סירוב לעבוד מעבר לשעות העבודה

לטענת התובע יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת הסתיימו בפיטוריו, בעקבות זה שהתובע סירב לבצע נסיעת עבודה שהוטלה עליו בשעה 00: 16שהיא לדבריו שעת סיום עבודתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים בגלל סירוב לעבוד מעבר לשעות העבודה: התובע עבד אצל הנתבע כנהג במשך 12.25חודשים לפי הסכם עבודה ת/2, ועד ליום .23.6.94משכורתו החודשית האחרונה והקובעת של התובע עמדה על סך של 500, 2ש"ח נכון ליום הפסקת עבודתו (עמ' 6, שורה 19לפרוטוקול). לתובע מספר תביעות כנגד הנתבעת בקשר לתקופת עבודתו וסיומה, ונתייחס לכל אחת מהן בנפרד ולהלן (ע"פ התביעות שהוזכרו בעמ' 22, שורה 6). התביעה לפיצויי פיטורים ותמורת "הודעה מוקדמת": לטענת התובע יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת הסתיימו בפיטוריו, בעקבות זה שהתובע סירב לבצע נסיעת עבודה שהוטלה עליו בשעה 00: 16שהיא לדבריו שעת סיום עבודתו. מפי התובע נשמעו הדברים כך: "הגיעה שעת סיום העבודה והמעביד ביקש ממני לבצע נסיעה מעבר לשעות העבודה שפשוט לא יכולתי לבצעה, אני סירבתי, אמרתי שאני לא יכול מסיבה בריאותית. הנתבע התרגז ואמר לי תגיע הביתה עם האוטו תגמור את הנסיעה הנוכחית ותחזיר את האוטו ותיתן את המפתחות לבת שלי. מה שיצא בפועל, הוא הציב נהג אחר לאותה נסיעה. לא הגעתי למחרת משום שהוא אמר לי תשאיר את המפתחות ותלך הביתה ושלא אקבל משכורת ופיצויים" (עמ' 7, שורה 9). הנתבע מצידו הודה כי נזף בתובע באותו היום, הואיל וזה סירב לבצע נסיעת עבודה עליה נמסר לו כבר בשעה 00:13, כאשר שעות עבודת התובע לא היו אמורות להסתיים באותו היום לפני השעה 00: .17בביה"ד סיפר הנתבע כי תגובת התובע היתה "שלא בא לו" לבצע את הנסיעה (עמ' 2, שורה 30). לטענת המעביד, בעקבות התנהגות התובע ביקש המעביד מהתובע את מפתחות הרכב ושיחרר את זה האחרון לדרכו. לגירסת הנתבע הוא לא התכוון למעשה של פיטורים. גם עד ההגנה מס' 3מר רפאל אלוני אישר את גירסת המעביד לפיה התובע "סרב לבצע את ההסעה" (עמ' 6, שורה 10), ובעקבות זאת התעורר ויכוח בין התובע למעבידו. את תוכנו המדוייק של הויכוח ככל הנראה העד אינו יודע או לפחות לא חזר עליו בעדותו בביה"ד (עמ' 6, שורה 12). על פי התרשמותנו לתובע לא היה צידוק סביר שלא לבצע את המטלה שהוטלה עליו ע"י מעבידו. אנו נותנים אמון בדברי המעביד כי התובע סירב לבצע את עבודתו הרגילה שנמסרה לו עדיין בשעות הפעילות הרגילות של העסק. התובע עצמו דיבר לדבריו על "בעיות רפואיות" אך לא המציא לביה"ד ראיה התומכת בקיומן של בעיות כאלה. יחד עם זאת, על פי הבנתנו רשאי היה התובע להבין את התנהגות הנתבע אשר שלח אותו לביתו תוך דיבור על אי זכאות לשכר ולפיצויים, כמעשה של פיטורים. מדובר אפוא בפיטורים, עקב הפרת משמעת חמורה. במצב דברים כזה, אין חובה על מעביד להמשיך ולהעסיק את העובד (שאינו סר למרותו) בתקופת ההודעה המוקדמת, וממילא גם אינו חייב בתמורתה. יתרה מזאת, בסיטואציה כזאת אפשרי הפחתת פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע (תוך אימוץ ההוראות המתאימות בחוק פיצויי פיטורים), שהרי התובע הפר את המשמעת בצורה חמורה, בכך שעשה דין לעצמו וביקש לקבוע את סדרי העבודה אצל מעבידו באופן חד צדדי. ביה"ד הארצי לעבודה פסק לאחרונה: "יש לראות בהעדרותה של המערערת מעבודתה ביום ו', תוך שהיא עושה דין לעצמה ומשנה את תנאי העסקתה באופן חד צדדי, כהפרת משמעת חמורה על כל המשתמע מכך. אין המדובר בהעדרות בעלמא אלא בנסיון לכפות חד-צדדית סידור עבודה אחר הגובל בשינוי משמעותי של חוזה העבודה שבין הצדדים ... " (דב"ע נו/233- 3נסים חודדה נ. גלית פרידמן, סע' 6לפס"ד מיום 4.12.96). הוא הדין בענייננו. התובע פוטר וזכאי לפיצויי פיטורים, אולם בהתחשב בהפרת המשמעת החמורה שביצע, יופחתו פיצויי הפיטורים ויועמדו על % 50בלבד. פיצויי ההלנה יופחתו גם הם ויועמדו על הפרשי הצמדה וריבית חוקית. התביעה לפיצוי בגין