"כלל הראיה הטובה ביותר" קובע שלצורך הוכחת תוכנו של מסמך יש להציג מקור של מסמך, בלתי אם מסיבות של אובדן (ככל הרלוונטי לעניין הנדון כאן), אשר הוכח כשלעצמו, יש מקום להסתפק בראיה משנית (י' קדמי על הראיות (כרך ב) [4], בעמ' 495, 501). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כלל הראיה הטובה ביותר: ברקע התביעה "עיסקת קומבינציה" שנעשתה בין התובעים לבין חברה בשם פ.ב. תמר בנין והשקעות (1990) בע"מ (להלן - החברה) ביום 25.12.1990 כפי החוזה נספח א' לתצהיר התובע 1 ולתצהיר הנתבע 2 (להלן - העיסקה, החוזה והתובע בהתאמה). החברה שקעה בחובות, מנהליה ברחו לחו"ל, מונו לחברה כונסי נכסים והעיסקה הסתבכה; על עובדות אלו אין מחלוקת בין הצדדים. במועדים הרלוונטיים לעיסקה ולתביעה זו היה הנתבע 2 (להלן - הנתבע) עורך-הדין של החברה והיה הנסח של החוזה (סעיף 1 לתצהירו של הנתבע וראה גם, בין היתר, פיסקה 1 למכתבו מוצג במ/2). הסתבכות הדברים, כאמור לעיל, שימשה בסיס לתובענה שהוגשה על-ידי כונסי הנכסים של החברה ועל-ידי התובעים דכאן נגד כמה גורמים, לרבות הנתבע, עילות שכולן נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה, שם הוגשה התביעה בת"א 13/94; פסק-הדין ניתן על-ידי כבוד השופטת ב' גילאור ביום 7.12.1999 (להלן - התביעה בחיפה ופסק-הדין החיפאי). במקביל הגישו התובעים את התביעה נגד הנתבע בתיק זה, בעילות שונות שאין צורך לפרטן. בעקבות פסק-הדין החיפאי, אשר ככל הנראה יצר השתק באשר לטענות בתובענה זו (בין "השתק עילה" ובין "השתק(י) פלוגתא"), תיקנו התובעים את כתב-התביעה ונותרו להם שתי טענות משולבות נגד הנתבע, והן שהנתבע לא דיווח במועד על העיסקה למנהל מס שבח מקרקעין (להלן - המנהל) ובכך גרם לעיכובים ולנזקים לתובעים אשר שילמו את מס שבח המקרקעין (להלן - המס) בשלב מאוחר יותר, ולטענתם בעלות גבוהה יותר, וכן כי הנתבע דרש מהם להעביר לחברה שיקים על סך של 30,000 ש"ח על חשבון המס, בטרם שולם המס על-ידי החברה, ובכך גרם לגיזלת כספם על-ידי החברה או מנהליה, שלא העבירו את המס למנהל. עניין אחרון זה טעון הסבר. כידוע משולם המס על-ידי מוכר המקרקעין כפי הוראת סעיף 15 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963; עניין זה בא גם לידי ביטוי בחוזה, שם הוסכם על התובעים והחברה כי התובעים יישאו בתשלום המס (סעיף 12(ד) לחוזה). למרות האמור בחוזה ובניגוד לו, נערך מסמך נוסף, הוא נספח ג' לתצהיר התובע (נספח ב' לתצהיר הנתבע), שם נרשם כי התובעים יישאו רק בסכום של עד 15,000$ מנטל המס וכי החברה היא זו אשר תשלם את יתרת המס. את המסמך הנ"ל, הערוך כמכתב של החברה אל התובעים, ערך הנתבע (סעיף 9 לתצהיר הנתבע; להלן - מכתב החברה). מכתב החברה נערך במשרדו של הנתבע, במועד חתימת החוזה ובסמוך לו (סעיפים 5, 6 ו-9 לתצהיר הנתבע). הסכמת החברה לקבל עליה את תשלום המס או חלקו יש בה כדי להגדיל את נטל המס, הואיל ו"שווי המכירה" המהווה בסיס לשומת המס כולל עתה גם את התוספת של המס עצמו או חלקו (ראה ע"א 295/88 מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה