מעצר על תקיפת נהג מונית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על תקיפת נהג מונית: לפניי בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים. רקע כתב האישום שהוגש כנגד המשיבים מייחס להם עבירות של פציעה ותקיפה חבלנית. למשיבים 1 ו- 2 מיוחסת אף עבירה של החזקת סכין, למשיב 1 עבירה של איומים ולמשיב 2 עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. מעובדות כתב האישום עולה כי המתלונן - שהינו נהג מונית, נהג את רכבו ביום 18.08.11 בסמוך לשעה 17:30 ברחוב בעיר ראשל"צ, עת הבחין ברכב בו נהג המשיב 1 בקלות ראש כשהוא עובר מנתיב לנתיב. שני הרכבים המתינו ברמזור אדום, כשמונית המתלונן עמדה מאחורי הרכב האחר. המתלונן סימן בידו למשיב 1 בתנועה שמשמעותה "מה קרה?" ואז הוציא המשיב 1 את ראשו מחלון הרכב, גידף את המתלונן וצעק לעברו כי יהרוג אותו. בהמשך, יצאו המשיבים כולם מרכב זה, ניגשו למונית המתלונן ונעמדו בסמוך לדלת הנהג. המשיב 1 הכניס ראשו למונית, קילל את המתלונן וניסה להכותו במכת אגרוף. המתלונן הסיט ראשו והמשיבים 1 ו-2 ירקו בפניו. כשיצא המתלונן מהמונית, המשיבים 2 ו-3 אחזו בו על מנת שלא יזוז, המשיב 1 הכהו במכות אגרוף והמשיבים הכוהו בחלקים שונים בגופו. אז הוציא המשיב 1 סכין השייכת למשיב 2, התקרב למתלונן וניסה לדוקרו בחזהו. המתלונן תפס בידו והמשיב 1 חתכו בראשו באמצעות הסכין. כשהבחינו המשיבים בדם שניגר מראשו של המתלונן, הם נכנסו לרכבם ונסעו מהמקום. עוד הסתבר כי המשיב 2 החזיק ברכב בו נמצא, בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 77.28 גר' נטו, בעוד המשיב 1 החזיק בסכין אחרת ברכב זה. כתוצאה ממעשי המשיבים, נפצע המתלונן בכך שנגרמו לו חתך בראשו שנזקק לאיחוי בסיכות וכן שטף דם מתחת לעינו. המבקשת טענה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים וביניהן הודעות המתלונן ועימותים שנערכו בינו לבין המשיבים; הודעות מאת שני עדי ראיה; דו"חות פעולה; תעודה רפואית של המתלונן ותמונות החבלות שנגרמו לו; חוו"ד לעניין הסם המסוכן והסכינים שנתפסו. המבקשת הוסיפה והפנתה להודיית המשיבים 1 ו-2 בהחזקת הסכינים, ולטענת המשיבים כי המתלונן תקף אותם וכי לא פצעו אותו באמצעות סכין. עוד נטען לקיומה של עילת מעצר משום יצירת נסיבות העבירות המיוחסות למשיבים ומהותן, מסוכנות לביטחון הציבור, ככל שישוחררו המשיבים ממעצרם. הודגש כי המדובר באירוע של "מה בכך", שבעטיו הותקף המתלונן במכות נמרצות ובאמצעות סכין. עברו של משיב 1 כולל הרשעות בעבירות של איומים, אלמ"ב, שוד מזוין ופציעה; עברו של משיב 2 כולל הרשעות בעבירות רכוש, איומים, הפרת הוראה חוקית וסמים מסוכנים. ביום 25.07.11 נדון משיב זה לשנת מאסר בהליך אחר, ריצוי עונשו נדחה במעט ותלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בן 5 חודשים בגין עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים. למשיב 3 עבר פלילי ישן בעבירות סמים מסוכנים, רכוש והפרת הוראה חוקית. במוקד הדיון ניצבת השאלה האם הרף הראייתי הניבט מתיק החקירה, מכורסם כדי הצדקת העדפת שחרורם של המשיבים בתנאים מקלים על פני מעצרם. הסנגור טען בהרחבה כי עוצמת הראיות כנגד המשיבים אינה בעצמה המצדיקה היעתרות לבקשה ובעיקר מחמת התנהלות המתלונן וגרסאותיו שלו ושל עדי ראייה נוספים. מכאן עתר הסנגור לשחרור המשיבים בתנאי הפקדת בטחונות בלבד ולחילופין להוסיף