מצג שווא במו''מ בעסקת מקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מצג שווא במו''מ בעסקת מקרקעין: זוהי תביעה להשבת סכום כסף ששילם מנהל התובעת לנתבעים וכן תביעה נזיקית בגין מצג שווא במהלך מו"מ לקראת כריתת חוזה למכירת מקרקעין. הצדדים התובעת הנה חברה לבנייה ויזום פרוייקטים בתחום הנדל"ן. הנתבע 1, הנו עו"ד. הנתבע 2, הנו סוחר ומתווך במקרקעין. השתלשלות האירועים בתאריך 9/12/98 התקיימה פגישה בבית קפה "הבימה" בתל אביב בהשתתפות מר אריה פרידמן, מנהל התובעת ובעל מניותיה, הנתבע 2 ומר גדעון נחום בעל מקרקעין באבן יהודה, שהפגיש בין הצדדים. במהלך הפגישה החלו מנהל התובעת והנתבע 2 בניהול משא ומתן לרכישת זכות במקרקעין בגוש 8024 חלקות 36,37 באבן יהודה, שהיו בבעלות הגברת לורטה ברנשטיין, תושבת ואזרחית ארה"ב. בשיחה שהתקיימה בין הנוכחים טען הנתבע 2, כי הוא נמצא בקשר עם בעלת הקרקע ותמורת תיווכו בעסקה דרש 550,000$ (נ\3 א'). בפגישה נוספת שקיימו אריה פרידמן והנתבע 2 במשרדו של האחרון בת"א, הציג נתבע 2 בפני מר פרידמן הסכם, לפיו מכרה לו הגברת לורטה ברנשטיין את זכויותיה במקרקעין (ת/5 ב'). על הסכם זה חתם בשמה של המוכרת, נתבע 1. לאחר שעיין במסמך הביע אריה פרידמן את רצונו לרכוש את זכויותיו של הנתבע 2 במקרקעין והלה דרש מקדמה בסך 5,000$ (נ\3 ב'). כמו"כ ביקש מר פרידמן לפגוש אישית את בעלת המקרקעין, אך נתבע 2 טען, כי היא אינה מתגוררת בארץ, וכי נתבע 1 הנו מיופה כוחה לביצוע העסקה. בתאריך 24/12/98 פגש אריה פרדימן את נתבע 1 במשרדו. במהלך הפגישה הציג נתבע 1 יפויי כוח שנשא תאריך 7/9/98 ונחזה להיות חתום ע"י הגב' לורטה ברנשטיין. על פי יפויי הכוח הוסמך נתבע 1 למכור בשמה ועבורה את המקרקעין (ת\5 ד'). הצדדים לפגישה הסכימו למחוק את שמו של נתבע 2 מהסכם מכירת המקרקעין (ת\5 ב') ולכתוב במקומו את שמה של התובעת כרוכשת המקרקעין (ת\5 ה'). לטענתו, שילם אריה פרידמן לנתבעים סך 1,800$ בתאריך 3/1/99 על חשבון העסקה (סעיף 26 א' לכתב התביעה) וחתימתו של נתבע 1 בסעיף 11 להסכם מהווה אישור לתשלום. נתבע 1 מכחיש טענה זו ולדבריו, אף שלבקשתם של מר פרידמן והנתבע 2 הכניס שינויים במסמך ת\5 ה' הבהיר לצדדים, כי המסמך אינו מחייב כל עוד לא הוספה לו חתימתה של הגב' ברנשטיין, שכן זו ניתקה את הקשר עמו ועל כן זיכרון הדברים בטל (נ\3 סעיפים 7-10). לאור האמור טוען נתבע 1, כי מר פרידמן לא שילם דבר במעמד זה והאישור המופיע בסעיף 11 למסמך ממנו ניתן להסיק שנתבע 1 מאשר קבלת 1,800$ - "נשאר במסמך כשריד מהגלגול הראשון שלו, בשוגג, ולמעשה היה טעון מחיקה" (נ\3 סעיף 8). בין הצדדים הוחלפו טיוטות של הסכמים שנועדו להרחיב את ההסכמות אליהן הגיעו בזיכרון הדברים ובמקביל פנה מר פרידמן לנתבע 1 על מנת שירשום הערת אזהרה בפנקס המקרקעין. נתבע 1 התמהמה ברישום הערת האזהרה תוך שהוא