נ' זנזורי [1]); על-כן כתיבת ההסכמה לתשלום המס בנפרד מהחוזה כאשר המסמך, קרי מכתב החברה, נערך במועד כתיבת החוזה מעורר חשד שלפיו התכוונו הצדדים שלא להציג את מכתב החברה למנהל בעת מסירת הדוח על המכירה, אולם לבד מחשד זה לא הוכח דבר בנדון זה ואין גם לאמור השפעה על התוצאות בהליך זה. את טענותיהם כלפי הנתבע מבססים התובעים על מסמך נוסף, שלטענתם נעשה במועד חתימת החוזה ועריכת מכתב החברה; מסמך זה הוא נספח ב' לתצהיר התובע ונחזה להיות פרוטוקול ערוך על-ידי התובע ובכתב ידו (להלן - פרוטוקול התובע). בסעיף 4 לפרוטוקול התובע, שהוא עיקר הדברים ככל הנוגע לתביעה, נרשמו הדברים דלקמן: "סוכם שעו"ד יטפל בהגשת הדווח וטופס ההצהרה למס שבח. תוך 30 יום, כולל תשלום על חשבון שומה של -.15,000$. לפי דרישת עו"ד לא תוגש שומה עצמית בהקשר לעיסקה בנדון (ראה נספח) הכסף לתשלום ילקח מקופת החברה פ.ב. תמר, תמורת תשלום זה ימסרו 2 צ'קים דחויים לתאריך 12.2.92 בסכום כולל של -.15,000$ בשקלים ע"י המוכרים". הנתבע מכחיש את כל האמור בפרוטוקול התובע; הוא לא היה אמור לטפל בדיווח למנהל וממילא לא דיווח לו, ולא נקבע דבר באשר לתשלום המס מקופת החברה והעברת השיקים לחברה. לטענתו של הנתבע אין הפרוטוקול אלא זיוף או פברוק מאוחר שנעשה על-ידי התובע על-מנת לנסות "להקטין נזקים" על חשבון הנתבע (סעיפים 11, 13, 15 לתצהיר הנתבע; עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון בתיק, שורות 16-4). פרוטוקול התובע המקורי לא הוצג ולא הוגש, ולעניין זה יש משמעות רבה במקרה זה. "כלל הראיה הטובה ביותר" קובע שלצורך הוכחת תוכנו של מסמך יש להציג מקור של מסמך, בלתי אם מסיבות של אובדן (ככל הרלוונטי לעניין הנדון כאן), אשר הוכח כשלעצמו, יש מקום להסתפק בראיה משנית (י' קדמי על הראיות (כרך ב) [4], בעמ' 495, 501). בעת הגשת הראיות התנגד בא-כוח הנתבע להגשת העותק הצילומי של פרוטוקול התובע ודרש כי יוצג המסמך המקורי; באת-כוח התובעים לא השיבה לטענותיו של בא-כוח הנתבע, למעשה הסכימה להן, וביקשה כי פרוטוקול התובע, כמו גם מסמך נוסף שהוגש בהעתק, יתקבלו באותו השלב, תוך התחייבות התובע להמצאת המקור; בהתאם לכך ניתנה אפוא החלטה המקבלת את ההסדר הדיוני הנ"ל (ראה עמ' 1 ו-2 לפרוטוקול הדיון). מקורו של פרוטוקול התובע לא הומצא, וביום 14.2.2002 פנו התובעים לבית-המשפט בבקשה לאשר קבלת המוצגים הנ"ל לרבות פרוטוקול התובע כמות שהם, היינו בעותק צילומי, בטענה שהמסמך המקורי אבד. אכן, אם מתקבלת טענתו של התובע לאובדן פרוטוקול התובע, ניתן לקבל את העותק שהוגש (להלן - עותק הפרוטוקול; ראה קדמי בספרו הנ"ל [4], בעמ' 501). בנסיבות המקרה החלטתי להשעות את החלטתי בעניין קבילות עותק הפרוטוקול לגמר ההליכים. הסיבה לכך, כפי שהחלטתי ביום 25.6.2002, הייתה שהראיה היחידה על אובדן פרוטוקול התובע המקורי היא עדות התובע עצמו. נמצא כי אם לא תתקבל עדות התובע כאמינה, ממילא לא ניתן יהיה לקבל עדותו באשר לאובדן פרוטוקול התובע. מאידך, אם אקבע שאין מקום לקבל את עדות התובע, או אין להסתמך עליה לעניין אובדן פרוטוקול התובע