סחיטה באיומים של זמר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סחיטה באיומים של זמר: א. הנאשם העסיק את הזמר X בהופעות במועדונו תמורת שכר מוסכם. לקראת יום העצמאות 1981דרש X תוספת למשכורתו ולא נענה. לכן, שעות ספורות לפני תחילתן של חגיגות יום העצמאות הודיע X לנאשם שלא יופיע במועדון. בתגובה אמר הנאשם לX: "אם לא תופיע אצלי אדאג שלא תופיע בנתניה ולא במקום אחר", ומיד פנה לבעלי מועדונים בנתניה, ביניהם Y בעל מלון פארק, שלא יעסיקו את X. כאשר Y לא גילה רצון להיעתר לפניית הנאשם, טרח הנאשם להזכיר לו שעבריין (שכולם ידעו שהוא העבריין ששרף את מלון פארק) משתחרר בקרוב ממאסרו. הנאשם הובא לדין בהאשמה שעבר עבירות של מעשי סחיטה, לפי סעיף 428לחוק העונשין, באיימו על שלא יאפשר לו להופיע במקום אחר, וברמזו לY על הצפוי לו, או לבית-המלון שבבעלותו, כשישתחרר אותו עבריין, אם ימשיך להעסיק את X. אין ספק שהנאשם איים על X באותה אמירה, ובמחלוקת בדבר תכנה של השיחה בין הנאשם וY אני מעדיף את גירסתו של Y על האיום המרומז בשחרור העבריין על גירסת הנאשם שלא אמר דבר, וזאת אע"פ שאנשים אחרים שהיו נוכחים באותו מעמד העידו שלא שמעו דברים אלה. Y לא היה מתלונן על הנאשם אילולא שמע מפיו דברי איום. האחרים לא שמעו דברים אלה כי באותה דקה לא נוכחו במקום, או לא נתנו דעתם לכל משפט, או שהעדיפו, בגלל עיסוקם בעסקי מועדונים לא ליתן תמיכה לגירסה המפלילה את הנאשם. Y לא התרגש מדברי האיום עד שארועים אחרים שבדיעבד התברר שלא היו קשורים לנאשם - כמו צלצולים טורדניים בטלפון וחיתוך צמיגי מכוניתו של דורון פיקר, המלווה בנגינה את X, הגבירו בו את הפחד שמא יש ממש בדברי האיום, ולפיכך התלונן במשטרה. לימים הוברר שהצמיגים היו קרבן לאהבה נכזבת שאיננה תלויה בנאשם. הנהכי-כן אע"פ שעדות Y היא עדות יחידה - ואני מוזהר על-כך - אני מקבלה כמהימנה. על-כך שדברי הנאשם לX לא היו בגדר אמירה רגילה בין איש הכועס, בצדק, על מי שמפר התחייבותו ומאיים לפגוע בשמו של המועדון ע"י קלקול תכנית של ליל חג, אלה דברים רציניים ומחייבים אנו למדים מכך שהנאשם מיהר לבעלי המועדונים האחרים בנתניה בדרישה להימנע מהעסקת X. אף-על פי שאנו מבינים ללבו של הנאשם הנסחט ע"י X שעות ספורות לפני תחילתן של חגיגות ליל העצמאות, אין אנו פטורים מלברר אם האיומים מגיעים עד כדי עבירה של סחיטה באיומים. ב. הסניגור עו"ד קצף סמך הגנתו על הפסיקה של בית-המשפט העליון ב-ע"פ 317/63 יוסף צור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [1], ו-ע"פ 324/73 דנוך נ' מדינת ישראל [2], לפיה אין עבירה של סחיטה כאשר מלכתחילה היתה חובה חוקית על "הנסחט" לעשות את המעשה ש"הסוחטים" דרשו ממנו, ולפיכך איומי "הסוחטים", שנועדו להפחיד את ה"נסחט" כדי לזרזו בעשייה