תביעה לסילוק יד וצו מניעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד וצו מניעה:  1. עילת התביעה: בכתב התביעה המקורי נאמר כי התובע הוא עו"ד ונוטריון ובעלים מזה כ- 45 שנה בנכס הידוע כגוש 6333 חלקה 21 ברמת השרון. הנכס משמש את התובע למגוריו ולמשרדו. על הנכס מצוי ביתו של התובע וסביב חצר בגודל של כ- 700 מ"ר. בתביעה התבקש סילוק ידו של הנתבע מאותה חלקה 21 וצו מניעה קבוע מכוח סעיף 17 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") אשר יורה לנתבע להימנע מכל הפרעה לשימוש במקרקעין וסילוק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת. במקביל להגשת כתב התביעה המקורי, הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני אשר נידונה על ידי כב' השופטת מארק. בכתב התביעה ובבקשה לצו מניעה נאמר על ידי התובע כי בין בנו, מר X, לבין הנתבע הוקמה שותפות לשם הענקת שירותי גינון בתשלום. על מנת לסייע לבנו וללא תמורה, העניק התובע לבנו, עוד לפני הקמת השותפות, זכות שימוש במקרקעין לשם אחסון כלי עבודתו לתקופה בלתי מוגבלת. עם הקמת השותפות הסכים התובע כי השותפות תהיה ברת רשות במקרקעין.   זכות השימוש אשר ניתנה לשותפות כללה את הזכויות הבאות: -         בנייה של גינה לדוגמא בגודל של 20 מ"ר בחלקה 21. -         שימוש במחסן אשר בבעלות התובע המצוי, לטענתו, בחלקה 21. -         בניית צריף בשטח של 10 מ"ר אשר ישמש את השותפים כמשרד בחלקה 21. -         השימוש במים וחשמל אשר ימומנו על ידי התובע.   בין השותפים נפל סכסוך והתובע הודיע לנתבע בכתב כי עליו לפנות את המקרקעין תוך חודש ימים וזאת עוד ביולי 2000.   במהלך הדיון בבקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבע בפני כב' השופטת מארק, חזר בו התובע מטענתו בכתב התביעה ומעדותו בתצהיר אשר תמך בבקשה לצו מניעה על פיה אתר השותפות כולו מצוי בחלקה 21.   כב' השופטת מארק ציינה בהחלטתה כי מחסן השותפות אשר צויין לעיל מצוי בחלקה 26 בקצה הדרומי וגבול החלקות 21 ו - 26 עובר במדרגות הגישה לביתו של התובע. עוד התברר כי משרד השותפות וגינת ההדגמה נמצאים גם הם בחלקה 26 ולא בחלקה 21. אותה חלקה 26 כלל לא נזכרה בכתב התביעה המקורי ולא התבקש בגינה כל סעד.   כב' השופטת מארק כתבה בהחלטתה כי התובע הגיש את בקשתו תוך כדי הסתרה מבימ"ש כי חלק מאותה שותפות ממוקם על חלקה 26. התובע צירף נסח של חלקה 21 בלבד מבלי לציין את חלקה 26.   בעקבות החלטת בימ"ש, אשר דחתה לגופו של עניין את בקשתו של התובע לצו מניעה שכן לא הוכח לכאורה מטרד ליחיד, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה.   בכתב התביעה המתוקן, שהוא כתב התביעה אשר נידון בפניי, התייחס התובע לזכות החכירה בחלקה 21. בנוסף לכך טען התובע כי הוא מחזיק מזה 45 שנה בשטח הצמוד לחלקה 21 הידוע כחלק מחלקה 26. חלקה זו הינה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל ומוגדרת כ"שטח ציבורי פתוח".   