המקורי, משמעות הדבר היא שגם טענותיו הבסיסיות של התובע "נופלות" בהיעדר מקור אחר להוכחתן. לעניין זה יש לזכור שפרוטוקול התובע, הגם שהוא נושא עליו את חתימת החברה (לפחות כך בעותק הצילומי שהוגש), הוא במידה רבה "עדות סיוע עצמית" שאין בה סיוע ממשי, הואיל והוא נרשם בידי התובע ואינו חתום על-ידי הנתבע. (במאמר מוסגר אוסיף כי שלא כעמדת הנתבע, איני סבור שיש סתירה ממשית או שיש הבדל שאינו בעל הסבר רציונלי בין האמור במכתב החברה לבין האמור בפרוטוקול התובע, אך אין לי צורך להרחיב בנושא). דומני שאין צורך להתחבט רבות ביחס שבין עדות התובע לבין פרוטוקול התובע, ושלילת אמינות האחת, אם נשללת, כמשפיעה על הראיה האחרת. כך או כך, עדות התובע לעניין אובדן פרוטוקול התובע המקורי היא עדותו של עד יחיד וככזו זקוקה לסיוע, אלא אם יימצא לבית-המשפט הסבר מדוע מצא לנכון לקבוע מימצא בלעדי אותו סיוע (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; ע"א 771/86 קווה נ' ישראל [2]; ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין [3]). לא מצאתי הסבר כזה הנדרש לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] מחד, ומאידך מוצא אני לנכון לפקפק בעדות התובע, הן לעניין אובדן פרוטוקול התובע המקורי הן לעניין עדותו בכלל, כפי שלהלן. התובע מגדיר עצמו כ"...איש דקדקן ודייקן שמתייק ומדייק בכל דבר" ככל האפשר (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שורות 23-22). התביעה בחיפה החלה בשנת 1994; אילו בעת הגשת התביעה בחיפה היה פרוטוקול התובע המקורי בידי התובע, לא סביר בעיניי שלא היה שומר מסמך חשוב ויסודי זה במקום בטוח, הן מכוח אופיו של המסמך הן מכוח אופיו של התובע. בעת הדיון בפניי ניתן היה להבין מעמדת באת-כוח התובע שהמסמך המקורי מצוי בידי התובע, ועל-כן אם המסמך אבד היה אמור לאבד במהלך הדיונים בפניי. גם דבר זה אינו סביר בעיניי, ולא ניתן בתצהירו של התובע, התומך בבקשה, כל הסבר באשר למקום משמרת המסמך וסיבת אובדנו המשוערת. יתר-על-כן, לפי האמור בסעיף 5 לתצהיר התובע התומך בבקשה ניתן להבין שהתובע לא ראה את פרוטוקול התובע המקורי (אם היה כזה) מאז יום כתיבתו, לרבות בעת ההתדיינות בתביעה בחיפה, הואיל ואין הוא בטוח אם לא נמסר על-ידיו לחברה. מכאן שהתובע אינו יודע דבר על מה שקרה עם פרוטוקול התובע המקורי ואינו מסוגל למסור כל מידע באשר אליו, ואין די בעדותו לבדה על אובדנו. כל זאת שעה שבאת-כוחו מצהירה, בעוד הוא נוכח באולם בית-המשפט, כי מקור המסמך יומצא לבית-המשפט. בנסיבות אלו אין בדעתי לקבל את עדותו של התובע כעדות יחידה ללא סיוע, הן לעניין קבילות עותק פרוטוקול התובע, דבר אשר כשלעצמו משמיט את השטיח מתחת לתביעה, הן לגבי עדותו של התובע בכלל. מסיבות אלו אני דוחה את התביעה. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בצירוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן בתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח ומע"מ בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל.כללים משפטייםכלל הראיה הטובה ביותר