נפילת אבנים על הראש - תאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילת אבנים על הראש - תאונת עבודה: 1. המערער נפגע בתאונה ביום 9/11/94, עת עבד בתעלה ונפלו עליו גושי עפר ואבנים, אשר גרמו לחבלות בראשו, בפניו (בעיקר ליד עין ימין) ובצווארו. המשיב הכיר בתאונה האמורה כבתאונת עבודה ושילם למערער דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד יום .10/5/95 2. המערער הגיש למשיב בקשה לקביעת נכות מעבודה, בקשה שבעקבותיה הועמד המערער לבדיקת ועדה רפואית בהרכב שני פוסקים רפואיים שהחליטו, ביום 1/8/95, כי נכותו היציבה של המערער עקב התאונה היא בשיעור %0. 3. המערער ערר על החלטת הועדה הרפואית בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), אשר החליטה, ביום 29/10/95, לדחות את הערר. 4. ערעור זה מופנה כנגד החלטתה האמורה של הועדה. 5. תמצית נימוקי ב"כ המערער א. המערער סובל מכאבים בעורף והגבלה בתנועות הצוואר וכן מחולשה ביד ימין. ב. על פי בדיקת .c.t שעבר המערער, יש לו בלט אחורי קל בין חוליות , 5C- 4c היצרות גרמית בתעלה בין חוליות 6C- 5c והיצרות פורמינלית דו-צדדית בגובה זה. ג. הועדה התעלמה מכאביו וממגבלותיו ולא ייחסה להן את המשקל הראוי. ד. הועדה קבעה באופן שרירותי כי המערער מתחזה וציינה בפרוטוקול תוצאות בדיקות שלא משקפות את מצבו האמיתי. הועדה איימה על המערער שאם לא יעשה תנועות מסויימות הדבר עלול להביא לשלילת רשיון הנהיגה שלו וביקשה ממזכירת הישיבה לשלוח העתק מהפרוטוקול למשרד התחבורה. ה. הועדה לא התייחסה במנומק לחוות הדעת של פרופ' רייס שהיתה בפניה, דחתה את מסקנותיו על בסיס עובדתי מוטעה (בקביעה שלא היתה טלטלה של הצוואר ולא היו פצעים בראש). מסקנותיו של פרופ' רייס עדיפות על אלה שנקבעו בתעודת חדר המיון שבו עושים אבחון בסיסי בלבד. הועדה אינה אמורה לבחור להתרשם דווקא מתעודת חדר המיון ולא ממסמכים אחרים. ו. הבדיקה של הועדה לא היתה תקינה וקביעת הועדה היא שרירותית. ז. בתיקו הרפואי של המערער אין זכר לתלונות קודמות ולכן אין אחיזה במציאות לקביעת הועדה שהשינויים הניווניים שהועדה מצאה אינם קשורים לתאונה. 6. תמצית טענות ב"כ המשיב א. הועדה מצאה שהתנהגותו של המערער בעת הבדיקה - קצת מגמתית. ב. הועדה עיינה בממצאי ה,-. C.tהיא היתה מודעת לכך שהשינויים הניווניים אצל המערער יגרמו לו כאבים מעת לעת אך קבעה שאין להם קשר לתאונה. ג. הועדה הסבירה מדוע אינה מקבלת את חוות דעתו של פרופ' רייס. ד. הרכב הועדה מתאים לתלונות המערער. ה. לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה. 7. סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 מאפשר לערער על החלטות ועדה רפואית לעררים בפני בית דין אזורי לעבודה, בשאלות משפטיות בלבד. מרבית טענותיו של ב"כ המערער הינן במישור הרפואי ולא במישור המשפטי. כך הטענה בדבר אופן ביצוע הבדיקה, כך הטענה בדבר העדר אחיזה במציאות לקביעותיה של הועדה וכך כמובן גם הטענה שהועדה לא ייחסה משקל ראוי לכאבי המערער (טענה שהיה מקום לדחותה גם לגופה, באשר הועדה ציינה במפורש הן את תלונות המערער לגבי כאביו והן את דעתה על כך שהמערער אכן סובל ויסבול כאבים מדי פעם. להלן אדון בטענות ב"כ המערער שלהן יש