טעות בהצהרת הון

המערער מסביר כי הגידול הנטען בהון נובע מטעות שנפלה בחישובי המשיב, שכן בהצהרת ההון משנת 1984לא הוזכרה דירתו של המערער ואילו הדו"ח המתייחס לשנת 1989מתייחס לאותה דירה. המערער טעה בהצהרתו, כך הוא טוען היום, וטעות זו אינה מצדיקה להמיר את ערכה של הדירה שלא דווחה, בשגגה, להכנסה במלוא שווי הדירה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות בהצהרת הון: .1המשיב, פקיד השומה באשקלון, קבע למערער את שומת המס לשנים 1991- 1988בצו שהוציא, לפי מיטב שפיטתו, מכח הסמכות המוקנית לו בסעיף 145(א) (2) (ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. המשיב הפעיל את סמכותו לשום את המס על פי מיטב שפיטתו, אף שספריו של המערער לא נפסלו, וזאת משני טעמים עיקריים: בשל שמצא אצל המערער הפרשי הון בלתי מוסברים בסכום של -.920, 60ש"ח, ובשל שסבר כי ההפרדה שעשה בין הכנסותיו שלו מעסק של חיתוך ברזל (להלן - המסגריה) לבין הכנסות אשתו מעסק המסחר בברזל ובחומרי בנין (להלן - החנות) אינה יכולה לעמוד. המשיב גם סרב להכיר בהוצאות שנטענו על ידי המערער בשנות המס 1990ו-1991, בגין מתנות וכיבודים בסכום של -.913, 3ש"ח וכן סירב להכיר בחובות שנחזו בעיני המערער כאבודים בסכום כולל של -.820, 23ש"ח. על כל אלה משיג המערער. להשקפתו, השומה שהוצאה לו "אסטרונומית" ואינה משקפת את המימדים המוגבלים של עסקיו. הוא גם סבור כי החלטתו של המשיב שלא להכיר בהוצאות האמורות נסמכות על נימוקים טכניים. .2הפרשי ההון הבלתי מוסברים נקבעו על ידי המשיב מתוך השוואה שבין הצהרת ההון שהגיש המערער ביום 31.3.1984לבין ההצהרה שהגיש ביום .31.12.1989את ההפרשים החליט המשיב לייחס בחלקים שווים להכנסות המערער בשנים 1988ו-.1989 המערער מסביר כי הגידול הנטען בהון נובע מטעות שנפלה בחישובי המשיב, שכן בהצהרת ההון משנת 1984לא הוזכרה דירתו של המערער ואילו הדו"ח המתייחס לשנת 1989מתייחס לאותה דירה. המערער טעה בהצהרתו, כך הוא טוען היום, וטעות זו אינה מצדיקה להמיר את ערכה של הדירה שלא דווחה, בשגגה, להכנסה במלוא שווי הדירה. עיון בהצהרות ההון לשנת 1984אשר הוגשה מטעם המערער (מוצג מ/1) מגלה כי טעה המערער בטענתו כאילו דירת מגורים נשמטה מהצהרת ההון הראשונה. אלא שבנסיבות הענין, בכך לבד אין כדי להועיל למשיב בשאלה זו. על פקיד השומה חובה היה להציג במשפט את שתי הצהרות ההון שבידו ולא להסתפק בעובדה שהמערער הציג את הצהרת ההון הראשונה. התוצאה אליה הגיע המשיב נובעת מהשוואת שתי הצהרות ההון והשוואה זו עומדת ביסוד התחשיב. .3חובת הראיה כי השומה היא מופרזת רובצת, אמנם, על המערער, כך מורה סעיף 155לפקודה, "אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקיד השומה או הנציב, לפי הענין, להצדיק את החלטתם". נטל ההוכחה שהשומה היא מופרזת רובץ על הנישום, אולם פקיד השומה נושא בנטל ראשוני, קל יותר, "להצדיק את החלטתו". משקלו של הנטל הזה משתנה מקום בו לא נפסלו ספרי הנישום. "נישום המנהל ספרים כיאה לסוג פרנסתו, אין להחזיק אותו כשקרן ובלתי ראוי