שהוא חייב בה, מצטמצמים לעבירה של איום (היום לפי סעיף 192לחוק העונשין) בלבד. הגב' פינקוס, ב"כ התביעה, הפנתה לפסק-הדין שניתן ע"י בית-המשפט העליון ב-ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן [3], החשוב לענייננו הודות להלכה הפסוקה בו, למרות שלב"כ הנאשם הוא נראה בלתי-מתאים לענייננו בשל השוני בעובדות, ולפיכך לא התייחס לדברי ההלכה שבו. מה בין פסקי-הדין הראשונים (המובאים ע"י הסנגוריה) לפסק-הדין האחרון (שהובא ע"י התביעה)? - שהראשונים דנו בעבירות לפי סעיף 100(ג) לפקודת החוק הפלילי [5] (=פח"פ) וסעיף 12(כפי שנחקק במקורו) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק), תשכ"ג- 1963[6] (= חוק עמס"ע), והאחרון דן בעבירה לפי סעיף 428לחוק העונשין, תשל"ז 1977[4]. סעיף 428לחוק העונשין הוא סעיף 12לחוק עמס"ע, אך לא סעיף 12המקורי אלא כפי שתוקן במשך השנים. בסעיף 100(ג) לפח"פ נקבע: "המאיים על אדם אחר בנזק... והוא מתכוון במעשה זה להביא לידי כך שאיזה אדם יעשה מעשה שהוא אינו מחוייב עפ"י החוק לעשותו, או שאיזה אדם לא יעשה מעשה שהוא רשאי עפ"י החוק לעשותו...". (ההדגשה שלי - א' ש'). לכן זוכו יוסף צור (ע"פ 317/63) ושמשון דנוך (ע"פ 324/73) מעבירה לפי סעיף 100(ג) לפח"פ [5]. צור זוכה כשהוברר שהמתלוננים היו חייבים לפרוע את השטרות שהיו בידי צור, וסעיף 100(ג) לפח"פ הטיל אחריות פלילית רק על המאיים על אחר לעשות מעשה שאין עליו חובה לעשותו, ולא על המאיים על אחר לעשות מעשה שיש חובה לעשותו. דנוך, שעשה מעשיו באפריל 1971, זוכה מעבירה לפי סעיף 100(ג) לפח"פ [5] כשהוברר שהעתונאי - המתלונן לא היה רשאי לפרסם כתבות בענין שנדון אותה עת בבית-המשפט, ולאו דווקא איומי הנאשם היו מניעים אותו להימנע מפרסומן. אך דנוך הורשע לפי סעיף 12המקורי לחוק עמס"ע שקבע: "המאיים על אדם... בפגיעה... אם לא יתן דבר... דינו מאסר...". כי לפי סעיף זה "אף אם המאיים זכאי לקבל את מה שבקש הדרך לאכיפת זכותו, הדרך האיומים, היא הפוסלת את המעשה ועושה אותו לעבירה" (ע"פ 324/73 [2], שם, 710). אילו סעיף זה היה בתקפו בעת פעילותו של צור לפרעון שטרותיו - לא היה צור זכאי בדינו אלא מורשע, כפי שהורשע דנוך מספר שנים לאחר-מכן. כאשר מצא המחוקק לנכון לתקן את פקודת החוק הפלילי (תיקון מס' 35) ב- 1973וביטל את סעיף 100(ג) לפח"פ, הוא תיקן את סעיף 12לחוק עמס"ע, כך: "המאיים על אדם... בפגיעה... אם לא יעשה מעשה, או אם לא יימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר...". סעיף 12זכה לתיקונים נוספים עד שהחליפו סעיף 428לחוק העונשין [4], הקטע הנ"ל, החשוב לענייננו, נשאר בעינו גם בסעיף 428לחוק העונשין. בתיקוניו את סעיף 12לחוק עמס"ע עד לגיבוש הנוסח הסופי, המצוי גם בסעיף 428לחוק העונשין [4], הרחיב