פציעת מאבטח במגרש כדורגל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעת מאבטח אצטדיון כדורגל:   1.        ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופט אברהם טל), לפיו חוייבה משיבה 3, בית"ר נתניה, בלבד לשלם למערער פיצויי נזיקין בסכום של 97,000 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל בסך 57,000 ₪ ואילו התביעה כלפי יתר המשיבים נדחתה והמערער חוייב בתשלום הוצאות למשיבים אלה.   2.        מדובר בתאונה שאירעה ביום 30.12.93 במגרש כדורגל בנתניה. המערער הועסק ע"י משיבה 1 כמלווה ומאבטח של נבחרת הנוער של אירלנד בכדורגל. במהלך האימון הבחין לטענתו באדם המנסה לטפס על החומה ולהיכנס למגרש וכשפנה לרוץ לעברו נלכדה רגלו השמאלית בבור ממטרה פתוח שהיה על המגרש והוא נפל ונחבל.   3.        בית-משפט השלום הגיע לכלל מסקנה כי יש לקבל את גירסת המערער לגבי נסיבות התאונה. לגבי המעבידה של המערער, משיבה 1, נקבע כי לא צפתה ולא יכולה היתה לצפות שבמגרש כדורגל בו מתקיימים משחקים ואימונים לעתים קרובות יימצאו בורות כמו זה שבו נתקלה רגלו של המערער, מה גם שהמערער עצמו לא הבחין בבור זה כאשר בדק את המגרש באותו יום. לגבי משיבה 2, עיריית נתניה, נקבע כי אף שהיתה בעלת המגרש, הרי שמחזיקת המגרש בפועל היתה משיבה 3 והיא זו שהיתה אמורה לדאוג לתחזוקתו, כאשר משיבה 2 לא היתה צריכה לצפות לאפשרות קרות הנזק. אשר למשיבה 4, מרכז הספורט הארצי בית"ר, קבע בית-המשפט כי המערער עצמו הודה שאינו יודע דבר על משיבה זו, לא הוכח קשר כלשהו בין המשיבה לבין המגרש ולפיכך אין יריבות כלפיה. בסופו של דבר הקשר היחיד למגרש הוא של משיבה 3, אשר קבוצות כדורגל השייכות לה הן המשחקות במגרש וכל הפעילות הספורטיבית בו היא של משיבה זו.   4.        לענין הנזק נקבע כי נכותו הרפואית של המערער היא בשיעור של 5%, זאת לאחר שביהמ"ש בחר להעדיף את חוות-הדעת של הרופא מטעם המשיבים. הנכות התפקודית הועמדה על 6%. על בסיס זה העריך השופט המלומד את נזקי המערער, כאשר הוא פוסק לו פצוי בגין הפסד השתכרות בעבר בסך של 21,000 ₪, עזרת הזולת - 3,000 ₪, הוצאות ניידות - 3,000 ₪, הפסד השתכרות בעתיד, בחישוב גלובלי, בסך של 40,000 ₪, וכאב וסבל בסך 30,000 ₪.   5.        עיקר הערעור מכוון לענין דחיית התביעה כלפי המשיבים האחרים, פרט למשיבה 3, וכן לענין גובה הפיצוי. לגבי משיבה 2 נטען כי היא לא יכולה להתנער מחבותה כבעלת המגרש בטענה של העברת האחריות על שכם משיבה 3. לגבי המעבידה, משיבה 1, נטען כי היה עליה לצפות שבמגרש כדורגל יימצאו בורות. אשר למשיבה 4 - הטענה היא כי על פי בקשה שהוגשה לבית-המשפט טענו משיבות 3 ו-4 כי הינן מחזיקות במגרש והשקיעו בו רבות, ולא עוד אלא שמשיבה זו חזרה בה מבקשתה לדחיית התביעה כנגדה מחוסר יריבות.   אשר לשיעור הנזק - בפי המערער טענות שונות בעיקר לענין קביעת שיעורי הנכות.   6. לאחר שקילת פסק-הדין נשוא הערעור, טיעוני הצדדים בכתב והשלמות בעל פה, המסקנה היא כי דין הערעור להידחות. זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.   במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה חמישית מעודכנת תשנ"ט, עמ' 510).   אכן, על המעביד לדאוג למשטח עבודה בטוח עבור עובדו, אלא שבנסיבות האמורות כאשר מדובר במגרש המוחזק ומתוחזק בידי משיבה 3, כאשר המערער עצמו בוחן את המגרש ואינו מגלה בו כל פגם, ברי שלא היה על משיבה 1 לצפות להתרחשות התאונה. למשיבה זו לא היה כל קשר למגרש הנדון, וכבר נפסק פעמים הרבה כי האחריות המוטלת על המעביד אינה אחריות מוחלטת (השוה ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) 345, 349). הוא הדין לגבי עיריית נתניה שאמנם היא בעלת המגרש, אלא שהוכח בעליל כי אין היא מחזיקה בו וכי משיבה 3 היא האחראית הבלעדית לאחזקת המגרש ותחזוקתו משך עשרות שנים. נסיון המערער להיבנות מפרשת ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113) אין בו כדי לסייע לו. הנתונים העובדתיים באותה פרשה שונים היו תכלית שינוי מהנסיבות העובדתיות במקרה דנן. שם מדובר היה בהפעלה לתקופה קצרה, כאשר נקבע בהסכם בין הרשות המקומית למפעילת בריכת השחייה כי המפעילה אינה מקבלת חזקה בבריכה אלא רשות שימוש בלבד ונאסר עליה לעשות שינוי כלשהו בבריכה ובמתקניה. במקרה שבפנינו לא זו בלבד שמדובר היה בהחזקה בת עשרות שנים ע"י משיבה 3, אלא שהוכח כי משיבה זו ביצעה השקעות רבות ושינויים במגרש. כמו כן משיבה 3 אף פנתה בבקשה לבית-משפט השלום שיאסור על העירייה להיכנס למגרש ולהרוס מבנים שבו מאחר והמגרש נתון לאחזקתה הבלעדית של משיבה 3. אשר למשיבה 4 - משנקבע ע"י הערכאה הדיונית כממצא עובדתי כי משיבה זו לא החזיקה במגרש ולמעשה לא הובאו כל ראיות של ממש המאששות טיעון זה, אין מקום להתערב בקביעה זו. הניסיון להיאחז בבקשה ובתצהיר שהוגשו בתיק אחר, אף הוא אין בו כדי לסייע. בצדק נטען כי באותו תיק אחר היתה משיבה זו משיבה פורמלית בלבד וכי צורפה לתיק לא כמחזיקה במגרש אלא כמייצגת את האינטרסים הספורטיביים של משיבה 3. אשר על כן יש להותיר על כנה את מסקנת בית-משפט השלום בכל הנוגע לסוגיית האחריות.   אשר לגובה הנזק - אף כאן אין הצדקה לשינוי ממצאיה ומסקנותיה של הערכאה הדיונית. "הלכה היא מלפני בית-המשפט, כי אין בית-משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית-המשפט" (ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720). בחינת ממצאי ומסקנות הערכאה הראשונה לאור אמות מידה אלה מוליכה למסקנה ברורה כי אין זה המקרה בו יש מקום להתערבות שכזו.     סוף דבר - הערעור נדחה בזאת.   על המערער לשלם לכל אחת מהמשיבות 1, 2 ו-4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 6,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. בשלב זה תישאר הערבות הבנקאית בתיק להבטחת תשלום ההוצאות, עד למתן החלטה אחרת.  עובד אבטחה (מאבטח)קרקעותדיני ספורטענף השמירהכדורגל