הפנייתם להתרשמות שירות המבחן בעודם משוחררים בתנאים אלו. דיון ומסקנות תנאי מהותי שבלעדיו אין למתן צו מעצר עד תום ההליכים, לפי סעיף 21(א) לחסד"פ מעצרים, הינו קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיבים בכתב האישום. בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י פד"י נ(2) 133, נקבע כך: "... השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו... הינה, אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן היה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן, אפוא, ראיות גולמיות אשר בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר... על כן, אין נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה". בשלב זה, אין בית המשפט בוחן סוגיות הקשורות במהימנות עדים ומכריע בהם, למעט התייחסות לליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם (ראה בש"פ 7194/97 - כהן נ' מ"י, פד"י נ"א (5) 403). וכן: "המבחן הוא חיצוני - ראיות התביעה על פניהן מבלי ליתן את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל" [ראה בש"פ 825/08 - מ.י. נ' דחלה פד"י נב' (1) 625]. בחנתי את חומר הראיות שבתיק החקירה באספקלריה של מבחנים אלו ובאתי לכדי מסקנה כי תיק החקירה מגלה ראיות לכאורה בתימוכין בעבירות המיוחסות למשיבים. המדובר בראיות ישירות לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמת המשיבים מעל לכל ספק סביר. בשלב זה, אין לייחס לראיות אלו טענות בדבר עוצמה, משקל ומהימנות ומצאתי כי באלו מתמקדות טענות הסנגור, המכוונות בעיקרן להידרשות לבקשה דנן משמע הייתה הכרעת דין. בבש"פ 6187/95 מ"י נ' סלימאן אל עביד תק-על 95 (3), 653 (1995) בפסקה 6 להחלטה, נקבע כך: "בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת-דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי - משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם. המחוקק הורנו בסעיף 21א (ב) לחוק כי לא יתן בית המשפט צו מעצר עד תום ההליכים אלא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולמותר לומר כי לא הרי "ראיות לכאורה" כהרי הוכחת אשמה מעבר לספק סביר, כנדרש להרשעתו של נאשם". במהלך הדיון בתיק העיקרי, תישמר זכותם של המשיבים להביא ראיות ולהשמיע טענות שיכול ויעלו כדי סתירת ההנחות העולות מחומר החקירה, או כדי הטלת ספק בנוגע לנסיבות ביצוע העבירות. בסופו של יום, על בית המשפט לשקול את הנסיבות כולן ולקבוע אם יש בהן כדי לבסס מסקנה במידת הוודאות הנדרשת להרשעת המשיבים, אך דוק - בסופו של יום ולא בשלב זה של בחינת הראיות בהיבטן הלכאורי. בשלב זה של הבקשה למעצר עד תום ההליכים, די בראיות כפי שהוצגו כדי לחייב את המשיבים ליתן הסבר אחר לרף הראייתי הלכאורי העולה מחומר החקירה והמשמש כנגדם. התרשמתי כי אין בטענות המשיבים כדי לשאת בנטל ההליך ולא איתרתי חללים בחומר הראיות או ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, כדי כך שהתשתית עליה מבוסס כתב האישום תקרוס או תכורסם. מתיק החקירה ובין היתר, עולות הראיות הלכאוריות, כדלקמן - הודעות המתלונן מהימים 18.8.11 ו- 22.8.11, כשזו האחרונה נגבתה תחת אזהרה בגין עבירת תקיפה. מהודעות אלו נלמדות העובדות הלכאוריות ששימשו בסיס לנוסחו של כתב האישום בנוגע לעבירות האלימות הלכאוריות כלפי המתלונן. התרשמתי כי התשובות אותן מסר המתלונן