לאמון, אלא אם כן יש בידי פקיד השומה סיבות מיוחדות ומשכנעות שלא להתחשב בספריו" (ע"א 179/55, רוזנפלד נ' פקיד שומה נתניה, פד"א י 1463, 1464). במקרה זה, הצורך שהיה למשיב, פקיד השומה, להציג במשפט את שתי הצהרות ההון מתבקש לא רק מן העובדה שספריו של המערער לא נפסלו, כי אם גם מסתבר מן הנסיבות הצריכות בירור. .4רכז החוליה מטעם המשיב, העד יהושע צורף, אישר בתצהירו כי המערער מכר את דירתו ביום 5.10.89, סמוך לפני שהכין את הצהרת ההון המאוחרת יותר, בסכום של -.075, 417ש"ח. וכי רכש דירה אחרת, ביום 12.10.89בסכום -.150, 231ש"ח. על פי עדותו של המערער, נעוצה הסבה להמרת הדירה היקרה בדירה זולה יותר בעובדה שעסקו כשל, וכך גם עסקה של אשתו, עובדה שגרמה לכך שחשבונה בבנק הוגבל ושגרמה לכך שהשניים נקלעו לקשיים כספיים. כל אלה נתמכו במסמכים שהוצגו מטעם המערער במשפט. הירידה המוכחת ברמת חייו של המערער משליכה על השומה שהנפיק המשיב באשר למרכיב הוצאות המחייה כפי שהוערכו על ידי האחרון. הפרשי ההון, בסך כ-.000, 60ש"ח, אשר מצא המשיב, מכח החישובים האריתמטיים שערך, אין בהם די בנסיבות המקרה הזה לשמש בסיס ראוי להוספה על הכנסותיו של המערער בשנים 1988ו-.1989 הפרשי ההון נצברו, אם בכלל, במהלך תקופה ארוכה של קרוב לשש שנים, ואין בהם כדי להצדיק, כשלעצמם, את עריכת השומה לפי מיטב השפיטה. אכן, הפרשי הון עשויים לשמש אינדיקציה לחוסר תקינות בדווחי המס, אולם בהעדר אינדיקציות נוספות המתייחסות לרווחיות עסקים מן הסוג הזה בכלל, ולהערכת רווחיות העסק הזה בפרט - על פי מחיר חומר הגלם, היקף המכירות וכיוצא באלה - אין בכך די. בדיקות נוספות מן הסוג הזה לא ערך המשיב בעסקו של המערער, ומשמתווספת לכך העובדה כי הפרשי ההון היו קטנים יחסית וכי פנקסיו של הנישום לא נפסלו , לא ניתן להצביע על הצדקה די לקביעת השומה. דברים דומים נאמרו בעמ"ה 449/74, מזרחי נ' פקיד השומה תל אביב, פד"א ז 322: "...לכל משקיף אובייקטיבי צריך היה להיות ברור שהסתמכותו של המפקח על גידול ההון שנצטבר, כביכול, תוך 5שנים, לשם קביעת הכנסת המערער במשך שנה אחת והמשך ההסתמכות על אותו הגידול גם למשך השנים הבאות, אין לה טעם...כאשר אני דן בדרכים השונות שבהן יכול היה המפקח... ללכת כדי לוודא את הכנסתו של המערער בשנות המס הנדונות, הרי בולט לעין כי נותן היה לעשות הרבה יותר מזה שנעשה". אשר על כן, אין לקבל את השומה שערך המשיב בהסתמך על הפרשי ההון. .5אשר לדווח הנפרד שנקט בו המערער בכל הנוגע להכנסותיו שלו מהמסגריה ולהכנסת אשתו מהחנות, סבור המערער כי אין ממש בטענת המשיב כי ההפרדה היא מלאכותית. המערער סבור גם כי הנטל להוכיח את המלאכותיות שבהפרדה רובץ על כתפי המשיב וכי זה לא הרימו. המשיב סבור אחרת. סעיף 65לפקודה, כך הוא טוען, קובע, ככלל, שהכנסות בני הזוג יחושבו במאוחד וכי נטל השכנוע בדבר קיום התנאים המתירים חישוב נפרד, כמתואר בסעיף 66לפקודה, רובץ על המערער, שהרי מדובר בחריג לכלל הקבוע בסעיף .65 בנטל זה לא עמד המערער, להשקפת המשיב, משלא סתר את הראיות שהציג המשיב בדבר