הפרת ההסכם ת/2: לטענת התובע ההסכם ת/ 2הופר ע"י המעביד, משום שחרף העובדה שהוא מדבר על "קבלת קביעות בעבודה" (סע' 17להסכם), לא זכה התובע למאומה. ההסכם ת/ 2לא מדבר על משמעות "הקביעות" אותה הוא מעניק, ומציין הודעה בכתב שתנתן ע"י המעביד. התובע הועסק שנה אחת בלבד, וכבר בתחילת החודש ה- 13הפר את המשמעת בעבודתו כמפורט לעיל. לא מצאנו כי פיטורי התובע בנסיבות שתוארו מהווה הפרת ההסכם ת/2, שהרי אותו הסכם עבודה מדבר גם על חובת התובע בביצוע: "כל נסיעה שתוטל עליו במהלך שעות העבודה" (סע' 6, להסכם). התביעה בהקשר זה תדחה. התביעה ל"פדיון חופשה": המעביד הוא זה המחוייב בהוכחת מתן מלוא החופשה לעובד, והוכחה כזו לא מצאנו. תביעת התובע היא לפדיון של 12ימי חופשה (עמ' 6, שורה 24), שממנה יש לנכות את הסך של 057, 1ש"ח בו זכה התובע לאחר הגשת תביעתו (ת/ 3- עמ' 7, שורה 23לפרוטוקול). התביעה להפרשי שכר עבור יוני 94( 416ש"ח): אם מדובר בסכום המגיע לתובע, לדבריו בקשר ל"שעות נוספות" ע"פ רישום ביומן, אותו יומן כלל לא הוצג לפני ביה"ד (עמ' 7, שורה 25). לא ברור מספר השעות הנוספות שבוצעו, ומועד ביצוען. לא ברור גם כיצד טענה לביצוע עבודה בשעות נוספות מתיישבת עם טענת התובע כי הוא סירב לבצע את העבודה ביום פיטוריו, משום שביצועה עלול היה לגלוש להערכתו מעבר לשעות העבודה הרגילות. אם הכוונה לניכויי "מס הכנסה וביטוח לאומי" המצויים ב- ת/ 3שהוא תלוש השכר של יוני 94ומסתכמים בסך של 416ש"ח, לא הוכחה עילת התביעה. המעביד מחוייב בניכויי החובה הללו מכח הדין. כל הסכם לא יכול לגבור על אותה חובה, ובכל מקרה ההסכם ת/ 2(סע' 14שלו) המתייחס לכך, אינו ברור די צרכו. לפיכך, יש לפרשו ככזה המתיישב עם הדין. רוצה לומר, זכותו של מעביד לנכות ממשכורתו של העובד את ניכויי החובה המקובלים ואין הוא חייב ב"גילום מס", אלא אם סוכם בין הצדדים במפורש אחרת. התביעה בהקשר זה תדחה. התביעה למענק שכונה ע"י התובע "בונוס": מדובר בתביעה המתבססת לפי הטענה על סע' 18להסכם העבודה ת/ .2עיון בהסכם לא מגלה מחוייבות של המעביד ב"בונוס". לעניין זכות השימוש ברכב של העבודה לצרכים פרטיים, הלכה למעשה התובע עשה שימוש פרטי ברכב "רק באישור המעביד" (עמ' 7, שורה 8). גם אם אותה רשות ניתנה לתובע בצורה מצומצמת יותר מאשר נקבע בהסכם ת/2, הרי התובע לא הלין על כך במהלך עבודתו וממילא יש לראותו כמי שויתר על הזכות. התביעה שכנגד: לטענת הנתבע, התובע החזיק בכלי הרכב של העבודה שישה (6) ימים מעבר לרשות שנתן לו המעביד עם תום יחסי העבודה (עמ' 6, שורה 27). התביעה לא הוכחה כראוי, וגם אינה ברורה די הצורך. הנתבע עצמו העיד בביה"ד כי הרכב ששימש לעבודה נלקח מהתובע ביום ניתוק יחסי העבודה, או כלשונו: "בסופו של דבר (התובע) העביר את המפתחות והתקיימה הנסיעה ..." (עמ' 3, שורה 8). גם אם מדובר בכלי רכב אחר, גם אז על פי עדות הנתבע: "הרכב עמד 6ימים ליד הבית" (עמ' 3, שורה 23). רוצה לומר, התובע כלל לא עשה בו שימוש אלא העמידו ליד ביתו של הנתבע שהוא גם מקום מגורי התובע ("התובע גר 200 מטר ממני" מסר המעביד בעמ' 3שורה 21לעדותו). לא הוגשו ראיות לעניין העכוב במסירת הרכב אם בכלל היה עיכוב כזה וטעמו, וגם לא הוגשו ראיות מספיקות לעניין שומת הנזק. התביעה שכנגד תדחה. סיכום: התביעה תתקבל בחלקה באופן שהנתבע ישלם לתובע סך של 276, 1ש"ח כפיצויי פיטורים חלקיים (% 50x 12: 12.25חד' x500, 2ש"ח), צמודים למדד ונושאים ריבית חוקית מיום 1.7.94ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע גם ישלם לתובע סך של 143ש"ח כיתרת "פדיון חופשה" (057, 1ש"ח - 12ימים x 25: 500, 2ש"ח), צמודים למדד ונושאים ריבית חוקית מיום 1.7.94ועד ליום התשלום בפועל. התביעה העיקרית התקבלה רק בחלקה, אולם התביעה שכנגד נדחתה במלואה; ולפיכך הנתבע הוא זה שישא בהוצאות ההליך וישלם לתובע סך של 750, 1ש"ח בצרוף מע"מ כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30יום.שעות עבודה ומנוחהסירוב עבודה