האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע ?

האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע ? אמירה על אדם, שהוא נותן שיקים שחוזרים, היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזותו, או לפגוע בעסקו ובמשלח ידו. כמו כן, פניה בכתב לאדם זולת הנפגע (ובמקרה שלנו - לתמ"ס) היא פרסום לצורך חוק איסור לשון הרע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלונה למשרד התמ"ס: .1התובע רכש אצל הנתבעת מטחנת קפה, ולא זכה לשירות כפי שציפה. לכן פנה בתלונה בענין זה למשרד התמ"ס, וזה העבירה הלאה לתגובת הנתבעת. הנתבעת השיבה למשרד התמ"ס במכתב ת/.2 בתשובתה זו, טענה הנתבעת שאין היא היבואנית ולכן אינה חייבת במתן השירות. עוד הוסיפה "ללא קשר לענין זה" - כך במקור! - כי בעיסקה אחרת בעבר שילם לה התובע בשיקים שלא כובדו. לכן, טענה הנתבעת, כי יש "מידה לא מבוטלת של חוצפה" בפנייתו של התובע בענין הנוכחי, של השירות למטחנת הקפה. משרד התמ"ס חזר אל התובע, והודיע לו, כי הנתבעת טוענת שקיבלה ממנו המחאות שלא כובדו - כך במכתב ת/.3 .2מכאן תביעתו של התובע נגד הנתבעת, בגין פרסום לשון הרע - עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-.1965 .3אין חולקין בפני, שהאמור במכתב ת/ 3מהווה פרסום לשון הרע. אמירה על אדם, שהוא נותן שיקים שחוזרים, היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזותו, או לפגוע בעסקו ובמשלח ידו. כמו כן, פניה בכתב לאדם זולת הנפגע (ובמקרה שלנו - לתמ"ס) היא פרסום לצורך חוק איסור לשון הרע. .4בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי אמת דיברה. לטענתה, השיקים ת/4, ת/ 5שחוללו, הם שיקים של חב' אחים סוסתיאל בע"מ (להלן: "החברה"), וכי חברה זו היתה בבעלותו של התובע. יש לציין, כי גם במכתב לתמ"ס, ת/2, הקפידה הנתבעת להזכיר את התובע ואת החברה במעורבב, והלשון היתה, שהתובע רכש ושילם "באמצעות חברה קודמת שנשאה את שמו". .5במהלך שמיעת הראיות העיד התובע, כי עזב את החברה ולא היה מעורב בעסקיה מ- .15.12.94הוא אף הציג אישור של רואה החשבון של החברה, שביום 26.12.94חדל להיות מנהל (דירקטור) בחברה, וכי מיום 1.2.95חדל גם מלהיות בעל מניות בחברה. התובע הכחיש מפורשות את הטענה, כי הוא זה שעשה את העסקאות נשוא השיקים עם הנתבעת או מי ממנהליה. וזאת לראות: גם אליבא דנתבעת, השיקים ת/4, ת/ 5ניתנו רק בסוף מרץ וסוף אפריל 95', וחוללו רק באוגוסט וספטמבר 95', בהתאמה. מר רייזברג, אחד משני מנהלי הנתבעת, העיד כי לא היה מעורב בעיסקאות ובקבלת השיקים; אך כשהשיקים חזרו, ידע מר רייזברג, שהתובע לא היה קשור יותר עם החברה. מר חכמוב, המנהל השני של הנתבעת, העיד שהוא זה שעשה את העיסקאות נשוא השיקים, ושעשה אותן עם התובע, אך לא זכר אם התובע הוא זה שנתן לו את השיקים. מר חכמוב הוסיף והעיד, כי אחרי שהשיקים חזרו, דיבר עם התובע, וזה אמר לו שמזמן איננו בחברה - אך הוא (מר חכמוב) לא האמין לו. .6מעדיף אני את עדותו של התובע, ואת