בכתב תביעה זה פרט התובע את מיקומו של המחסן הצריף וחלקה של הגינה לדוגמא בחלקה 26 וביקש סילוק יד משתי החלקות.   התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי הוא מחזיק בחלקה 26 מכוח רשות שניתנה לו על ידי מנהל מקרקעי ישראל, מכוח הסדר שערך האלוף אברהם יופה המנוח עם המנהל.   גם בכתב תביעה זה התבקש הנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין בהם מצוי ביתו של התובע. כמו כן התבקש צו מניעה קבוע כמפורט לעיל.   בכתב התביעה ציין התובע כי הנתבע נוקט כלפיו באלימות מילולית קשה ונוהג בכוח בשטח עצמו. טענת ההגנה העיקרית אשר הועלתה על ידי הנתבע מתייחסת לחלקה 26. הנתבע טען בכתב ההגנה המתוקן כי אין לתובע כל זכויות בחלקה 26, ולכן אין הוא יכול לדרוש מהנתבע לסלק את ידו מאותה חלקה.   עוד נאמר כי התובע הסכים לכך שעסק השותפות והנתבע עצמו ישתמשו באתר לזמן בלתי מוגבל.   בכל מקרה טען הנתבע כי הוא לא היה זקוק לרשות התובע על מנת לעשות שימוש באתר ואין לתובע זכות לדרוש כנגדו סעד כלשהו בגין אותם מקרקעין.   הנתבע גם טען כי השקיע כספים רבים באתר, במיוחד בגן ההדגמה ובמשרד בסכום של 150,000 ש"ח וכי סילוק היד יגרום לו הפסד הכנסות בסכום של כ- 250,000 ש"ח.   הנתבע טען כי דרישת הפינוי נגועה בחוסר תום לב, במיוחד לאור ההשקעות הרבות שהשקיע במקום.   הנתבע הכחיש את טענת התובע כי הוא נוקט באלימות כלשהי כנגד התובע וטען כי התובע הוא שנוקט בדרכים שונות על מנת להצר את צעדיו של הנתבע.   לפני שנשמעו הראיות בתיק העיקרי, התקיים בפניי דיון בבקשה נוספת לצו מניעה אשר הוגשה על ידי התובע.   על פי בקשתו של ב"כ הנתבע, מהווים כל הליכי הביניים בתיק חלק בלתי נפרד מחומר הראיות.   בהחלטתי מיום 22.3.01, נקבע על ידי כי לאחר החלטתה הקודמת של כב' השופטת מארק בבקשה לצו מניעה זמני, היתה הסלמה במערכת היחסים שבין הצדדים וכי הסלמה זו עשויה לגרום לאלימות. קיבלתי את עדותו של התובע על פיה הפעיל הנתבע מפוח ליד חדר עבודתו בחלקה 21 וכי פעולה זו נעשית במיוחד על מנת להטריד אותו. כמו כן, קיבלתי כאמינה את עדותו של התובע על פיה דופק הנתבע על המזגן בחדר השינה בשעות הצהריים וכי הנתבע גנב תפוזים מחצרו. קיבלתי גם את עדותו של השכן בשם מר נוימן, על פיה ביקר את התובע והנתבע דרש ממנו לזוז מהמקום בטענה כי הוא דורך על שטח השייך לנתבע מזה שנים וכי הנתבע דיבר אליו בגסות.   קיבלתי גם כאמינה את עדותו של התובע על פיה הוא פוחד מהנתבע ולכן הזמין חברת אבטחה ורק מאז חדל הנתבע להטריד אותו.   לאור כל האמור לעיל, נקבע על ידי כי התובע הוכיח לכאורה כי הנתבע מפריע לו בשימוש במקרקעין וכי הוא זכאי לצו מניעה כנגד הנתבע מכוח החזקתו בחלקות 21 ו- 26.   