בית דין צדק של העדה החרדית - בוררות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בית דין צדק של העדה החרדית - בוררות: .1רקע כללי בט"ז באלול התשנ"ד, נתן בית דין צדק לעדה החרדית הספרדית ובני עדות המזרח והמערב, פסק דין בהליך של בוררות שהתקיים בפניו, בין הצדדים לבקשה זו (להלן: פסק הדין). ב- 6באפריל 95, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לאישור פסק הדין (ה.פ. 233/95) וכעבור עשרה ימים לערך הגיש המשיב בקשה לביטולו (ה.פ. 276/95). הדיון בשתי הבקשות נקבע ליום 5בנובמבר 95- ובאותו מועד - הודיעו ב"כ שני הצדדים כדלהלן: "אנו מקבלים את המלצת בית המשפט לפיה הענין יוחזר אל הבוררים על מנת שיתנו פסק דין מלא, מפורט, ברור וסופי שיבטא את החלטתם באופן שניתן יהיה, אם יהא צורך בכך, להוציאו אל הפועל בהליכים המקובלים. מבקשים לתת להסכמה הזו תוקף של החלטה, בשתי הבקשות, ללא צו להוצאות". בעקבות זאת ניתנה החלטה כמבוקש. ב- י"ד מרחשון התשנ"ו, נתנו הבוררים המכובדים "פסק דין סופי" שנוסחו כדלהלן (להלן - פסק הדין הסופי): "על יסוד פסק דיננו מיום שלישי ט"ז אלול התשנ"ד, ועל יסוד הנספח לפסק דיננו מיום שלישי ט"ז שבט התשנ"ה, הרינו ליתן בזאת פסק דין סופי ומוחלט. א. פסק הדין והנספח לפסק הדין הנ"ל שרירים וקיימים. ב. מאחר והנתבע אברהם מישאלי יזדי סרב בזמנו להצהיר בשבועה או בתקיעת כף, עליו לקיים את פסק הדין, ושהוא שריר וקיים, ללא שבועה וללא תקיעת כף. ג. כפי פסק הדין, הנתבע חייב למכור לתובע את הדירה לפי מחירה הנקוב בזכרון הדברים המצורף בזאת ובאותם התנאים, למעט עשרת אלפים דולר ארה"ב ($000,10) שכבר שולמו לו ע"י התובע, או לחלופין לשלם לו את ההפרש בין המחיר המופיע בזכרון הדברים לבין מחירה היום ולהחזיר לו את עשרת אלפים הדולרים ($000,10) שקיבל מהתובע. ד. פסק דיננו זה הינו סופי ומוחלט ושריר וקיים ואין אחריו עוד". המבקש איננו משלים גם עם פסק הדין הזה ומשביקש המשיב את אישורו הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית לביטולו, ועל כך נערך הדיון וניתנת ההחלטה הזאת. .2הדיון בבקשה החל ביום 26במרס 96ובסופו הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית שנוסחה במילים אלו: "בשלב זה מקובל עלינו כי הדיון יצומצם להכרעה בשתי שאלות: א - האם בקביעתם של הבוררים, כפי שנרשמה בפסה"ד הסופי, לפיה המבקש סירב להצהיר בשבועה או לתת תקיעת כף, יש משום עילה לביטול הפסק על פי חוק הבוררות, או לחילופין, האם מן הראוי לבטל את הפסק הזה מטעמים של תקנת הציבור, סעיפים 24(9), (10) לחוק הבוררות. יוגשו סיכומים בכתב. 30יום לכל צד. המבקש בתיק המרצת פתיחה 134/96יסכם תחילה. והמשיב יענה עליהם בתוך 30יום מיום קבלתם". בעקבותיה, הוגשו סיכומים כמוסכם ואני מצאתי, לאחר העיון, כי בכפוף לתיקון פסק הדין הסופי, דינה של הבקשה להידחות. .3א. בחריגה ממה שהוסכם בין הצדדים, המבקש פותח את טיעוניו בטרוניה כנגד קביעת כב' הבוררים, לפיה, הוא סרב בזמנו להצהיר בשבועה או בתקיעת כף. לטרוניה זו אין מקום, לא רק מפני שהיא חורגת מן ההסכם הדיוני שבין הצדדים (והיא גם איננה עובדה שאיננה שנויה במחלוקת, כפי שהוצגה על ידי המבקש) אלא גם לגופו של ענין. המשיב טען בסיכומיו כי עוד בחודש אוקטובר 94, הוציא בית הדין (הבורר) כתב סרוב כנגד המבקש וזוהי למעשה ההוכחה הטובה ביותר בנידון זה. המבקש איננו מכחיש עובדה זו. ברם, זאת ועוד. השאלה הראשונה מבין השתיים שהוסכם להעמידן להכרעה בתיק זה היתה, האם בעצם הקביעה שהמבקש סרב להצהיר בשבועה או לתת תקיעת כף יש משום עילה לביטולו של הפסק על פי