בהודעתו השנייה יצרו את ההבחנה המתבקשת בינו לבין המשיבים כשתנאי מסייע להבחנה זו נמצא ביתרת הראיות הלכאוריות שבתיק החקירה. שלושה עימותים שנערכו בין המתלונן למשיבים ביום 21.8.11 במהלכם החזיק המתלונן והחרה אחר גרסתו כפי שנשמעה בהודעותיו. דו"חות פעולה מאת השוטרים, גב' ישראל ומר רומנו מיום 18.8.11, שפגשו במתלונן בסמוך לקרות האירוע. מדו"חות אלו עולה תמצית גרסת המתלונן בתימוכין בדברים שמסר בהודעותיו ובעימותים. הודעות מר יצחק רחמני - עד ראייה, מהימים 18.8.11 ו- 23.8.11. ההודעה השנייה מפורטת בהשוואה ללקוניות שבהודעה הראשונה אך משתי ההודעות ניתן ללמוד כי נהג רכב המשיבים הוציא סכין וחתך את המתלונן בראשו שהחל לדמם, כשהתוקף חזר לרכבו כדי לברוח מהמקום. העד עמד אל מול רכב זה כדי למנוע את ההימלטות המבוקשת, אך הרכב לא נעצר והעד נאלץ לזוז על מנת שלא יידרס (ר', לדוגמא, הודעה מיום 18.8.11 שו' 6-7). הודעת מר גבריאל טבדי - עד ראייה, מיום 22.8.11 ממנה עולה כי שמע גידופים שלא מצידו של המתלונן, שעמד במקומו והבחין בשלושה אנשים דוחפים אותו, מטלטלים אותו ומרביצים לו. עוד הבחין העד כי המתלונן הצליח ליטול את הסכין מהמשיבים (ר' הודעתו שו' 8; שו' 13-14). תעודה רפואית מיום 18.8.11 ותמונות חבלותיו של המתלונן, מהן ניתן ללמוד אודות פציעתו. הסנגור טען כי המתלונן ירד מהמונית ללא הסבר הגיוני ולאחר שהמשיב 1 פנה לדרכו, הוא החל לתקוף אותו. אז נחלצו לעזרתו שני המשיבים האחרים והמתלונן תקף גם אותם ו"העיף" את המשיב 3 על עגלת משא שחוברה לרכבם של המשיבים. המשיב 2 ניסה למנוע את התקיפה וקפץ על המתלונן מאחור ואז החלה קטטה בין המעורבים. עוד נטען כי גרסתו של המתלונן לא הגיונית, מגומגמת ולא רציפה. המדובר בגרסה מול גרסה והיגיון כזה או אחר בהתנהלות המתלונן, כמו גם סדרם של הדברים יתברר במהלך המשפט עצמו. אציין כי עדי הראייה לא ראו משיב כזה או אחר "מועף" על עגלת משא. באשר לפציעה הנטענת של המתלונן בסכין - נטען כי המשיבים כופרים כי המתלונן הותקף על ידם בסכין ולא נערכה בדיקת חיים למתלונן. הסנגור הפנה לגרסת המשיב 2 באשר להגעת הסכין לזירת האירוע, בכך שנמצאה על רצפת הרכב בו שהו המשיבים וכנראה שבמהלך ההתרחשות, הסכין נפלה מהרכב, בד בבד עם יציאת המשיב 2 ממנו (ר' אף העימות שנערך עם משיב 3 שו' 38). לא אביע בשלב זה את דעתי באשר לגרסה זו, אך רק אציין כי התמיהה אינה זרה לה וגם סוגיה זו תתברר במהלך המשפט עצמו. הסנגור הוסיף והפנה לגרסת המתלונן בהקשר לתקיפתו באמצעות הסכין, לפיה מסר כי אינו יודע כיצד הגיע דם לידית הסכין, אך זלג דם מראשו, ידיו היו מגואלות בדם והוא הרים את הסכין מהכביש. הסנגור הפנה לציפייתו כי המתלונן יציין שנדקר באמצעות הסכין. אולם, כל מחסור לכאורי בגרסת המתלונן גם בהקשר זה, נרפא בשלב מקדמי זה של הדיון באמצעות גרסתם הלכאורית של שני עדי הראייה, המתארים מפורשות מעורבות סכין במהלך מתקפת המתלונן. הסנגור טען כי להב הסכין לא הייתה מגואלת בדם, אך גם נושא זה אינו מכרסם מעוצמת הראיות, גם בהתחשב במיקום פציעתו הלכאורית של המתלונן באמצעות סכין - ראשו. אין זה מן הנמנע כי פדחתו העבותה של המתלונן הניבטת מהתמונות שבתיק החקירה (ר' תמונות 5 ו- 6), בתוספת למגעו בסכין גם באמצעות נייר, מחו את הדם מלהב הסכין לאחר שהמתלונן ספג חתך באמצעותה. עוד נטען כי לא בוצעה בדיקת מז"פ ביחס לכתם הדם שנמצא על ידית הסכין מאחר והמתלונן