מציין, כי הגברת לורטה ברנשטיין צפויה להגיע לישראל בקרוב כדי לחתום על ההסכם. לאחר מספר חודשים, בהם לא הייתה התקדמות כלשהי איתר מר פרידמן את הגב' ברנשטיין בעיר אטלנטה בארה"ב, ובפגישה שקיים עמה בתאריך 3/5/99, הוברר לו כי היא אכן בעלת המקרקעין המדוברים, אך מעולם לא יפתה את כוחו של הנתבע 1 למוכרם ואינה מכירה אותו או את הנתבע 2. עם שובו של מר פרידמן ארצה פנה לנתבע 1 על מנת לקבל את הסכומים שלטענתו שילם לו ולנתבע 2, ומשנדחתה דרישתו הגיש את התביעה שבפני. יצוין, כי הגב' דבורה רוזנברג, מיופת כוחה של הגב' ברנשטיין בישראל, הגישה בתאריך 20/4/99 תלונה למשטרת ישראל (יחידת הונאה- שרון, מספר יומן 1) בשל האירועים המפורטים לעיל. הפיצוי המבוקש בתביעתה דורשת התובעת השבת הסכומים כדלקמן: 5000$ (21,000 ש"ח ביום התשלום- 31/12/98) אשר שולמו לנתבע 2 על חשבון העסקה/ כדמי תיווך. בעניין זה ניתנה החלטתו של כבוד השופט אוקון, כפי שיפורט להלן. 1800$ אשר שולמו בתאריך 3/1/1999 לנתבע 2. וכן השבת ההוצאות שנגרמו לה בשל מצג השווא הנטען: 2,000$ עבור הוצאות איתורה והפגישה עם הגב' ברנשטיין בארה"ב. 10,000 ש"ח ששולמו למשרד עו"ד גלאון - צין עבור עריכת הסכם המכר, וכן הוצאות שכ"ט עו"ד, נזקים עבור הפסד ימי עבודה, עגמת נפש והפסד הכנסה בגין אבדן העסקה. דיון בהסתמך על חומר הראיות שהוצג בפני ולאחר ששקלתי את גרסאות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה. הנתבעים הציגו גרסה רצופת סתירות שאינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ונראה שבדיעבד, משלא הצליחו להשיג את מבוקשם ולמכור את המקרקעין הנדונים באבן יהודה, בחרו להציג בפני ביהמ"ש גרסה שלכאורה מסבירה את השלשלות העניינים, אם כי, אינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהי וחולשותיה ניכרות בה. להלן אפרט את הסדקים בגרסת הנתבעים שהיוו בסיס למסקנות לעיל: סוגיית ייפוי הכוח (ת\5 ד') על נסיבות קבלת ייפוי הכוח למכירת המקרקעין באבן יהודה עבור הגב' ברנשטיין מעיד הנתבע 1 (נ\3 סעיף 2): "אישה אשר העידה על עצמה והציגה את עצמה כגברת לורטה ברנשטיין בקשה ב- 8/98 וב- 9/98 מהנתבע 1 לייצגה ולפעול למכירת מקרקעין." ובעדותו בפני (עמ' 93-97), מתאר הלה את ההתקשרות עם הגב' לורטה שצצה במשרדו ונעלמה כלעומת שבאה לאחר שהייתה עמו בקשר תקופת מה, מבלי שהוא יכול היה ליצור עמה קשר. אני סבורה, כי המדובר בגרסה הנוחה ביותר שהיה יכול הנתבע 1 לאמץ, על מנת להסביר כיצד קיבל לרשותו את יפויי הכוח הנ"ל. שהרי מה קל יותר מאשר לטעון שזו באה והלכה מבלי להשאיר סימן וזכר. בהקשר זה ברצוני להביא את דבריו של הנתבע 1 לגבי הזדהותה של הגב' ברנשטיין בפניו (עמ' 95): "ת.: אני ביקשתי ממנה שתציג פספורט. היא הציגה פספורט. ש.: צילמת את הפספורט? ת.: עד כמה שזכור לי כן. ש.: ומעולם לא צירפת אותו לשום מסמך? ת.: אני הצגתי אותו כשהייתי צריך לתת את העדות שלי במשטרה, אני מניח שהצגתי אותו...