תביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר: 1. בפני בקשת הנתבעת להורות על מחיקת כותרת התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר. על מנת לעמוד על השאלה העיקרית השנויה במחלוקת, יש להביא את תמצית התביעה. 2. התביעה: הסעד הנדרש בתביעה הינו סילוק ידה של הנתבעת ומי מטעמה ממקרקעין, הידועים כחלק מחלקה 24 בגוש 8234 ומצויים באזור תחנת הרכבת בנתניה. אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתמו במהלך השנים הסכמים שונים שנועדו להסדיר הפעלת תחנת מוניות על-ידי הנתבעת באזור תחנת הרכבת. אף אין מחלוקת כי במהלך השנים התקשרו בהסכמים מי שקדמו לנתבעת ולתובעת, קרי: רשות הנמלים והרכבות וחברת מוניות הרכבת נתניה בע"מ. לפי התביעה, חלקה 24 הנ"ל הופקעה ע"י מדינת ישראל לצורך הקמת תחנת רכבת. נטען בתביעה כי החלקה כוללת, פרט לשטח המסילה ומבנה התחנה, דרך שירות פרטית (נספחים ג-ה לתביעה). כעולה מהתביעה, ביום 17.03.2008 נחתם בין הצדדים חוזה מס' 7435, שנועד להסדיר את שימוש הנתבעת בחלק מחלקה 24 לצורך הפעלת שירות הסעת מוניות (נספח ח' לתביעה). התובעת הבהירה כי בחודש אוקטובר 2010 פרסמה התובעת מכרז והנתבעת בניגוד לשנים קודמות - לא זכתה בו. לפיכך, נדרשה הנתבעת לפנות את המתחם. לא זו בלבד שהיא מסרבת לכך, הגדילה לעשות ושכרה שירותי אבטחה פרטיים, המונעים את שימוש הזוכה במכרז בשטח המריבה. 3. טיעוני הנתבעת: שתי טענות עיקריות בפי הנתבעת לעניין אי כשרות התביעה להתברר בסדר הדין המקוצר, ואלה הן: א. לתובעת אין זכויות במקרקעין, נשוא המחלוקת, ומכל מקום אלה אינן עולות מהתביעה. לעניין זה טענה, שנספח א' לתביעה, הוא הסכם העקרונות שבין התובעת למדינת ישראל מיום 29.04.2004, אינו מזכיר את זכויות התובעת בשטחים צמודים או נלווים לתחנות רכבת בנתניה בפרט. נטען כי ההסכם הנ"ל מאוחר למועד שבו החלה הנתבעת להשתמש במקום, מכח רישיון עסק שניתן לה כדין. הנתבעת טוענת כי לפי לשון הסכם העקרונות עצמו, אין בזכויות שקיבלה התובעת מהמדינה, כדי לפגוע בזכות או הרשאה שניתנו לאחרים קודם לכריתתו (סע' 3.4 לנספח א' לתביעה). הוסיפה וטענה הנתבעת, לעניין העדר זכויות התובעת במקרקעין, כי אף ההסכמים שנחתמו בין הצדדים וצורפו לתביעה, אין בכוחם לרפא הפגם האמור, משום שאינם כוללים את תיאור זכויות התובעת בחלקה 24 ואין נספחיהם מלמדים כי האזור כולל דרך שירות פרטית. ב. התובעת בחרה שלא לצרף את מכלול ההסכמים. והנה, ההסכמים שלא צורפו מלמדים, כי ההתקשרות בין הצדדים התייחסה אך ורק לגביית דמי שימוש בגין ביתן מנהל תחנת המוניות, ולא למתן זכות שימוש בדרך, שהינה דרך ציבורית לכל דבר ועניין. הנתבעת מתבססת על כך שתיאור המקרקעין בהסכם 6216 מיום 15.07.1998 הינו: "שטח בגודל 105 מ"ר בגוש 3234 חלקה 107". לשיטתה, מספרי גוש וחלקה אלה, זהים לציון ביתן מנהל תחנת המוניות, שננקב בהסכם 7186 מיום 06.07.2003, שהתובעת בחרה לא לצרף לתביעה" (צורף עמ' ראשון כנספח 3 לבקשה). הנתבעת מחזיקה בדעה שהעדר האחידות בין הסכמי ההתקשרות, והעובדה שהמקרקעין הנקובים בהם אינם מתייחסים לשטח תחנת המוניות, שומט את הבסיס תחת קיומה של ראיה בכתב, הדרושה להקמת עילת תביעה בסד"מ. 4. דיון והכרעה: א. תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מסדירה את הגשתן של תביעות בסדר דין מקוצר וקובעת: "תביעות לפי סדר דין מקוצר 202. ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר: (1) ... (2) ... (3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב." מן האמור בתקנה למדים, כי הגשת תביעה לסילוק יד ממקרקעין כשרה להתברר בסדר דין מקוצר ובלבד שיש עליה ראיות שבכתב. בשונה מתביעות לסכום קצוב, מכח התחייבות או חוזה, שהוגשו בסדר דין מקוצר המחייבות ראיות שבכתב על ההתחייבות או החוזה, הרי שתביעה לסילוק יד מצריכה ראיה בכתב שתעיד על זכות התובע במקרקעין. לעניין זה ראה למשל: בש"א (שלום -ת"א) 169514/07; בש"א (שלום-ת"א) 185496/05 והפסיקה הנזכרת שם. ב. במקרה שלפנינו, מבוססת עילת הפינוי על הפרת סעיף 19.1 להסכם 7435, הוא ההסכם האחרון שנחתם בין הצדדים (נספח ח' לתביעה). ברישא להסכם זה מצהירים הצדדים כי: "הואיל הרכבת מנהלת ומפעילה את מסילות הברזל, לרבות תחנות הרכבת, מתחמים תפעוליים ומקרקעין נלווים להם, עפ"י דין; והואיל ובין הנכסים נמנית תחנת הרכבת נתניה". סעיף 2 להסכם נוגע לטיב השירות שתורשה הנתבעת להפעיל לפי ההסכם ולרשות שהוענקה לה, וקובע בין היתר: "2.4 לצורך ביצוע השירות יתאפשר למורשה לעשות שימוש במתחם תחנת הרכבת לצורך חניית 3 (שלוש) מוניות, כמסומן בקו אדום בתוכנית המצורפת לחוזה זה כנספח ב' ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו (להלן: "המתחם")". עיון בהסכם מעלה כי המתחם אינו מוגדר בו בסימון סטטוטורי, אולם הצדדים הגדירו את המקרקעין שהוקנו לשימוש הנתבעת, לצורך הפעלת הסעת מוניות, באמצעות סימון קו אדום בתוכנית המצורפת לו. ג. לטעמי, מן האמור עולות לכאורה שתי מסקנות: האחת - הנתבעת חתומה על הצהרה, כאמור ברישא להסכם נספח ח', לפיה לתובעת זכות כדין לנהל ולהפעיל תחנות רכבת, לרבות תחנת הרכבת בנתניה וכן מקרקעין הנלווים להן. על יסוד הצהרתה זו, הכלולה בתביעה במלואה, אין היא זכאית לטעון כי זכויות התובעת במקרקעין נשוא המחלוקת אינן מצויות בתביעה ובנספחיה. השנייה - ההסכם איננו נוגע לזכויות שימוש בביתן מנהל תחנת הרכבת שכלל לא נזכר בו (חרף טענת הנתבעת). ההסכם מעלה כי ההתקשרות נוגעת להפעלת שירות הסעה במוניות ולמתן זכות שימוש בחלק מן המקרקעין לצורך חניית 3 מוניות. טענת הנתבעת כי ההתקשרות התמצתה בעניין זכות השימוש לביתן המנהל נטענת כטענה שבעל פה כנגד מסמך בכתב החתום על ידה. טענה זו עשויה לשמש לנתבעת הגנה אפשרית, אם לא תקרוס בחקירתו הנגדית של שרעבי. אולם, אין הטענה העובדתית הנ"ל יכולה לשמש תריס בפני הגשת התביעה בסד"מ על יסוד אותו חוזה. ד. לא התעלמתי מטענת המבקשת לעניין זיהוי הנכס כחלקה 107. התובעת אמנם ציינה בתביעה כי נפלה טעות בהסכם 6216 מיום 15.07.1998 (נספח ז' לתביעה). על כך אעיר מס' הערות: 1) התביעה איננה נסמכת על הסכם 6216, כי אם על הסכם מאוחר לו שמספרו 7435. בהסכם האחרון לא צוינו פרטי המקרקעין בצורת זיהוי סטטוטורי, כי אם באמצעות תיאור ושרטוט (ראו סע' 2.4 להסכם). כאמור, הנתבעת אישרה את זכות התובעת במקרקעין אלה בהצהרתה ברישא להסכם. 2) הנתבעת לא הביאה מצידה ראיה, ולו לכאורה, לחיזוק טענתה כי חלקה 107 משמשת לציון ביתן המנהל. 3) גודל החלקה המתוארת בהסכמים השונים זהה. נספחי החוזים שבהם סומן המתחם להפעלת תחנת המוניות מצביעים על אותו מתחם. מבלי לקבוע מסמרות לעניין זהות המתחם בהסכמים השונים, סבורני כי אין לנתבעת יסוד מוצק דיו לטעון כי ציון חלקה 107 נעשה במכוון, ולא נבע מטעות. מכל מקום, לטענה הנ"ל אין חשיבות בכל הנוגע לבקשה דנא. כפי שציינתי, עילת התביעה מקורה בהסכם המאוחר, שבו לא הוגדר המתחם להפעלת תחנת המוניות באמצעות מספרי גוש וחלקה, כי אם באמצעות שרטוט בו סומן המתחם הרלוונטי ועליו חתומים הצדדים. ה. כהמשך ישיר לכך, לא התעלמתי מטענת הנתבעת, בסע' 14 לבקשתה, כי השרטוט המצורף להסכם הרלוונטי "אינו שטח תחנת המוניות אלא שטח אחר". אף אם טענת אמת היא, הרי מקומה במסגרת דיון בבקשת הנתבעת למתן רשות להגן. לדידי, אין בטענה זו משום לשמוט את הקרקע תחת בירור התביעה בסד"מ. בדומה לזה, טענת הנתבעת כי הדרך הסמוכה לשערי התחנה, בה היא מפעילה את תחנת המוניות, הינה דרך ציבורית ולא דרך פרטית, דינה להתברר במסגרת הבקשה ליתן רשות להגן, ואין היא שוללת מהתביעה את כשרותה להתברר בסדר דין מקוצר. 5. לסיכום,באתי להחלטה כי דין הבקשה למחיקת הכותרת להידחות. המבקשת תשא בהוצאות משפט בסך 1,700 ₪.סילוק ידסדר דין מקוצר