כאשר נבחנה על ידי שאלת מאזן הנוחות ציינתי את העובדה כי מתוך התמונות אשר צורפו לתצהירו של התובע, עולה כי הנתבע הכין עבודות הכנה לפני ביקור במקום של כב' השופטת מארק על מנת ליצור מצג על פיו מתנהל במקום עסק חי. מתוך אותן תמונות עלה בבירור כי בגינה לדוגמא אשר היתה בחלקה 26 לא נעשה שימוש כלשהו לפני אותו ביקור במקום וכי היה צורך בעבודות גינון מהותיות על מנת להתאים את המקום לטענותיו של הנתבע בדבר הפעילות בגן ההדגמה. לאחר הביקור הוצאו צמחים מאותה גינה לדוגמא וקיבלתי את עדותו של התובע כי לא נעשה שימוש של ממש במקום על ידי הנתבע לאחר הביקור במקום. בסופו של דבר ניתן על ידי צו המניעה הזמני שהתבקש.   הדיון בתיק העיקרי התקיים כ- 3 חודשים לאחר שכבר ניתן על ידי צו מניעה אשר מנע בפועל את שימושו של הנתבע במקרקעין נשוא התביעה.   2. זכותו של התובע לדרוש סילוק יד של הנתבע: כפי שכבר ציינתי לעיל טענת ההגנה העיקרית אותה העלה הנתבע במהלך הדיון, טענה עליה חזר בסיכומים היא הטענה כי לתובע אין כל זכויות בחלקה 26 ולכן אין הוא זכאי לסעד של סילוק יד מאותה חלקה. לטענתו של הנתבע רק הבעלים החוקי של החלקה, מנהל מקרקעי ישראל, רשאי לדרוש ממנו את סילוק היד.   יש לציין כי במסגרת הסיכומים הועלתה טענה נוספת, על פיה התובע כלל לא החזיק בפועל בחלקה 26, טענה שאין לה זכר בכתב ההגנה. כבר בשלב זה יש לציין כי גם לגופו של עניין אין מקום לטענה, שכן העובדה שהשטח לא היה אולי מעובד, איננה מונעת את החזקתו ואין ספק כי השטח כולו נתחם על ידי הגדר הבנויה מצד הכביש והיוותה חלק בלתי נפרד מהשטח אשר מקיף את ביתו של התובע.   יש לעבור עתה לטענות הצדדים באשר לזכויותיו של התובע בחלקה 26.   על פי העדויות השונות אשר נשמעו במהלך הדיון מפי שכני התובע - הגב' צ'צ'יק ומר עמי צור, אשר עדותם היתה אמינה עלי לחלוטין, עולה כי לגבי 5 בתים ברחוב בו מתגורר התובע, כולל ביתו של התובע, נעשה גידור בפועל אשר סיפח למעשה את חלקה 26 לאותם בתים ובגדר זה גם את חלקה 26 הצמודה לביתו של התובע.   פעולה זו נעשתה לפני למעלה מ- 45 שנה. אין לכן מחלוקת של ממש בדבר החזקה בפועל של החלקה במשך מספר רב ביותר של שנים.   בסמוך לאחר מתן החלטתי בבקשה לצו מניעה, פורסם פסק דינו של בימ"ש העליון ברע"א 5518/98 יוסף נ' אוקשי, פד"י נה(3), עמ' 294. על פי פסק דין זה שוב אין רלוונטיות לשאלה האם החזקתו של התובע בחלקה 26 הינה החזקה כדין, אלא שיש לבחון את החזקתו מול החזקת הנתבע.   באותו מקרה הגיש המערער תביעה כנגד המשיב בטענה כי המערער הוא בעל זכויות חזקה ושימוש ודיירות מוגנת במבנה בריטי המצוי באיזור התעשיה בראש העין. המערער טען כי המשיב פלש לאותו מבנה זמן קצר קודם לכן וגרם לו נזקים. המבנה מצוי בבעלות המנהל והמערער טען כי הוא קיבל לידיו את הזכויות מהסוכנות היהודית והוא משתמש בנכס מאז שנות ה - 60.   המשיב טען כי אין למערער כל זכות קניינית בנכס או רשות להחזיק בו, ולכן אין בידי המערער עילת תביעה נגדו.   הקביעות העובדתיות אשר נקבעו על ידי בימ"ש השלום והושארו על כנן על ידי בימ"ש המחוזי היו כלהלן: -         המערער מחזיק בפועל במבנה. -         המשיב פולש למבנה ומחזיק בו בלא זכות.   