חוק הבוררות, ולא האם צדק בית הדין בקבעו שהמבקש מסרב להשבע או לתת תקיעת כף. בנידון זה טוען המבקש, באחת מטענותיו החילופיות, כי עצם הטלת השבועה על צד זה או אחר, נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי והופכת את תוצאות הדיון לתוצאות "הגרלה". כיום, לאחר שחובת השבועה בוטלה גם בבתי המשפט האזרחיים, חוסר הכרעה וחיוב צד בשבועה או בתקיעת כף נוגד, לדעת המבקש, גם את תקנת הציבור. מענין להווכח כי טענות אלה אינן מונעות מן המבקש להוסיף ולטעון - וגם זאת לחלופין - כי ההחלטה שלא לאפשר למבקש להשבע למרות שהביע נכונות לכך, והקביעה כאילו הוא מסרב להשבע, נוגדות את עקרונות הצדק הטבעי. בשתי הטענות האלה גם יחד לא מצאתי ממש והתשובה הקולעת - לשתיהן כאחת - מצוייה בדברים הבאים שכותב ב"כ המשיב בסיכומיו: "... בית דין צדק של העדה החרדית אמון על שמירת דרכי התורה ומצוותיה לא פחות מאשר המבקש ... עניינים הקשורים בסוגי קניינים שונים כגון תקיעת כף ו/או שבועה כפי שנתבקש המבקש לעשות, היה ברור להם כי באפשרותו לקיים אותם, הן מהבחינה הדתית, הן מן הבחינה המוסרית והן מן הבחינה הדיונית. ואין זה אפשרי כי דווקא המבקש שהוביל לבד"צ זה לפתע יטען כי זה נוגד את מסורתו הדתית ואת שמירת המצוות שעליהם הוא חושש כל כך" (עמ' 3, שם). ב. המבקש הוסיף וטען כי ביטול פסק הבוררות על פי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, (מפאת היות תוכנו מנוגד לתקנת הציבור) או על פי סעיף 24(10) לחוק זה (מפני קיומה של עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי) מתבקש גם מן הטעמים הבאים: ראשית, פסק הדין מחייב אותו, מחד גיסא, למכור למשיב את הדירה במחירה ה"היסטורי", זה שנקבע לפני כחמש שנים ומאידך גיסא, "לחלופין", לשלם למשיב את ההפרש בין המחיר המופיע בזכרון הדברים לבין מחירה של הדירה היום (ובנוסף על כך להחזיר לו את המקדמה שקיבל ממנו). מחירי הדירות הוכפלו, לטענת המבקש, במרוצת חמשת השנים שנקפו מיום חתימת זכרון הדברים (מוצג מב/1) וחוסר הסימטריה שבפסק הדין יוצר עיוות דין כזה המצדיק את ביטולו, או למיצער, את תיקונו. ג. ובלשון אחר. הבוררים, ממשיך וטוען המבקש, פסקו לשערך רק את הפיצויים המגיעים, לדעתם, למשיב, והתעלמו מן הצורך לשערך גם את מחיר הדירה למקרה שהמבקש יאות לקיים את חלקו בזכרון הדברים. החלטה כזו נוגדת הן את עקרונות הצדק הטבעי והן את תקנת הציבור מפני חוסר האיזון שבה, שכן, בעוד שעל פי פסק הדין הסופי המבקש יכול לקבל תמורת הדירה רק את יתרת המחיר ב"ערכים היסטוריים", החלופה האחרת מאפשרת למשיב לקבל פיצויים בסכום שהוא כמעט פי עשרים מן המקדמה ששילם, מאחר והחלופה הזו מבוססת על מחיר הדירה דהיום. לטענה זו מגיב המשיב בשניים: ראשית, טוען הוא, כי שחיקת מחירה של הדירה נגרם עקב נסיונותיו הרבים של המבקש למנוע את השלמת העיסקה, בהליכים כאלה ואחרים, שמטבע הדברים גוזלים זמן רב. שנית, טוען המשיב, כי הטענה הגורסת כי יש צורך לשערך את מחיר הדירה, איננה נכללת באותה הסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים, ואף לא במסגרת הסעיפים 24(9) ו- 24(10) שבחוק הבוררות. ועל כל אלה, ממשיך המשיב וטוען, כי גם לו היתה הטענה הזו במסגרת ההסכמה, ראוי לדחותה. ולענין זה, מפנה המשיב לע.