גם היבט משפטי. ראיית המערער כמתחזה 8. בסעיף 26 לפרוטוקול הועדה נאמר: "מתהלך חופשי מחזיק את הצוואר בצורה מקובעת ופונה לבודק יחד עם סיבוב ראש+גוף כאחד. מתנגד גם לתנועה סבילה בצוואר לכיוון כלשהוא (ללא ספק התנהגות רצונית) ולא אנטאלגית ..." אמנם, אין בפרוטוקול הועדה קביעה נחרצת של המערער כ"מתחזה", אולם דעתה של הועדה על התנהגותו המגמתית של המערער בעת הבדיקה ברורה מהאופן בו ניסחה את הקטע המצוטט לעיל. מפרוטוקול הועדה ניתן לראות כי הועדה גיבשה את דעתה על המערער בהתאם לדרך בה העריכה את התנהגותו בעת הבדיקה. הועדה ציינה בפרוטוקול במפורש מה הביא אותה לגבש דעה זו על התנהגות המערער בעת הבדיקה, מסקנתה של הועדה הינה מסקנה רפואית ולא ניתן, בנסיבות אלה, לקבל את טענת ב"כ המערער כי קביעתה של הועדה על התנהגותו המגמתית של המערער היתה "שרירותית". "איום על המערער ? 9. הטענה לפיה הועדה איימה על המערער בשלילת רשיון הנהיגה שלו, הינה טענה עובדתית, אשר ניתן אמנם להעלותה גם במסגרת ערעור מעין זה, אך זאת - בדרך של הגשת תצהיר (במיוחד כשהמערער מיוצג על ידי עו"ד). עם זאת, אף בלא תצהיר, נראה כי יש בפרוטוקול הועדה תימוכין מסויימים לטענת ב"ע המערער, באשר, בלא כל סיבה סבירה, מצאה הועדה לנכון לרשום בסעיף 25 לפרוטוקול - סעיף המיועד לרישום תלונות של המערער, כי יש לו רשיון נהיגה בתוקף. ברור כי המערער לא העלה מיוזמתו "תלונה" על כך שיש לו רשיון נהיגה בתוקף, כך שטענת ב"כ המערער על הדברים שנאמרו בועדה, מתיישבת עם ההגיון. לפיכך, אף שחלקה העובדתי של הטענה לא הוכח כדבעי, אתייחס אליה כאילו היא עובדה מוכחת (מה גם שהמשיב לא חלק עליה). 10. דעתי היא, כי אמירתה של הועדה למערער כי אי-ביצוע תנועות מסויימות מצדו יביא לדיווח למשרד הרישוי ועלול להביא לשלילת רשיון הנהיגה שלו, אינו יכול להיחשב טעות משפטית של הועדה, שבגינה ניתן לקבל ערעור זה. ככל שניתן להעריך, מטרת הועדה ב"איום" זה על המערער, היתה להמריצו לבצע תנועות שהועדה היתה סבורה כי הוא מסוגל לבצען. איני רואה פסול ב"תמריץ" מעין זה, לנוכח דעתה המגובשת של הועדה על התנהגותו המגמתית של המערער בעת הבדיקה. לעומת זאת, אם המערער אכן לא היה מסוגל לבצע תנועות של הצוואר בלא קיבוע של הראש והגוף, אזי ודאי שאין הוא צריך להלין על חברי הועדה שפעלו כמתחייב מסעיף 12ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, באשר ברור שלאי-יכולת כזו עלולה להיות השפעה על כושר הנהיגה. מכל מקום, ממסקנתה של הועדה עולה כי היא לא סברה שהמערער אינו מסוגל באמת לבצע את התנועות שהתבקש לבצע, ולפיכך, הועדה אכן לא היתה אמורה לדווח לרשות הרישוי על המערער ואם עשתה כך - ייתכן שטעתה טעות משפטית באופן הבנת פקודת התעבורה, אך אין בכך משום טעות משפטית שיש לה השלכה אפשרית על קביעת נכותו של המערער, ולפיכך, אין טעות זו (אם היתה) עשויה להועיל למערער בערעור זה. התייחסות לחוו"ד פרופ' רייס 11. בסעיף 28 לפרוטוקול, ביססה הועדה את אי-קבלת מסקנתו של ד"ר רייס על השוני בין תיאור התאונה בחוות דעתו לבין דעתה על תיאור התאונה. ב"כ המערער, כאמור לעיל, טוען כי היה מקום להעדיף את התיאור שנרשם בחוות הדעת של פרופ' רייס. אכן, אין בסיס בחומר שהיה בפני הועדה