קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גובה פיצויים לפי הלכת אלסוחה (קרוב נעדר): ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בבת-ים (כבוד השופט מור) מיום 19.4.1999 בת"א 1350/96, לפיו נפסק למשיבה סך של 175,408 ש"ח כפיצוי בגין נזק נפשי בעקבות תאונת דרכים, על יסוד הילכתו של בית-המשפט העליון ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (להלן - הילכת אלסוחה). העובדות המשיבה שהיא רווקה, ילידת 1956, מהנדסת בניין במקצועה, עלתה ארצה מברית-המועצות לשעבר בשנת 1993, עם אמה ז"ל. השתיים התגוררו יחד באשדוד והיו קרובות מאד זו לזו. בתאריך 6.5.1995, בשעה 13: 00 לערך, פגע רכב נהוג בידי המערער 1 באם, פגיעה אנושה. האם נותרה שותתת דם על הכביש מול עיני המשיבה, ונפטרה כעבור שלוש שעות, כשהמשיבה עמה כל הזמן הזה. המשיבה תבעה בבית-משפט קמא את נזקיה, שמקורם בהשפעת מות אמה לעיניה. המערערים טענו כי נזק זה אינו בר-פיצוי על-פי הדין, ולחלופין כפרו בגובה הנזק שנתבע על-ידי המשיבה. 3. פסק-הדין: על-פי עדות המשיבה, שבית-המשפט לא ראה לפקפק במהימנותה, היו לתוצאות התאונה השפעות של ממש על התנהגותה ואורח חייה של המשיבה: מאז התאונה היא סובלת מדיכאון, חולשה, מתח, התקפי בכי וכו', רמת עבודתה התדרדרה בגין חוסר יכולת ריכוז וקשיי שינה, והיא פוטרה משלושה מקומות עבודה שונים. היא מתקשה ליצור קשרים עם אנשים ומצויה בטיפול פסיכיאטרי שוטף, תוך קבלת תרופות. פסיכיאטר שמונה על-ידי בית-המשפט, פרופ' אליצור שפירא, קבע כי תלונותיה אמינות וכי נותרה לה נכות בשיעור של 10% בגין תסמונת פוסט-טראומטית, סובייקטיבית ואובייקטיבית, המגבילה את תפקודה וכושרה לעבוד באופן בינוני, כאמור בתקנה 34(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-. בתגובה לשאלות הבהרה שנשלחו למומחה פרופ' אליצור, וכן בחקירתו בפני בית-המשפט, חזר המומחה על מסקנותיו והוסיף כי התסמונת שאובחנה במשיבה שייכת לתחום הנוירוזות וכי לא מדובר בתגובת אבל בלבד. במהלך המשפט חזה בית-המשפט עצמו במצבה הנפשי של המשיבה וברגשות הנלווים לדבריה. בית-משפט קמא קיבל במלואם את דברי המומחה, על מסקנותיו, שתאמו את התרשמותו של בית-המשפט מהמשיבה במהלך המשפט. בית-המשפט ציין כי ניסיונה של המשיבה לחזור ולהשתלב בעבודה לאחר האבל לא היה בו כדי לסתור את חוות-דעת המומחה הפסיכיאטרי. השופט המלומד ציין כי הניסיון להציג את המשיבה כמי שמשפרת את רמת השתכרותה, תוך רכישת מקצוע חדש בעזרת קורס של משרד העבודה, רחוקה מן המציאות, וכל פעולותיה הן בגדר מאמצים כבדים לשרוד ולהתפרנס על-אף מצבה הנפשי הקשה. בעניין שאלת היות הנזק בר-פיצוי נדרש בית-המשפט לבחינת המקרה על-פי הילכת אלסוחה [1], המתייחסת לפיצויים לאלו הסובלים מנזק נפשי, שהינם