א. 527/80פד"י לח(4) עמ' 51בו נקבע, לשיטתו, כי בקשה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית לאחר מתן פסק הבוררות יש לדחות מטעמי "מעשה בית דין". ועוד מפנה המשיב לרע"א 4230/90, 4232, פד"י מה(5) עמ' 715, בו נקבע, כי מקום שהבורר לא חוייב על ידי הצדדים לפסוק על פי הדין, הוא איננו קשור להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א- 1961(שם, בעמ' 719). שותף אני לכל טענות המשיב בתשובתו למעט בנושא השערוך. המבקש בבקשתו לביטול פסק הבוררות כלל גם בקשה לתיקון הפסק (לפי סעיף 26(ב) לחוק הבוררות) על ידי הצמדת כל סכום שלא שולם למדד בתוספת ריבית עד לתשלומו בפועל (ראה סעיף .14ד'. וסיפא סעיף 14(השני) שבבקשה). הוא גם חזר על בקשה (חלופית) זו בסיכומיו. זאת ועוד. דומה כי המשיב לא דק פורתא גם בבחינת הענין וגם בפרוש ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון בע.א. .527/80 בפסק דין זה לא נקבע, כפי שסובר המשיב: "כי בקשה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית לאחר מתן פסק הבוררות תידחה משום מעשה בית דין" (עמ' 7, בסיכומיו). מה שעולה מפסק הדין המצוטט הוא, שבמקרה (כמו שארע שם) שבו ניתן פסק בורר והפסק אושר (והחוב נפרע) אין מקום לתביעה נוספת - מאוחרת יותר - לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק על ידי הבורר (שם, בעמ' 52-53). כנגד זאת (וכפי שניכר גם מן הקטע שצוטט מתוך אותו פסק דין בסיכומי המשיב) בפני המערערת (התובעת דשם): "... עמדה האפשרות לדרוש הפרשי הצמדה וריבית - אם כחלק מפסק דינו של הבורר עצמו (ע"א 320/54), אם במסגרת פניה לתיקון פסק הבורר לפי סעיף 22(א)(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968ואם במסגרת הבקשה לאשור הפסק ... משלא ניצלה הזדמנויות אלה שעמדו לרשותה, מנועה היא עתה מלעורר שאלה זו מחדש ..." (שם, בעמ' 53, ההדגשה איננה במקור). הנה כי כן, נמצא, שבקשה לאישור הפסק, כפי שהוגשה במקרה זה, היא אחת מן המסגרות הדיוניות שבהן ניתן לעתור לתשלום הפרשי הצמדה (וריבית). .4סעיף 26(ב) שבחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, קובע כי: "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו אם ניתן ..., להשלימו, לתקנו, או להחזירו לבורר". נושא שערוך מחיר דירה הוא, כפי שכותב גם ב"כ המשיב בסיכומיו (עמ' 6): "חלק מהותי מהמשפט הנהוג במדינתנו". חוסר האיזון הבולט הניכר מפסק הדין כתוצאה מאי שערוך - ולו גם חלקי - של מחיר הדירה שבמחלוקת, נוגד את חובת השערוך המתבקשת מנסיבות הענין, בפרט ומנסיבות חיינו, בכלל, וניתן לאמר עליה שהיא שייכת לתקנת הציבור. באין שערוך, מחד גיסא, ובהענקת שערוך מלא רק לצד האחר, מאידך גיסא, נפגם תוכנו של פסק הדין הסופי באופן שהוא נעשה נוגד את תקנת הציבור הזו וקמה למבקש, לכאורה, עילה לביטולו לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. בה במידה, יכול אותו נימוק עצמו להקים עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(10). ברם, "הסכמים יש לקיים" ולכן אני אינני רואה הצדקה לביטולו של פסק הדין הסופי במקרה זה. לדעתי, הדרך הנכונה היא, בתיקונו בתוספת שערוך חלקי למחיר הדירה הנקוב בזכרון הדברים, שכן, העיכוב בהשלמת העיסקה נובע, במקרה זה, מן "המוכר-המפר", קרי, המבקש. השערוך יהא בתשלום הפרשי הצמדה בשעור % 75מיתרת המחיר המגעת (ראה: פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 541ובפסקי הדין שצוטטו בהערת שוליים 111, שם). .5בכפוף לתיקונו של פסק הדין הסופי, הנני דוחה את הבקשה לביטולו ומאשר אותו בנוסחו המתוקן, דהיינו, בתוספת הפיסקה: "- כשעודף המחיר שטרם שולם משוערך בתוספת % 75מהפרשי המדד החל מהיום שנועד לתשלומו ועד לתשלום בפועל ", בין המילים "המצורף בזאת" ו"באותם התנאים" שבפיסקה ג'. אשר בפסק הדין נשוא הבקשה. .6כל צד ישא בהוצאותיו. בוררותבית דין צדק (בד"ץ)חרדיםיישוב סכסוכים