נגע בה. פתוחה לפני הסנגור הדרך לטעון למחדל חקירתי במהלך המשפט עצמו וידוע כי מחדל חקירתי לכשעצמו, ככל שקיים בעניין שלפניי ואיני מביע דעה שכזו, אינו מייצר על אתר ספק סביר במיוחס לנאשם, כך שוודאי שאינו פוגע כדי כך בפוטנציאל ההרשעתי שבחומר החקירה. במהלך המשפט, ניתן יהא לאמוד אם המתלונן נחבל בראשו מידי מי מהמשיבים ולא מהסכין כטענת הסנגור. בהקשר זה ראוי לציין את גרסת המשיב 1 במהלך העימות שנערך עימו (שו' 34) ובדוח מעצרו לפיה החתך בראשו של המתלונן נגרם מאגרופו של משיב זה. עוד ראוי לציין את ממצאי התעודה הרפואית שבתיק, לפיהם קיים "חתך" בראשו של המתלונן כאנמנזה הראשונית שהינה "חתך בראש... (סכין)". גם מהתמונות שבתיק החקירה, נלמד חתך שכזה באורך של כ- 8 ס"מ ולמשיבים הפתרונים שטרם נשמעו, כיצד חתך שכזה יכול להיגרם מיד חשופה. הסנגור טען כי המתלונן הגזים בתיאוריו את האירוע, תוך שהוא נסמך, בין היתר, על דו"ח הפעולה של השוטר מר רומנו, ממנו עולה גרסת המתלונן כי התנפלו עליו ארבעה אנשים. נטען כי המדובר רק בשלושה משיבים, כשאדם רביעי שהיה עימם, הינו פועל שכלל לא ירד מהרכב בו נסעו. בהתייחס למכלול גרסתו הלכאורית של המתלונן, הנלמד אף משתי הודעותיו והמחוזק בהודעות עדי ראיה ובראיות נוספות כתעודה הרפואית והתמונות שבתיק החקירה - לא מצאתי בטענה זו משום סתירה אמיתית או ליקוי בסיסי בסדר הצגת הדברים וברי כי סערת הרוחות בה היה נתון המתלונן לא אפשרה לו לבצע חשבונאות מדויקת בעניין תקיפתו. אמירות המתלונן כי לא ראה מי תקף אותו וגרסתו במהלך העימותים עם המשיבים כי ראה משהו "נוצץ", להבדיל מהבחנה מפורשת בסכין, יכול דווקא ותשמש לזכותו באומדנת מהימנותו לעתיד לבוא, להבדיל מקביעה כבר כעת כי המדובר ב"גוזמאי", כסברת הסנגור. קיבלתי את הבהרת המבקשת בטיעוניה, לפיה עולה מגרסאות המתלונן כי ראה את המשיב 1 מחזיק במשהו "נוצץ" בידו, המשיבים אחזו בו כדי תחושתו שהוא אזוק והוא תיאר כיצד כוונה הסכין לעבר חזהו עד שהפילה, עת חש מכה בראשו ובדם זולג ממנו. אין ניתן ללמוד מכך כי לא נעשה שימוש בסכין במהלך מתקפת המתלונן, כפי שעולה בבירור גם מגרסתו שלו ומגרסאות עדי הראיה. הסנגור הכביר טענותיו בכל הנוגע להתנהלות המתלונן באירוע ולגישתו, לאחר שספג המתלונן יריקות ממי מהמשיבים כנטען על ידו, המשיבים הסתובבו ושמו פעמיהם לכיוון רכבם. נטען כי בשלב זה היה האירוע יכול להסתיים בגדר עבירה של תקיפה סתם ויכול שאף איומים. אולם, כגישת הסנגור, המתלונן לא נתן לכבודו להיפגע וירד מרכבו על מנת להתעמת עם המשיבים. לא מצאתי בטענה זו ממש שישמש לזכותם של המשיבים בשלב זה של הדיון. גם אם ירד המשיב מרכבו כדי לבחון סוגיות הקשורות לכבודו, אין הדבר מהווה גושפנקא בעבור המשיבים לתוקפו לכאורה. הסנגור הוסיף וטען כי צפה בקלטות ווידאו של העימותים שנערכו בין המתלונן למשיבים וחזה במתלונן כשהוא נע בחוסר נוחות במקומו. גם הקשר זה יפה למהימנות המתלונן ולהתרשמות ממנו ומאישיותו - סוגיות הניתנות לבחינה אך ורק במסגרת כור ההיתוך הראייתי של המשפט עצמו. הסנגור העלה תמיהה באשר להמצאות נטענת של 11 נוסעים במוניתו של המתלונן, שאיש מהם לא בא להעיד לטובתו. גם בכך אין פגם ראייתי בשלב זה של הדברים ואין בנמצא אינדיקציה ברורה באשר לכמות הנוסעים במונית. ההתייחסות כעת הינה למצוי בתיק החקירה ולא לחסר נטען שבו. באשר לעד הראייה, מר רחמני, המשמש כסדרן בתחנת מוניות