בימ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח כי המערער החזיק במבנה בזכות ולכן לא הוכיח את זכותו לסעד של סילוק יד.   המערער טען כי יש לשנות את קביעת בימ"ש המחוזי לפיה הוא משולל זכות חזקה במבנה ולחילופין נטען על ידו כי בכל מקרה קיימת בידו הגנה פוססורית כלפי מסיג גבול הפולש לנכס.   גם במקרה שבפניי טען התובע כי הוא זכאי לסעד של סילוק יד לאור החזקתו רבת השנים במקרקעין נשוא התביעה.   כב' השופטת פרוקצ'יה קיבלה את טענת המערער על פיה יש לקבל את הערעור על יסוד העילה אשר יסודה בהגנה על החזקה של המחזיק בפועל בקרקע כלפי מסיג הגבול.   לאור זאת, אין צורך לקבוע אם המערער החזיק במקרקעין מכוח זכות שקיבל מהסוכנות.   כב' השופטת פוקצ'יה בחנה את הוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין המגינות על המחזיק בפועל. לדבריה, הסעיף מדבר אמנם על הפרעה, אולם ברור כי הוא כולל גם מצב של השגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע. משמעותה של הגנה זו היא כי המחזיק בפועל בנכס המקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה והגנה זו יפה כלפי כל העולם, למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו.   אותה הגנה על החזקה, המתרחבת גם על מחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל לפיו הנתבע לא יוכל לעלות כנגד התובע טענת הגנה לפיה אין לתובע זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת IUS TERTII אשר נשללה בשיטת המשפט שלנו כטענת הגנה אפשרית של משיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה. (עמ' 302 - עמ' 306 לפסה"ד)   התוצאה מכל האמור לעיל היא כי כאשר מוכיח התובע החזקה בפועל של המקרקעין, גם אם לא הוכח כי ההחזקה היתה מכוח זכות שבדין, רשאי המחזיק בפועל לדרוש מן המשיב כי ימנע מכל מעשה שיש בו הפרעה לחזקתו. מאחר וההגנה של IUS TERTII איננה עומדת לו, כאמור לעיל, די בכך כדי לגבש עילה לסילוק ידו מן הנכס במסגרת סעיף 17 לחוק אף בלא צורך לקבוע דבר לעניין זכותו של המחזיק לחזקה במקרקעין.   עניין זכותו שכדין של המחזיק להחזיק בפועל במקרקעין, עשויה להיות רלוונטית אך ורק ביחסים שבינו לבין הבעלים במקרקעין.   אם נחיל את ההלכה לעיל במקרה שבפניי, נראה כי התובע זכאי אכן לסעד של סילוק יד כלפי הנתבע מחלקה 26.   כפי שכבר צויין על ידי לעיל, הוכיח התובע כי הוא מחזיק בחלקה 26 מזה כ- 45 שנה.   העובדה כי המקרקעין אינם בבעלותו וכי לא הוכח על ידו הסכם כלשהו עם המנהל או ידיעה של המנהל בדבר החזקה של המקרקעין על ידו, אין בה כדי לפגום כאמור בזכותו להגנה על אותה חזקה כלפי מסיג גבול.   לכן, אין גם כל רלוונטיות בתעודת עובד הציבור אשר הוצגה במהלך הדיון על ידי הנתבע. אין הנתבע רשאי להעלות להגנתו את טענת הזכות הטובה יותר של המנהל שכן טענה זו היא בגדר טענת IUS TERTII אשר הדין איננו מכיר בה כטענת הגנה במסגרת הוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין.   