קרובי משפחה מקירבה ראשונה, בגין פטירת בן משפחה. התנאים המקימים עילת תביעה בגין נכות נפשית מסוג זה הם ארבעה: (1) קירבת משפחה מדרגה ראשונה; (2) התרשמות ישירה מהאירוע, דוגמת שמיעה או ראייה; (3) מידת הקירבה לזירת האירוע, מבחינת מקום וזמן; (4) סוג הנזק הנפשי שנגרם. בית-המשפט הסיק כי המשיבה היא קרובה מדרגה ראשונה לאם שנפטרה, שהייתה נוכחת ממש, בראייה ובשמיעה לאירוע התאונה, בזירת האירוע המיידית. לעניין סוג הנזק קבע הנשיא שמגר בפרשת אלסוחה [1] כי אין לשלול הכרה בפגיעות נפשיות רציניות המגיעות לידי נוירוזה כנזק בר-פיצוי. לדעת בית-משפט קמא על הניזוק התובע פיצוי בגין נזק נפשי מסוג זה לעמוד בדרישה של הוכחת נזק חמור, אולם גבולות החומרה נקבעים על-ידי השופט היושב בדין וכל מקרה שונה מקודמו. את חומרת הנזק במקרה זה ראה בית-המשפט בעובדת קיומה של נוירוזה אמיתית ובתסמונת הפוסט-טראומתית, בהשפעה על כושר העבודה המגיע לדרגה בינונית ולנכות של 10%, בירידת תפקודה של המשיבה ובכך שהיא נזקקת לטיפול פסיכיאטרי, ושתזדקק לו אף בעתיד. לאור זאת קבע בית-המשפט כי המשיבה זכאית לפיצוי על-פי הילכת אלסוחה [1]. 4. לעניין גובה הנזק הנזק הלא-ממוני חושב על-פי הנכות הרפואית (10%) ביחס לסכום המקסימלי על-פי החוק, 128,416 ש"ח, ללא ימי אשפוז תוך חישוב הגיל (בת 39 ביום התאונה), בסך 11,685 ש"ח בצירוף ריבית מיום התאונה. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר חולק לארבע תקופות, נוכח מספר פיטוריה של המשיבה מן העבודה. (א) תקופה ראשונה בה סבלה הפסדי השתכרות, נקבעה ממועד פיטוריה ממקום עבודתה עובר לתאונה, היינו מיום 17.3.1996 ועד למועד בו החלה לעבוד שוב - 1/97. בית-המשפט מצא קשר ישיר בין פיטוריה לבין מצבה הנפשי לאחר מות אמה. ההפסד חושב לפי השכר עד פיטוריה, שהיה בממוצע 1,970 ש"ח. דמי אבטלה שקיבלה בממוצע חודשי היו 1,544 ש"ח, כך שההפסד החודשי היה בסך של 426 ש"ח לתקופה של 9 חודשים (עד שהחלה לעבוד שוב), סך של 3,534 ש"ח. בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 15.8.1996, סך הכל 3,834 ש"ח. (ב) תקופה שנייה בה סבלה המשיבה הפסדי השתכרות חושבה מיום 1.5.1997 (לאחר שפוטרה בשנית) ועד ליום 19.8.1997 (עת מצאה עבודה אחרת). גם לפיטוריה השניים קשר ישיר למצבה הנפשי. בתקופה זו לא שולמה לה כל גימלה ולכן ההפסד הינו מלא. שכרה במקום העבודה היה 3,700 ש"ח ל3.5- חודשים, היינו ההפסד הוא בסך של 12,430 ש"ח. בצירוף ריבית מיום 1.7.1997, הועמד הסכום על סך 12,950 ש"ח. (ג) תקופה שלישית בה סבלה הפסדים חושבה מיום תחילת עבודתה במקום עבודתה האחרון - 19.8.1997 ועד ליום 1.8.1998 (מועד פיטוריה). שכרה במקום זה היה בסך 2,570 ש"ח, ממנו לא נוכה מס הכנסה ולפיכך מדובר בהפסד של כ1,130- ש"ח