הראיות המהימנות שהציג לי, ואני קובע שהוא לא היה בחברה בעת העיסקאות נשוא השיקים, כי הוא לא נתן את השיקים, ולבטח לא היה בחברה בעת שחוללו השיקים. אינני מאמין למר חכמוב, כאילו עשה העיסקאות עם התובע. עדותו לא היתה אמינה עלי באופן כללי. .7לאור קביעותי האמורות, הרי שהאמור במכתב ת/ 2איננו אמת, והגנת "אמת דיברתי" אינה עומדת לנתבעת. .8את עיקר טיעונה בפני, ואת עיקר ראיותיה, כיוונה הנתבעת להגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(1), (3), ו-(10) לחוק. הנתבעת טענה, כי שלחה את המכתב ת/ 2בתום לב, בהאמינה שתוכנו אמת (שהתובע כן קשור בשיקים המחוללים); כתשובה לגיטימית להגנה על ענין כשר שלה (הגנה על שמה שלה בפני התמ"ס); ורק כדי לגנות או להכחיש לשון רע שפורסמה עליה (פנייתו של התובע לתמ"ס בתלונה לענין השירות שלה). .9אקדים ואומר, כי אינני רואה צורך לבחון את כל היסודות והחלופות של ההגנות שבסעיפים הנזכרים - כיוון שהנתבעת נעדרת את המרכיב הראשוני והבסיסי המשותף לכולן, תום הלב. .10הנתבעת הוציאה לשון הרע על התובע, וכתבה לתמ"ס מכתב משמיץ ולא נכון אודות התובע, כאשר ידעה שאין בו אמת. עובר למשלוח המכתב, דיבר מנהל הנתבעת, חכמוב, עם התובע, וזה אמר לו שאיננו בחברה זמן רב, עוד לפני שחזרו השיקים. הנתבעת היתה ערה לכך, ולמרות זאת כתבה לתמ"ס שהתובע נתן שיקים שחזרו. חכמוב העיד אמנם, שלא האמין לתובע - אך כפי שציינתי, אינני מאמין לחכמוב. המנהל האחר, רייזברג, העיד כי שותפו חכמוב אמר לו, שהתובע איננו קשור יותר בחברה, וכי לא היה קשור בה בעת שחזרו השיקים. בהמשך, חזר בו רייזברג מדברים אלו - אך אינני מאמין לחזרה מגירסה זו. אם כך ידע רייזברג מפי שותפו חכמוב - מדוע כתב למשרד התמ"ס, שהתובע החזיר את השיקים?! מכל מקום, הנתבעת לא עשתה את הבירור המינימלי, למשל ברשם החברות, כדי לדעת אם אמנם עזב התובע את החברה אם לאו. .11מנהלי הנתבעת טענו בפני, כאילו השיקים נושאים שתי חתימות ואחת מהן של התובע, וכי לכן טעו לחשוב שהוא מעורב בדבר. אין לטענה זו על מה שתסמוך. ראשית, השיקים נושאים את חתימתו של אחיו של התובע, עמי סוסתיאל, ואין בהם זכר לשתי חתימות, ולחתימתו של התובע בפרט. שנית, שני מנהלי הנתבעת העידו, כי לא הכירו את חתימתו של התובע - וכיצד יכלו איפוא להסתמך על ספק-זיהוי של חתימה בלתי מוכרת להם? שלישית, אינני מאמין לאדם המנהל עסקים עם התובע משך 30שנה על בסיס עסקאות מסחריות שוטפות והדוקות (כך לדברי חכמוב), שאין הוא מכיר את חתימתו של התובע. .12הנתבעת אף הציעה, שעל התובע היה להודיע לה מיד כשעזב את החברה - ואז לא היתה הנתבעת כותבת לתמ"ס, שהתובע הוא שהחזיר את השיקים. טוב היה לה לטענה זו משלא נטענה. האבסורד שבטענה זו בולט על פניה - כאילו היה על התובע לדעת שבדעתה להוציא עליו שם רע, ולהקדים תרופה למכה ולידע אותה שאין אמת באותו פרסום צפוי. מכל מקום, טענה זו משמשת כבומרנג. הרי התובע הודיע לנתבעת, שהוא עזב את החברה (כך בשיחה עם חכמוב, לפי עדותו של חכמוב עצמו); ולמרות