המחוקק את האיסור לעשיית דין עצמית לא רק לקבלת דבר כאמור בסעיף 12המקורי לחוק עמס"ע, אלא גם לאיסור על איום לעשיית מעשה כלשהו, ללא אבחנה אם המתלונן - הנסחט היה חייב בעשיית המעשה (כמו המתלונן בענין צור), או שלא היתה עליו חובה כזו. פסק-הדין ב-ע"פ 286/84 [3] (שם) 577) קובע שהעבירה לפי סעיף 428לחוק העונשין [4] "מתרחבת גם על איסור להניע אדם באיומים לעשות מעשה, דהיינו מעשה כלשהו, בין שהוא מחוייב לעשותו ובין שאינו מחוייב לעשותו", וזאת כדי למנוע מאדם לעשות דין לעצמו, כי "(ש)תפקיד השמירה על זכויות הפרט אינו נתון לבעל הזכות אלא לרשויות המדינה המופקדות על-כך, ואין הרשות נתונה לאיש להפר את הסדר הציבורי ואפילו כדי להשיג את המגיע לו כדין". משמע, אע"פ שאנו מניחים שX היה חייב למלא את התחייבותו כלפי הנאשם ואסור היה לו להסתלק מהופעה במועדון, והוא עלול להימצא חייב בנזקי הנאשם - אסור היה לנאשם לאיים על X כדי להניעו להופיע במועדון ואסור היה לו לפגוע בX, או להניעו לשוב להופיע במועדון, ע"י איום על Y שלא יעסיק אותו בבית-המלון. ג. עתה נותרה לבירור השאלה אם איום הנאשם שנועד לכפות על X את קיום התחייבותו מוגן עפ"י סעיף 14לחוק העונשין [4] הקובע כי: "אין אדם נושא באחריות פלילית לעבירה ברכוש אם נעשה הצעד למימוש זכות שהוא תובע בכנות ובלי כוונה לרמות או לפגוע". מאמרו של ד"ר ד' ביין "עמדתו של המשפט הפלילי כלפי העושה דין לעצמו לשם השבת החזקה ברכוש (הפרקליט כד 322, 334[10]) נכתב ב-1968, לפני שנחקק סעיף 12המתוקן לחוק עמס"ע ולפני שניתן פסק-הדין בענין דנוך. לכן התייחסותו של המחבר המלומד להגנה אפשרית של נאשם בסחיטה בטענה שפעל להשיג דבר שמגיע לו, איננה עוד תקפה. ד"ר ע' קפלן במאמרה "תביעת זכות ועבירות סחיטה" בעמ' 76[11], סרה את הפסיקה וההלכה עד לכתיבת מאמרה (ספטמבר 1981) והגיעה למסקנה - "כי התובע זכותו הרכושית הכנה בתום לב, הגם שבכוח או באיומים, בין אם הניע את הזולת לבצע מיידית את המעשה (ובין) אם לאו, יהא אשם בעבירות שונות המצויות בחוק העונשין למן תקיפה דרך איומים ועד לאיומים ברצח וחבלה חמורה. לעומת זאת... לא ניתן יהיה להאשימו בעבירות סחיטה". השקפתה של ד"ר ע' קפלן מעוגנת במשמעות שהיא ייחסה לסעיף 428לחוק העונשין. לפיה פירושו של סעיף זה הוא כפירושו של סעיף 100(ג) לפח"פ, דהיינו הסחיטה היא עבירה כאשר מטרתה היא הנעת אדם למעשה שאיננו מחוייב לעשותו, ואיננה עבירה כשמטרתה היא להניע אדם לעשות מעשה שממילא היה חייב לעשותו. בית-המשפט העליון, ב-ע"פ 286/84 [3] לא קיבל דעה זו ופסק (בעמ' 577): "... ,תביעת זכות בתום לב' כשלעצמה אינה עושה את האיום האסור על-פי סעיף 428למותר, כשהמרכיב של העדר תביעת זכות כזאת בעת האיום איננו נמנה עם מרכיבי העבירה". פסיקה זו של בית-המשפט