שימוש ברכב השלמת הכנסה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש ברכב הבטחת הכנסה: .1לפני תביעה לגימלת הבטחת הכנסה על פי חוק הבטחת הכנסה תשמ"א - 1981 (להלן - החוק). .2טענות התובעת (כעולה מהסיכומים) הן: א. התובעת עובדת בחברה לטקסטיל בשם נילסטרץ' מאז אפריל 94', ושכרה בתקופה הרלבנטית לתביעה היה בסך 820ש"ח ובמאי 96' 200, 1ש"ח. ב. בנה של התובעת הינו חייל שהתגייס לשרות סדיר באוגוסט 93'. ג. התובעת טוענת כי בנה קבל לשמושו רכב מתוצרת סובארו מס' רישוי 53-801-25, שנרכש ע"י אביו - שהתובעת התגרשה ממנו לפני 18שנים באוקטובר 93'. ד. התובעת טוענת כי הרכב נמכר בסוף 95'. ה. הרכב הנ"ל רשום במשרד הרישוי ע"ש גרושה של התובעת. ו. האב, גרושה של התובעת, שלם את הוצאות הרישוי והביטוח בגין הרכב וכן נשא בהוצאות התיקונים, וכשנמכר הרכב, קבל האב את התמורה. ז. בנה של התובעת מתגורר עמה כאשר אין הוא נמצא בבסיס. הבן לן בבית בממוצע שלוש-ארבע פעמים בשבוע. ח. האב נהג לתת לבן דמי כיס - שלא יועדו ע"י האב להוצאות דלק דווקא ואשר בהם היה הבן משתמש להוצאות הדלק. ט. התובעת טוענת כי הבן הוא זה שהשתמש ברכב רוב הזמן, ואולם הבן איפשר לתובעת לפעמים להשתמש ברכב. לעתים שמושה של התובעת היה פעם פעמיים בשבוע ולעתים פעם בחודש. כשהתובעת השתמשה ברכב, היא מלאה דלק. י. התובעת השתמשה ברכב בעיקר לשם נסיעה לטיפולים רפואיים, או אם הרגישה לא טוב. התובעת השתמשה לצורך העבודה אך ורק ברכב של העבודה ולפי הוראת מעבידה. לצרכים פרטיים השתמשה ברכב של אחיותיה באופן אקראי בלבד. יא. הרכב שהעמיד גרושה של התובעת לשימושו של בנה, לא היה רכב שהיה צמוד לתובעת. .3טענות הנתבע הן: א. הנתבע החל לשלם לתובעת גימלת הבטחת הכנסה מאוקטובר 93'. ב. הנתבע טוען כי בשימושה הקבוע של התובעת היה רכב מנועי החל מאוקטובר 93' ולפיכך אינה זכאית לגימלת הכנסה. ג. המידע על השימוש ברכב נודע לנתבע ביוני 95' ולפיכך הופסק תשלום הגימלה ונוצר חוב גימלה לתקופה שמ/10- 93ועד .95/5 לאחר שמיעת העדויות, וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטעוני הצדדים אני קובעת כדלקמן: .1ביום 17.6.95נגבתה מהתובעת הודעה על ידי חוקר המוסד (נ/1). בהודעה זו העידה התובעת כי הרכב משמש אותה ואת בנה ונקנה על ידי הגרוש שלה. רק בעדותה בבית הדין, סיפרה התובעת לראשונה כי הגרוש קנה את הרכב לבנה, כאשר התגייס לצבא, בגלל חטיפות החיילים שהתרבו באותה עת. .2לדברי התובעת, לא היה לבן קשר עם אביו עד גיוסו לצה"ל. עם יצירת הקשר, נקנה הרכב על ידי הגרוש, ולאחר שנמכר הרכב ב- 95/10(לדברי התובעת) התרופף הקשר בין האב לבנו. .3אני מעדיפה את גירסת התובעת כפי שבאה לידי ביטוי בחקירה נ/1, ממנה עולה כי הרכב נקנה לשימושה ולשימוש בנה. כבר נפסק כי בית הדין רשאי להעדיף את דברי התובע לחוקר המוסד על פני דברים שאמר בפני בית הדין מה עוד שגירסותיו של התובע בבית הדין הן גירסות מאוחרות ומשופצות. (ראה דיון מח/42- 0ורטנסקי מיכאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ט עמ' 471, וכן דיון נב/13- 0לאה מירון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ד עמ' 82). .4נימוק נוסף להעדפת הגירסה המופיעה בנ/ 1על פני הגירסה החדשה שהועלתה