התוצאה מכל האמור לעיל היא כי קמה לתובע זכות לדרוש סילוק יד מכוח החזקתו בחלקה 26 מזה למעלה מ- 40 שנה, ללא כל קשר לשאלה האם ההחזקה היא החזקה כדין או לשאלת בעלותו של המנהל באותם מקרקעין.   השאלה האם יש להעניק לתובע את הסעד המתבקש, תהיה תלויה בשאלת מעמדו של הנתבע במקרקעין.   3. מעמדו של הנתבע במקרקעין: בעניין זה עדיפה עלי לחלוטין עדותם של התובע ושל בנו, מר X, על פני עדותו של הנתבע על פיה ניתנה לו זכות שימוש במקרקעין ללא כל הגבלת זמן.   הן התובע והן בנו העידו כי זכות השימוש בחלק מהמקרקעין בהם מצוי ביתו של התובע, ניתנה לשותפות כל עוד היא קיימת מתוך מטרה של התובע לעזור לבנו בהקמת העסק.   מדובר בזכות שימוש ללא תמורה כאשר המחסן כבר היה קיים במקום והצריף אשר שימש כמשרד נבנה מכספי מר X, כפי שעולה גם מחקירתה של עדת ההגנה, גב' ורדה פלג, אשר שימשה כיועצת מס של השותפים.   אין ספק כי זכות השימוש האישית אשר נתן התובע לנתבע, ניתנה לו אך ורק במסגרת השותפות אשר היתה לו עם בנו. זכות שימוש אישית מעין זו היא בגדר רישיון לעשות שימוש במקרקעין אשר ניתנת לביטול בכל עת .   מתוך עדותו של התובע ומתוך המכתב אשר כתב לו עוד ביולי 2000, עולה כי עם הפסקת עבודתה של השותפות ביטל התובע את זכות השימוש כפי שאכן היה רשאי לעשות.   כפי שכבר ציינתי לעיל, עלה מהתמונות אשר צורפו לבקשה לצו מניעה כי בפועל הפסיקו השותפים לעשות שימוש בגינת ההדגמה עם הפסקת עבודתה של השותפות וכי נעשו עבודות גינון מהותיות על מנת ליצור מצג של פעילות קיימת לפני ביקורה של כב' השופטת מארק במקום. עוד עלה כאמור מהתמונות כי הצמחים אשר נשתלו במקום לפני ביקור ביהמ"ש במקום הוצאו על ידי הנתבע לאחר שאותו ביקור במקום הסתיים.   התוצאה היא כי מאז פירוק השותפות וקבלת דרישת הפינוי על ידי הנתבע, דרישה לה סירב הנתבע, יש לראות בנתבע כמי שיושב בשטח ללא רשות והינו בגדר פולש, מסיג גבול ומחזיק בשטח שלא כדין.   אין לקבל בעניין זה את טענתו של ב"כ הנתבע באשר להבחנה שבין העובדות נשוא פס"ד עוקשי לבין המקרה שבפניי.   אינני רואה כל מקום להבחין בין מי שמסיג גבול מלכתחילה, לבין מי ששהה במקרקעין במסגרת הסכם המעניק לו זכות אישית ונשאר במקרקעין לאחר שאותה זכות פקעה. משתמה זכותו של הנתבע לעשות שימוש במקרקעין עם דרישה לפנות את המקרקעין לאחר הפסקת פעילותה של השותפות - אשר רק במסגרתה ניתנה לו אותה זכות שימוש - יש לראות בנתבע כמי שמחזיק שלא כדין וכמסיג גבול.   במסגרת ההגנה על החזקה על פי סעיף 17 לחוק המקרקעין, גוברת זכותו של מי שמחזיק בפועל בנכס, כלפי מסיג גבול המבקש לנשל את המחזיק. ראה פס"ד עוקשי בעמ' 314.   התוצאה היא כי התובע רשאי לקבל סעד של סילוק יד כלפי הנתבע.   4. זכותו של התובע לקבלת צו מניעה קבוע: במסגרת התביעה לסילוק יד זכאי התובע גם לאישור צו המניעה הזמני אשר ניתן כנגד הנתבע מהנימוקים אשר פורטו על ידי במסגרת ההחלטה בבש"א 136474/00. צו מניעה זה המונע מהנתבע להפריע לתובע את שימושו במקרקעין הינו חלק בלתי נפרד מהסעד העולה מסעיף 17 לחוק המקרקעין.   