פיצוי על איחור בקבלת קצבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על איחור בקבלת קצבה: כך קובע סעיף 2(ב) לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) התשמ"ד-1984, לענין חישוב קיצבה המשולמת באיחור בעד תקופה שקדמה ליום התביעה: "על קיצבה המשולמת בעד תקופה שקדמה ליום התביעה יחולו הוראות אלה: (1) אם התקופה האמורה היא 12חודשים או פחות - תשולם הקיצבה בשיעור המעודכן; (2) אם התקופה האמורה עולה על 12חודשים - תשולם הקיצבה בשיעור המעודכן בעד 12חודשים ובשיעור המקורי בעד יתרת התקופה". כפי שנקבע בין השאר בסעיף 1לחוק זה, סעיף ההגדרות: "יום התביעה" - היום הראשון בחודש שבו התביעה או הבקשה הוגשה בפועל לרשות המוסמכת; "שיעור מעודכן" - שיעור הקיצבה שבתוקף בחודש שקדם ליום התשלום; "שיעור מקורי" - שיעור הקיצבה שהיה בתוקף בתקופה שבעדה משולמת הקיצבה". הפלוגתא היחידה נשוא ההתדיינות וסיכומי ב"כ הצדדים: האם את הפיצוי ע"פ סעיף 2(ב)(2) לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) התשמ"ד- 1984יש לייחס ל- 12החודשים עובר למועד הגשת התביעה לקיצבת שאירים ע"י התובעת ב- 1.2.95לסניף המל"ל בתל אביב (כגירסת ב"כ הנתבע) שמא ל- 12החודשים הראשונים ממועד תחילת הזכאות של המבוטחת תבל"א לקיצבת שאירים נוכח פטירת בעלה ז"ל ב- 14.10.89(כגירסת ב"כ התובעת)? אין מחלוקת לגבי עובדות הרקע, אשר פורטו ברישא לסיכומי ב"כ תובעת, מי שעשה כמיטב יכולתו למען מרשתו/סבתו, להם אף צורפו מכתבי סניף הנתבע מת"א ומהמשרד הראשי/מח' זיקנה: * ב- 14.10.89נפטר בעלה ז"ל של התובעת, בת כ- 90שנה כ"י. ב- 1.2.95הוגשה התביעה לקיצבת שאירים ומענק פטירה. כעולה ממכתב סניף הנתבע בת"א מ- 15.3.95אושרה תביעתה לקיצבה כנ"ל מתאריך .1.2.93 * ב- 17.8.95הוגשה התביעה בתיק זה; ב-27.8.95, כעולה ממכתב מנהלת מחלקת זיקנה באגף זיקנה שאירים והבטחת קיום במשרד הראשי של הנתבע, גב' פינטו, הוחלט "לאחר שיקול נוסף ובהסתמך על פסיקת בית הדין הארצי" לשלם את קיצבת השאירים ממועד הפטירה. * משנדרש הנתבע ע"י התובעת לשלם את השיעור המעודכן עבור " 12החודשים הראשונים" ממועד הפטירה של בעלה ז"ל ב- 14.10.89- נדחתה בקשתה, כעולה ממכתבה של מנהלת מחלקת זיקנה, גב' פינטו, מ-6.11.95, בו הובהר והוסבר: "תביעתך לקיצבת שאירים הוגשה בחודש 2/95ואושרה תחילה מ- .2/93דווקנית, היה עלינו לשלם לך קיצבה בשיעור מעודכן ל- 12החודשים הסמוכים להגשת התביעה, דהיינו לחודשים פברואר 1994- ינואר 1995, ואת יתרת הקיצבה בשיעור המקורי. בפועל הקיצבה בשיעור המעודכן שולמה לחודשים פברואר 1993- ינואר .1994בעשותנו כן פעלנו לפנים משורת הדין. עם הקדמת הזכאות לקיצבה לחודש נובמבר 1989היית זכאית לקבל הקיצבה בשיעור המקורי בלבד לחודשים נובמבר 1989- ינואר 1993". כעולה מפרוטוקול הדיון המוקדם מ- 1.2.96(עמ' 3-1), בהמשך לחילופי הדברים בין ב"כ הצדדים, ניתנה החלטה בדבר סיכומים בכתב, לגבי הפלוגתא כנ"ל. סיכומי ב"כ תובעת הוגשו ב-29.2.96, סיכומי ב"כ נתבע ב-31.3.96, בהמשך הוגשה תשובתו של ב"כ תובעת ב-.16.4.96 גם אם טרח ויגע ב"כ התובעת, כעולה מסיכומיו המפורטים, במאמץ לפרש את סעיף 2(ב)(2) לחוק כנ"ל לטובת מרשתו/סבתו, יש לקבוע כי אין עמדתנו שונה מדעתו של ב"כ נתבע, כפי שמתחייב מלשונו של החוק, כמו גם הפסיקה לענין זה. לשונו של החוק ברורה וכאשר קוראים יחדיו את סעיף ההגדרות יחד עם הוראות סעיף 2אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בקיצבה המשולמת בעד תקופה שקדמה ליום בו הוגשה התביעה לסניף המל"ל, כאשר אם התקופה האמורה היא " 12חודשים או פחות" תשולם הקיצבה בשיעור המעודכן (ס' 2(ב)(1), אולם אם התקופה האמורה עולה על 12חודשים כנ"ל תשולם הקיצבה בשיעור מעודכן בעד 12חודשים ובשיעור המקורי בעד יתרת התקופה. סעיף 2(ב) לחוק כנ"ל שונה ועודכן בעקבות