. תחילה הסביר בחקירה נגדית ש"הלקוח צריך להסכים לקחת עליו את החבות", וכפי שהתבטא מאוחר יותר: "לא מפילים חוב על מישהו אחר". אבל משנשאל: "אם החשבון היה מאופס, למה היה צריך הסכמה של בעל החשבון השני ולא לצאת כך מהחשבון: השיב: "קודם כל צריך הסכמה, ואת דעתו של הצד השני הבנק צריך לדעת. אם החשבון היה מאופס לא היה קושי לשחררו וכיצד מסביר העד את העובדה הזו ששמו של הנתבע בכל זאת הוצא מהחשבון טרם שהחזיר את המסמכים המיוחדים שהיה עליו לדאוג לחתימתם: "מאיר גורט היה חבר טוב שלי ואני סמכתי עליו כמעט בעיניים עצומות בכל העניינים הבנקאיים. גם פתיחת החשבון היתה ללא נוכחות אימו, אלא בכך שנתתי לו את המסמכים לחתימת אמו הביתה. אני, כדי לא לשכוח, הלכתי ונקטתי בפעולות כאילו שהוא החזיר לי את המסמכים, אך הוא זה שלא עמד באמון שנתתי בו ולא החזיר לי את המסמכים". האמירה הזו בעניין אי העמידה של הנתבע באמון שניתן בו משום שהוא לא החזיר את המסמכים החתומים לבנק, מלמדת "דבר או שניים". כשהחשבון המשותף אינו עומד עוד ביתרת חובה, והשותף אשר מבקש לפרוש מהחשבון, אמור לפעול בו כמיופה כוח, המסמך שבאמת דרוש הוא הרשאה מבעל החשבון הנותר למי שאמור להיות מיופה כוחו - לפעול בחשבון. ואולם, לחסרונה של הרשאה חתומה על ידי הגב' גורט ז"ל, אין בנסיבות המקרה הזה, כל קשר למצב החשבון. לבטח אי אפשר לתלות את מצב החשבון "במעילה" באמון מצד הנתבע, כשהאמון שניתן בו מתייחס להבטחתו להחזיר לבנק את המסמכים הדרושים "לשכלול" השינוי שחל בתנאי החשבון - כשהם חתומים. הרי הבנק אינו מתמודד כאן עם טענה של בעל חשבון, כי בחשבונו בוצעו פעולות בחריגה מהרשאה או בהעדר הרשאה. להיפך. מעדותו של מנהל הסניף עולה בברור שהבנק ביצע את השינוי בספריו על יסוד האמונה שהמסמכים הדרושים יחתמו וימסרו לידיו, וכי אפשר צבירה של חוב בחשבון, כשהוא כבר רואה בציפורה גורט בעלים יחיד בחשבון, ובנתבע מיופה שלה לצורך ניהולו בלבד. הווה אומר: הבנק, כשלא עמד בפרץ ואפשר צבירה של יתרת חובה בחשבון, כבר סמך לפי גרסתו הוא, רק על אחריותה של ציפורה גורט לחשבון ועל יכולת ההחזר שלה. רק כשהתחוור לבנק שהחוב הגיע לסכום ל-60,000 ₪ בקרוב, "נזכר" שם מי שנזכר, במסמכים החסרים, ו"החזיר" את שם הנתבע לדפי החשבון, משל לא היו דברים מעולם. זאת ועוד. הנתבע עומד על דעתו, שהוא קיבל את המסמכים החסרים החתים את אמו, והחזיר אותם לבנק. אלמלא כן, שמו לא היה מוצא מהחשבון. וכך אמר: "אני החזרתי אותם. זה שקר וכזב". ומדוע לא ציין זאת בתצהירו ? "לא האמנתי שיטענו שלא החזרתי. הבנק העלים אותם אני החתמתי את אמי והחזרתי את הטפסים.... הוא לא היה מזיז פיפס על המחשב אם לא הייתי מחזיר אותם". ומשנשאל : "איזה ראיות יש לך שהבנק העלים טפסים" השיב: "שהם לא פה. הראיות שהחזרתי את הטפסים הם בזה שהחליפו את השם בחשבון. מדברים על סוף שנת 98. אני התחלתי את האיפוס חצי שנה קודם, ורק אחרי חצי שנה זה אופס". העד מטעם הבנק אישר בחקירה נגדית כי "יתכן מאוד" שבאסופת המסמכים לחתימה שמסר לנתבע, היה כלול גם טופס הרשאה עם דוגמת חתימה של מיופה הכוח בדומה לטופס נ/7, אך הוסיף : "ואני טוען שמסמכים אלה למיטב זכרוני, לא הוחזרו לבנק", ואף אישר שבעצם לא חיפש אחר הטופס שלכאורה חסר. העד נשאל: "אתה חיפשת את הטופס הזה? על כך השיב ב-"לא". אלא שלפי הגרסה הזו יוצא, שבמשך 3 שנים הנתבע אינו מופיע בספרי הבנק כבעלים בחשבון, אבל פקידי הבנק מאפשרים לו לפעול בחשבון כאילו היה מיופה כח בחשבון שבעליו היא הגב' צפורה גורט, מבלי שתהיה לכך כל אסמכתא. הסבירות שכך אכן התנהלו הדברים, וכי זו הייתה המציאות כהוויתה, נמוכה למדי לדעתי. כך או אחרת, צודק ב"כ הנתבע כשהוא טוען, שהמקרה הזה יוצא דופן בחריגותו. בעוד שברגיל בנקים תולים את יהבם בספרי הבנק, ומזהירים את לקוחותיהם כי ספריו ישמשו לפחות ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם, הרי כאן - מוצא עצמו הבנק מתכחש לספריו הוא. הבנק ניסה אומנם להוכיח באמצעות החקירה הנגדית של הנתבע, כי הוא עשה שימוש בחשבון גם לצרכיו ולא רק לצרכי אמו, וכי הדבר נבע מהקשיים הכלכליים אליהם נקלע. אבל אפילו שימש החשבון גם את הנתבע - מה שבעצם לא הוכח כדבעי - עדיין אין זה משנה מהעובדה שבמשך 3 שנים, ועד ממש בסמוך להגשת התביעה כאן, הבנק, כפי שמעידים ספריו, ראה בצפורה גורט ז"ל את האחראי לפעולות שבוצעו בחשבון, וכי התביעה כאן נסמכת כולה אך על הטענה שהנתבע לא חדל להיות בעלים בחשבון, בשל טפסים שלכאורה לא הוחזרו לבנק כשהם חתומים. טענה זו לא רק שלא הוכחה, אלא שניתן לומר כי הוכח ברמה סבירה היפוכו של דבר. תרופתו של הבנק במקרה כזה אינה בהחזרת שם הנתבע לדפי החשבון, כפי שהדבר נעשה. לאור כל האמור, התביעה נדחית. הנני מחייבת את הבנק לשלם לנתבע הוצאות משפט (אגרה) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצרוף מע"מ. החל מ-21 יום ממועד פסק דין זה, ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק, עד התשלום בפועל. ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים. נורית רביב, שופטת.מורשה חתימהמסמכיםבנק