צו סגירה למועדון לבקשת המשטרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו סגירה למועדון לבקשת המשטרה: השופט ח. פיזם ערר על החלטת בימ"ש השלום בחיפה [להלן: בימ"ש קמא על ידי כב' השופט ר.חוזה [להלן: שופטת קמא] שבתיק ב"ש 26/94מיום .9.5.94 בימ"ש קמא ציווה על פי סמכותו לבקשת המשטרה ליתן צו זמני לסגירת עסק המערערים - מועדון להשמעת מוסיקה, ולצריכת משקאות משכרים [להלן: המועדון. זאת לפי סמכותו, על פי סעיף 17לחוק רישיון עסקים תשכ"ח- 1968[להלן: חוק הרישוי]. כל זאת לאחר הגשת כתב אישום נגד המערערים על ניהול עסק ללא רישיון. עתירת המערערים היא לבטל את צו הסגירה או לחילופין לבטל את צו הסגירה ולהחזיר הדיון מתחילתו בפני בימ"ש קמא. .2כטענה מקדמית טוענת המשיבה שאין סמכות לבימ"ש זה לדון בערר על החלטת שופטת קמא. כל זאת בהעדר הוראה מפורשת כדין המקנה את זכות הערר על החלטת הערכאה הראשונה, על פי סעיף 17לחוק הרישוי. לכאורה, קימא-לן שזכות ערעור חייבת להיות מוקנית באופן מפורש על ידי חיקוק, ובהעדר הוראה מפורשת, אין זכות כזו קיימת. זכות הערעור איננה זכות הנקנית אוטומתית, או קמא כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו של אדם, על ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי, או לאחר התדינות לפניה, היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה תחומיה. בהעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להיווצר מכח דברו של ביהמ"ש בלבד [בג"צ 87/85ג'מאל ארג'וב נ. מפקד כוחות צה"ל פ"ד מ"ב(1) 353, 360-362; ע"פ 426/87שוקרי נ. מדינת ישראל פ"ד מ"ב(1) 732, 735]. אכן מפסיקה מאוחרת יותר, עולה כי בנסיבות מסוימות, גם בהעדר חקיקה מפורשת המקנה זכות ערעור עדין קיימת זכות ערעור מכח חוק בתי המשפט [בש"פ 658/88חסן נ. מדינת ישראל פ"ד מ"ה(1) 670, 693, (דעת כב' השופטים ברק ומלץ)]. לדעתו של כב' השופט גולדברג (שם) שראוי שתהיה זכות ערעור רק באותם מקרים שבהם קיימת היום עילה בגצי"ת [שם בעמ' 697]. דעתו של כב' השופט גולדברג משתלבת או אפילו נובעת מהמגמה של המדיניות המשפטית בשנים האחרונות [שפותחה על ידי ביהמ"ש העליון] להעברת חלק מעילות שהיו נדונות בעבר בבג"צ לבית המשפט המחוזי. .3דא עקא, שההצדקה להרשות ערעור, גם בהליך פלילי, כאשר גם המחוקק לא נתן סמכות ספיציפית מתאימה בחוק חרות, מתאימה לדעתנו, רק כאשר ניתן פסק דין סופי, אך לא בנדוננו, כשמדובר בהליך ביניים, שכידוע איננו אפשרי ואיננו קיים בדרך כלל בהליך פלילי. לכן, ולאור כל האמור לעיל נראה כי אין סמכות לבימ"ש זה בשלב זה לדון בערעור על החלטת בימ"ש קמא. גם לו סברנו שהדרך הדיונית של ערעור על צו הסגירה הנ"ל איננה חסומה בפני המערערים, דעתנו היא שיש לדחות הערעור בנימוקיה של שופטת קמא. העיקר הוא שנחה דעתה של שופטת קמא, כי לא היתה הבטחה מספקת שלא תגרם