סמוכה, הפנה הסנגור לתמיהות העולות מגרסתו, בכך שבתחילת הודעתו מסר כי אינו מכיר את המתלונן אך לאחר מכן הבהיר כי מכירו מהעבודה וכן כי רק בתחילת הודעתו השנייה, תיאר שראה את ההתרחשות האלימה כלפי המשיב. העד הבהיר כי הוא אינו מכיר אישית את המתלונן, כך שיכול ובהסברו זה תימצא התשובה לשאלת היכרותו עם המתלונן. הסנגור ביקש להוסיף ולגזור מגרסת העד לפיה ראה את המתלונן עומד ליד דלת המונית, עינו אדומה ודם זולג מראשו, כי שעה שהתקרב העד למקום, האירוע כבר הסתיים, כך שלא יכול לראות את הנתונים כגרסתו. היסק שכזה אינו אפשרי בשלב זה של הדברים, ואין ניתן לקבוע כעת כי העד לא ראה את ההתרחשות האלימה כלפי המתלונן משום פלח זה או אחר של דבריו. הסנגור הוסיף כי עד זה שאל את המתלונן מה קרה וכגרסתו, המתלונן מסר לו: "חתכו אותי בכביש", תוך שחדל לתאר את המתבקש והוא האלימות שהופעלה כלפיו. עצם העובדה הלכאורית כי המתלונן בחר בהבהרת נתון כזה על פני אחר, אינו גורע כדי כך מתיאוריו הנתמכים בגרסת עד הראייה הנוסף, שאין חולק כי אין קשר בינו לבין המתלונן. עוד הפנה הסנגור כי העד, מר רחמני, תיאר בהמשך כיצד ראה מי אחז בסכין וכן ראה כיצד המתלונן נדקר. הסנגור ביקש לגזור מטענתו זו שיבוש חקירה מטעם המתלונן. גם אם עסקינן בשינוי גרסה ואיני קובע כך, משמעות השינוי תתברר במהלך המשפט ועדיין נותר סיכוי סביר כי גרסת העד לפיה הבחין במעורבות סכין באירוע האלים כנגד המתלונן, תעובד לראייה של ממש. גרסתו המאוחרת של העד, כפי שנמסרה בניתוק מהאירוע, אינה מצביעה על ליקוי בסיסי בסדר הדברים ובהגיונם או על דבר שקר מטעמו. באשר לעד הראייה האובייקטיבי, מר טבדי, הפנה הסנגור לגרסתו לפיה ראה כיצד המתלונן מצליח לקחת "מהם" את הסכין (ראה שורה 12 להודעתו). נטען כי היחידה החוקרת לא ביררה את משמעות הדיבר "מהם" כדי אומדן זהות המשיב ממנו לקח המתלונן את הסכין. גם נתון זה יתברר במשפט עצמו ואין בהעדר הבירור בסוגיה זו, גם בהצטרף למכלול טענותיו של הסנגור, כדי לייצר את הכרסום המתבקש בראיות התביעה. קיבלתי את גישת המאשימה לפיה גם אם תתקבל עמדת המשיבים לפיה ביצע המתלונן תנועה מגונה לעברם ואף ירד מרכבו, הרי שלא נלמד מתיק החקירה כי הוא זה שהחל בהתנהגות אלימה ולא דין תנועה מגונה או יציאה מרכב, כדין האלימות הבוטה לכאורה שהופנתה כלפי המתלונן. מחומר הראיות עולה לכאורה כי תרומה משמעותית להתפתחות האירוע האלים רובצת לפתחי המשיבים, כשהתנהלותם העולה לכאורה ממהלך האירוע כולו, מורה על הכח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. מכל האמור, נמצא רף ראייתי בדמות ראיות לכאורה כנגד המשיבים, המשמש מסד לבחינת המשך מעצרם. אין מחלוקת לעניין עילת המעצר וקבעתי כי אכן קיים יסוד סביר לחשש כי שחרור המשיבים יסכן את ביטחון הציבור. שלושת המשיבים נקטו לכאורה בבריונות קשה ומכוערת כלפי גופו של המתלונן הבודד, אותו הם אינם מכירים, באמצעות סכין ובמגע על שום הבל שטות. לא ראיתי לנכון לקבע מסמרות בשלב זה גם לעניין היכולת העקרונית לאיין את מסוכנותם של המשיבים. על מנת לבחון אם אכן המוצא האחרון הינו מעצרם לעת משפטם כמבוקש על ידי המבקשת, מצאתי לנכון להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינם טרם השלמת ההחלטה בהיבט שחרורם המתבקש בתנאים אלו ואחרים. לפיכך, אבקש את שירות המבחן להגיש תסקיר בעניין המשיבים. תקיפהמוניתנהג מוניתאלימותמשפט פלילימעצר