תיקון החוק בשנת 1990, ראה חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) (תיקון) התש"ן- 1990(סה"ח התש"ן, 1310). הנוסח המקורי של סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל (סה"ח התשמ"ד, 1107), מבהיר היטב את השינוי המשמעותי כמו גם את כוונת המחוקק בעת תיקון החוק: "קיצבה המשולמת בעד תקופה שקדמה ליום התביעה תשולם בשיעורה המקורי", ותו לא... כפי שגם נקבע והובהר בדב"ע נג/188-0, לוי-המל"ל, פד"ע כו' עמ' 482: "ככלל, יש ליתן לדיבור "יום התביעה" שבהגדרה בחוק הקיצבאות את הפירוש שנתן לו ביה"ד האזורי, קרי יום התביעה של התביעה נשוא הפיצוי". המסקנה היא, איפוא, כי אין לקבל את פרשנותו של ב"כ תובעת ויש לקבוע, כעמדת ב"כ נתבע, כי ע"פ סעיף 2(ב)(2) לחוק הנ"ל יש לשלם את הקיצבה בשיעור המעודכן בעד 12החודשים הראשונים שקדמו להגשת התביעה, ראה לענין זה הגדרת "יום התביעה" בסעיף 1לחוק. אף על פי כן, גם אם נדחתה פרשנותו של ב"כ התובעת, שמא יש לבוא לקראתה, נוכח סעיף 3א' לחוק, אשר נתווסף לחוק המקורי במסגרת התיקון כנ"ל? כעולה מפרוטוקול הדיון המוקדם ביקש ב"כ תובעת, במהלכו, להתייחס גם לסעיף זה ("כמו כן לאור התנהגות הנתבע בענין סבתי, יש סעיף סנקציה בחוק המאפשר לביה"ד לפסוק כנ"ל עבור תקופות ארוכות יותר"), ב"כ נתבע התנגד לכך, כפי שנרשם לפרוטוקול, בהמשך נרשם מפי ב"כ תובעת כי "בנסיבות הענין מוכן להצטמצם לטענה הראשונה, מושך בחזרה את טענתי הנוספת". אף על פי כן, בנסיבות הענין והתיק, כאשר עובדות הרקע אינן שנויות במחלוקת ומכתבי הנתבע מדברים בעד עצמם, תאריכי המכתבים כמו גם תוכנם - על פני הדברים, ללא כל צורך של ממש בבירור נוסף, מתעוררת השאלה אם אין אכן מדובר ב"עיכוב שלא בתום לב" - עיכוב המצדיק לפסוק לתובעת, מכח סעיף 3א', מיוזמת ביה"ד, תשלום בשיעור מעודכן אף בעד תקופה ארוכה יותר מן הקבוע בסעיף 2לחוק הנ"ל. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי פסק הדין בדב"ע נד/287-0, המוסד - חיה הררי, ניתן ביום 19.1.95, שם נדונה תביעה לתשלום קיצבת שאירים רטרואקטיבית ונפסק שיהיה סביר לקבוע כתקופת שיהוי את פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, דהיינו 7שנים, כפרק הזמן שבגינו תשולם קיצבה למפרע מיום הגשת התביעה. מכתב סניף המל"ל מת"א נחתם ב-15.3.95, כחודשיים לאחר פסק הדין הנ"ל. רק ב-27.8.95, לאחר שהוגשה התביעה שבכאן, נשלח מכתבה של מנהלת מחלקת זיקנה, לפיו "לאחר שיקול נוסף ובהסתמך על פסיקת ביה"ד הארצי" הוחלט לשלם לתובעת את מלוא הקיצבה שהגיעה לה בעקבות פטירת בעלה. אמנם, כעולה ממכתבו הנוסף של המשרד הראשי, מ-6.11.95, הוחלט לשלם לתובעת קיצבה בשיעור המעודכן לתקופה קודמת יותר (דהיינו 2/93- 1/94) ולא ל- 12החודשים הסמוכים להגשת התביעה ( 2/94- 1/95), אולם גם במכתב זה הובהר כי "בעשותנו כן פעלנו לפנים משורת הדין", ללא כל התייחסות ו/או התנצלות לעיכוב ולאיחור בתשלום מלוא תקופת הקיצבה המגיעה לתובעת, בעקבות פסק הדין המנחה. מן הראוי היה לצפות כי בהמשך לפסק הדין המנחה יונחו ויתודרכו פקידי התביעות לפעול למיצוי זכויות בהתאם, ללא כל דיחוי, ויפה שעה אחת קודם, אולם לא כך היו פני הדברים בענינה של התובעת, כעולה מעובדות הרקע ומכתבי המל"ל (כמו גם בענינם של תובעים/ות נוספים, כפי שלמדנו מתיקים אחרים). גם אם לא עמד ב"כ התובעת על המשך דיון ב"התנהגות הנתבע בענין סבתי", מטעמיו שלו, רשאי בית הדין, לעמדתנו, להפעיל את הסמכות שניתנה לו מכח סעיף 3א', אם לדעתו אכן נגרם עיכוב שלא בתום לב בתשלום הקיצבה המגיעה ולפסוק פיצוי לתובעת, אף אם לא נתבע מפורשות ע"י התובעת. בנסיבותיו של תיק זה יש לפסוק כי הנתבע ישלם לתובעת את הקיצבה בשיעור המעודכן, במקום השיעור המקורי, לתקופה נוספת של 12החודשים שקודמים לחודש פברואר .1993 אין צו להוצאות.איחור בתשלום קצבהפיצויים