לחודש, ולתקופה של 11 חודשים סך של 12,430 ש"ח (בצירוף ריבית מיום 1.2.1998). (ד) תקופה רביעית בה סבלה הפסדים חושבה ממועד פיטוריה, 1.8.1998, ועד היום. התובעת לא עבדה ואין מידע באשר לדמי אבטלה, ולכן חושב ההפסד על-פי נכותה הרפואית לפי רמת השתכרותה הגבוהה ביותר בעבר (3,700 ש"ח), היינו סך של 370 ש"ח. ענייננו ב10- חודשים, ולכן סך ההפסד הנ"ל הוא 3,700 ש"ח (בצירוף ריבית מיום 1.11.1998). אובדן כושר ההשתכרות בעתיד - הוערך על-פי שיעור נכותה הרפואית, המהווה את המגבלה בהשתכרותה, לפי השכר הממוצע אליו הגיעה, היינו 3,700 ש"ח במכפלה של 70%, לאור האפשרות לשיפור מצבה ושכרה אם תצליח להתמיד בעבודה, היינו החישוב נעשה על בסיס של 70% מהחישוב האקטוארי. חישוב זה הינו על הצד הנמוך, כאשר פרט לירידה בשכר גורר מצבה הנפשי אובדן חוזר ונשנה של מקומות עבודה וקושי במציאת מקום חדש. לכן היתוסף לחישוב החשבונאי מרכיב גלובלי. פיצוי זה הוערך בסך 70,000 ש"ח. עזרת צד ג' - פיצוי זה חושב גלובלית שכן התובעת מסוגלת לטפל במשק הבית אלא שלעתים אין לה כוחות לכך ואז תזדקק לעזרת אחרים. לכן הועמד הפיצוי על סך 20,000 ש"ח. החזר הוצאות רפואיות לעתיד - המשיבה נשאה בהוצאות העבר בסך של 1,000 ש"ח. סכום דומה של 40 ש"ח לחודש, בעתיד, בהיוון מתאים, מגיע לכדי סך של 11,000 ש"ח. טיפול נפשי זכאית המשיבה לקבל מקופת חולים ואם לא תעשה כן הרי שלא תעמוד בחובת הקטנת הנזק. החזר הוצאות נסיעה לעבר - לא הוכח, אך לפנים משורת הדין נפסק סך של 500 ש"ח. 5. הטיעונים בערעור בפנינו טענו המערערים כי טעה בית-משפט קמא בהחילו את הילכת אלסוחה [1] על המשיבה, שכן אין היא עומדת בתנאי הרביעי הקבוע בהלכה זאת לאור נכותה הנמוכה, בשיעור 10%, והן לאור זאת שלא הובאה כל ראיה, למעט עדותה היחידה, לעניין קשיים בתפקודה. המערערים טוענים כי חיי המשיבה אחרי התאונה המשיכו להתנהל כפי שהתנהלו מאז עלתה ארצה, וכי מתאריך 3/97 הפסיקה את הטיפול הנפשי אותו קיבלה. בא-כוח המערערים הפנה אותנו לפסיקה בה נקבע כי אף נכות בשיעור של 15% בשל נוירוזה פוסט-טראומטית המשקפת פגיעה והשפעתה על חיי היום-יום, על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד איננה קשה במיוחד, אינה עומדת בדרישה של נזק נפשי קשה ומהותי (רע"א 5803/95 ציון נ' צח [2]; ע"א 4446/90 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' ברנע [3]). גם פרופ' אליצור, המומחה מטעם בית-המשפט, העיד כי נכותה הרפואית של המשיבה אינה משקפת בהכרח את מצבה, וכי למצב בו נתונה המשיבה יש נטייה להיטיב עם הזמן. אשר לכושר עבודתה ופיטוריה נטען, כי המשיבה פוטרה עקב צמצומים ולא עקב בעיות נפשיות. מיד עם תום תקופת האבל חזרה המשיבה למקום עבודתה בו התמידה עוד כ10- חודשים. לאחר פיטוריה החליפה