אלימות והפרת השקט והסדר, וכנראה כתוצאה מכך היתה קטטה בה נפגע אדם קשות. בנסיבות שבהן קיימת סכנה להפרת הסדר והשלום וסכון חיי אדם, לא יושיט בימ"ש סעד למי שמלכתחילה פועלים שלא כדין, דהיינו, מנהלים לכאורה עסק ללא רישיון כדין. גם הטענה של הפליה שכביכול ישנם בסביבה מועדנים, כמועדון, נשוא הערעור, שפועלים ללא רישיון ונגדם הרשות, כביכול, איננה פועלת, לא תוכל להשמע במסגרת הערעור שבפנינו, דרכם של המערערים פתוחה להביא את טענת ההפליה במסגרת ערעורם, על כך שלא ניתן להם רישיון. לשיטה אחרונה: מציע אני לחבריי לדחות את הערעור. ח. פיזם - שופט סגן נשיא מ' סלוצקי נמים דעים אני עם המסקנה אליה הגיע חברי הנכבד השופט פיזם. הסגירה על פי סעיף 17לחוק רישוי עסקים תשכ"ח- 1968הוא בגדר סנקציה מיוחדת שמטרתה להפסיק את המשכת בצוע עבירה של נהול עסק ללא רשיון. לא יכולה להיות מחלוקת למערערים לא מוקנית הזכות לנהל עסק הטעון רשיון ללא רשיון. אם נראה צו זה כבעל אופי מנהלי או בעל אופי משפטי, הרי בהיותו צו שניתן בהליך בינים לא ראה המחוקק מקום להקנותו בחוק זכות ערעור על החלטה בדבר מתן או אי מתן הצו הזמני הנ"ל. המסקנה המתבקשת לכאורה היא לכן שאין זכות ערעור על החלטת בינים שכזו. אם אניח כי בהעדר קביעה שבחוק לענין זכות ערעור, יש לבחון את תרופת המערער לפיהן הכללי, דהיינו בסעיפים 41ו-52(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) [רש"פ 658/88פ"ד מה(1) ע' 670], הרי שאין מדובר כאן בצו המסיים את ההליך, בחינת פסק דין המכריע סופית בענינם של המערערים לענין עסוקם בעסק נשוא הדיון. מדובר הוא בהחלטת בינים בהליך פלילי שעליה אין ערעור. כמובן שרשאית הערכאה החליטה, כל עוד לא סיימה את מלאכתה, לחזור ולדון בבקשה לשנוי החלטת הביניים. בסופו של ענין, בהנחה שיש זכות ערעור על החלטה זו, לא הייתי רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא מטעמים שציין חברי הנכבד. מ. סלוצקי, סגן נשיא השופט א. כהן כחבריי אף אני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא ומצטרף אני לדעתם. המדובר הוא בערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים חיפה. סעיף 56(א) לחוק בתי המשפט מחיל על בית המשפט לעניינים מקומיים את הוראות סימן ג' לאותו חוק. היינו, דינו כדין בית משפט שלום - פרט, כמובן, לענייני הסמכות. הוראת סעיף 52שבאותו סימן היא שקובעת את זכות הערעור הכללית שחלה בענייננו. סעיף קטן 52(א) מעניק זכות ערעור אך על פסק-דין. ואם יטען הטוען כי אין בהכרח מכלל הן שומעים לאו, הרי באה הוראת סעיף קטן 52(ב) הקובעת מפורשות כי אך החלטה אחרת בעניין אזרחי ניתנת לערעור ברשות; הגם שקיימת בפסיקת ביהמ"ש העליון הרחבת זכות הערעור המוענקת עפ"י הדין הכללי, נראה כי זו אינה משתרעת על החלטה מכח סעיף 17לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- .1968אף