שליבות מקורות ההכנסה מן החנות ומן המסגריה. המשיב מדגיש כי העסקים המנוהלים על ידי השניים, החנות והמסגריה, פועלים בסמיכות זה לזה ובמשולב, באופן שבו הברזל הנמכר לקבלנים באמצעות החנות מאוחסן במסגריה עד למכירתו. המפקח צורף מוסיף בתצהיר עדותו כי "שני חלקי העסק המשיכו להתנהל במבנה המשותף וההוצאות בגין אחזקה שוטפת של המבנה או (כך!) אחזקה של כלי רכב המשיכו להיות משותפים". גירסה לא החלטית זו, כך העיד המצהיר בבית המשפט, על דו"חות שהוגשו לו על ידי מפקחים אחרים. המערער, הצהיר לעומתו, כי החנות נוהלה מאז ומתמיד על ידי אשתו וכי המסגריה הנפיקה חשבוניות מס לחנות כל אימת שהוזמנו ממנה עבודות חיתוך ברזל. גירסה זו לא נסתרה. הזיקה שבין החנות למסגריה בכל הנוגע לרכישת חומרי הגלם הנמכרים בחנות, כשלעצמה, אינה שוללת את עצמאות מקור ההכנסה של אשת המערער. אפילו ניהול חשבונות משותף או דיווח משותף על הוצאות לשלטונות מע"מ, אינם יוצרים תלות בין ההכנסות, כל עוד ניתן ללמוד על קיומן הנפרד של ההכנסות (ע"א 322/83, קרקו נ' פקיד השומה, פ"ד לח(4) 829). מקום בו מתקיימת מערכת חשבונות נפרדת, בדומה לניהול החשבונות בענייננו, מקום בו נרשמה האשה כעוסק מורשה אצל שלטונות מע"מ - מטים הדברים את הכף להתרת החישוב הנפרד (עמ"ה 5/89, ג'אן בחוס נ' פקיד השומה, פד"א יח 172). התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור גם בשאלה זו, ולבטל את החלטת המשיב כי המערער ואשתו אינם זכאים לחישוב נפרד. .6נותר עוד לדון ולהכריע בשאלת הוצאת הכיבוד וההכרה בחובות אבודים. המשיב סרב לנכות מן השומה את הוצאות הכיבוד כיוון שלא שנערך לגביהן תיאום מראש כמתחייב מתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות). המשיב סבור גם כי, לגוף הדברים, עולה גובה ההוצאות על ההוצאות המוכרות בניכוי, בהעדר קבלות. אין מחלוקת כי המערער לא השכיל להגיש כל מסמך או קבלה לאימות הוצאות הכיבוד הנדרשות על ידו והתוצאה היא כי יש לדחות את הערעור בשאלה זו. .7אשר להכרה בחובות האבודים, אין המשיב חולק על כך כי הוצגו בפניו, על ידי המערער, שיקים שלא כובדו, העולים כדי סכום החובות הנטענים. יחד עם זאת סבור המשיב כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי השיקים האלה מייצגים חובות "רעים", משלא הביא ראיה לכך שנעשה נסיון של ממש לגבות את אותם חובות, על ידי הסתייעות בעורך דין או באמצעות פתיחה של הליכי הוצאה לפועל. המערער מסביר כי ניסה לאתר את החברות שמשכו לזכותו את השיקים האמורים, אך אלה נעלמו בלא להותיר עקבות. בנסיבות אלה, אין זה סביר לבוא אליו בדרישה לסבול הוצאות נוספות, לצורך הליכי גבייה, מקום בו הסיכויים לגבות את החוב הם, להערכתו הכנה של המערער, אפסיים. אין חולק כי השיקים שהוצגו על ידי המערער חוללו ובנסיבות אלה, ראוי הערעור להתקבל גם בענין זה ויש להכיר בחובות האבודים. הערעור התקבל בחלקו, כאמור לעיל, והשומות לשנות המס 1991- 1988תתוקנה בהתאם. בנסיבות הענין ישא המשיב בהוצאות המערער בסכום כולל של -.000, 2ש"ח.הצהרת הוןמיסים