מקומות עבודה, כאשר החלטה זו לוותה בעליה משמעותית בשכרה ואף ברכישת מקצוע חדש. היא לא החסירה ימי עבודה ולא לקחה חופשות. מכל אלו עולה כי המשיבה הראתה נחישות ורצון להשתלב בעבודה, והוכח כי תפקודה לא נפגע. בא-כוח המערערים אף השיג השגות על פסיקת הנזק שקבע בית-משפט קמא. מנגד טוענת המשיבה כי במשך ארבע שנות ניהול המשפט פוטרה המשיבה מארבעה מקומות עבודה שונים ועד היום לא מצאה עבודה קבועה. כל אלה הם תוצאה של מצבה הנפשי שנגרם בעטייה של התאונה. מאז התאונה וכתוצאה ממנה נזקקת המשיבה לטיפולים דחופים בתחום הנפשי ומקבלת טיפול תרופתי נגד דיכאון, חרדות וכו'. כל אלה מעידים על קיום נתק נפשי מהותי. מאז התאונה התדרדר מצבה וקשייה הביאו לסגירות חברתית, חרדות לעתידה, התפרצויות בכי, קשיים בטיפולה הנפשי ועוד כהנה וכהנה. פרופ' אליצור בחקירתו ציין כי דברי המשיבה אמינים עליו וכן אישש את דבריה לעניין קשייה בעבודה. בחוות-דעתו ציין כי למשיבה נכות המגבילה את כושר עבודתה ותפקודה באופן בינוני ברמה של 15% אולם העניק לה 10% עקב התרשמותו מכך שהטיפול הנפשי יגרום להטבה. לאור כל אלה נטען על-ידי המשיבה כי יסודותיה של הילכת אלסוחה [1] נתקיימו בעניינה של המשיבה ואין ספק כי מדובר בנזק נפשי קשה ומהותי. 6. דיון השאלה העיקרית הניצבת בפנינו בערעור זה היא אם הנזק, כפי שתואר וכפי שנקבע כמימצא בערכאה הראשונה, תואם את המבחן לגבי נזק המזכה בפיצויים כפי שנקבע בהילכת אלסוחה [1]. אשר לכך, מן הנכון שנפנה לתחומים שהותוו לצורך זה בפסק-הדין הנ"ל, ולאחר מכן נבחן מה מעלה היישום של עובדות מקרה זה למבחנים שנקבעו, כאמור לעיל. אומר בית-משפט העליון בפרשת אלסוחה [1]: "ענין לנו בגיבושה של חובת זהירות עצמאית ונפרדת, אותה חב המזיק כלפי מי שנפגע בנפשו, שלא להסב לו נזק כאמור. היינו הדרישה היא, כי המזיק - במעשיו - לא יגרום נזק לאחר. להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה: כדוגמת דברי בית המשפט בפרשת Paugh, supra ; הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקירבה הסיבתית (casual proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום. ... מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים [ההדגשה שלנו]" (עמ' 436-435). עינינו הרואות שיש שוני בין אמת-המידה שגובשה בפסיקה של אנגליה וארצות-הברית לבין זו שגובשה אצלנו. לפי המבחנים שהוצגו בפסק-דין אלסוחה [1] תיתכן התגבשותה של זכות לפיצויים גם אם לא התפתחה אצל התובע פסיכוזה, קרי מחלת נפש ממש, אלא פגיעה נפשית רצינית בצורת נוירוזה, היינו פגיעה שאינה מגיעה לכדי מחלת נפש, אולם פוגעת, בשל אופייה, ביכולתו ובכושרו של התובע לתפקד. אכן נכון שפסק-הדין אינו מדבר על כל נוירוזה גרידא אלא מציין, כמצוטט לעיל, כי תופעות שאינן