אליבה דגישה המרחיבה-לפיה כל מקום שבו ניתנת החלטה שיפוטית הקובעת סופית את המצב המשפטי בין צדדים בשאלה מסויימת הנולדת ממחלוקת בין הצדדים, המדובר הוא בפסק דין ולכן ניתן הוא להשגה בערעור (ראה בש"פ 658/88הנ"ל, דעת השופט ש. לוין)-לא ניתן לומר כי קיימת זכות הערעור מכוח סעיף 52(א). הוראת סעיף 17מעניקה סמכות לביהמ"ש ליתן צו זמני שתוקפו יפקע עם ביטול כתב האישום או עם מתן גזר הדין. נראה כי בכך סגי לעניין הסמכות. אלמלא דחינו ערעור זה מן הטעם הפורמאלי, סבור גם אני כי גם מן הבחינה המהותית אין הוא נשען על יסודות איתנים. אולם שלא כדעת חברי אין אני סבור שדי בכך כי תנוח דעתה של השופטת קמא, כי לא היתה הבטחה מספקת שלא תיגרם אלימות והפרת השקט והסדר. הגם שהמדובר בהחלטת ביניים ושהיא זמנית מעצם טבה, לא על נקלה ראוי ובית משפט ישלול מטה לחמו של אדם בצעד קיצוני זה. דברים אלה נכונים אף ביתר שאת לאור חקיקת חוק (חוק יסוד: חופש העיסוק). הוראת סעיף 4שבו, היא שקובעת את העיקרון הכללי ש"אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינו עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו." אכן, במקרה שלפנינו המדובר בחיקוק המקנה סמכות מפורשת, אלא ששומא על בית המשפט לפרשו כמעניק סמכות הנתונה בדלת-אמות העקרונות הגלומים בחוק-היסוד. יחד עם זאת נראה כי בימ"ש קמא הפעיל נכונה את שיקול דעתו. ס' 14לחוק רישוי עסקים מתייחס לעבירה של עיסוק ללא רישיון. ובנוסף לכל עונש שיוטל מכח סעיף 14, מוסמך ביהמ"ש לצוות גם על הפסקת העיסוק בעסק (ס' 16). סעיף 17שבו עסקינן מעניק הסמכות לביהמ"ש הדן בעניין לצוות באופן מיידי על הפסקת העיסוק מקום שבו נדרשת תגובה מיידית כדי למנוע את הרעות שאותן מתיימר למנוע חוק רישוי עסקים. אין די בחששות בעלמא לגבי מעשי אלימות הנגרמים במקום. יש צורך כי תובאנה עובדות המצביעות כי פעילותו של אותו עסק, - היא קרוב לוודאי גרמה לאותן רעות - במקרה שלפנינו האלימות במקום. ואם כך הדבר - הרי פתוחה הדרך לסגירת אותו בית עסק, הגם שעיתים המדובר בנזק בלתי הפיך הנגרם לבעל העסק מעצם הסגירה הזמנית, כדוגמאת הפגיעה בשמו הטוב, אובדן לקוחות וכו'. הזכות לחופש העיסוק לעולם אינה מוחלטת. במקרה שלפנינו דובר במקום שבו בוצעו עבירות אלימות קשות. שני מקרי האלימות קשים תוך גרימת חבלה חמורה נתרחשו במקום העסק ובסביבתו. הנערים באזור היו נתונים להשפעת אלכוהול ויתכן ובעטייה של השפעה זו נגרמו המקרים הללו. נראה כי השופטת המלומדת אכן הפעילה שיקול דעתה כנדרש והחליטה על סגירת מקום העסק לצורך תכלית ראוייה. חופש העיסוק הינו עיקרון חשוב, אולם אין פירושו חופש מוחלט לפרט לפעול ככל העולה על רוחו. לאור כל האמור לעיל מצטרף אני כאמור להכרעתם של חבריי הנכבדים ודעתי שיש לדחות את הערעור. א. כהן - השופט התוצאה היא שהערעור נדחה. צוויםצו סגירהמשטרה