בבית הדין הוא - כי בפועל הסתבר מהעדויות שהבן היה משאיר את הרכב בבית גם כאשר נסע לצבא (ראה עמ' 4שורות 7ואילך: "הבן היה לוקח את הרכב לצבא פעמיים שלוש בשבוע. בשאר הימים הרכב היה עומד ליד הבית ולפעמים אני השתמשתי ברכב"). .5התובעת הודתה בעדותה כי השתמשה ברכב ואף נשאה בהוצאות הדלק. בנ/ 1סיפרה התובעת לחוקר כי היא נוסעת ברכב לבדיקות רפואיות. כמו כן עולה מהחקירה נ/ 1כי הרכב חנה באופן קבוע ליד הבית. בעדותה בבית הדין העידה התובעת כי נסעה ברכב פעמיים בשבוע או פעם בחודש לפי הצורך. בהמשך עדותה (עמ' 3שורות 13ואילך) הודתה התובעת כי גם כאשר בנה היה בצבא היו ימים שהיה משאיר לה את הרכב, ואף היתה נוסעת ברכב לעבודה. .6בעמ' 4שורה 7ואילך הודתה התובעת כי הבן היה לוקח את הרכב לצבא פעמיים שלוש בשבוע ובשאר הימים היה הרכב עומד ליד הבית והיא השתמשה בו לפעמים. וכדבריה "לפעמים פעם או פעמיים בשבוע השתמשתי בסובארו" (עמ' 7שורות 11-10). בהמשך דבריה אומרת התובעת כי במחצית מן הימים בהם נותר הרכב חונה ליד הבית כאשר הבן היה בצבא, השתמשה ברכב, ובמחצית האחרת נסעה ברכב של העבודה או של המשפחה. בחקירה החוזרת אמרה התובעת כי בתקופה מ- 10/93עד 6/95היתה נוסעת לבדיקות פעמיים בשבוע עם הרכב. .7בדבריה של התובעת ניכרות סתירות רבות, ורצון להמעיט במספר הנסיעות ברכב. בעוד שבתחילה העידה התובעת כי היא נוסעת ברכב פעמיים בשבוע או פעם בחודש, הרי בהמשך עדותה עולה כי משתמשת ברכב לפחות פעמיים בשבוע. עדות הבן אשר באה לסייע לעדות אמו, סתרה אותה: הבן העיד כי היה נוסע יום יום עם הרכב לצבא, ונתן לאמו את הרכב רק כאשר נזקקה לטיפול רפואי, דבר שקרה לטענתו פעם פעמיים בחודש. .8מהעדות עולה כי התובעת נשאה בהוצאות הדלק. הבן טען אומנם כי הוא זה שמילא דלק מדמי הכיס שלו, אך לא סביר בעיני כי יממן הוצאה זו משכר חודשי של חייל בצירוף 500ש"ח דמי כיס שנתן לו אביו. לתובעת עצמה, היתה הכנסה מעבודה, וסביר להניח כי נשאה בהוצאות הדלק (לפחות של נסיעותיה) בעצמה. .9מהעדויות עולה כי התובעת משתמשת ברכב באופן קבוע ונושאת בהוצאות הדלק, ודי בכך כדי לקבוע כי אין התובעת זכאית לגימלת הבטחת הכנסה וזאת בשל שימוש ברכב. הסוגיה המשפטית, של שימוש קבוע ברכב כשולל גימלת הבטחת הכנסה, הוכרעה בהלכה הפסוקה (ראה: דב"ע נב/176- 04המוסד לביטוח לאומי - סנא, פד"ע כה' 293; דב"ע נב/176- 04המוסד לביטוח לאומי - דאדון, לא פורסם, וכן בדיון נה/101- 04ויקי שמיע נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). .10באותו דיון נקבע כי - "המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה. המוסד אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח. ...החוק והתקנות יוצרים חזקה, כי מי שמחזיק ו/או משתמש ברכב מפיק ממנו 'טובת הנאה', ואינו זקוק לקיצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית". .11על פי כל האמור לעיל אני קובעת כי התובעת אינה זכאית לגימלת הבטחת הכנסה מ- 10/93מכח הוראת תק' 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה. הגימלה אשר שולמה לתובעת בתקופה שבין 10/93עד 5/95, שולמה שלא כדין והנתבע זכאי לגבותה. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות.רכבשימוש ברכבהבטחת הכנסה