העליון מעוגנת בקביעתו שתהא זכותו של המאיים אשר תהיה, זכות אמיתית או אמונה (אם כי מוטעית) בזכות, למעשה שייעשה, או לא ייעשה, ע"י יריבו - אין לו זכות לכפות על יריבו בדרכי סחיטה את המעשה או המחדל. אמנם לכאורה נראה כי הגנת סעיף 14לחוק העונשין מועילה גם להסרת האחריות הפלילית ממי שעבר עבירה של סחיטה למימוש זכות שהוא תובע בכנות, ולא רק לפטור מגניבה למי שטעה ולקח רכוש שאיננו שלו בהאמינו בכנות שאת רכושו שלו הוא נוטל. זאת למרות שהמרכיב של "העדר תביעת זכות בתום לב" מופיע בהגדרת הגניבה (סעיף 384(א)(1) לחוק העונשין [4]) ואיננו מופיע בהגדרת הסחיטה (סעיף 428לחוק העונשין [4]), כי מה לי גניבה מה לי סחיטה אם את רכושי אני תובע ואת זכותי להחזקתו אני מממש. אבל עתה, אחרי שהתגבשה העבירה כאמור בסעיף 428לחוק העונשין (וקודם לכן בסעיף 12המתוקן לחוק עמס"ע) ההבדל בין גניבה לסחיטה איננו בזכות (הכנה או המוטעית) של הבעלים לרכוש, אלא באמצעים שנקט להשבתו מהגזלן. הגניבה - איננה גניבה כשהבעלים שולח ידו ליטול את רכושו (או את מה שנחזה לו בכנות כרכושו) מיד אחר, והסחיטה נשארת סחיטה כאשר הבעלים משתמש בכח, או מאיים, כדי לממש את זכותו לקבל את רכושו (או את מה שנחזה לו בכנות כרכושו). אין לאדם זכות להשתמש בכח או באיומים, אף לא למימוש זכויותיו והחזרת נכסיו אלא אם יש לכך היתר עפ"י דין. הרשות לנקוט באמצעים כאלה מוגבלת למקרים בהם עפ"י דין הותר השימוש בכח, וממילא מותר האיום. אלה המקרים המותרים בעשיית דין עצמית. ד. אין ספק שהנאשם פעל לעשות דין לעצמו, ואילו היתה עשיית דין עצמית זו מעוגנת בחוק לא היה נושא באחריות פלילית כי סעיף 428לחוק העונשין מתנה את קיומה של העבירה באיום "בפגיעה שלא כדין". כלומר, פגיעה כדין - מותרת, וממילא מותר גם איום בפגיעה כזו. כך, מותר לאדם לעשות דין לעצמו, לפי נסיבות הענין ותוך זמן סביר, להרחיק מסיג גבול (לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969[7]) ולהוציא מטלטליו מיד מי שתפס אותם לא כדין (מכח סעיף 8לחוק המטלטלין, תשל"א- 1971[8], המחיל את סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין) (וראה סעיף 24לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [9]). הפרת הסכם להופעה פומבית כזמר איננה כהסגת גבול או כגניבת מטלטלין. אין חוק המתיר פגיעה, או איום בפגיעה, בגופו, רכושו או פרנסתו של X כדי לאלצו לקיים הסכם ולהופיע בשירה בזמן ובמקום כשאינו מעונין בכך. אין דין המתיר אכיפת הסכם בדרך של סחיטה. ה. על-כן ניתן לקבוע שהנאשם עבר את עבירות הסחיטה באיומים המיוחסות לו בכתב-האישום. אינני רושם הרשעה כדי ליתן לסנגור אפשרות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה לבקש עיכוב הליכים.סחיטה באיומיםסחיטהאיומיםמשפט פלילי