5. טענותיו של הנתבע בדבר פיצוי כספי: הנתבע העלה טענות רבות בעניין ההשקעות אשר בוצעו על ידו במקרקעין ודרישות אלה אף היוו תנאי מצידו לפינוי המקרקעין.   במסגרת הסיכומים מטעם הנתבע לא הועלתה דרישה לתשלום פיצוי, אולם נטען כי סילוקו של הנתבע מהאתר תנשל את הנתבע מכל השקעותיו, כולל אפשרות להפיק הכנסות מהאתר בעתיד.   יש לראות בטענותיו השונות של הנתבע לעניין השקעותיו כקלף מיקוח בלבד לעניין הפינוי.   מתוך העדויות עלה בבירור כי השותפות לא שילמה דמי שכירות בגין השימוש במקרקעין, ומלבד תשלום חד פעמי של 1,000 ש"ח, שילם התובע את תשלומי החשמל והמים השוטפים.   אותו סכום של 150,000 ש"ח אשר צויין על ידי הנתבע כהשקעה שבוצעה על ידו בגן ההדגמה, נותר כסכום שנזרק בחלל האוויר. הנתבע עצמו לא הציג חשבוניות כלשהן וטען כי הדרישה לאותן חשבוניות היא מגוחכת.   גם טענתו של הנתבע כי החשבוניות מצויות אצל יועצת המס, נמצאה כטענה לא נכונה.   היועצת עצמה העידה כי אין בידה מידע בדבר עלויות גן ההדגמה ואין באפשרותה לבצע הפרדה כלשהי בין הוצאות השותפות השוטפות והשקעות כלשהן אשר בוצעו על ידה.   במסגרת חקירתה הנגדית של היועצת, אישרה הגב' פלג כי הנתבע אמר לה שהוא דורש כספים על מנת לפנות את השטח.   אינני רואה לכן כל בסיס לטענותיו של התובע באשר להשקעות כספיות אשר נעשו על ידו במקרקעין. אין לכן גם מקום לטענת הנתבע על פיה דרישתו של התובע לסילוקו מן המקרקעין היא בגדר הפעלת זכותו בחוסר תום לב.   6. הערה נוספת לעניין חוסר תום הלב: נראה כי את טענת חוסר תום הלב על הנתבע להפנות לעצמו ולא לתובע. הנתבע היה ער לחלוטין לעובדה כי הרשות שנתן התובע לעשות שימוש בשטח הסובב את ביתו, ניתנה לשותפות בלבד מתוך מטרה לעזור לבנו.   הסכסוך שבין מר X לבין הנתבע בוודאי שאיננו רלוונטי לסכסוך שבין התובע לנתבע.   כאשר הפסיקה השותפות לפעול, מכל סיבה שהיא, יש לראות ברשות שניתנה לנתבע כשותף באותה שותפות כרשות שפקעה.   היה על הנתבע לעמוד באופן מיידי בדרישות התובע לפנות את המקרקעין ולנהל את תביעותיו הכספיות לעניין השותפות עם שותפו ולא עם התובע. במקום זאת בחר הנתבע להציק לתובע בביתו ולהפריע למנוחתו עד כדי כך שהתובע הרגיש צורך לשכור להגנתו את שירותיה של חברת אבטחה.   דרך התנהגות זו בוודאי שאיננה מאפשרת העלאת טענות בדבר חוסר תום הלב מצד הנתבע כלפי התובע.   7. סיכום: התוצאה הסופית היא כי ניתן צו של סילוק יד כנגד הנתבע מן המקרקעין נשוא התביעה הן בחלקה 21 והן בחלקה 26.   כמו כן, ניתן צו מניעה קבוע המורה לנתבע להימנע מכל פעולה או מעשה שיש בהם משום הפרעה לשימוש בשתי החלקות.   באם נותרו לנתבע חפצים אישיים כלשהם במחסן או במשרד, יהיה רשאי להוציא אותם תוך תיאום מוקדם ובנוכחות ב"כ הצדדים בלבד.   הנתבע ישלם את הוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. צו מניעהצוויםסילוק יד