זאת כתבה הנתבעת, לאחר אותה שיחה, את אשר כתבה בת/.2 .13לחלופין, הציע לי מר רייזברג, שמכתבו לתמ"ס ת/ 2הפריד באופן ברור ומספיק בין התובע לבין החברה שלו. לא כך התרשמתי אני מהמכתב ת/2, שמדבר בלשון יחיד על התובע, הפועל "באמצעות החברה". לא כך התרשמו גם אנשי התמ"ס, שחזרו לתובע עם ההודעה שהוא מחזיר שיקים - כך במכתב ת/.3 מכל מקום, גם רייזברג עצמו הודה ששירבב את החברה לתשובתו לתמ"ס בענין אישי של התובע, רק משום ש"הוא זה החברה", היינו משום שאין הפרדה ביניהם, ואין להפריד ביניהם. הרושם הברור שהנתבעת יצרה במכתב ת/2, הוא, שהתובע מחזיר שיקים - וכל אזכור של שם החברה לא מנע את הרושם הברור הזה, ולא שלל את עובדת לשון הרע וחוסר תום הלב שבפרסומה. .14יתרה מכך: הנתבעת עצמה כתבה במכתב ת/ 2שענין השיקים הוא "ללא קשר" לתלונה עליה השיבה, בענין השירות למטחנת הקפה. מדוע, אם כן, ראתה הנתבעת לשרבב השמצה שלא לענין? ואיזה תום לב ניתן לייחס לה, כאשר גם אליבא דידה, הדברים אינם קשורים? אין זאת אלא חוסר תום לב מצידה של הנתבעת. .15סיכומו של ענין זה: הנתבעת עיוולה כלפי התובע, הוציאה דיבתו רעה, ואין לה כל הגנה בגדר החוק. .16כמאמר קהלת, "טוב שם משמן טוב". שמו הטוב של אדם הוא אחד מנכסיו וקנייניו החשובים ביותר. ערכו רב, ועל המשפט להגן עליו בדרך של פסיקת פיצויים משמעותית וריאלית, ולעתים אף "מחנכת". לענין השיקולים והמדיניות בפסיקת הפיצויים בשל לשון הרע ראה למשל: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48; ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) .225 .17במקרה שבפני, מדובר באיש עסקים ומסחר, סיטונאי בחומרי חשמל, העובד בעסקים אלו שנים רבות ללא דופי. כפי שהעיד מנהל הנתבעת - התובע "היה מאה אחוז בניהול העסקים" ובעל מהימנות רבה וגבוהה, החורגת מהמקובל באותם עסקים. כאשר מוציאים לשון רע על אדם כזה בפני משרד ממשלתי הממונה על התחום בו הוא עוסק, וכאשר לשון הרע מתייחסת למהימנותו בעסקיו - הדבר מקבל חומרה יתרה מבחינת הפגיעה בשם הטוב, אף שמדובר בפרסום לגורם אחד בלבד. הבאתי בחשבון גם את העובדה, שהנתבעת לא התנצלה בשל הפרסום הכוזב, ולא תיקנה והכחישה את דבר לשון הרע - לא כלפי התובע ולא כלפי הגורם שקיבל את הפרסום (משרד התמ"ס); לא לפני המשפט, ואף לא במהלכו; וראה למשל - ע"א 482/89 סלונים נ' דבר, פ"ד מו(3) .827 עוד הבאתי בחשבון את שקבעתי, שהנתבעת לא היתה משוכנעת באמיתותה של לשון הרע, כך בלשון המעטה; וכי פעלה בחוסר תום לב. .18בנסיבות אלה, סבורני שהפיצוי הנאות היה בסכומים העולים משמעותית על תקרת סמכותי; אך כשם שהתובע צימצם עצמו לגדר תקרת הסמכות, כך אף אני. .19לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים על הוצאת לשון הרע והפגיעה בשמו הטוב בסך 000, 8ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 3.11.96, ועד התשלום המלא בפועל. כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 500, 1ש"ח.לשון הרע / הוצאת דיבהשאלות משפטיות