בגדר פסיכוזה מוכרת יכולות לשמש יסוד לתביעה רק "במקרים ברורים וקשים". היינו, השאלה היא אם המימצא שלפיו המשיבה סובלת מנוירוזה אמיתית ותסמונת פוסט-טראומתית המשפיעות על כושר עבודתה, גורמות לירידה בתפקודה ומחייבות אותה בטיפול פסיכיאטרי בהווה ואף בעתיד, יוצר תשתית לתביעת הפיצויים. קרי, אם ניתן לראות כי תוצאות אלה של האירוע הטראגי נושאות את סימן ההיכר של "מקרה ברור וקשה". 7. באשר לאפיונו של המקרה שבפנינו עלינו לפנות תחילה לפסק-דינה של הערכאה הראשונה, ששמעה את המשיבה ואת פרופ' אליצור שפירא, ונתנה הערכתה למצבה במהלך התקופה אחרי התאונה בה נפגעה אמה. בית-המשפט ציין כי לדעתו אין לפקפק במהימנות דבריה של המשיבה, לרבות לתיאור בעניין מצבה הנפשי ולקשר הסיבתי בין מצבה האמור לבין פיטוריה החוזרים ונשנים, היינו לעניין קשייה בשיקומה הנפשי. גם פסיכיאטר שמונה על-ידי בית-המשפט קבע כי טענותיה ותיאוריה של המשיבה הם אמינים. הוא ציין בין היתר כי התסמונת שאובחנה אצל המשיבה שייכת לתחום הנוירוזה ואין מדובר בתגובת אבל בלבד. התוצאות הנפשיות כפי שסוכמו בפסק-הדין ואשר תמציתן הובאה גם לעיל מוליכות למסקנה כי הן "ברורות" לעניין אמת המידה שנקבעה בפסק-דין אלסוחה [1]. נותרת השאלה השנייה, והיא אם המקרה "קשה", כלשון חלקו השני של המבחן. לעניין זה יש לטעמנו להסתכל על התמונה בכללותה. נקדים ונאמר כי אחוז הנכות לבד אינו יכול להכריע בנושא זה שכן מצטרפים אליו נתונים נוספים, והם בין היתר משך הזמן של קיום התוצאות המתוארות בפסק-הדין בשילוב עם מהות הסימנים הנפשיים וכן התצפית לעתיד. במילים אחרות; יש להסתכל על התוצאות המצטברות ולא על אחוז הנכות בלבד. האם התוצאות המצטברות מצביעות על יכולת המשיבה להשתחרר ממצבה, כפי שעוד יתואר בהמשך הדברים? שהרי גם זה נתון היכול להשליך על קושי המצב או על היפוכו של דבר, היינו היעדר סממן כאמור. בתמונה הכללית יש להביא בחשבון כי המכה שנחתה על המשיבה הייתה קשה בנסיבות המקרה, שכן מדובר בעולה חדשה ששאר בשרה הקרוב ביותר והיחידי נהרג נגד עיניה. נגרמו למשיבה כתוצאה מכך דיכאון, התקפי בכי, חוסר יכולת ריכוז, כאבי ראש, חולשה, קשיי שינה, עצבנות, חרדה ומתח. תפקודה בעבודה נפגם כתוצאה ישירה מן התופעות הנפשיות המתוארות. היא בטיפול פסיכיאטרי ונזקקת לתרופות אנטי דיכאוניות. פיטוריה החוזרים ונשנים מן העבודה הם לא רק פועל יוצא ממצבה הנפשי, אלא יוצרים מעין מעגל קסמים שכן הם מעכבים או מפריעים לשיקומה. זהו מצב קשה העולה בקנה אחד עם הדרישה שבהילכת אלסוחה [1]. לעומת זאת המערערים הפנו לשורה של פסקי-דין בהם נקבע אחוז נכות דומה או זהה, אולם בהם הגיע בית-המשפט למסקנה כי המבחן של הילכת אלסוחה [1] שולל הענקת פיצויים. ההשוואה בין ההחלטות חייבת להיעשות בזהירות ראויה, שהרי