יכול להיות שיש לי צילום. אני יכול להציג אותו. אטרח למצוא, אולי אני אמצא אותו." מובן שאי הצגתו של המסמך מעוררת תהיות בהיות המסמך ראייה הכרחית להוכחת גרסתו, בהתחשב בעובדה שהנתבע 1 הנו עו"ד המודע לחשיבותה של הראיה הנ"ל ולמשמעות של אי הצגתה עולה החשש שמסמך כזה אינו בנמצא. סוגיית החתימה על זיכרון הדברים (ת\5 ה') הנתבע 1 טוען, כי זיכרון הדברים בו נמחק שמו של הנתבע 2 ונרשם שמה של התובעת כרוכשת המקרקעין, היה זיכרון דברים על תנאי וכפוף לאישורה של הגב' ברנשטיין (עמ' 87-90 לפרוטוקול). על אף האמור אינו מספק תשובה נאותה לשאלה מדוע אין אזכור לתנאי זה בזיכרון הדברים, המציג מצג לפיו מדובר בזיכרון דברים מחייב (עמ' 91 לפרוטוקול): "ש.: אבל למה לא ציינת בחוזה שעם אדון פרידמן, שזה כפוף לחתימתה של הגב' לורטה? ת.: א' האמנתי לפרידמן, שאכן הדברים שלי מקובלים עליו. ובמשך תקופה זה היה ברור...יכול להיות שבדיעבד הייתי עושה זאת אחרת אבל זאת הייתה שעת לילה כבר, ויצאנו. אנחנו בכלל ענו (צ.ל עשינו ש.ד) את זה בחוץ. בחוץ הוא ביקש ממני לעשות את זה. ואני האמנתי לו באותו רגע...לא הייתי יכול להתעלם מזה שגברת לורטה לא התקשרה אלי כבר תקופה. לכן אמרתי לו: "אריה פרידמן, לורטה תצטרך לחתום על העסקה בשביל שהיא תהיה". ש.: סליחה, האם מוכר לך הסעיף בחוזים. שמכניסים בחוזים רבים, שכתוב שהעסקה כפופה לחתימתו של איקס או של וואי. ת.: טוב אנחנו חוזרים לזה. היה זיכרון דברים. הוא לא היה חוזה מעומלן, מוקצע... ש.: אבל למה לא ציינת את הדבר הכי חשוב?... ת.: כי בשורה התחתונה אז, אני האמנתי שהכל כשורה, והכל תקין, ואני ציינתי את זה בתור הערה בע"פ..." ומן האמור מתחזקת דווקא גרסת התובעת לפיה הנתבע 1 רצה באותו שלב להשלים את העסקה ועיכובה עקב העובדה שהגב' ברנשטיין ניתקה מגע כלל לא עלה על הפרק. זיכרון הדברים עם הנתבע 2 (ת\5 ב') והתשלום של 1,800 הדולר העובדה שנתבע 2 שילם 1800$ לנתבע 1 כמקדמה במסגרת זיכרון הדברים הנדון אינה שנויה במחלוקת והנתבע 1 מודה בכך בעדותו (עמ' 98): "ת.: אני קיבלתי 1,800$ בתור הוכחת רצינות של פרדי בעניין..." המחלוקת בנקודה זו סבה סביב השאלה היכן נמצא סכום כסף זה כיום. הנתבע 1 טוען (שם): "ש.: מה עשית עם הכסף הזה? ת.: הכסף היה אצלי כל הזמן. זה כסף שניתן בדולרים, ואני החזרתי אותו אחר כך, למר פרידמן, לא במזומן אלא בצ'ק..." טענה זו מוכחשת ע"י אריה פרידמן (עמ' 30) והוא אף תובע מהנתבעים את החזרתו של הסכום הנ"ל. הלה מציין כי שילם סכום זה לנתבע 2, המאשר זאת בעדותו (עמ' 74). לאור האמור ניתן להבין את גרסתו של נתבע 2, כי אין לו טענות כלפי נתבע 1 להשבת סכום זה (שם), שהרי את ששילם לנתבע 1 קיבל ממר פרידמן. אם כן מהשלשלות העניינים המתוארת מצטיירת התמונה לפיה הנתבע 2 שילם לנתבע 1 1800$ כמקדמה לרכישת המקרקעין. בהמשך, שילם פרידמן 1,800$ לנתבע 2 ויוצא מכך שהנתבע 1 קיבל לידיו סכום זה שעדיין מצוי אצלו. על אף טענתו של הנתבע 1 כי החזיר את הכסף למר פרידמן, לא הציג ראיה כלשהי לחיזוק טענתו ורק אמר: "הכסף היה אצלי כל הזמן. זה כסף שניתן בדולרים, ואני החזרתי אותו אחר כך, למר פרידמן, לא במזומן אלא בצ'ק...