כדי לקבוע שהאבנים שנפלו על המערער היו דווקא "קטנות" כהערכתה של הועדה (בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה נרשם "גוש עפר ואבנים" בלא ציון גודלן של האבנים), וכן מסתבר שלמרות קביעת הועדה כי בחדר המיון מיום הפגיעה לא נזכרו כל "פצעים", הרי שבמכתבו של ד"ר וייס, רופא עיניים אליו הופנה המערער מחדר המיון ביום התאונה, נרשם שיש "שפשוף" בלחי הימנית. קשה, במסגרת ערעור זה, לקבוע ממצא כלשהו בדבר אופן התרחשותה של התאונה, אולם, ברור כי גם אופן תיאור התאונה בחוות דעתו של פרופ' רייס אינו מתיישב עם חלק מהמסמכים האחרים, שכן פרופ' רייס מתאר תאונה ביום 9/11/94"בעת לילה חשוך", כאשר המערער חתם על טופס ההודעה על פגיעה בעבודה שבו נרשמה שעת התאונה כ- ":9", כך שנראה שהתאונה היתה בבוקר. (לא ניתן לומר שהתאונה היתה בשעה 21: 00- והמערער רשם ":9", שכן ממסמכי ביה"ח עולה כי המערער התקבל לחדר המיון בשעה 50: 09 ביום 9/11/94 ולא ביום המחרת). 12. אולם, נראה לי כי אין כל צורך, לשם הכרעה בערעור זה לבחון במדוקדק את הנסיבות של התאונה, באשר ממקרא החלטת הועדה עולה כי אף אם היתה מוותרת על השימוש בהבדל הנטען באופן קרותה של התאונה, לא היתה הועדה טועה טעות משפטית בכך שלא קיבלה את מסקנותיו של פרופ' רייס. פרופ' רייס קבע למערער נכות בשיעור % 20(מחציתה עקב התאונה) לפי פריט 37(5)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, שעניינו הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי, לאחר שמצא הגבלה כזו אצל המערער. לעומת זאת, מסעיף 26 לפרוטוקול הועדה עולה כי היא לא מצאה הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, ולפיכך, בין אם בעת התאונה היתה "טלטלה" ובין אם לאו לא היתה טעות משפטית בכך שהועדה נמנעה מלקבוע למערער נכות עקב התאונה. מצב קודם 13. כאמור לעיל, טוען המערער כי הועדה טעתה בכך שהתייחסה לשינויים הניווניים כאילו אין להם קשר עם התאונה, לפי שתיקו הרפואי של המערער נקי מתלונות. אכן נכון כי הכלל הוא שאם ברצון הועדה לייחס ליקוי מסויים למצב קודם לתאונה, עליה לקבוע במפורש, על סמך נתונים מוכחים, מה היה המצב הקודם וכיצד נוצר. אולם, במה דברים אמורים ? כאשר הועדה מוצאת נכות אצל המבוטח והיא מבקשת לייחס נכות זו לגורם אחר שאינו הפגיעה בעבודה. במקרה של המערער - הועדה לא מצאה נכות כלשהי, ולכן היתה פטורה מביצוע האמור לעיל. השינויים הניווניים אליהם התייחסה הועדה כבלתי קשורים לתאונה, לא הביאו , לדעת הועדה לקיומה של נכות אצל המערער, אלא הועדה מסרה שייתכן שהמערער יסבול בגינם "מכאבים". עיון במבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (ובמיוחד בפריט 37 למבחנים אלה), מעלה כי אף אם היתה הועדה מייחסת את השינויים הניווניים - ואת הכאבים, לתאונה מיום 9/11/94, לא היתה הועדה אמורה לקבוע למערער נכות כתוצאה מכאבים אלה, באשר הנכות על פי המבחנים (בענין פגיעות בעמוד השדרה), תלויה בהגבלת תנועות ולאו דווקא בכאבים. לסיכום 14. משלא מצאתי טעות משפטית בהחלטתה של הועדה, אני דוחה את הערעור. 15. אין צו להוצאות. 16. כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30יום מיום שפסק דין זה יומצא לו.תאונת עבודהנפילה