מדובר בתחום בו אין רשימה סגורה ולא שורטטו קווים מדויקים לתחימת הסוגיה (ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה [4], בעמ' 476). מכאן לפסיקה האמורה: בע"א 4446/90 הנ"ל [3] מדובר היה על נוירוזה פוסט-טראומטית "אשר השפעתה על חיי יום יום כושר עבודה ואפשרויות תפקוד אינן קשות או רבות במיוחד". הנפגעת לא נזקקה לכל טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי וכוח עבודתה לא נגרע. מקרה זה אינו דומה בתיאור תוצאותיו למקרה שבפנינו. בע"א 5256/92 בן מאיר נ' סלוניקיוס [5] ציינה ערכאת הערעור כי הנכות היא בגדר "תגובת אבל" בלבד. בית-המשפט שלערעור הפנה למסקנותיה של הערכאה הראשונה לפיה אין מדובר בנזק נפשי קשה וסבר שאין להתערב בכך. שוב אין מקום למסקנה בדבר זהות התוצאות הנפשיות. בת"א (י-ם) 533/91 [7] ציין בית-המשפט המחוזי שהייתה לדעתו הגזמה לא מעטה בעדויות שתיארו את המצב הנפשי של האלמנה, ובית-המשפט אף הדגים זאת שם, לפרטיו. בענייננו המצב הפוך - היינו בית-המשפט האמין לתיאור מצבה הנוירוטי הקשה של המשיבה, וכך גם פרופ' שפירא. בע"א (חי') 4245/96 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דדיה [8] סבר בית-המשפט בדעת רוב כי הנכות הצמיתה אינה הנתון היחיד בשיקולים לעניין קביעת מהות הנזק הנפשי, שהרי הסתבר שנוסף לתוצאות התאונה השפיעה על המשיב שם באופן מהותי האווירה הקשה במשפחתו הקרובה, שנסיבותיה שונות. בערעור לבית-המשפט העליון בפרשה זו (רע"א 2879/97 דדיה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [6]) ציין בית-המשפט העליון כי לב העניין הוא בשאלה העובדתית בדבר מהות הנזק, ולא ראה עילה להתערבותו במסקנתו של בית-המשפט המחוזי ולא סבר שיש שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. ברע"א 5803/95 הנ"ל [2] לא נדונו עובדות דומות, כי במוקד הערעור עמדה בעיקר שאלת תחולתה של הילכת אלסוחה [1] על "קרוב משפחה" שנכח בתאונה ולא שאלת חומרתו של הנזק. לאור סקירת הפסיקה איננו רואים עילה להתערב במסקנותיו של בית-משפט קמא במקרה זה. הנתונים שבפנינו הם, כמפורט, שונים בעיקרם, ועל-כן יש יסוד לכך שבית-המשפט במקרה שבפנינו הגיע למסקנות שונות מאלה שהוסקו בפסיקה האחרת שהוזכרה. הערעור גם הופנה נגד שיעור הפיצויים שנפסקו בשל ראש נזק זה או אחר, כאשר במרכזן של טענות אלה השגותיהם של המערערים בצורה חלופית ונוספת על טענותיה של המשיבה בדבר מהות ועוצמת הפגיעות מהן היא סובלת. לא ראינו הצדקה להתערבותה באלה של ערכאת הערעור. אשר-על-כן החלטנו לדחות את הערעור על כל חלקיו. המערערת תשלם למשיבה הוצאות, ושכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ, צמוד להיום.פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותהלכת אלסוחה (קרוב נעדר)