ואילו ידעתי שפרדי לא יזכור פתאום את הדבר הזה, אז אני מניח שהייתי טורח גם להציג את הצ'ק הזה." ועל כן לא נותר לי אלא להסיק שגם בעניין זה, לו היה לנתבע 1 אישור מעין זה לא היה נמנע מהצגתו בפני ביהמ"ש על מנת להוכיח את גרסתו. בשולי הדברים אציין את תמיהתי מהעובדה שעל מקרקעין ששוויים עולה על מיליון דולר נדרש הנתבע 2 לשלם מקדמה של 1,800$ בלבד ויש בכך כדי להעלות את החשד שמא הלה היה בסוד העובדה שיפויי הכוח שיש בידי הנתבע 1 אינו כשיר. המסמך ת\2 מסמך זה שנשלח בפקס ע"י הנתבע 1 לגב' דבורה רוזנברג, מיופת כוחה של הגב' ברנשטיין בישראל, בתאריך 18/4/99 מעיד אף הוא על כך שהנתבע 1 פעל על מנת להוציא כספים במרמה מהתובעת. ממסמך זה ניתן להבין, כי גם אם גרסת הנתבע 1 לפיה הולך שולל ע"י אישה שהתחזתה לגב' ברנשטיין נכונה, הרי הלה לא עשה דבר על מנת לעדכן את התובעת ומר פרידמן שעסקת המקרקעין לא תוכל לצאת אל הפועל. ובשל כך בחודש מאי 1999 השקיע מר פרידמן זמן וכסף באיתור הגב' ברנשטיין מבלי שידע כי הנתבע 1 כבר יודע בוודאות שאינו מיופה כוחה של בעלת המקרקעין. אין לי אלא להסיק מכך, שהנתבע 1 לא הופתע מפנייתה של הגברת רוזנברג אליו ומטענותיה של הגב' ברנשטיין שאינו מוסמך לפעול למכירת המקרקעין, שהרי אם לא כן, היה פועל במרץ להודיע לכל הצדדים הנוגעים לעסקה שמדובר בתרמית ושקר ולפיכך העסקה לא תוכל לצאת אל הפועל. רשלנותו של הנתבע 1 מהאמור לעיל מתחוורת תמונה ברורה לפיה גם אם נלך לגרסת הנתבע 1, הטוען כי אישה שהתחזתה לגב' ברנשטיין הופיעה במשרדו וחתמה על יפויי כוח המסמיך אותו למכור את המקרקעין נשוא התביעה הרי, שהלה לא פעל כנדרש וברשלנותו הביא את יתר המעורבים להסתבך בעסקה שאין אפשרות חוקית להשלימה. מעדותו של הנתבע 1 עולה, כי לא ברר כראוי מיהי אותה אלמונית שהופיעה בפניו, לא בדק את זהותה כנדרש ומוזר בעיני שעל אף היותו עו"ד בעל ניסיון לא חשד בדבר כאשר זו לא השאירה בידו מספר טלפון או כתובת אליה יכול לפנות. בטוחני, כי לו היה בידי הנתבע 1 צילום דרכונה של האישה שלגרסתו הופיעה במשרדו לא היה מהסס לצרפו למסמכים שהגיש לביהמ"ש ביודעו את החשיבות של מסמך זה. לאור האמור, אני סבורה כי ניתן לחייב את הנתבע 1 בנזקי התובעת. בת.