חובת האמון הבנקאית

##מהי "חובת אמון בנקאית" ?## עוצמתה של חובת האמון הבנקאית היא משתנה ומושפעת מנסיבות המקרה - וכך גם חובת הגילוי. הקריטריונים הרלוונטיים לבחינת מידתה של החובה נקבעו על ידי כבוד השופט מ' חשין בפסק הדין המנחה בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן [פ"ד מז(5) 31 (1993), להלן: "עניין פרוסט"]. על פי האמור שם, מידתה של החובה המוטלת על בנק עשויה להשתנות בראש ובראשונה בהתאם לאופי הפעילות הבנקאית הנדונה: "כשם שהצורך במהירות פעולה מכתיב כללי התנהגות בעיסקי פירעון שיקים, כן היעדרו של אותו צורך חייב מעצמו להשפיע על קביעת כללי התנהגות בעיסקי בנק שאין בהם אותו יסוד של מהירות. מדברים אנו, בתורת משל, באותן פעולות שהן 'מיוחדות' או 'חד פעמיות' על-פי טיבן, פעולות שאינן מתמצות בהן עצמן כפירעונו של שיק - אלא בפעולות שנועדו, מעיקרן, ליצור לבנק וללקוחו נורמות התנהגות מסוימת לעתיד, או להוליד פעילויות אחרות ביחסי בנק ולקוחו. פעילויות אלו של בנק מהוות מעין צמתים ביחסיו עם לקוחו - צמתים גדולים או אף קטנים - על-פי אופיין אין הכרח לבצען במהירות, ולרשות הבנק פנאי (באורח יחסי) לבדיקה, לחקירה ולבירור - פנאי שאין לו בפעילות של פירעון שיקים." (עניין פרוסט, שם, בעמ' 59). לפיכך, בין הפעולות הבנקאיות המקימות חובת אמון גבוהה יותר מנויות, בין היתר, פתיחת חשבון, יצירת שעבוד, המחאת זכויות והוצאת כתב ערבות. עוד נקבע בעניין פרוסט, כי חובת האמון של בנק תגבר גם ככל שמדובר בפעולה חריגה יחסית ביחסים שבינו לבין הלקוח הספציפי: "בצד פעילויות אלו ניתן למנות פעילויות בלתי שגרתיות אחרות ביחסים שבין בנק לבין לקוח פלוני, ולעניין זה נאמר כי השאלה אם פעילות מסוימת נראה בה פעילות 'שגרתית', אם לאו, תיבחן על רקע מערכת היחסים הקודמת שבין הבנק לבין לקוחו. החריגה יכולה שתהיה בנושאים מנושאים שונים, כגון בסוג הפעולה (אותן פעילויות 'חד פעמיות' שדיברנו בהן לעיל), בגובה הסכום שהוא נושא לעסקה וכיו"ב, וככל שהחריגה תגדל ותלך כן תרבה חובת הזהירות המוטלת על הבנק. ... הנה-כי-כן, מבחן נוסף לקביעת היקף חובתו של בנק כלפי לקוחו יימצא לנו בסוג הפעילות בה מדובר, ועד כמה שגרתית או חריגה היא הפעולה ביחסי הבנק ולקוחו." (עניין פרוסט, שם, בעמ' 61-60). קריטריון נוסף לקביעת עוצמת חובת האמון נוגע למאפייניו של הלקוח עצמו, ואופי יחסיו עם הבנק: "גורם אחד העשוי להיות לעניין הוא אישיותו של הלקוח (גיל, רמת השכלה, הבנה). אשר לחברה - הפועלת ברגיל באמצעות מיופי-כוח - עשויה להישאל שאלה על דבר גודלה (חברה 'קטנה' נדמית יותר לאדם). גורם נוסף יימצא ברמת הפעילות העסקית המקובלת של הלקוח. עשויה להישאל שאלה אם הלקוח מוכר לבנק (למנהל הסניף, לסגנו וכו'), ומה מסכת היחסים שהתפתחה ביניהם. האם סניף הבנק הוא גדול או קטן, ומה דרך הטיפול המקובלת בו בלקוחות." (עניין פרוסט, שם, בעמ' 62). ולבסוף - ככל ש"העלות" של אמצעי הזהירות זולה יותר, כך תגבר החובה לעשות בו שימוש. יצוין כי באותו עניין, פרוסט קיבל יפוי כוח בלתי מוגבל מבן זוגה של אימו, לבצע כל פעולה בחשבונות הבנק שלו. פרוסט מעל באמון שניתן בו, ועשה שימוש באשראי שניתן לבן הזוג על ידי הבנק לשימושו הפרטי (של פרוסט) - תוך שהוא מחייב את בן הזוג כלפי הבנק. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות המקרה הפר הבנק את חובותיו כלפי בן הזוג - וזאת לנוכח ייחודן של העסקאות שביצע פרוסט בשמו (בין היתר פתיחת חשבון דביטורי, ויצירת שעבוד להבטחת חובות), שלא היתה דחיפות לבצען במהירות; משיכת הכספים בהיקף רב וחריג שביצע פרוסט מחשבונות בן הזוג; וכן העובדה שלפיה החקירה הדרושה לגילוי התרמית היתה קלה ומהירה, שעה שבן הזוג נהג לפקוד את סניף הבנק מעת לעת וניתן היה לשוחח עימו בנדון. נקבע כי הצטברותן של העובדות הללו יוצרת "מסה קריטית" המובילה לתוצאה שלפיה אין לחייב את בן הזוג כלפי הבנק בחובות שיצר פרוסט תוך חריגה מהרשאה. חובת הזהירות של הבנקבנק