א. (ירושלים) 1284/96 נחמיה תפארת ואח' נ' אליהו מדי ואח' תקדין מחוזי כרך 99(1) עמ' 75 נדונה סוגיית רשלנותו של עורך דין אשר לא בדק כדבעי יפוי כח הקשור לעיסקת מקרקעין ונקבע ע"י כב' השופטת הכט: "(א) חובת הזהירות - כלל הוא כי ביחסי עורך דין-לקוח חלה על עורך-הדין חובת זהירות מושגית, החובה המוטלת על עורך דין הינה למיומנות משפטית מקובלת וכן המנעות ממחדלים אשר עורך דין סביר ונבון היה נשמר מפניהם ונמנע מעשייתם (ראה א. זר, רשלנות מקצועית של עורכי דין, רופאים, מהנדסים ואדריכלים (הוצאת דפוס הכרמל) עמ' 140) חובתו של עורך-דין, מקום שבו קיים לדעתו מצב משפטי בלתי ברור, היא להסיר ספקות ומכשולים אפשריים צפויים. זהו גם המצב הרצוי מבחינת שיקולי עלות-תועלת. המאמץ הכרוך בהסרת ספקות ומכשולים אלה, קטן לאין ערוך מהנזק הצפוי ללקוח מאי הסרתם". ויפים דברים אלה גם לעניננו. ואילו בע.א. 37/86, 58 מ. לוי ואח' נ' י. שרמן ואח' פד"י מד(4) 447, 470 נקבע ע"י כב' השופט ד. לוין: "כבאנגליה כן גם אצלנו, יכול שעורך דין יישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו בשל נזק שהסב לו. מקורה של חבות זו היא בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן הנזק הוא בדרך כלל פועל יוצא של עוולה שעוול עורך הדין כלפי אדם אחר, החבות בנזיקין נובעת בראש ובראשונה מעוולת הרשלנות". ובהמשך בעמ' 471 נקבע: "כבר עמדתי לעיל על מידת אחריותו של עורך דין כלפי לקוחו, שהוא חב לו חובה כנ"ל בשל מעשים ומחדלים המגיעים לכדי רשלנות במובן הנ"ל, אולם, רשלנותו של עורך הדין אפשר שתהווה עילת תביעה כנגדו גם כאשר מעשי העוולה או המחדל מסבים נזק לאדם אחר, וזאת על פי סעיף 36 לפקודה בגבולות שנקבעו לאמור: 'החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל בעל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף' ". בענייננו היה הנתבע 1 מודע לכך שייפוי הכוח דרוש לשם עסקת מקרקעין וכי יעשה שימוש במסמך זה לצורך הוכחת הזכות לבצע עסקאות ולקבל כסף ומאוחר יותר לצורך רישומה של העסקה אצל רשם המקרקעין ולמרות האמור לעיל לא מצא לנכון להתעמק בזהותה של אותה גברת שבנסיבות עלומות ייפתה את כוחו למכור את המקרקעין מבלי להשאיר דרך ליצור עמה קשר ולהעביר לה את הכספים המגיעים לה לכאורה. לאור כל האמור אני סבורה, כי שורש הרע באירועים נשוא תיק זה הנו ברשלנותו של הנתבע 1 ולו היה בודק כדבעי מיהי אותה גברת מסתורית שהופיעה בפניו אם אכן הופיעה לא היה נגרם כל נזק לתובעת. על כן אני סבורה, כי יש לחייב את הנתבע 1 גם בסך 5,000$ אשר השית כבוד השופט אוקון על הנתבע 2 בהחלטתו מתאריך 11/1/01 בבש"א 140650/99. את שאר הנזק אני סבורה שיש להשית על הנתבע 1 לבדו כפי שאפרט להלן. לאחר שקיבלתי את גרסת התובעת באשר לנסיבות ההתקשרות נותרה לדיון שאלת הנזק. התובעת טוענת שהוציאה סכום של 2000$ עבור נסיעה לארה"ב לצורך פגישה עם הגב' לורטה ברנשטיין. אני סבורה כי בדין השקיע מר פרידמן זמן וכסף על מנת לפגוש בבעלת המקרקעין לאחר שהתרשם שהנתבע 1 אינו מקדם את השלמת העסקה והלה זכאי להחזר הוצאותיו. ברם, לאחר שהוכח כי מר פרידמן טס לארה"ב לא רק בעניין נשוא דיוננו (עמ' 51 לפרוטוקול) ואת הנסיעה לאטלנטה, שם פגש את הגב' ברנשטיין עשה בלוויית אשתו אני סבורה, כי אין לחייב את הנתבעים בהחזרת הסכום במלואו ודי בפסיקת ההוצאות הקשורות לנסיעתו שלו מניו יורק לאטלנטה כדי להשיב את מצבו לקדמותו. לסכום זה אני סבורה כי ראוי להוסיף סך של כ500- ש"ח עבור איתורה של הגברת ברנשטיין בארה"ב. בנוסף טוענת התובעת שהוציאה סכום של 10,000 ש"ח עבור עריכת טיוטת הסכם המכר שנערך ע"י משרד עו"ד גלאון - צין (ת\5 יד' 1-2). אני סבורה, כי בנסיבות העניין יש להשיב לתובעת גם סכום זה, שכן הסתמכה על מצג הנתבעים והשקיעה סכום זה מתוך כוונה לעגן את זיכרון הדברים שחתמה עמם בחוזה מפורט, כמקובל. טענתו של הנתבע 1 כי המדובר בסכום מופרז (עמ' 50) אינה במקומה, שכן המדובר על חוזה במסגרתו צפויים היו להירכש מקרקעין במחיר העולה על מיליון דולר והעובדה כי בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל, לא תשמש לנתבע 1 הגנה טובה, מכיוון שידע מלכתחילה כי מדובר בעסקה שלא תוכל להתממש. באשר לתביעה לתשלום פיצוי עבור הפסד ימי עבודה, הפסדים אלה לא הוכחו ולא הוצגו ראיות התומכות בטענה. עם זאת אני סבורה שיש מקום לחייב את הנתבע 1 לשלם פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 5000 ש"ח, מכיוון שברור כי מנהל התובעת נאלץ להקדיש מזמנו לטיפול בעסקה ותוצאותיה. את הטענות לפיצוי בשל עגמת נפש והפסדי הכנסה בגין העסקה אני דוחה מאחר שהתובעת הנה חברה שמטבע הדברים לא נגרמה לה כל עגמת נפש. ובאשר להפסדי ההכנסה ראש נזק זה לא הוכח. לסיכום הנתבע 1 יצטרף סולידרית לחיובו של הנתבע 2 בסך 5000$ כאמור בהחלטתו של כבוד השופט אוקון מתאריך 11/1/00 בבש"א 140650/99. כמו"כ ישלם הנתבע 1 לתובעת את הסכומים שלהלן: החזר עבור סכומים ששולמו: 1,800$, בערכם בשקלים בתאריך 10/11/98. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 3/1/99 ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות עבור טיסה ניו יורק-אטלנטה: 500$ (ע"פ קבלה ת\5 טו'), בערכם בשקלים בתאריך 3/5/99. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 3/5/99 ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות עבור איתורה של הגב' ברנשטיין: 500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות עריכת טיוטת הסכם מכר: 10,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 23/5/99 ועד ליום התשלום בפועל. פיצוי גלובלי עבור הפסד ימי עבודה: 5000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כן ישלם הנתבע 1 הוצאות אגרה (יחסית לסכומים שנפסקו) ושכ"ט עו"ד התובעת בשיעור 15% מהסכומים שנפסקו לעיל + מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. עסקת מקרקעיןמקרקעיןמצג שוואקרקעות